בית קפה של תקווה

לוק הבחין בה מיד בהיכנסו אל בר היין.

היא היתה דבוקה לשרפרף גבוה, בקצה הבר, כשלפניה כוס קוקטייל גבוהה מזכוכית עם פלחי פרי מעטרים את שפתה, ושמשיה צבעונית ליד אצבעותיה.

נראה היה שהיא לא שתתה הרבה מהמשקה שבכוסה. היא פשוט ישבה שם, בוהה בחלל הריק, מתעלמת מהקולות הרמים והמוזיקה הרעשנית עוד יותר, שמילאו את המקום הצפוף מדי.

"הו, תשמע, היא חתיכה!"

ריי קרפנטר, שנכנס את הבר בעקבותיו של לוק, קלט מיד מה משך את תשומת ליבו של שותפו. בהתייצבו לצדו של לוק, הוא הניח זרוע על כתפו.

"נראה לך שהיא פה לבדה?" הוא השתהה לרגע. "אין סיכוי. היא הרבה יותר מדי יפה בשביל לשלם בעצמה על המשקאות שלה."

"נראה לך?"

לוק לא היה מעוניין בכלל לקיים השיחה הזאת. לראשונה במהלך הערב, הוא הצטער על כך שריי נמצא אתו. אבל הם בדיוק סיימו להכין את התוכניות של פרויקט הנדל"ן הקרוב שלהם, וזה היה גס רוח מצדו לדחות את ההזמנה של עמיתו להצטרף אליו לאיזה משקה.

בר היין הזה היה כמובן הבחירה של ריי. לוק היה מעדיף להיכנס לפאב שמול המשרד שלהם, בקובנט גארדן, אבל ריי עמד על כך שהם ראויים לקוקטיילים ממשיים כדי לחגוג כמו שצריך, כך שהם הגיעו למקום הזה.

ואז בדיוק הבחורה הפנתה את ראשה פתאום וראתה אותם. או לפחות, לוק היה די משוכנע שהיא ראתה אותם. הוא היה די משוכנע שמבטה לא הוסיף לנדוד מעבר למפגש עם מבטו כבד העפעפיים, ולרגע עוצר נשימה אחד, הם פשוט בהו זה בזה. ואז, לוק הסיר מעליו את זרועו של ריי והחל להתקדם לכיוונה.

היא היתה יפה, ודי גבוהה, אם לשפוט על פי רגליה הארוכות שהיו שלובות ברך על ברך. פניה היו אובליים, והיה לה אף נאה למדי, מעל לפה כזה שרוב הבחורות היו חולמות להיוולד אתו.

שערה היה בלונדיני בהיר כל כך שנראה ממש כסוף, והיא לבשה חולצת מעטפת אוורירית מעל לגופיה שחורה. חצאיתה היתה קצרה ואדומה. גרביונים שחורים הסתיימו בזוג נעלי עקב, כשאחת מהן היתה תלויה באופן מגרה על כף רגלה המתנדנדת.

לוק נעצר לצדה ואמר לה בשקט, "היי, אני יכול לקנות לך משקה?"

הבחורה, ששבה לבהות במתרחש בחלל המקום, הרימה את הכוס שלה בלי להביט אליו. "כבר יש לי משקה."

"בסדר."

לוק היה שמח אם היה לצדה מושב פנוי, שעליו הוא היה יכול להתיישב באדישות, אבל נקל היה לראות שהברנש שישב לצדה היה בדרך לשתייה עד לאובדן חושים. הוא היה שפוף מעל לאוסף די מרשים של בקבוקי בירה ריקים.

"את לבדך?"

זה לא היה הדבר הכי מקורי שהוא היה יכול לומר, והבחורה הסתכלה לכיוונו כשזוויות שפתיה משתפלות. "לא," היא השיבה ללא שום הבעה.

