בכוונת זדון

 1

בבוקר היום שעמד להיות הראשון שלו בעבודה החדשה, עמד גבר מוצק יפה מראה, ששׂערו מסוּפּר עד מעל האוזן, מול ארון חדר השינה שלו בתחתונים בלבד. הוא לקח חולצת טריקו מראש ערמה גדולה שהונחה על מדף שהוקדש להן. הוא לבש אותה, בחן את עצמו במראת הארון, הכניס בטן דמיונית, ואז הסתובב בראווה. על החולצה נכתב: נישואים בכפייה: שאלה של חתונה או מוות.

"לא." חברתו ישבה שעונה למראשות המיטה. "בשום אופן לא."

"אני אוהב אותה," אמר.

"וֶז, אתה אוהב את כולן."

"נכון. רק טיפש קונה חולצה שהוא לא אוהב."

"רק טיפש הולך לעבודה בתור התובע המחוזי של סן פרנסיסקו כשהוא לובש חולצה שאפשר לפרש רק באור שלילי, וזה בדיוק מה שיקרה."

"על ידי מי?"

"כולם. וכל אחד מסיבה אחרת."

"סאם." וז חצה את החדר, התיישב על המיטה והניח יד על ירכה. "אף אחד לא יראה אותה. זה לא שאני לובש אותה עם העניבה. וחוץ מזה, אם אחטוף התקף לב והם יצטרכו לקרוע את החולצה שמעל ומישהו יראה אותה, אז מה? זה לא ממש מתסיס. זה רק משחק מילים."

"זה לא רק משחק מילים. זאת הצהרה פוליטית."

"שאומרת מה?"

"שאתה תומך בחתונות כפויות. שנישואים אינם קדושים. שאתה לא חושב שנשים שוות לגברים. תבחר. שאתה לא מספיק רגיש באופן כללי."

"טוב, אנחנו כבר יודעים את זה."

"אתה צוחק, אבל זה לא מצחיק. כל דבר שתעשה, תמים או לא, יהפוך מעכשיו להצהרה פוליטית. אתה לא מבין? חשבתי שלמדת את זה בזמן הבחירות."

"לא. כנראה שלא. ואם יורשה לי לציין, ניצחתי."

סאם הזעיפה את פניה. "וז, ניצחת בהפרש של תשעים קולות מתוך שלוש מאות וחמישה־עשר אלף אחרי שהיריב שלך מת שבוע לפני הבחירות."

"כאילו שזה דבר רע. לא, תקשיבי. זאת הוכחה שאלוהים רצה שאנצח. הוא לא היה לוקח אל חיקו את מר דקסטר אילולא רצה שאנצח. זה ברור מאליו. אולי אפילו קוסמי."

"זאת טעות חסרת תקנה."

"טוב, אני מקווה שלא. זה רק היום הראשון שלי. אני בטוח שהמצב ילך ויחמיר ככל שיחלוף הזמן." הוא קם וחזר לארון. "אבל אם זה באמת נראה לך חשוב," אמר, "אשקול ללכת עם החולצה של מחר במקום."

"אתה לובש כזאת גם מחר?"

"סאם, אני לובש חולצת טריקו כל יום. היא מרמזת על האישיות החבויה שלי."

"היא לא כל כך חבויה. העיתונים יתחילו לרצות לראות אותן אם הם ישמעו על זה."

"טוב. זה יהפוך אותי ליותר je ne sais quoi.2 מוזר וחביב. אבל אם תרצי, בשביל טקס ההשבעה שלי אני אחליף את החולצה הזאת בחולצה של מחר." הוא הסתובב והרים את החולצה הבאה בערמה: אני על תרופות, למען ביטחונכם.

2 צרפתית: אני לא יודע מה.

"הרבה יותר טוב. לא, באמת, אני רצינית." ראשה נפל קדימה והיא נאנחה. "לא חשוב," אמרה. "לא, לא, לא חשוב."

"הי, סאם," אמר. "אם לא נהנים, מה הטעם בכל זה?"

ארבעה ימים לאחר מכן לא נשאר ולו שריד להנאה.

משרדו של וֶז פארֶל בקומה השלישית של היכל הצדק הזכיר יותר חדר של שרת. כמה עשרות קופסאות ארוזות נערמו ליד החלונות שהשקיפו אל רחוב בריאנט. הרהיטים הנוחים והמהודרים של קודמו בתפקיד סולקו. בינתיים פארל החרים שולחן וכמה כיסאות מכמה משרדים בהמשך המסדרון. הוא הביא גם את סל כדור־הספוג מהמשרד הישן שלו והציב אותו על מדף.

