בכייה לדורות: חרטה על אימהות

שער ראשון מצפים לחרטה; סולדים מחרטה הגיונות חברתיים על זמן ועל זיכרון

כדי להתחיל לבחון מדוע כמעט אין התייחסות לחרטה על מעֲבר לאימהוּת - הן בזירה הציבורית והן בשדה המחקרי - יש לעסוק תחילה בחוקי הרגש. חוקים אלו מכתיבים באילו זירות ומצבים חברתיים מותר להצהיר על חרטה ולעתים אף מצופה שכך ייעשה, ובאלו זירות היא אסורה.

דיון זה אינו יכול להתקיים במנותק מהגיונות חברתיים על זמן ועל זיכרון, זאת כיוון שחרטה היא עמדה רגשית שמגשרת בין עבר להווה ובין המוחשי והזכוּר למדומיין. מקורותיה של המילה חרטה (משורש חר"ט) - Regret - מצויים במילה הסקנדינבית Grata, שמשמעותה להתייפח; היינו זוהי התייפחות על מה שאכפת ממנו, שאין שוויון נפש כלפיו, שנחרת לעומקו של זיכרון ושלרוב אי-אפשר לשנותו באופן מוחשי.33

דיון זה אינו יכול להתקיים במנותק מהגיונות חברתיים של זמן ושל זיכרון גם משום שבחינת ממד הזמן בחייהם של בנות ובני אדם מספקת רמזים רבי-משמעות על השקפת עולמם ועל דפוסי התנהגותם.34 מכאן ש"כל ניסיון להתעלם מחשיבותו של ממד הזמן או להעריכו פחות מכפי ערכו יביא להבנה שגויה של טיבה של אותה מציאות חברתית".35

אחד הדימויים הרווחים של זמן בתרבות המערבית המודרנית, ששואבת את כוחה מהגיונות של קפיטליזם ושל תיעוש, הוא הזמן שנע בתנועה ליניארית, סטנדרטית ואבסולוטית בכיוונו הבלתי-הפיך של חץ בלתי-שביר: זמן מדומיין כרץ לאורך קו, כשהעבר וההיסטוריה חתומים מאחור והעתיד לבוא פתוח ונמשך לפנים.36

דימוי ליניארי זה של זמן ממוסד כחוויה בגוף ראשון שחובקת את חייו ואת חוויותיו של כל אינדיבידואל החל מילדוּת,37 נחשב לאמת שאין בלתה באופן שמציב את רעיון "החְזרת הגלגל לאחור" כבלתי-אפשרי:

משמעותה [של "החזרת הגלגל לאחור"] היא שאֵפֶר יצית עצמו ויהפוך חזרה לבולי עץ, שעלים יניפו עצמם מן האדמה וישובו להשתרג בענפים שמהם באו, שמכוניות ישנות וחלודות תהפוכנה עצמן ללימוזינות נוצצות. [...] בהתייחס לחיים החברתיים, רעיון זה הוא בבירור אבסורד.38

תפישה ליניארית זו של זמן היא עיקרון מארגן מרכזי בחברה המערבית ובתרבות המודרנית; היא מוטמעת במעמקי שגרת חיי היומיום, שנדמית כזרימה של אירועים שנעים מן העבר אל ההווה במקצב ובכיוון שלכאורה מתקיימים מחוץ לעצמנו, בנפרד מאיתנו.39

זוהי התפישה הרווחת, אך בחינת הזמן מנקודת מבטם של בנות ובני אדם עצמם מלמדת שכשם שיש הבחנה בין מפה לתחושת טריטוריאליוּת, כך יש להבחין בין שעון לחוויית הזמן:40 זמן עשוי לחמוק מאיתנו כשאנחנו נהנים; הוא עשוי להיעצר כשאנחנו ממתינים; אנו מרגישים שאין מספיק ממנו כשאנחנו עסוקים, ושיש יותר מדי ממנו בתקופות של בטלה כפויה.

כך, בחינת הזמן בתודעתם של אנשים מלמדת שתפישתו כליניארי היא צרה מדי. חוויה סובייקטיבית של זמן עשויה שלא להיות רציפה אלא מרוּבה ומקוטעת ובעלת מקצבים משתנים, כזו שבתוכה מתקיימים במקביל זמנים שרודפים זה את זה, שמצטלבים זה עם זה, מתחרים זה בזה וחופפים זה לזה בעת ובעונה אחת. כאמור, זמן פנימי עשוי לקלוח ולקפוא, לחמוק מאיתנו ולהיחרת בנו כשהוא מבטא עצמו בזיכרונות, בחלומות, בסיוטים, בתשוקות, ברֵיחות ובדימויים.41 אפילו האזנה סתמית למוזיקה עשויה לשאוב אותנו באופן לא צפוי לתוך מערבולת זמן, שלוקחת אותנו בחזרה אל רגעים ואל מקומות אחרים.

בחוויה סובייקטיבית של זמן אנו עשויות ועשויים למצוא את עצמנו נעים כבמעבורת שמסיעה אותנו הלוך ושוב בין עברנו להווה ולעתיד, שניצבים מולנו כאובייקטים מוחשיים שניתנים למשא ומתן בעודנו כותבים מחדש את עברנו.42 בעומדנו מול תוצאות מעשינו והחלטותינו, משורטטים בדמיוננו עולמות אפשריים שבהם אפשר לשנות החלטות וליצור מציאות חלופית לזו שנחתמה לכאורה כעובדה קיימת.43 וכך, בהקשרים חברתיים משתנים, הזיכרון שלנו עשוי להיות סלקטיבי ולבנות מחדש גרסאות שונות בעלות משמעויות משתנות של הביוגרפיה ושל אירועים אישיים והיסטוריים בהתאם להשלכותיהם עלינו.44

מכאן שגם אם איננו יכולים לשוב אל העבר ולשנות אותו, הוא אינו בהכרח אבוד עבורנו. בהקשר זה, ניתן לראות את העבר כזירת פשע. אף על פי שמעשה כלשהו הוא אולי בלתי-הפיך, שובליו שנותרים מסמנים את נוכחותו בהווה עד כדי הבנייתו וחווייתו מחדש. במובן זה, עבודת הזיכרון עשויה להיות עבודה בלשית וארכיאולוגית שמשחזרת לאחור, מחפשת רמזים, מפענחת סימנים ועקבות ומדביקה מחדש פיסות של עדויות שמפגינות את נוכחותן בזמן הווה.45

חוויה מערבולית שכזו של זמן היא חוויה ששנויה במחלוקת תרבותית. אנו חיות וחיים בחברה שמעריכה הסבת מבט לאחור רק באחד משני המצבים הבאים: הפניית מבט סנטימנטלי ונוסטלגי שמתרפק על מה שהיה;46 או הפניית מבט פרגמטית במטרה לשפר את פני העתיד. דוגמה ללגיטימציה להתבוננות פרגמטית "לאחור" מצויה באמירתו המפורסמת של הפילוסוף ג'ורג' סנטיאנה: "מי שאינו זוכר את העבר, נידון לחיותו בשנית", כמו גם בקיומם הממוסד של ימי זיכרון שמטרתם להנציח ולזכור כדי ש"לא עוד".47 תיאוריות פסיכואנליטיות על התנהגות אנושית ועל התפתחות האישיות - שבבסיסן האמונה שחוויות מוקדמות בילדוּת משפיעות עמוקות על המשך חייו של אדם, וכן שיחים פסיכולוגיים-טיפוליים שמתמקדים בפרשנות של העבר, שמיועדת לשרת את ההווה ואת העתיד - הם דוגמאות נוספות ונפוצות ללגיטימציה להתבוננות שכזאת.

