1
הממלכתיות ההיסטורית
התנועה הציונית היא תנועה מופלאה.
חצי מאה לפני השואה, הציונות הבינה שלעם היהודי נשקפת סכנת חיים. היא הציעה להתמודד עם סכנת החיים באמצעות פתרון מהפכני: להעביר עם מיבשת ליבשת, ליישב ארץ, לחדש שפה ולקומם ריבונות עתיקה שחרבה. כדי לממש את הפתרון המהפכני, הציונות הקימה תנועה מדינית נועזת, ייסדה מפעל התיישבותי ייחודי והשיקה מהלך תרבותי עמוק. כל אלה העלו את היהודים מחדש על בימת ההיסטוריה. כך היתה המהפכה הציונית לאחת המהפכות המצליחות ביותר בעידן המודרני. אחרי שקיבלה מנדט מהקהילה הבינלאומית ב־1917 וב־1920 וב־1922, היא בנתה באופן שיטתי את היישוב המאורגן וב־1948 כוננה מדינה יהודית בארץ ישראל. הקטסטרופה של השואה לא הרתיעה אותה. ההתנגדות האלימה של העולם הערבי לא ריפתה את ידיה. היא יכלה לאתגרים מדיניים, צבאיים, כלכליים, גיאוגרפיים ודמוגרפיים שאין להם שיעור. ובסופו של תהליך ארוך וקשה - היא מילאה את שליחותה ועשתה את ששום תנועה לאומית אחרת לא עשתה: לקומם מחדש אומה אחרי אלפיים שנה. להעניק בית לעם חסר בית.
●
ואולם הניצחון של המהפכה הציונית בא לידי ביטוי באופן הדרמטי ביותר דווקא אחרי הקמתה של מדינת ישראל.
ביום היווסדה חיו בישראל כ־700 אלף יהודים. עשר שנים אחר כך הגיע מספרם לכ־1.8 מיליון. האוכלוסייה היהודית בארץ גדלה כמעט פי שניים וחצי בתוך כעשור. כדאי לעצור כאן ולעמוד על משמעותו של הנתון הבלתי־נתפס הזה. האם ישראל המשגשגת של 2021 יכולה לקלוט כ־14 מיליון עולים בתוך שנים ספורות ולהפוך לאומה של קרוב ל־25 מיליון? האם אמריקה הגדולה של 2021 יכולה היום לקלוט כ־500 מיליון מהגרים ולהפוך לאומה של יותר מ־800 מיליון? התשובה חד־משמעית: לא. אלה משימות על־אנושיות. אלה משימות ששום מדינה דמוקרטית לא יכולה לעמוד בהן. אבל ישראל של שנות ה־50 עשתה זאת. אף על פי שהיתה מדינה קטנה, רעועה, ענייה ומאוימת שזה עתה נולדה - היא קלטה אוכלוסייה שהיתה גדולה ב־140 אחוז מהאוכלוסייה הקולטת. בכך חוללה התנועה הציונית מהפכה אנושית ואזרחית שאין לה אח ורע בעולם.
ההישג לא היה רק מספרי. חלק ניכר מהעולים שהגיעו לישראל בשנותיה הראשונות היו ניצולי שואה אשר מספרים היו מקועקעים על זרועם וסיוטים היו מעירים אותם בלילות. רבים מהם איבדו זה עתה את משפחותיהם ואת אהוביהם ואת כל אשר היה יקר להם. חלק אחר היו פליטים מארצות ערב, אשר נאלצו לעזוב בן־לילה את בתיהם ואת קהילותיהם ואת התרבות שבה גדלו ועוצבו. אלה כמו אלה היו חסרי כול. אלה כמו אלה היו קורבנות של רדיפה, שנאה ואסונות מחרידים. הם היו עלולים לקרוס נפשית. הם היו עלולים להתמסר לתחושות הרסניות של זעם ונקם. אבל הקורבנות המובהקים ביותר של המאה ה־20 בחרו שלא לחוש כקורבנות ולא לנהוג כקורבנות. הם בחרו לחיות, לבנות, להתקדם הלאה. וזאת הם עשו בעשור מופלא של החלמה, התאוששות ושיקום. עשור של צמיחה ישראלית שלא היתה ולא תהיה כמוה.