מול פארל, בשני כיסאות מתקפלים, ישבו קליף ותרזה קרטלי, שכבר בירכו אותו על ניצחונו בבחירות. עכשיו הם החליפו מבטים. הקרטלים, בעלי הקורייר, העיתון השני בתפוצתו בסן פרנסיסקו, היו רגילים להשיג את רצונם בעסקים שונים — פינוי פסולת, גרירה, יבוא ויצוא — ולעבודת הצוות שלהם נודעה הצלחה ארוכת שנים. במקרה הנוכחי הציפיות שלהם היו גבוהות כי הם תרמו בנדיבות למערכת הבחירות של פארל. בנוסף, הקורייר פירסם כמה כתבות דיוקן מחמיאות שלו לפני הבחירות, ובסופו של דבר הביע בו תמיכה.

פארל עשה שיעורי בית כמיטב יכולתו. בנם של הקרטלים, רוֹ, בילה את תשע השנים האחרונות בכלא בריצוי עונש מאסר של עשרים וחמש שנים עד מאסר עולם באשמת אונס ורצח של אחת מעוזרות הבית שלהם, דוֹלוֹרֶס סַנדוֹבָל. יום לפני בחירתו של פארל סירב בית המשפט העליון של ארצות הברית לדון בהחלטתו של בית המשפט הפדרלי לערעורים, שהחזיר את התיק לסן פרנסיסקו למשפט חוזר. בית המשפט הפדרלי הפך את ההרשעה ופסל בזאת את ההכרעה שהתקבלה בבית המשפט לערעורים של קליפורניה ובבית המשפט העליון של קליפורניה.

נראה שקליף נתן לתרזה אור ירוק להתחיל. פניה, נוקשים מרוב בוטוקס, פירכסו בהבעה דומה לחיוך, והיא כיחכחה בגרונה. "רצינו לדבר איתך על הבן שלנו, רולנד, כפי שבוודאי ניחשת."

פארל חייך כדי להיראות ידידותי. "חשבתי שזה העניין."

"העניין" — קליף רכן קדימה לשם הדגשה — "הוא שרוֹ חף מפשע."

"כל הסיפור הזה הוא עיוות דין נורא," הוסיפה תרזה, "וקיווינו שעכשיו, כשאדם חדש אוחז בהגה, נוכל למצוא יחד דרך לפצות על מקצת מהזמן שכולנו איבדנו בגלל המשפט שלו, ואולי נוכל כולנו לקבל הזדמנות להתחיל בתהליך ההחלמה."

"אני יכול להבין את זה," אמר פארל, "אבל אני לא חושב שהרבה ממה שעומד לקרות נמצא בתחום ההשפעה שלי."

"זה לא נכון," אמרה תרזה. "אתה לא צריך לשפוט אותו שוב. זה נתון להחלטתו של התובע המחוזי."

"כן, נכון, אבל... אני מקווה ששניכם מבינים שאני לא יכול לעשות את זה. רק משפחת הקורבן..."

קולה של תרזה היה נמוך, כמעט מרגיע. "אבל היא לא הקורבן שלו, וז. זה העניין. הוא לא פגע בה. אם תוכל לגרום למשפחה להבין —"

קליף התנשף וקטע אותה, "איזו משפחה? תצטרך למצוא אותם קודם כול, איפה שהם לא מתחבאים בגואטמלה, ושיהיה לך בהצלחה. אין משפחה שאתה צריך לטרוח בגללה. אבל ישנו הבן שלי."

פארל כיחכח בגרונו. "הבנתי שהערעור לא התבסס על הראיות שהוצגו במשפט." פארל התייחס לשתי הנשים האחרות שהעידו שרו אנס אותן.

פארל ידע שהערעור התקבל על סמך העובדה שכמה מבני משפחת הקורבן ענדו בבית המשפט סיכה עם תמונה של דולורס סנדובל מחייכת. בית המשפט הפדרלי קבע שעובדה זו ביססה אצל המושבעים דעה קדומה כנגד הנאשם. פארל לא שמע מעודו על פסיקה הזויה מזו, גם לא בבית משפט שנודע בפסיקותיו התמוהות.