אולם כאשר מדובר במבט שונה משני סוגי המבטים הללו - היינו מבט שאינו סנטימנטלי ושאינו מבקש לשפר את העתיד, אך מבקש להישאר במרחק נגיעה מהתרחשות טראומטית או מהזדמנויות שהוחמצו, מטעויות, מעוולות ומחוסר מזל - לרוב ההנחיה התרבותית היא לשמור ממנו מרחק; לשתוק אותו ולשכוח ממנו.48

ההנחיה לשמור מרחק ממה שנדמה כעבר מצויה באתוסים שמצווים על בנות ובני החברה לא להתבונן "לאחור" בחוסר תכלית, מעשה שלא אחת אף עלול להיות כרוך בעונש. בספר בראשית, למשל, מסופר שאשת לוט הפכה לנציב מלח רק משום שהפרה את הוראת המלאכים והפנתה מבטהּ אל סדום ועמורה:

מבטה של אשת לוט נשלח אל העיר שבתוך המבנה האנושי והאדריכלי שלה נרקם סיפור חייה וחיי משפחתהּ. האיסור על המבט האחרון לעבר העיר המושמדת הוא איסור לזכור מקום שחטא לפני האל. איסור זה קובע את כיוון המבט המותר: מבט קדימה אל העתיד, אל התחלה חדשה, אל חיים חדשים ואל מקום חדש, תוך כדי ניתוק מוחלט מן העבר.49

גם בברית החדשה ניתן למצוא איסור על הסבת המבט אל מה שהיה, באזהרתו של ישו כלפי המאמינים: "מִי שֶׁיִּהְיֶה בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַגַּג וַחֲפָצָיו בַּבַּיִת אַל יֵרֵד לָקַחַת אוֹתָם כְּמוֹ כֵן מִי שֶׁבַּשָּׂדֶה אַל יִפְנֶה לְאָחוֹר. זִכְרוּ אֶת אֵשֶׁת לוֹט הַמְבַקֵּשׁ לְהַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבְּדֶנָּה, וּמִי שֶׁיְּאַבֵּד אוֹתָהּ יַצִּילֶנָּה" (הבשורה על פי לוקס, יז: 31-33).

כך גם במיתולוגיה היוונית, המספרת על אורפאוּס, גדול המשוררים והנגנים, שירד למעמקי השאול כדי להחזיר את אשתו אורידיקה לחיים. הַדֵס, אֵל המתים, הסכים להעלותהּ אל עולם החיים בתנאי שאורפאוס ילך לפניה ולא יסב את ראשו אליה עד צאתם. אורפאוס לא עמד בכך ובהפנותו את מבטו לאחור, אורידיקה נמוגה לעד באפלת השאול.

אמרות כגון "את הנעשה אין להשיב" או "מה שהיה היה" מלמדות אותנו שאתוסים רווחים בני זמננו מוֹרים אף הם לבני האדם להימנע מלהתבונן "לאחור". אין מדובר בדבר-מה שפשוט נמצא שם במרומז או בהיחבא; זהו דבר שמצהיר עצמו מפורשות בשפה.50

כך, מתוקף אחיזתן של תפישות אלה על זמן, אדם למֵד שלא זאת בלבד שהעבר וההיסטוריה חתומים באופן מוחשי מאחורי גופו, הוא עצמו מחויב לשים דברים מסוימים "מאחור", לשכוח אותם ו"להתקדם הלאה" מהם.

כותבות שונות עמדו על היבטים ממוגדרים של תפישות מערביות-מודרניות אלה על זמן ועל זיכרון. אחת המרכזיות שבהן, ז'וליה קריסטבה, התייחסה במאמרהּ "זמן נשים"51 לתפישת הזמן הליניארי שנע בכיוונו של חץ בלתי-שביר כעמדה שמשקפת עקרונות שנחשבים גבריים, לעומת זמן מעגלי, טרנסצנדנטי ונצחי, שהנו עקבי עם המקצבים של הטבע ושל הסדר הקוסמי ומזוהה עם עקרונות שנחשבים נשיים.52 לשיטתה, "זמן נשים" הוא זמן של פריון (reproduction) ולא זמן מתועש של ייצור (production). זהו זמן שמתריס נגד הכרונולוגיה הקונבנציונלית ושמשקף לדבריה את החיים עצמם, את נס הילודה ואת הישרדותו של המין האנושי.

ג'ניס האקן הציעה שתפישות מערביות מודרניות על זמן ממוגדרות באופן שממגדר גם את יחסן לזיכרון.53 לדבריה, עמדה שמבקשת לנוע במעגליות בין זמנים ושמסרבת להסיט את המבט מתוכני עבר מזוּהה עם זהות נשית בתרבות. כך, בשונה מ"חוקי אב" גבריים שמכתיבים טקטיקות של שִכחה והסטת מבט מתכנים שמכוּננים כאסורים, כמפריעים, כמסוכנים וכחסרי תכלית, העמדה האחרת, ה"נשית" - בבקשתהּ להתבונן בקושי, לזכור אותו ולהתמודד עמו - מיוצרת כ"שומרת סף" של תכנים אלה. זוהי עמדה "פורעת חוק" שמגלמת את האפשרות המאיימת של "חזרת המודחק":54

עבור נשים, הפעולה של זיכרון, של התבוננות לאחור, עשויה להיחוות כמפרת חוק ואפילו כחוטאת. אשת לוט המרתה את הציווי שלא להתבונן לאחור ופעולת התנגדותה שימשה אזהרה מהשלכותיה של מרדנות נשית. פעולה שכזאת, של המרת פה, עלולה אף לעורר חרדה מפני השתהות ארוכה מדי בנבכי רגעיה הטרנספורמטיביים של ההיסטוריה [...] בהיחשבה הן מעשה של בוגדנות והן מעשה של שחרור [...] - התבוננות לאחור כרוכה לא אחת בהפרת טאבואים תרבותיים.55