"אני איתן." היא החוותה לעבר קבוצת נשים שהתפתלו על רחבת הריקודים הזעירה. "זאת מסיבת רווקות," היא הבהירה במשיכת כתף שהביעה ביטול.

"ואת לא רצית לרקוד?"

"לא." היא העבירה את השמשיה אל צדה השני של הכוס שלה ולקחה עוד לגימה. "אני לא רוקדת."

"לא רוקדת – או לא רוצה לרקוד?" חקר אותה לוק בנימה עדינה, והיא פלטה נשיפה בהבעה של מרירות.

"אין לי מצב רוח לריקודים," היא השיבה בהתרכזה בכוס שלה. "תגיד, אין לך מישהו אחר שאתה יכול לדבר אתו? אני חוששת שאני לא מסוגלת להוות חברה טובה במיוחד." היא העוותה פנים. "לך תשאל את הכלה המיועדת, היא תספר לך. אני עוכרת השמחות של החבורה הזאת."

לוק עשה פרצוף. "טוב, אם את אומרת."

הוא הקיש באצבעותיו, למשוך את תשומת ליבו של המוזג, והזמין בירה לעצמו ומוחיטו בשביל ריי. "בשביל הבחור ההוא, שם." הוא הצביע לעבר שותפו, שכפי הנראה הצליח כבר למצוא לעצמו מישהי שנאותה לשוחח עמו. וכשהבירה שלו הגיעה, הוא רוקן מחצית מהבקבוק בלגימה אחת. "אוף, הייתי זקוק לזה."

הבחורה התעלמה ממנו, אבל הברנש השתוי שלצדו השמיע קול שיהוק אדיר והזדרז לקום, ואז כשל לו בדרכו להסתלק משם. לוק החליק את ירכו מעבר לקצה המושב שהתפנה. "יפריע לך?" הוא שאל בנימוס, והבחורה פנתה לכיוונו סוף-סוף והעניקה לו מבט משמעותי.

"זאת מדינה חופשית," היא אמרה. וכאילו כשהתחילה להתחרט על יחסה הקודם היא הוסיפה, "תודה לאל שהוא הסתלק."

ואז, בנימה שונה, "נראה לך שהוא יהיה בסדר?"

"אני חושב שכן." לוק גיחך, ולהפתעתו הרבה, הבחורה חייכה אליו בחזרה. "את בטוחה שלא תרצי משקה נוסף?"

"טוב, אולי כוס יין לבן," היא אמרה בהודפה הצדה את הקוקטייל, ולוק שם לב שהיא עונדת טבעת על ידה השמאלית, אך על האצבע האמצעית. "ליז קנתה לי את המשקה הזה, אבל זה לא כל כך הסגנון שלי."

"וליז היא?"

"אה, הכלה המיועדת." הבחורה הזעיפה פנים. "זאת היא שם, עם אוזני הארנב ועם חצאית הבלט מעל למכנסיים."

לוק העווה פנים. "איך יכולתי להחמיץ אותה?" ואז, כשהמוזג שב והופיע, הוא הזמין לה כוס שרדונה. "אני לוק מורלי, דרך אגב. מה שמך?"

"א – אנבל," היא השיבה, אחרי היסוס של רגע, ולוק חשד שהיא התכוונה להגיד בעצם שם אחר. היין הגיע, והיא לקחה לגימה מהכוס, ועיניה אורו מהנאה. "המממ, זה נחמד."

לוק חשב בדיוק כמוה, רק שלא בקשר לבירה שלו. כבר חודשים רבים שהוא לא חש משיכה מיידית כזאת אל בחורה. הנשים שהוא פגש במסגרת עבודתו היו מעוניינות ביתרת חשבון הבנק שלו באותה המידה שבה הן התעניינו במה שמסתתר במכנסיו.

"ספרי לי על עצמך," הוא אמר. "את עובדת בלונדון?"