קליף קרטלי ביטל את מחאתו של פארל בניד יד. "הראיות לא יעמדו במבחן של משפט חדש. תקרא את הפרוטוקולים הישנים ותראה. שתי הקורבנות־לכאורה האחרות. מי הן? לא היו צריכים להרשות להן להעיד מלכתחילה. ורו מודה שקיים יחסים עם הנערה, אבל זה היה מרצונה. אין שום תיק. מלכתחילה לא היה תיק."

"טוב..."

תרזה כיחכחה שוב בגרונה. "אבל בלי קשר להחלטה שתקבל בנוגע למשפט, ואני בטוחה שתקבל את ההחלטה הנכונה, לכל הפחות תוכל להמליץ על שחרור בערבות."

כאן פארל ניענע בראשו. "אני לא רוצה להישמע אדיש למצב של בנכם, אבל אני לא יכול לעשות את זה. אי־אפשר להשתחרר בערבות בתיק עם נסיבות מיוחדות."

"אה." השרירים בפניה של תרזה לא יכלו להתכווץ, ולכן — אולי כפיצוי על היעדר ההבעה — היא הרימה אצבע מורה. "אבל זה בדיוק העניין. אין בתיק נסיבות מיוחדות. הוא לא הוגדר ככזה."

המבוכה ניכרה בפארל. "סליחה?"

"זה היה הוויתור היחיד של שרון פְּראט למעננו, אחרי כל מה שעשינו בשבילה." קליף בעליל לא רחש רגשות חמים לתובעת לשעבר שתבעה את בנם.

באופן מיומן, אולי אפילו מתוכנן מראש, שבה תרזה ונטלה את חוט הדיבור. "ההאשמות היו אונס ורצח, לא רצח תוך כדי ביצוע אונס."

פארל ציין לעצמו את הכשל הלוגי. אם הבן שלה אשם, הפשע חייב להיות אונס ורצח. אבל כנראה שזה לא הטריד את שרון פְּראט. "אז אין נסיבות מיוחדות," אמר וז.

במילים אחרות, אפשר לקבוע ערבות למקרה.

תרזה חשפה קלות את שיניה. "בדיוק. לכן אפשר היה לשחרר אותו בערבות אז, ואפשר גם הפעם."

"ובפעם הקודמת הוא שוחרר בערבות?"

"לא," אמר קליף. "תוֹמָסינוֹ הפשיסט הזה" — שופט מכובד בבית המשפט של המדינה — "סירב לאפשר שחרור בערבות."

"היתה לו דעה קדומה נגד רו," הוסיפה תרזה. "לכל אורך המשפט, כל החלטה שקיבל, זה היה ברור לכולם."

"ולכן הפעם...?"

"הפעם," אמר קליף, "כיוון שמבחינה חוקית אפשר לקבוע ערבות, היינו רוצים לפנות אליך באופן אישי, וז, ולבקש שתתערב אם תזהה סימן מוקדם כלשהו לאקטיביזם שיפוטי. לכל הפחות תרחיק אותו מתומסינו. או אולי אפילו תפיץ הודעה שתאפשר קביעת ערבות סבירה עוד לפני שהנושא יגיע לאולם הדיונים."

"אתה לא חייב לצאת בהצהרה פומבית," אמרה תרזה. "הדבר החשוב הוא התוצאה." ואז, במעבר לנימה צורמנית פחות, היא הוסיפה, "עכשיו, וז, פשוט נהיה מאושרים אם הילד שלנו ישוב הביתה."

בכל פעם שאחד משלושת ילדיו הבוגרים של פארל בא לשהות איתו ועם סאם למשך יותר מסוף־שבוע ארוך, הוא חווה את זה אישית כגיהינום, אבל כאן היתה לו הזדמנות להיראות כמשתף פעולה עם הקרטלים, ואולי אף כמי שבא לקראתם, ואז לסיים את הפגישה המלחיצה. "אני מבין לרגשותיכם," אמר. "ואני מבטיח שאקרא את התיק ביסודיות ואעשה ככל יכולתי לתת מענה לדאגות שלכם."

מענה שיהיה, כך ידע, זעום ביותר.

אבל הנימה ההחלטית של קולו העבירה את המסר המיוחל. תרזה החליקה את החצאית וקמה. "אנחנו לא מבקשים יותר, וז. באמת."

קליף המשיך להביט בעיניו של פארל באופן מטריד למשך שנייה או שתיים — באיום? — אבל אז גם הוא קם על רגליו. "טוב לדעת מי החברים שלך," אמר. "ואתה יודע שהקורייר היה חבר טוב של הרבה פוליטיקאים בעיר."