בשונה מפרשנות זו, שרואה ב"התבוננות זוכרת" מעשה בעל פוטנציאל חתרני,56 סימון דה-בובואר מצאה בהתבוננותן של נשים "לאחור" מעשה של לית-ברירה שהוא עדוּת להיעדר כוח. לטענתה, זוהי התבוננות מבנית שמעוגנת ביחסן של נשים עם העולם, כלומר התבוננות על כל מה שנשלל מהן, על קיום מוחמץ, ומכאן ש"אִם העתיד ייפתח לפניה, שוב לא תדבק נואשות בעבר".57 לדברי דה-בובואר, התבוננות "לאחור" מעידה על פגיעותן של נשים, ושורשי פגיעותן אינם מצויים בהורמונים, ב"דחפים מסתוריים" או במבנה מוחן (טבע, nature), אלא בהתניות כלכליות, חברתיות והיסטוריות (הטבעה, nurture), היינו במרשם שדן אותן לסבילוּת ולהיעדר כוח בעולם שלא יוּסד על ידן: "היא כלואה בגופה ובביתה וחשה סבילה לנוכח האֵלים האלה, בעלי פני אנוש, שמציבים מטרות וערכים".58

כך, לדברי דה-בובואר, אי-הפעולה בעולם רודפת נשים כרוחות רפאים. הרהורים, דמיונות וחלומות בהקיץ על מציאות חלופית - כל אלה מנכיחים תדיר את חוסר האונים שלהן בשל היעדר כוחן; הם משמשים מעין תחליף להיעדר יכולת ביצוע, לפעולה שנמנעת מהן בתרבות:

[...] אי-השקט, האשליות והלהט הם רק אמצעי התגוננות מפני כוחו ההרסני של מה שכבר היה. שוב חונקת החרדה את גרונה של האשה, שחייה תמו אף על פי שהמוות עדיין לא לקח אותה עמו. לפעמים, במקום להיאבק בייאוש, היא בוחרת להתמכר לו. שוב ושוב היא דשה בדברים שמעוררים תרעומת, חרטה ואשמה [...].59

מחלוקת פרשנית זו על זמן ועל זיכרון מבליטה את עצם קיומה של מציאות חברתית שבה מתנהל מאבק בין שתי תפישות עולם: זו שמבקשת "להתקדם" בלי "להסתכל לאחור", וזו שמבקשת להתעכב על מה שמתרחש ממילא, משום ש"העבר אינו מת. הוא אפילו לא עבר",60 גם כאשר מדובר בהשתהות שאין תכלית בצדה.

"אי-מותו" של העבר או "תחייתו המחודשת", שחוזרת ונשנית בחוויה הסובייקטיבית, עשויים לעורר תגובות קוגניטיביות ורגשיות שונות בקרב בנות ובני אדם, וגם תגובות אלה אפשר שתהיינה שנויות במחלוקת.

אחת מהן היא חרטה.

חרטה

השתהות והיזכרות במה שנעשה ובמה שקרה עשויות להיוותר כפשוטן, היינו כהשתהות שזוכרת ותו לא. אולם הן עשויות גם להוביל למחשבות "מה היה אילו" ו"לו רק".61

מחשבות שכאלה על "מה היה אילו" ו"לו רק" אפשר שתיוותרנה בגדר סימולציות מהורהרות ותו לא, ואפשר גם שתעוררנה "רגשות שלאחר מעשה", שאחד מהם הוא חרטה. זוהי עמדה רגשית שמשתייכת לאשכול של עמדות רגשיות, כמו למשל אכזבה, עצב, צער או הצטערות,5 הכאה על חטא, נקיפות מצפון, גינוי עצמי, מוסר כליות ואשמה.62

בשונה ממצבים שבהם אנו בוחנים את מה שנעשה בלי שמעוּררת כמיהה לשנותו, חרטה עשויה לבטא משאלה לבטל את שלא ניתן לבטלו (undoing the irreversible). כך, חרטה מתעוררת הן לאחר פעולות שנעשו והן בעקבות פעולות שלא נעשו; בעקבות אמירה שנתפשת בדיעבד כמיותרת או על מה שלא נאמר והיה כדאי שייאמר; בעקבות מה שהתרחש בפועל או כפועל יוצא של סיטואציות מנטליות בלבד; לאחר חריגה מנורמות מוסריות וחוקיות כלשהן או בעקבות מצבים שנחשבים ניטרליים.63

התייחסות תמציתית זו עשויה להניח את הדעת בכל הנוגע לשאלה "מהי חרטה?" אולם היא מובילה לסוגיה רחבה יותר שאליה התייחסה שרה אחמד בספרהּ, כאשר הציעה שבמקום לשאול "מה הם רגשות?" יש לשאול "מה תפקידם של רגשות?" - מה הן משמעויותיהם בהקשרים חברתיים ומול מבנים וצורות של כוח.64

חלקו הבא של הפרק יוקדש לבחינתה של חרטה בהקשרים שונים באמצעות סקירה של כמה מן הזירות החברתיות שבהן חרטה מצוּפה, מוערכת ורצויה ושל אותן זירות שבהן היא מגוּנה. מפת הדרכים שתיפרשׂ בה היא צעד ראשון בדיון על אותם תפישות חברתיות ויחסי כוח שמכוֹננים אימהוּת כמצויה מחוץ למרחב האנושי של מערכות יחסים ותהליכי קבלת החלטות, שכוללים הכרעות והערכתן בדיעבד; והיא תאפשר לעמוד על המשמעות של היעדר ההתייחסות לחרטה ושל ביטול אפשרות קיומה בעקבות מעבֲר לאימהוּת.

א. חרטה בזירות חברתיות שונות

להרבה אנשים בעולם יש הרבה חרטות, והם אוכלים בתיאבון את ארוחת הערב, ונושמים עמוק את אוויר הערב הצלול

("הבכיינים", חנוך לוין).

חרטה זכתה לתשומת לב מחקרית בדיסציפלינות כפסיכולוגיה, פילוסופיה, ספרות, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומשפט. מחקרים שנעשו על אודותיה עד כה מלמדים שבדומה לרגשות אחרים, זוהי עמדה רגשית שאינה ישות טרום-חברתית. היא אמנם רגש סובייקטיבי שאותו חש אדם בהתאם לערכיו, לצרכיו, להחלטותיו ולהיסטוריית חייו האישית, אך היא מיוצרת במסגרת התייחסות ובהקשר תרבותי מסוימים; ולהבעתה או לאי-הבעתה ישנה משמעות חברתית.