"אני עובדת במחקר, באוניברסיטה," היא אמרה, "ומה איתך?" היא בחנה את גופו הרזה והשרירי, את חליפתו הכחולה-כהה, ואת חולצתו התואמת.

הוא הסיר את העניבה שלו, מוקדם יותר, כאות לתום הרשמיות, אך זה הכל. "אתה עובד בבורסה לניירות ערך? אתה נראה כאילו שכן."

"אני עובד בשביל הרשות המקומית," אמר לה לוק, ותירץ זאת לעצמו בכך שהפרויקט האחרון שלהם היה בניית בית משרדים חדש למועצת אחד הרבעים. "צר לי לאכזב אותך."

"הו, אתה לא מאכזב." היא חייכה. "בעצם זאת הקלה גדולה. יותר מדי אנשים בטוחים שהבורסה לניירות ערך היא מקום קדוש."

"לא אני," השיב לה לוק בפסקנות.

"אז מה אתה נוהג לעשות כשאתה לא עובד?" היא שאלה, ולמשך כמה דקות הם שוחחו על המעלות של עיסוק בספורט בהשוואה להליכה לתיאטרון. למען האמת, לוק אהב את שני העיסוקים, אבל בשלב הזה הוא נהנה יותר להציג טיעונים משכנעים מאשר להסכים איתה.

עד שבנות מסיבת הרווקות החליטו שהן שתו מספיק והתעייפו מהריקודים מספיק כדי לבוא לראות מה היא עושה, אבּי כבר הרגישה כמעט מאוכזבת.

היא מצאה את עצמה נהנית, לראשונה מזה מי יודע כמה זמן. היא כבר כמעט לא יצאה לבלות כיום, אלא אם כן הארי היה זקוק למישהו שיסיע אותו, למרות שהיא העדיפה להימנע מהמקומות שאליהם הוא נהנה ללכת.

היא הכירה את הארי לורנס בחתונה של חברה, וכשהם רק התחילו לצאת ביחד, אבּי הרגישה כמו הבחורה הכי בת מזל בעולם כולו. הארי גרם לה להרגיש מיוחדת, הוא פינק אותה עם מתנות יקרות, דאג לה באופן כזה ש – בהיותה בת יחידה לאם לא נשואה – היא לא חוותה מעולם.

אבל אחרי שהם נישאו, דברים החלו להשתנות. היא גילתה שהדמות שהוא הציג בנוכחותם של אנשים – ובעיקר אמהּ – שונה מאוד ממי שהוא באמת.

היא למדה, כמעט מההתחלה, לא לשאול אותו היכן הוא הסתובב. היא חשדה שהוא מתרועע עם נשים אחרות, אבל כשהיא היתה די טיפשה כדי להתעמת אתו על כך, הוא החל להשתולל מזעם.

היה ברור לה שעליה להתגרש ממנו. היא נהגה להגיד לעצמה שאם הוא יניח עליה אצבע, היא תעזוב. אלא שלפני שנתיים בערך, כשאבּי כבר חשבה ברצינות על גירושים, אמהּ חלתה פתאום.

אנבל לייסי הגיעה למצב גופני קשה מאוד, שדרש השגחה רפואית עשרים וארבע שעות ביממה. היא נזקקה לטיפול המקצועי שניתן לקבל רק במרכז רפואי רציני, כזה שרק הארי עם המשכורת הטובה שלו מהבורסה יכול להעניק לה.

ואבּי הבינה אז, שעד שאמהּ תשוב בחזרה לאיתנה, חייה שלה חייבים להיעצר...

"אנחנו עוזבות," הכריזה ליז פיליפס, מה שהחזיר את אבּי להווה. היא הביטה בהערצה בבן הלוויה של אבּי . "מי זה?"

"אה – זה לוק," מילמלה אבּי במבוכה, בזמן שהוא עצמו קם בנימוס ממקומו.

"נעים מאוד להכירך," אמר לוק וחייך לכיוונה של ליז.