הנה כמה נתונים שהדעת מתקשה לתפוס. ב־1948 היו בישראל 21 ערים ועיירות יהודיות; ב־1958 - 57. ב־1948 היו בישראל 81 מושבים; ב־1958 - 344. ב־1948 היה מספר בתי הספר ומוסדות החינוך 1,342; ב־1958 - 3,872. ב־1948 למדו 1,600 סטודנטים בשתי אוניברסיטאות; ב־1958 - כמעט 9,000 סטודנטים למדו בחמש אוניברסיטאות. בתוך עשור אחד גדל הייצור החקלאי פי 18 והייצור התעשייתי גדל פי שלושה. גם מספר המבוטחים בקופות החולים גדל פי שלושה. הושלמה הקמתו של מפעל המים ירקון־נגב והחלה הקמתו של מוביל המים הארצי. נבנה כור גרעיני בנחל שורק והחלה בנייתו של כור גרעיני בדימונה. הוקמה התעשייה האווירית והוקמה התעשייה הצבאית והוקמו שורה של מפעלי תעשייה גדולים. 521 מרפאות של טיפת חלב העניקו שירותי בריאות והזנה חיוניים למאות אלפי תינוקות ופעוטות ולאמותיהם.
●
ביסוד סיפור ההצלחה הייחודי של ישראל בעשור הראשון לקיומה עמד מושג אחד: ממלכתיות.
לדוד בן־גוריון היתה חרדה עמוקה - נטייתו של העם היהודי לפלגנות, לשבטיות ולאנרכיה. הדאיגו אותו הפיצול בין ישראל ליהודה בבית ראשון, המחלוקות הפנימיות בימי החשמונאים, העימות עם הקנאים בזמן המצור על ירושלים ואלפי שנים של חיים בלתי־ריבוניים ברחבי העולם. נתן ינאי טוען שעל פי תפיסתו של בן־גוריון, "העם היהודי המחדש את קוממיותו היה צריך להתמודד עם שתי מסורות מכבידות: מסורת ממלכתית בעייתית שגובשה בעת העתיקה ומסורת אנטי־ממלכתית שגובשה בזמן 'ישיבתנו בגלות'".
במכתב ששלח למנחם אוסישקין ב־11 בנובמבר 1936 כתב בן־גוריון כך: "אני מלא חרדה ודאגה. מחריד אותי מצבנו הפנימי. שום סכנה חיצונית, אפילו האיומה ביותר, איננה מפחידה אותי. אבל מחרידה אותי הסכנה הפנימית - סכנת עיוורוננו הפוליטי. קלות הדעת שבה אנחנו מתייחסים לסכנות האורבות לנו. הנאיביות שבה אנחנו פותרים שאלות מסובכות, הסנוורים שבהם אנו מתהלכים על פי תהום, חוסר הכישרון להבין את השני ולהעריך את קשייו. וחוסר כשרוננו לפעול יחד, כחטיבה אחת, שבה כופף היחיד את רצונו לרצון הרוב ומבטל את דעתו מפני דעת רבים. כך עשינו תמיד במשברים קשים בתולדותינו. אמנם לא נשמדנו מעל פני האדמה כעמים אחרים, אבל לא קיימנו את חירותנו המדינית, לא החזקנו את עצמאותנו במולדת, לא הצלנו את מדינתנו".
כך שרעיון הממלכתיות של בן־גוריון נבע מאימה. יותר משחשש משנאת היהודים באירופה ויותר משחשש מהתנגדות הערבים בארץ ישראל, הוא חשש מפני דפוס ההתנהגות ההיסטורי של היהודים - אל מול עצמם ואל מול מדינתם. הוא פחד מהמשיכה היהודית לאינדיבידואליזם, לכיתתיות, לשבטיות, למרדנות ולקנאות. הדאיגה אותו ההתנגדות היהודית המסורתית למסגרת המדינית, לסמכות, לאחדות ולמלכות. הוא טען שהאיום הגדול ביותר על הקיום הלאומי היהודי הוא חוסר היכולת של היהודים לתפקד כיחידה לאומית אחת.
המענה של בן־גוריון לאיום הקיומי הפנימי אשר כל כך הטריד אותו היה הממלכתיות. הרעיון הממלכתי, האתוס הממלכתי, המערכת הממלכתית והמדיניות הממלכתית. עבורו, כל אלה היו המימוש המלא והמימוש היחידי האפשרי של הציונות.
●
על פי נתן ינאי, לממלכתיות של בן־גוריון היו חמישה עקרונות: קבלתו של דין הרוב; שייכות המדינה לכלל; מתן שירותים חיוניים על ידי המדינה; הכרה בשלטון החוק; ויצירה של שיטה פוליטית המבטאת את רצון הרוב ומיישמת אותו. על פי ניר קידר, הממלכתיות של בן־גוריון היא בעצם רפובליקניות ישראלית. היא עומדת כנגד הקהילתיות שעליה היו מבוססים החיים היהודיים בגולה. היא יוצאת נגד ההסתמכות על הוולונטריות. במרכזה עומדת האמונה במדינה כ"גוף ריבוני משפטי הנבדל מהחברה ומהלאום (או הלאומים) הנושאים אותו". שי פירון מצביע על כך שהממלכתיות נועדה "לדלג על 2,000 שנות גלות... [ו]להבהיר שמדינת ישראל היא ממשיכת דרכה של ישראל המקראית". היא גם מבהירה ש"על הממלכה להיות גורם מעצב זהות, הבא מלמעלה - למטה".