בזירה המשפטית, למשל, מצוּפה מבנות ובני אדם לחוש חרטה, והבעתה היא תנאי הכרחי למחילה, לשיקום ולשמירה על הסדר החברתי. שופטות מביאות אותה בחשבון בדרכן להכרעה; פרקליטים מצביעים עליה בניסיון להמתיק את הדין; וּועדוֹת מסרבות לאשר שחרור על תנאי של אסיר כל עוד הוא לא הביע אותה.65

קיימות הנמקות מספר לציפייה להבעת חרטה בזירה המשפטית:

(1) הבעת חרטה נתפשת כעדות ללקיחת אחריות ולנשיאה באשמה; (2) חרטה נתפשת כקרובה ביותר להתנצלות, והתנצלות יוצרת בקרב כל המעורבים תחושת הקלה שמפחיתה את הצורך להעניש; (3) חוויית חרטה כרוכה לעתים בתחושות של צער וכאב, שנתפשות כסוג של עונש בפני עצמן, ומכאן שהפחתתה של ענישה נוספת נראית הולמת; (4) הבעת חרטה נתפשת כהצהרה שעשויה להפחית את הסיכוי לעבירה חוזרת; (5) הבעת חרטה בזירה המשפטית נתפשת כמעידה על שפיות ועל קריאה נכונה של המציאות, ולכן אדם שאינו מביע חרטה עלול להיתפש כאדם מסוכן שיש להרחיקו מהחברה.66

תפישת חרטה כחיונית לגישור בין עבירות וחטאי העבר לעתיד מוסרי יותר אינה תקפה בעולם המשפט בלבד או רק בחברה מערבית. בשלוש הדתות המונותיאיסטיות, חרטה נחשבת עמדה מוסרית שבאפשרותה לעורר תחושת אחריות אישית ולהוביל לתיקון עוולות. מרכיב החרטה מהותי בהתייחס למחילה על חטא שנעשה. בנצרות, למשל, תא הווידוי הוא סמל ארכיטקטוני שמזמין ומעודד הבעת חרטה. ביהדות, ימי ראש השנה, יום הכיפורים והימים שביניהם, שקרויים "הימים הנוראים" או "עשרת ימי תשובה" - הם המיוחדים לחשבון נפש, לווידוי, להבעת חרטה ולבקשת מחילה מן האֵל ובין אדם לחברו. באסלאם, צום חודש הרמדאן מיועד בין היתר לביטוי חרטה על חטאים בניסיון לכפר עליהם; ואחד מכינוייו של אללה, שמופיע בקוראן אחת-עשרה פעמים, הוא אל-טייאב (آل التواب) - שמשמעותו "מקבל ההכאה על חטא". על פי מפרשי שם זה, אללה מקבל הכאה על חטא מצד מי שמתחרט בכנות על מעשיו ופונה אליו בבקשה לסליחה. המילה "טייאב" - שמשמעה "החוזר לעתים קרובות" - מתייחסת לכך שאללה מקבל שוב ושוב את מי שמכה על חטאיו ועל טעויותיו ביושר לב ולא כדי לצאת ידי חובה.67

בעוד חרטה נחשבת ראויה ואף מחויבת בעקבות חטא או פשע, באותן זירות חברתיות שבהן לא מדובר בהפרת צו חוקי ודתי - זוהי עמדה רגשית שנויה במחלוקת.

מחד גיסא, יש שמוצאים בחרטה - בדומה לבושה ולאשמה - עמדה רגשית שיש לה ערך חברתי-מוסרי. רגשות אלו, שנתפשים על ידי אלו שחווים אותם כשליליים, נחשבים בין היתר כמגִנים על הציוויליזציה מפני הדחפים של חבריה, וכך משרתים את הסדר החברתי ואת המשך התנהלותו התקינה68 - בהגנה על חלשים ובריסון אלימות.69

אולם להבעת חרטה אין רק ערך מוסרי אלא גם ערך נורמטיבי, כשהיא מכתיבה ומשקפת ערכים ואמונות בחברה נתונה. התעוררותה אמנם נחווית לעתים על ידי האדם עצמו כתחושה לא נעימה ומעוררת סבל, ובכל זאת היא עשויה לזכות להערכה ולהוקרה חברתית כשהיא עולה בקנה אחד עם נורמות ותפישות חברתיות רווחות, כלומר באותם מצבים שבהם לא התבצעו פשע או חטא, אולם בכל זאת התבצעה "סטייה", שיבוש של סדרי עולם. כך למשל בחברה שבה עישון נחשב להרגל דוחה שיש להיפטר ממנו, אדם שיבטא חרטה על כך שעישן במשך שנים רבות יוערך על הצטערותו, בשונה מאדם שיבטא חרטה על כך שמעולם לא עישן; ובחברה שמקדשת "אורח חיים בריא", אדם שיבטא חרטה על כך שלא עשה ספורט ייתפש אחרת לחלוטין מאשר אדם שיבטא חרטה על כך שרץ או ששחה במשך שנים.

נוסף על כך, יש הסבורים שחרטה מיטיבה גם במישור האישי, משום שהיא מתחזקת את יושרתו הפנימית של האדם ויוצרת המשכיות עם עברו תוך קישור ל"עצמי" המיטבי שאליו הוא שואף. על פי המצדדים בעמדה זו, הבעה אותנטית של חרטה מעידה שלאדם יש סטנדרטים של מצוינות, הגינות ומוסריות, ושבכוונתו לנהוג אחרת בפעם הבאה שבה יימצא בסיטואציה דומה, כלומר הוא יימנע מלחזור על אותה התנהגות שעליה הוא מתחרט.70

אחת מן ההנחות שבבסיס תפישה זו היא שחרטה, צער, סבל, ייאוש, כאב ויגון מאפשרים לאדם להכיר בכך ששגה (ולא רק בכך שחטא או פשע), ובלעדיהם הוא עלול להיות עיוור לכישלונותיו ולטעויותיו.71 ברנרד ויליאמס, למשל, טען בכתביו שהציפייה וההתעקשות שאדם לעולם לא יתחרט על מעשיו הן רעיון בלתי-שפוי של רציונליות. לשיטתו, משמעותה של אי-חרטה היא ניתוק של האדם עצמו מפעולותיו עד כדי אובדן זהותו כסוכן פעיל.72 תפישה זו, שקושרת בין חרטה להנחת קיומה של זהות, קיומו של "עצמי" נוכח, באה לידי ביטוי גם בדבריו של הסופר יוג'ין אונסקו שכתב: "חרטה היא שמאפשרת לי להמשיך להיות עצמי".73

מאידך גיסא, ישנם הסוברים שחרטה עלולה לערער את יציבותם של סדרי עולם ואורחות חיים מערביים מודרניים.

בחברה ניאו-ליברלית וקפיטליסטית שנשענת על אתוסים של קדמה, שהמודל השולט בה הוא זה של קבלת החלטות רציונליות במטרה למקסום רווחים - חרטה נתפשת כמפֵרה ערכים אלה בהתרסה. הודאה בקיומה נתפשת חברתית כאנדרטה לכישלון הפרגמטיזם והאופטימיות, כעדות לפסיביות שנוגדת את אתוס ה-doing. במילים אחרות, על פי המצדדים בעמדה זו, חרטה עלולה להפר ערכים של קִדמה ולחבל באתוס התכליתיות, משום שאדם שמתחרט נתפש כשקוע עד לצווארו בהלקאה עצמית ובחוסר אונים שמנטרלים את יכולתו להמשיך לתפקד בעולם.