"אני לא ממש פוליטיקאי מזהיר, כמו שהבחירות הבהירו," אמר וז. "אבל אני מקווה שאוכל להמשיך לנסות לעשות את הדבר הנכון."

תרזה נטלה את ידו השלוחה והינהנה קלות. "אנחנו לא מבקשים יותר. תודה שהקדשת לנו כל כך הרבה מהזמן היקר שלך."

"העונג כולו שלי. לשניכם. דלתי תמיד פתוחה."

***

בהמשך המסדרון דפק פארל על הדלת הפתוחה של הסגנית הראשית שלו, אמנדה ג'נקינס.

למרות היסטוריה משותפת ארוכה — או שמא בגללה — היחסים ביניהם התאפיינו במבוכה. אולי הבעיה היתה קשורה אך ורק לתחום העיסוק שלהם — באופן היסטורי ג'נקינס היתה בצד התביעה ופארל כל כולו בצד ההגנה. באופן אישי יותר, בתיק הרצח הסנסציוני שבנה את השם שלו בעיר, נאבק פארל בג'נקינס פנים אל פנים וניצח אותה בבית המשפט, משיג זיכוי מוחלט של הלקוח שלו.

ואז בשנה שעברה שקלה ג'נקינס עצמה לרוץ למשרת התובע המחוזי. אבל האנשים שעל פיהם יישק דבר בחרו בסוף בווז כמועמד שלהם והבהירו את תחושתם שג'נקינס מסורה למטרה אחת בלבד — סוגיית זכויות האישה, נקודה. במובנים אחרים היא לא הרחיקה מספיק לצד השמאלי של המפה והאמינה, למשל, שמעצר בית אינו המענה הראוי לפשע אלים. אבל מיד לאחר ניצחונו של פארל תמכו אותם אנשים בג'נקינס לתפקיד סגנית התובע — בשל הניסיון שלה בתביעה, היכולת הניהולית, ההיכרות העמוקה עם צוות משרד התובע, ולפחות בחוגים הפמיניסטיים גם הכוח הפוליטי שלה. זה היה אפוא היום הרביעי בעבודות החדשות של שניהם, אך הפעם הראשונה שפארל פוגש בה מאז טקס ההשבעה.

ג'נקינס הרימה את מבטה מערמת העבודה שהקיפה אותה על השולחן והזדקפה בכיסאה. "אדוני?"

פארל הסתובב למחצה כמו מביט סביבו. "אין כאן שום 'אדוני', אמנדה. זה רק אני, וז. הייתי וז כשהיינו עמיתים בלשכה. וגם כשהיינו יריבים בבחירות. זוכרת?"

"כן, אדוני."

"כן, וז."

היא שאפה. "בסדר. וז."

"יופי. עמוד נוח." הוא נכנס לחדר. "יש לך שנייה? אכפת לך אם אסגור את הדלת?"

ג'נקינס היתה אשת קריירה, לבושה תמיד באופן מוקפד, למעֵט אולי החצאיות הקצרות האופייניות לה שהדגישו את רגליה המדהימות. היא הפנתה מבט נרגז מעט אל הבוס החדש שלה ומשכה בכתפיה, מצביעה על עומס העבודה שלה, אך אז דחפה מעט את הכיסא לאחור ושילבה ידיים בחיקה. לשירותו. "מה העניין?"

פארל סגר את הדלת וסובב אליו כיסא. "בדיוק ניהלתי שיחה עם הקרטלים. הבעל והאישה."

"זה היה מהיר," אמרה, עיניה מתעוררות פתאום לחיים. "ותן לי לנחש. הם רצו שתסרב לערוך משפט חוזר לרו, ואם לא זה, שתשחרר אותו בערבות."

"יש לך מתקן ציתות במשרד שלי?"

ג'נקינס היתה אטומה להומור. "אני מקווה שאמרת להם לעוף לך מהעיניים."

"לא במילים האלה. אמרתי שאבדוק את הנושא ואנסה לעשות את הדבר הנכון."

"אין מה לבדוק. הילד שלהם, רו, הוא מפלצת."

פארל הרים את ידו בזמן שהיא נשמה נשימה נזעמת או שתיים. "בדקתי קצת. כיוון שאת היית התובעת בתיק, חשבתי שתוכלי לעדכן אותי מהר יותר מהזמן שיידרש לי לקרוא את כל הפרוטוקולים."