פירוש הדבר הוא שהרעיון של ממלכתיות היה רעיון רדיקלי. ביסודו עמדה הבנה לא מוצהרת, שבעידן המקרא העם היהודי היה עם וכי בתקופת הגלות הוא חדל להיות עם. אופן הקיום הקהילתי שלו היה מרשים אך הוא גרם לו לחדול להיות קיבוץ לאומי אחד ומתפקד. על כן, כדי להחיות את העם, נדרשה מולדת, נדרשה ריבונות - ונדרשה מדינה חזקה. כי במקרה הייחודי של העם היהודי, תפקיד המדינה איננו רק לשמש מסגרת מדינית המעניקה חירות, ביטחון ורווחה. על המדינה היהודית להיות גם מסגרת משמעותית אשר מחיה את העם ומגבשת את העם ומגדירה את זהותו.
כך שעבור בן־גוריון, הקמתה של מדינת ישראל כמדינה ממלכתית היתה הליבה האמיתית של המפעל הציוני. חשוב מאוד לקלוט עלייה. חשוב מאוד ליישב את הארץ. חשוב מאוד לבצר את הביטחון, להצמיח את הכלכלה, לטפח את החינוך ולפתח את המדע. אבל כל המפעלים החיוניים הללו הם בעצם נגזרות של המפעל הלאומי המרכזי: הפיכתו של עם מפולג הנוטה לפלגנות לעם אחד ומאוחד באמצעות הכפפתו למנגנון מדינתי עוצמתי ולאתוס ממלכתי עמוק.
שתיים מההחלטות הקשות ביותר שקיבל בן־גוריון בחודשים הראשונים לקיום המדינה היו ההחלטה להטביע את הספינה אלטלנה וההחלטה לפרק את הפלמ"ח. שתיהן נבעו מהנחישות להבטיח את קיומו של צבא אחד ולכפות את הממלכתיות באגרוף ברזל. בראשית שנות ה־50 התקבלו גם ההחלטות הקשות בעניין הקמתם של חינוך ממלכתי ושירות תעסוקה ממלכתי ובעניין שביתת הימאים. ואולם למען האמת, כל המבנה הפוליטי־חברתי־כלכלי שהקימה מפא"י בשנים שלפני קום המדינה ובשנות המדינה הראשונות נועד לממש את הממלכתיות. כור ההיתוך היה אמור להתיך זהויות קודמות וליצור זהות ישראלית אחת, אחידה וחדשה. הכלכלה הסוציאל־דמוקרטית היתה אמורה לגבש חברה אחת, שוויונית וצודקת - המתוכננת ומנוהלת באופן מרכזי. המערכת הממשלתית החזקה היתה אמורה לעצב מארג חיים אחד שיהיה מבוסס על לאומיות, על מודרניות ועל חילוניות. העוצמה הפוליטית של תנועת העבודה היתה אמורה לשמור על מרכז כוח אחד, מאחד והגמוני. ואילו צה"ל היה אמור לבסס את המכלול הישראלי ולנצל את המשימה של שמירה על גבולות המדינה כדי להנחיל ולהעמיק את הערכים הממלכתיים שלה.
נוסחת בן־גוריון עבדה. כפי שמוכיחים הנתונים המדהימים של שנות ה־50 - הממלכתיות הוכיחה את עצמה. היא גיבשה אותנו לאומה אחת. היא אפשרה לנו ליישב את הארץ, לקלוט עלייה, להקים מדינה, לנצח במלחמות ולעמוד בסכסוך המתמשך. היא העניקה קורת גג אישית ולאומית לכמיליון ניצולי שואה, פליטי ערב ועולים מ־100 גלויות שהגיעו לארץ בעשור הראשון של המדינה. היא הצליחה להפוך מדינת־ספר זעירה למדינה יציבה ומודרנית שאזרחיה נהנו גם מצמיחה גבוהה וגם משוויוניות גבוהה. המפעל הלאומי המודרני, החילוני, הרפובליקני והסוציאל־דמוקרטי של הממלכתיות הישראלית היה להצלחה מסחררת. הוא חולל נס ישראלי שעורר השתאות בעולם כולו.