די להתבונן על המימרה שהוזכרה לעיל, שלכאורה מבקשת לנחם אך הופכת לציווי: "אין בוכים על חלב שנשפך"; או על שמות ספרים שעוסקים ברגש זה, דוגמת: "התגברות על חרטה: שיעורים מן הדרך שלא נלקחה" ו"חיים נטולי חרטה: תקווה לטעויות העבר וחופש מדפוסים לא בריאים"74 - כדי לראות שחרטה נתפשת כעמדה רגשית שיש להתגבר עליה, סוג של אויב מר או מחלה. במובן זה, חרטה נושאת על כתפיה מטען פתולוגי כבד: צלילה מיוסרת אל מחוזות העבר שנתפשת כעקרה מתוכן ואל דש בגדהּ מוצמדים מינוחים השאובים מעולמות קליניים.75

אולם בעוד שחרטה היא עמדה רגשית שנויה במחלוקת - בפועל ובחיי היומיום היא מורגשת ומובעת בתחומי חיים רבים ומגוונים, כפי שניתן לראות ברשימה הבאה. רשימה זו אמנם תהא חלקית, ובכל זאת היא ארוכה יחסית ואף מייגעת. ברצוני לייגע במכוון. אני סבורה שאורכה המייגע יאפשר להתחיל להבהיר שישנה משמעות להיעדרה של חרטה על אימהוּת מן המפה הציבורית והמחקרית.

ניל רוז ואיימי סמרוויל חקרו את תחומי החיים שלגביהם נשים וגברים אמריקאים מביעים חרטה.76 הם מצאו שהשכלה דורגה במקום הראשון באופן שחוצה קבוצות גיל, מעמדות סוציו-אקונומיים ונסיבות חיים. סוגיית התעסוקה היתה השנייה בשכיחותה, ולאחריה - מערכות יחסים רומנטיות. המרחב ההורי, שבו למשל בוטאה חרטה בעקבות תחושתם של הורים - אימהוֹת בעיקר - שלא הקדישו די זמן לשהות עם הילדים או שלתחושתם הזמן שהוקדש לא הופנה לפעילויות מהנות איתם, דורג במחקר זה במקום הרביעי.

במחקרם נמצא שחרטה מורגשת גם בעקבות משאלות נכזבות לשיפור עצמי; בעקבות אי-מיצוי של שעות פנאי; בעקבות החלטות כלכליות שהוערכו ככושלות; בעקבות החלטות שגויות בענייני בריאות; בנוגע לטעויות במערכות יחסים חבריות; בשאלות רוחניות כמו גם בעקבות היעדר תרומה לקהילה.

טקסטים ברשתות החברתיות ומחקרים נוספים מלמדים שחרטה מורגשת ומובעת למשל בעקבות ניתוחים פלסטיים והכרעות צרכניות ולאחר קיום "יחסי מין מזדמנים";77 לאחר ביצוע הליך של ברית מילה בגיל מבוגר או בילדים, ולאחר ניתוחים לשינוי מין;6א78 בעקבות קעקועים;79 בעקבות עישון במשך שנים; ובזירות רבות נוספות.

במסגרתן של מערכות יחסים משפחתיות בין הורים לילדים, חרטה מורגשת ומובעת בעקבות פרקטיקות שונות של גידול וחינוך ילדים; כתוצאה של איסורים מחמירים והגבלות נוקשות בשיטות חינוכיות שונות, ובעקבות ענישה, בעיקר פיזית.80 מחקרים נוספים מלמדים שחרטה הורגשה גם בעקבות מערכות יחסים שהשתבשו בין ילדים להורים ובין אחים ועל "גרימת צרות" למשפחה; ישנן נשים שמתחרטות על כך שלא עבדו בשכר מחוץ לבית או על כך שלא איזנו לשביעות רצונן בין עבודתן ללא שכר בבית לעבודתן בשכר בשוק העבודה; וישנן אימהוֹת שמצטערות על כך שעזבו את מקומות עבודתן מחוץ לבית, כדי להיות עם הילדות והילדים.81

בכל הנוגע להתעוררותה של חרטה במרחבים של פריון וילודה - מחקרים רבים שנעשו בתחום, כמו גם טקסטים במדיה הפופולרית, מלמדים שהיא מורגשת ומובעת לאחר הליכים רפואיים דוגמת קשירת חצוצרות,82 חיתוך צינוריות זרע או תרומת זרע;83 בעקבות הפסקות היריון;84 לאחר מסירתו של ילד לאימוץ7 או לאחר הסכמי פונדקאות.85 חרטה מורגשת ומבוטאת בנוגע לעיתוי הולדת ילדים ולמרווחים ביניהם,86 בעקבות ההחלטה לא ללדת ילדים נוספים87 ובעקבות ההחלטה ללדת ילדים נוספים.88 מחקרים מלמדים שחרטה מובעת ומורגשת גם על ידי מי שהחליטו לא להיות הורים;89 ונוסף על כך, חרטה מורגשת לפעמים בעקבות הכרעתן של נשים ללדת ולהפוך לאימהוֹת יחידניות.8

*

רשימה ארוכה זו של תחומי חיים שבהם חרטה מעוּררת - רשימה שעל אף אורכה היא עדיין חלקית בלבד - מלמדת שלמרות ערכה השנוי במחלוקת, ואף על פי שעצם המבט לאחור על מה שחלף סותר את האתוס המקובל בחברה המערבית, חרטה היא תגובה רגשית שכיחה במסגרת חיינו האנושיים, שכרוכים גם בקבלת החלטות ובעשיית טעויות.

מדוע אם כן חרטה על אימהוּת נחשבת עמדה רגשית שבלתי-ניתן להעלותהּ על הדעת?

הכרה בכך שחברה עושה שימוש פוליטי ברגשות כדי "ליישר" נשים "להתנהג בהתאם", באמצעות התערבות ברגשותיהן, תהיה צעד נוסף במענה על שאלה זו.

ב. פוליטיקה של חרטה; פוליטיקה של פריון ואימהוּת

במציאות חברתית שבה מצופה מנשים להיות אימהוֹת ולהיות מרוצות מאימהותן (למרות הקשיים), חרטה על אימהוּת נתפשת כבלתי-אמינה בעליל, בעוד חרטה על אי-אימהוּת מובטחת בוודאות. דוגמה אחת מבין רבות להנחת אי-היתכנותה של חרטה על אימהוּת נמצאת בדבריו הבאים של ד"ר אלי שוסהיים, יו"ר אגודת אפרת:

ש: האם זכורים לך מקרים של נשים בהיריון שהצטערו על כך שלא ביצעו הפלה?

ת: להפך. מתוך יותר מ-45 אלף נשים שטופלו באגודת אפרת, שמלכתחילה ביקשו לבצע הפלה ולאחר קבלת תמיכה מאגודת אפרת שינו את דעתן, לא היתה אפילו אשה אחת שהביעה צער על כך שהביאה את הילד לעולם. כל הנשים הללו שמחות ומאושרות על החלטתן לתת חיים לעובר.