ג'נקינס, רותחת מכעס, נשמה עוד נשימה. "ראית על מה הם שיחררו אותו, המטורפים האלה? בני משפחת הקורבן ענדו סיכות עם התמונה שלה, לכן, פתח מירכאות, מדובר בהפרה פדרלית חוקתית שפגעה בהליך המשפטי, סְגוֹר מירכאות. שמעת כבר שטויות כאלה בחיים שלך? כלומר, אפילו בשביל בית המשפט הפדרלי זה קיצוני."

פארל הניח לה להמשיך לקצוף.

והיא המשיכה, "אני מקווה שלאחד השופטים האלה יש בת ושרו ישתחרר וימצא אותה ו... לא. לא, אני לא מקווה לזה. אבל אלוהים אדירים. הוא פשוט חייב להישאר בכלא. מה אמרת להם, לקרטלים?"

"כלום, בעצם. רציתי לשמוע את הצד שלך."

"הצד שלי." היא התרווחה בכיסא, עוצמת עיניים לרגע. "תשאיר אותו בכלא. תעמיד אותו למשפט בהקדם האפשרי. אין כאן מה להתלבט, וז. הוא אנס לפחות שמונה נשים, הכה שלוש מהן, ובסוף הצליח להרוג אחת."

"שמונה?"

"לפחות שמונה, וז. לפחות. כולן עוזרות בית שהובאו מגואטמלה או אל סלבדור על ידי החברה ששכרה את כל צוות העובדים של משפחת קרטלי. כולן נמצאו כאן על ויזת עבודה. כולן אמרו בתחילה שיעידו, ואז שש מהן השתכנעו לשתוק בשביל משהו כמו מאה אלף כל אחת."

"את יודעת את זה בוודאות?"

"מאה אחוז. הן לא הסתירו את זה. במדינה הנפלאה שלנו אתה יודע שאי־אפשר לאלץ קורבן אונס להעיד אם היא לא רוצה. היא יכולה פשוט לסרב לעלות לדוכן העדים. וכל הנשים האלה העדיפו לקחת את המאה אלף. לא יכולנו לעשות שום דבר."

"וכל הנשים האלה דיווחו שרו אנס אותן?"

פיה של ג'נקינס נקפץ לקו דק. "כל הנשים האלה נאנסו על ידי רו, וז."

"אין לי ספק." פארל שמר על נימת קול שלווה. "אבל שאלתי אם מישהי מהנשים האלה דיווחה על האונס לאחר מעשה."

אין תשובה.

"אמנדה?"

עיניה ברקו. "הן פחדו מרו פחד מוות, וז. שלא לדבר על הזוג קרטלי, שהיתה לו שליטה מוחלטת בחיים שלהן. חוץ מזה, הן לא חשבו שמישהו יאמין להן."

"אני מבין שהתשובה שלילית. אף אחת מהן לא דיווחה. נכון?"

ג'נקינס נעצה בפארל מבט מרוחק, ארשת פניה נוקשה כאבן. "באמת קיוויתי שלא ננהל את השיחה הזאת."

"איזו שיחה?"

"למחול לאדם על פשע אלים רק בגלל האווירה הפוליטית."

הביקורת גרמה לפארל לצנוח בכיסא. הוא ניענע בראשו, חזר לשיווי משקל ותקף בחזרה. "אני שואל שאלה אחת כדי להבהיר אם הנשים האלה דיווחו על האונס, ופתאום אני האויב?"

"אני דיברתי עם הנשים האלה, וז. אני מכירה אותן. אין ספק שהן נאנסו."

"בסדר," אמר פארל. "טוב. בואי נסכים על זה."

"בוא גם נסכים, אם אנחנו כבר נוהגים בכנות, שבני הזוג קרטלי היו אוהדים גדולים שלך לכל אורך מערכת הבחירות, ואולי אתה מרגיש חייב להם קצת... שיתוף פעולה."

"זה פשוט לא נכון, אמנדה. לא הבטחתי להם שום דבר. עד כמה שאני יודע, רו נמצא במעצר ויישאר שם עד שיזכה למשפט חוזר. אני בשום אופן לא מתכנן לעשות שום צעד שיחזיר אותו לרחוב. זאת האמת, אמנדה. ולמרות מה שאת אולי חושבת, אני לא מקבל פקודות מהקרטלים או מאף אחד אחר. חוץ מסאם, לפעמים." הוא שאף אוויר כדי להירגע, מזועזע מהקיצוניות שהגיעו אליה, ובמהירות כזאת. "זה פשוט לא מתאים לאופי שלי, בסדר? אני אדם מאוד גלוי, בעצם."