●
בשנות ה־60 ובשנות ה־70 המוקדמות, הממלכתיות עדיין היתה הגמונית. אחרי פרישתו של בן־גוריון ב־1963, ותחת ההנהגה של לוי אשכול וגולדה מאיר, היא הפכה למעט רכה וליברלית יותר - אבל עדיין היתה במלוא כוחה. והיא המשיכה להיות סיפור הצלחה. בשנים 1948-1973 היה הגידול בתוצר לנפש כ־5.5 אחוזים (כפליים משהיה במרבית מדינות המערב, שאף הן עברו תהליך פיתוח מואץ באותה תקופה). באותה רבע מאה הוקמו 30 עיירות פיתוח, כ־400 מושבים וקיבוצים, חמש אוניברסיטאות ו־16 בתי חולים. בישראל התחוללו מהפכת פיתוח, מהפכת תיעוש ומהפכה של השכלה גבוהה. כ־440 אלף דירות נבנו עבור אוכלוסייה שצמחה פי 3.7. אחרי העשור הראשון של המדינה - שהיה גם מהפכני וגם הרואי - בא עשור שני של נורמליזציה (1958-1967) ומחצית עשור שלישי של רווחה ושפע (1968-1973). כך שבמלאות לה 25 שנה, ישראל היתה מדינה שהממלכתיות שלה פחות דורסנית אך לא פחות פורה משהיתה בשנות ה־50. היא השיגה סוג מסוים של איזון בין הצרכים של הכלל לבין הזכויות והחירויות של הפרט. היא הצליחה להיות גם אתונה (של מדע, תרבות ואמנות) וגם ספרטה (של כוח צבאי וטכנולוגי מתעצם). היא ייצבה זהות לאומית שורשית שהיתה פתוחה לעולם הגדול ומחויבת לנאורות. במידה לא מבוטלת, היא הגשימה גם את חזונו של הרצל וגם את חלומו של בן־גוריון בדבר ממלכתיות ישראלית.
●
אבל לממלכתיות של בן־גוריון היה גם צד אפל. על מנת לגבש את הזהות הישראלית החדשה היא מחקה את הזהות המסורתית של רבים מהעולים שהגיעו ארצה. על מנת להעצים את המדינה הצעירה היא ריסקה מספר גדול של קהילות שרבים מהעולים השתייכו אליהן. היא לא נהגה כבוד ביהדות ובנכסים התרבותיים האדירים שנוצרו בגולה. בשל היותה מוכוונת עתיד, היתה בה נטייה מובהקת לבטל את העבר. לגזום צמרות, לכרות גזעים, לעקור שורשים. ובגלל היותה מוכוונת משימה, היא תבעה מאזרחיה החדשים להמיר את העושר האנושי העצום שהביאו איתם בישראליות מודרנית, מעשית, פעלתנית ונמרצת. מזרחים רבים סבלו מאפליה, מהדרה, מהשתקה ומגזענות. דתיים־לאומיים רבים חשו שמתייחסים אליהם כאל אזרחים סוג ב'. לחרדים כלל לא נמצא מקום בחיים הישראליים המשותפים. ערביי ישראל חיו תחת משטר צבאי עד 1966 - וגם אחר כך היו קורבנות של מדיניות מפלה ומתעמרת. בה בשעה, יזמים, בעלי עסקים ובני המעמד הבינוני סבלו מאופן התנהלותו של הממשל הריכוזי והבירוקרטי. לא היתה הכרה של ממש בקדושתן של זכויות האדם וזכויות האזרח. במקרים רבים, היחיד נמחץ תחת גלגליה של הרכבת הציונית אשר מיהרה להגיע אל היעד הלאומי.
זאת הסיבה לכך שבשנות ה־50 וה־60 היתה ישראל נגועה בכמה וכמה חוליים. ההסתדרות האימתנית השתמשה בכוחה הארגוני כדי לכפות על חבריה זהות פוליטית (שמאלית) שחלקם לא רצו בה. שירות המדינה השתמש בכוחו כדי לקדם יעדים פוליטיים של מפלגות השלטון. שירות הביטחון הכללי עשה מעשים שלא ייעשו. הגישה הכוללת של הממסד היתה גישה של "המטרה מקדשת את האמצעים". הפרוטקציה היתה למכת מדינה. ההסללה המפלה היתה עניין שבשגרה. הגזענות, המיזוגיניה וההומופוביה רווחו בחלק ניכר מהחברה. מתחת למפלס המואר, המרשים והמבטיח של בניית אומה אחרי טרגדיה נוראה, התנהל מפלס חשוך של כוחנות, דורסנות ומעשי עוולה.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.