על אף שמשנת 1963 אני מטפל יום-יום בחולים במחלות שונות, אין לי את היכולת להבטיח לאף אחד שהטיפול שאתן לו, התרופה שיקבל או הניתוח שאבצע - יצליחו.

המצב הרפואי היחיד בו אני יכול להבטיח ולתת אחריות זה לאשה בהיריון, ולהגיד לה שאם לא תפיל לעולם לא תצטער על כך (ההדגשות שלי).90

הבטחתו זו של ד"ר שוסהיים, שלפיה אשה שתמשיך לשאת את הריונהּ לעולם לא תצטער על כך, היא מעין קפסולה מרוכזת של הלך רוח ציבורי בכל הנוגע לילודה ולאימהוּת בכלל ובישראל בפרט, גם אם נשמעים קולות שמסתייגים מן הטקטיקות שבהן משתמשת אגודת אפרת להפצת מסריה.

בישראל זוהי קפסולה שמאגדת בתוכה הן את החזון הדתי והלאומי-ציוני לעידוד ילודה בקרב יהודיות ויהודים במדינה, והן את התפישה שלפיה נשים אוחזות בסט תכונות טבעי שמבטיח הנאה ודאית מאימהות או לפחות הסתגלות אליה. דבריו של שוסהיים מבהירים עד כמה שם הצופן "יהיה בסדר" הוא דומיננטי בזירת האימהוּת. אין זה משנה אם לאשה יש או אין רשת תמיכה חברתית וכלכלית שתסייע לה לגדל את הילד או הילדה; אין זה משנה אם ביכולתה לגדל ילדים נוספים; ובעיקר, אין זה משנה אם היא לא רוצה להיות אמא עכשיו או בכלל. אגודת אפרת מייצגת הלך רוח רווח בישראל ומבטיחה: "סמכי עלינו, יהיה בסדר".

הציווי התרבותי לילודה הוא כה עוצמתי בישראל, עד שהוא כולל הרשאה להימנע מעיסוק בהשלכותיה העתידיות של ילודה. ליתר דיוק, עיסוק בהשלכות העתידיות נתפש לא אחת כמיותר משום שתוצאותיו החיוביות לכאורה ידועות מראש, ומשום שסטטוס האימהוּת מועדף על פני כל סטטוס אחר.

מיקום חרטה מחוץ לספקטרום רגשותיהם של הורים בא לידי ביטוי גם בטוקבק הבא, שנכתב בתגובה לכתבה בנושא:91

אני לא מאמינה שיש הורה שהתחרט על שהביא ילדים לעולם. אני מאמינה שיש מי שלא הביא ילדים לעולם מתוך בחירה והתחרט. אני מאמינה שיש מי שלא הביא ילדים לעולם וגם לא התחרט.

אבל לא מאמינה שיש מי שהביא ילדים לעולם ובדיעבד היה עושה אחרת. לא הגיוני.

אלא אם כן הוא הביא ילד שיש להתבייש בו חלילה, רוצח, אנס, ילד עם רוע אמיתי. אדם שהוא בושה לאנושות. זו יכולה להיות הסיבה היחידה שאני יכולה לדמיין לי בה הורה יכול להתחרט שהוא הורה (תגובה מס' 120).

מדברים אלה עולה שחרטה על אימהוּת היא עמדה רגשית מוקצית שבלתי-אפשרי להעלות על הדעת, אלא אם כן מדובר באימהוּת לילדים שסטו מן התלם החוקי והמוסרי; אך לא בעקבות חוויה סובייקטיבית של אימהוּת, כפשוטה. קיומהּ מוכחש והתעוררותהּ הפוטנציאלית אינה מובאת בחשבון. כך, אם נשים שוקלות אם ברצונן להיות אימהוֹת, הן אינן נדרשות להכיר באפשרות לחרטה עתידית, שנדמית בלתי-אפשרית.

מצדה השני של ה"משוואה", חרטה מוצמדת בוודאות להפסקות היריון. הסוגיה הרלוונטית כאן אינה אם נשים נוטות להתחרט בעקבות הפסקות היריון שהן יוזמות. מחקרים מלמדים שיש נשים שמתחרטות לאחריהן92 ואחרות לא מתחרטות.93 נוסף על כך, מחקרים מלמדים שנשים עוברות לעתים כמה הפסקות היריון במשך חייהן - ולא מתחרטות על כולן, כן מתחרטות על כולן או מתחרטות רק על חלקן.94

הסוגיה הרלוונטית היא השימוש הפוליטי שחברה עושה בחרטה על הפסקות היריון במאמציה לעודד ולשדל לילודה. נראה שלא אחת חברה משתמשת בחרטה ככלי נשק שמטרתו לאיים, להבהיל, ליישר ולהסדיר. הנפנוף בקביעה הנחרצת: "את עוד תתחרטי על זה!" משמש כאיתות אזהרה אפקטיבי, כאילו אם אשה תפסיק את הריונה, היא בהכרח תוביל את עצמה - ובמו ידיה - למחוזות רגשיים קטסטרופליים.

אחת העדויות שמדברות בעד עצמן נמצאת במסר שמועבר בשלטי חוצות, על ידי אגודת אפרת, לנשים ישראליות-יהודיות ששוקלות להפסיק היריון שהן נושאות, בזה הנוסח: "הצער והחרטה מלווים אותי יום-יום. אל תיתני שזה יקרה גם לך. פני לאפרת".

אחת מההנחות החברתיות שמצויות בבסיסו של איום זה היא שנשים נקשרות באופן אינהרנטי להריונות שהן נושאות וכי מעצם היותן נשים הן מייחלות להיות אימהוֹת ולממש כל היריון לכדי לידה, ומכאן שהן תבכינה הפסקת היריון.9א95

תחת חסותו של סיפור חברתי זה, שמניח חזור ושנֹה שנשים בהכרח נקשרות להיריון ולרעיון האימהוּת, לא נותר כמעט מקום לקריאה אחרת, שלפיה הפסקת היריון היא אחת הדרכים שבאמצעותן אשה יכולה להימנע מלהיכנס למערכת יחסים שאינה רצויה מבחינתה (אימהוּת, זוגיות, נישואים); או להימנע מלהיכנס למערכת יחסים שאינה אפשרית עבורה, כאשר אין ביכולתה להתחייב לגידול ילד או ילדה או ילדים נוספים או לטיפול בהם.96

מתוקף התפישה שחרטה תהא מנת חלקה ועונשהּ של כל מי שהפסיקה את הריונה, נוצר מעגל פרשני סגור שבו כאשר נשים חוות אמביוולנטיות וצער בעקבות הפסקת היריון, יש ורגשות אלה מתפרשים חברתית כחרטה. כיוון שחרטה היא העמדה הרגשית שמצופה להתלוות להפסקת היריון, לכאורה אין צורך לבחון מה באמת אומרות ומרגישות אותן נשים, ואיזה סיפור חברתי חלופי רגשותיהן מספרים.