היא שתקה לרגע ארוך, חושקת שפתיים. "הם שנאו אותי מאז ששלחתי את הילד הקטן והבלונדיני שלהם לכלא. נס שנשארה לי איזו קריירה אחרי כל מה שניסו לעשות לי."

"ולמרות זאת אַת מספר שתיים, ומוּנית לתפקיד על ידי האדם שהם תמכו בו. אז מי המנצח כאן?"

"מספר שתיים הוא לא מספר אחת."

"אמת. אבל זה ממש לא סוף הקריירה, נכון? ונשארו לך יותר שנים בעולם הזה מאשר לי, לכן לא הייתי מאבד תקווה. ואם הייתי במקומך, ממש לא הייתי מתעצבן על הבוס שלי בגלל משהו שהוא לא מתכוון לעשות."

היא הרכינה את ראשה לשנייה נוספת. "לא האמנתי שתוכל להתנגד להם, או שאפילו תרצה. אני מתנצלת. זה לא היה במקום."

"הפעם הזאת בלבד," אמר פארל, "אני סולח לך."

לפארל היה זמן פנוי בלוח הפגישות, שאיפשר לו ולעוזרת האדמיניסטרטיבית שלו, טרֶיָיה גליצקי, לפרוק עוד ארגזים. טרייה היתה אישה חזקה ומושכת ממוצא מעורב — בעיקר שחורה עם שריד קל לדם אסייתי. היא היתה נשואה לראש מחלק הרצח בעיר, אייב גליצקי, והיו לה שלושה ילדים — רני במכללה ורייצ'ל וזאקרי, בני שש ושלוש, בבית.

פארל ישב על קצה השולחן בלי להביא תועלת מיוחדת בתחום הפריקה. "לא, אני רציני," אמר. "אני באמת לא אמור להיות פה. אני לא טוב בעבודה הזאת. אולי אני צריך להתפטר לפני שאגרום נזק גדול מדי."

טרייה חדלה להוציא ספרים מהארגזים אל המדף והסתובבה, מביטה בשעונה. "שיא חדש. אני חושבת שעם קלרנס עבר שבוע עד שהוא חשב שעליו לפרוש." היא התייחסה לקודמו בתפקיד של פארל והבוס הקודם שלה, קלרנס ג'קמן. "ובסוף הוא נשאר תשע שנים."

"זה לא בשבילי," אמר פארל. "רצתי לתפקיד רק כדי למנוע מהנאצים לעלות לשלטון, בעיקר כטובה לסאם ולחברות שלה."

"ולקהילה הלטינית, ולהומואים."

"טוב, גם בשביל חלק מהם. ואל תשכחי את הקולות המכריעים של מאה גברים לבנים זקנים. פער הניצחון שלי." פארל נידנד את רגליו, בועט בעקביו בצד השולחן. "זה נכון? קלרנס באמת רצה לפרוש?"

"בהתחלה כל יום, במשך כמה חודשים. אבל אל תדאג. אתה עדיין מחזיק בשיא הזמן הקצר ביותר במִשׂרה עד להתבטאות בנוגע לפרישה המפורסמת."

"איזו הקלה. אז למה הוא לא פרש, קלרנס?"

טרייה שתקה לרגע. "הוא התמכר לשימוש בוטה בכוח שלו."

"אני רציני."

"אתה שאלת. זאת התשובה שלי. כוח."

פארל צחק בקול. "טוב, זה לא אני. אין שום דבר רחוק יותר ממני."

"לא." צחוקה של טרייה ענה לצחוקו שלו. "לא, ברור שלא." היא רכנה ולקחה ערמת ספרים נוספת.

"ה'ברור שלא' הזה נשמע קצת ציני."

"זה האקוסטיקה כאן." היא הניחה את הספרים על המדף ופנתה שוב אליו. "אז אתה רוצה שאלך לדבר עם אמנדה?"

"לא. אני חושב שאנחנו מסודרים. אני לא מתכוון לנעוץ לה סכין בגב בעניין הזה עם רו קרטלי. או בשום עניין אחר. זה צריך להיות ברור."

"בוא נקווה," אמרה טרייה.