"גם לי." ליז העניקה לו חיוך פלרטטני. "טוב, אנחנו הולכות לתוכי הכחול. אתם שניכם רוצים להצטרף?"

"אה..." גם אבּי קמה מעל למושב שלה, והחליקה בידיה את חצאיתה הקצרה על ירכיה. "אני לא חושבת. נראה לי שאני עומדת להכריז על סוף הערב הזה, אם לא אכפת לך."

עיניה של ליז נעו כאילו מעצמן בחזרה אל לוק. "אני ממש לא מאשימה אותך," היא אמרה בעת שאחת מבנות החבורה נדחפה קדימה. "הוא נראה ממש מהמם."

"ליז!" אמרה לה אבּי בבושה, אך חברתה כלל לא הקשיבה לה.

"היי, אני אמנדה," אמרה בהתלהבות הבחורה הנוספת. "אין פלא שאבס העדיפה לשמור אותך לעצמה."

"אני לא – זאת אומרת – " אבּי הביטה לעבר לוק במבוכה ניכרת למדי. "אנחנו רק נפגשנו זה עתה."

"מה שהיא רצתה לומר הוא שהיא לא ידעה שאני בא. אבל בנסיבות הללו, אני בטוח שתבינו שאני אקח את – אבס – הביתה."

"הו, בטח. למזלה של אבס," התערבה בחורה שלישית כשחיוך של הבנה נסוך על פניה. "אבל אם פעם תזדקק לאיזו כתף כדי לבכות עליה, או לאיזה חיבוק מנחם."

"אני אקח את זה בחשבון," הוא אמר בהתעלמו מהבעת פניה של אבּי, ואחרי עוד כמה חידודי לשון מביכים, חצי תריסר בנות החבורה נפרדו מהם והלכו.

אחרי לכתן, אבּי הביטה סביבה בחשש. "למה גרמת להן לחשוב שאנחנו ביחד?" היא שאלה בתקיפות, והתכופפה להרים את תיק היד שלה, שאותו היא שמה לצד השרפרף כשהתיישבה. "אנחנו בקושי מכירים בכלל זה את זה."

"את זה ניתן לתקן בקלות רבה," הוא השיב וסייע לה לשחרר את רצועת התיק שלה מרגל השרפרף. ידו התחככה בידה כשהוא עשה את זה, ואבּי חשה זרם חשמלי עולה במעלה זרועה. "בואי, אני אסיע אותך הביתה. זה המינימום שאני יכול לעשות."

"מאיפה לך שאני פה בלי מכונית?" היא השיבה בידיעה ברורה שעליה לסרב להצעה שלו. הוא רק הרים גבה אחת.

"את עם מכונית?"

"לא."

"אז למה אנחנו מתווכחים? אני מבטיח לך, אני לא איזה גנב או סוטה מין."

"ואני אמורה פשוט להאמין לך בקשר לזה?"

אבּי נשאה את מבטה לעבר פניו הצרים והכהים. ליז צדקה לגמרי, היא חשבה לעצמה. הוא היה פשוט יפהפה. גבה-קומה, עם גוף רזה אבל שרירי, שיער שחור ועור שחום. עיניו היו בעלות גוון חום מעניין, והן בחנו אותה כעת בהבעה משועשעת למדי, אבל גם בעניין.

"את יכולה לשאול את ידידי שנמצא שם," הוא אמר בהחוותו לאיש לו הוא קנה משקה.

"והוא היה חושב בכלל לסתור את הדברים שלך?" אמרה לו אבּי ביובש.

ואז, במשיכת כתף של השלמה עם הגורל, היא אמרה, "בסדר, אני ניגשת להביא את המעיל שלי."

"תני לי את כרטיס המלתחה ואני אביא לך אותו," אמר לה לוק, ואבּי, ששקלה ברצינות לחמוק החוצה דרך הדלת האחורית, התנשמה בהשלמה.