כך, למשל, נמצא שקשייהן הרגשיים של לא מעט נשים אמריקאיות, שהשתתפו במחקר בנושא הפסקת היריון, לא נבעו תמיד מהפסקת ההיריון בפני עצמה, אלא גם מסיבות נוספות, בין היתר מאובדן מערכות יחסים רומנטיות בעקבות הפסקת ההיריון ומהיעדר הרשאה חברתית להפסקת היריון, שאליו נלוות שיפוטיוּת וסטיגמטיזציה. זאת, בזמן שאותן נשים סברו שהפסקת ההיריון היתה ההחלטה הנכונה עבורן וכאשר חלקן אף הרגישו הקלה בעקבותיה.97 במילים אחרות, מן המחקר עלה שלא אחת, הקְשר חברתי מסוים, שבו הפסקת היריון נחשבת החלטה שראויה לגינוי, הוא שגורם לצער בעקבותיה, ולא הפסקת ההיריון בפני עצמה, כפי שתיארה זאת למשל אחת הנשים שהשתתפה באותו מחקר:

אבל באמת שאני לא מתחרטת כלל על הפסקת ההיריון. כפי שאמרתי, זה היה משהו כמו - רגע, אבל אני אמורה להרגיש איום ונורא לגבי זה. כאילו אולי אני אמורה לנבור בזה עוד קצת. את יודעת, אני משוררת בלבי ולכן אני די רוצה לחפור בזה, את יודעת, בתוך הלך הרוח העמוק של חרטה - אבל הוא פשוט לא שם. אז אני סוג של מצטערת/ מתחרטת על כך שאני לא מצטערת/ מתחרטת.98

נבואת זעם לעוררותהּ הוודאית של חרטה בעקבות הפסקת היריון היא נבואה שלא מותירה לנשים מרחב רב לתמרון, משום שחרטה עתידית משורטטת כתרחיש הגרוע מכול; גרוע יותר מלידה שלא מרצון. זוהי גם נבואה שלא מותירה מרחב רב ליצירת שפה שתאפשר להביע קושי, כאב וסבל מבלי שהם יידחקו מיד לאותה מסגרת פרשנית, שלפיה מדובר בוודאות בחרטה על אי-ילודה. דחיקה שכזאת מותירה לבדה את האשה, שכואבת את ההשלכות של הפסקת ההיריון (ולא את הפסקת ההיריון עצמה), משל מדובר באירוע פרטי שלה, ובלי להביא בחשבון שהכאב הוא אירוע חברתי, משום שכפי שכתב טלאל אסד: "חלק ממה שקובע את הסבל הוא האופן שבו יצורים חברתיים מכוננים, או נאלצים לכונן, את יחסיהם עם האחרים".99

דוגמה נוספת לשימושים הפוליטיים שנעשים בחרטה ניתן למצוא ביחס החברתי להחלטתם של נשים וגברים שלא להיות הורים. בדיוק כשם שמחקרים מלמדים שיש נשים שמתחרטות בעקבות הפסקות היריון ויש נשים שלא, כך גם קיימת שונוּת בהערכתם הרטרוספקטיבית של נשים וגברים את הכרעתם שלא להיות הורים.100 הסוגיות שרלוונטיות לענייננו הן האסוציאציות החברתיות שנלוות להחלטה שלא להיות הורים, וקושרות בוודאות בינה ובין חרטה, ואופני השימוש בחרטה ככלי ל"יישור" נשים שאינן רוצות להיות אימהוֹת.

חרטה עתידית מוצמדת לרקתן של נשים שאינן רוצות להיות אימהוֹת או שמתחבטות בסוגיה באופן שכמעט בלתי-אפשרי להימלט ממנה. שוב ושוב מועברים מסרים תכופים שזוהי הלוגיקה שלהם: "אם את מעל גיל שלושים - זמנך אוזל בכל הנוגע להקמת משפחה. ייתכן שאת חושבת שאינך מעוניינת בכך, אבל את טועה; הרצון יכה בך, אך אז כבר יהיה מאוחר מדי. את-עוד-תתחרטי-על-זה!"101

לא פעם, אותם דימויים מבהילים של חיים מחוץ לנורמה ואותם תרחישים של עתיד קודר שבו נשים תבכינה באופן בלתי-נמנע את החלטתן ותערוגנה בוודאות לילדיהן שלא נולדו - מטים את הכף ומשנים החלטות קודמות, כפי שתיארה זאת תמר הגר בגוף ראשון בספרהּ:

כשהייתי בת שלושים ושמונה החלטתי ללדת. אני חושבת שהפחד להחמיץ את ההזדמנות נעשה יותר משמעותי מהפחד לשלם את המחיר של ההורות. כל כך הרבה אנשים הזהירו אותי שאני אתחרט אם אני לא אלד.102

ייתכן שהאיום על נשים שמבקשות להימנע מלהיות אימהוֹת, באמצעות חרטה עתידית, הוא פועל יוצא של הצטלבות בין שתי תפישות מרכזיות בכלל ובחברה הישראלית בפרט: רעיון ה"יהיה בסדר", שמוצמד לאימהוּת (בשונה מהיריון ולידה), ורעיון ה"סיכון" וה"סכנה" שמוצמד לאי-אימהוּת.

יהיה בסדר, סוף טוב הכול טוב. האיום בחרטה על נשים ששוקלות הפסקת היריון (נוסף או ראשון) - ושאינן רוצות להיות אימהוֹת - מתרחש בין היתר מתוקף אותה תפישה שלפיה אימהוּת מיטיבה בהכרח עם נשים, יהא הקושי אשר יהא, משום שזהו ייעודן הטבעי לכאורה. ההנחות הרווחות הן ש"ארגז הכלים הטבעי" שבאמתחתן יאפשר להן להתמודד עם כל קושי שיתגלע, ושאימהוּת היא סיפור שלא יכול להיות לו סוף אחר מלבד טוב.

כך, בעוד תהליכי קבלת החלטות כרוכים בידיעה שלא בהכרח ניתן לחזות את התוצאות, ובמובן זה כל החלטה היא מעין הימור - "שיח ההימורים" בכל הנוגע לאימהוּת מוביל תמיד למסקנה החד-משמעית שזו תהיה זכייה ודאית.

ישנם שני סייגים לתפישה זו של "סוף טוב הכול טוב": היא מדלגת מעל שלב ההיריון והלידה; והיא מופעלת כלפי נשים מקבוצות הגמוניות בעיקר.

בכל הנוגע להיריון וללידה בישראל, עד שהם לא מסתיימים בהצלחה, התפישה שמרחפת ממעל אינה של "סוף טוב הכול טוב" אלא של חוסר ודאות אימתני, תפישה שאליה התייחסה ציפי עברי כחלק מ"פוליטיקה של חיים מאוימים".103 תפישה זו מתקיימת בין היתר בחסות תפישות של היריון כמסוכן ובעל פוטנציאל לקטסטרופות, ומכאן שיש לבדוק ולאבחן אותו שוב ושוב. תפישה זו אף מובילה לעמדה מהוססת כלפיו ולחשש להיקשר אל העובר בעודו ברחם:104

הפולקלור של הולדת ילדים בישראל מבְנה היריון ולידה כמאורעות מסוכנים. "אסור" לומר לאשה בהיריון "מזל טוב" - מתן ברכות מרמז שהיא כבר השיגה דבר-מה, כאשר על פי התפישה הישראלית, סכנות בלתי-ידועות (שעליהן יש לה שליטה מועטה אם בכלל) עדיין צפויות להתממש.105

אולם, כאמור, למן הרגע שבו שלב זה עובר באופן תקין, הלך הרוח שמעודד ושמשדל ילודה בישראל מבטיח שאולי ההתחלה תהיה קשה, אך "יהיה בסדר. בסוף כולן מסתגלות ונהנות", כפי שאפשר לראות למשל בתגובה הבאה, שנכתבה בעקבות טור של אשה שאינה רוצה להיות אֵם.106 תגובה זו מייצגת הלך רוח ליניארי, שמוביל בוודאות ל"סוף טוב", הלך רוח שחתום בהבטחה להיעדרה של חרטה:

פעם, בימים עברו, הרגשתי בדיוק כמוך.

כשהייתי בת 20, ואמרתי שאיני סובלת ילדים, אמרו לי שכשאגדל - אבין.

אח"כ, אמרו לי שכשאמצא את האחד. מצאתי. התחתנתי. עדיין - לא!

לא סבלתי ילדים בשום צורה או אופן, בשום מצב צבירה. לא הבנתי מהו אינסטינקט אימהי וכיצד הוא נוצר יש מאין.

פשוט... לא!!!

יום אחד, בגיל 34, אחרי 8 שנות נישואים וקריירה יפה, לגמרי במקרה, בלי תכנון או משהו, פתאום - גיליתי שאני בשבוע ה-12 להיריון.

התחילה תכונה סביבי, בעלי התרגש, ואני? המממ... עדיין... לא!

אבל אז... הילדה התחילה לבעוט, נהיה בינינו קשר, ולאט-לאט התפתחה אהבתי אליה.

נולדה לי הילדה הכי מדהימה בעולם כולו, ואני הייתי מאושרת.

עד היום, עם שתי ילדות פחות בעל - אני עדיין מאושרת ברמות!

טוב מבעל, טוב מקריירה, טוב מחברים, ברור שטוב מכל שאפשר לרכוש - ילדים!

הן, לפחות הבנות שלי, מדהימות, יפות, חכמות, מוכשרות, חמודות ואוהבות אותי כל כך!!! ואני? לא ידעתי בכלל שאפשר לאהוב ככה!!!!

מאוד-מאוד מומלץ. לא ממקום חברתי-פולני, אלא באמת, מהמקום העמוק ביותר של האדם.

נסי. לא תצטערי (תגובה מס' 359).

הסייג השני לשיח ה"סוף טוב הכול טוב" הוא הפעלתו הסלקטיבית כלפי נשים שאינן מקבוצות הגמוניות ושנתפשות כסוטות מן "הקו הישר" ("the straight line"): כאשר מדובר בנערות צעירות או בנשים מבוגרות שהופכות לאימהוֹת, כאשר מדובר בנשים שאין להן בן זוג או שיש להן בת זוג, כאשר מדובר בנשים פגועות נפש או עם מוגבלות פיזית, כאשר מדובר בנשים שאינן לבנות וכאשר מדובר בנשים עניות. כלפיהן, החשדנות מרימה את ראשה בכל הנוגע לרעיון "הסוף הטוב", ויכולתן להיחשב "אימהוֹת טובות" מוטלת בספק.107 לעתים זוהי חשדנות תיאורטית "בלבד", אולם לפעמים היא באה לידי ביטוי במדיניות הלכה למעשה, כפי שמראה למשל מחקרה של חדוה אייל, שעניינו הדרך שבה הממסד הרפואי הישראלי ניתב באופן סלקטיבי נשים אתיופיות לשימוש באמצעי מניעה שעלולים להזיק להן מתוקף ההנחה שהן אינן אחראיות, זאת בשונה כביכול מנשים ישראליות לבנות ותיקות.108

זהירות, סכנה. כפועל יוצא מהבניית האימהוּת כמובילה בוודאות ל"סוף טוב" - הפסקות היריון ואי-אימהוּת מוּבְנות כמובילות בוודאות ל"סוף רע", ומכאן שמי שצועדת בנתיבים אלה מסכנת את עצמה ביודעין והיא ודאי תתחרט על כך בעתיד.

רעיון ה"סיכון" וה"סכנה" הוודאיים הפך לתמה פעילה בעידן המודרני.109 שינויים שחלו בתקופת הנאורות במערכות כלכליות ובתפישות על אינדיבידואליוּת ועל חילון הובילו לאמונה ביכולתם של בני אדם להעלים אי-ודאויות עתידיות באמצעות פעולה תכליתית ורציונלית בהווה.110

תפישת העתיד כנתון לשינוי על ידי בנות ובני אנוש הובילה לעלייתו של רעיון ה"סיכון" כאמצעי לחישוב אותן אי-ודאויות שטומן בחובו העתיד, ובכך גם לשליטה בהן.

בשונה מבעבר, המונח "סיכון" אינו מסמן עוד מרחב שבו כל האפשרויות קיימות, אלא הוא טומן בחובו בוודאות את רעיון ה"סכנה":

"סיכון" הנו סבירות התרחשותו של מאורע שמשלב בין דרגות של אובדנים ורווחים שאולי יהיו כרוכים בו. אולם השיח הפוליטי שלנו משחית את המילה. מניסיון מורכב להפחית חוסר ודאות, היא הפכה לקישוט שנלווה למילה "סכנה".111

כך, בעוד בעבר משמעותו של סיכון גבוה היתה שקיים סיכוי סביר ש"הטלת הקובייה" תוביל לאובדן ולכאב, כיום מועבר מסר תדיר ש"הטלת הקובייה" תוביל בוודאות להסתכנות באובדן ובכאב.112

דוגמה רלוונטית נמצאת במחקרה של כנרת להד, שבו היא מראה כיצד רעיון הסיכון, שחופף כאמור לרעיון הסכנה הוודאית, מחלחל לאותם שיחים שדוחקים בנשים רווקוֹת להתנתב לזרועותיה של זוגיות. בחברה שבה התפישה הרווחת היא שבחירה בנתיב הזוגיות והמשפחה מעידה על ניהול סיכונים אחראי לתכנון העתיד - אשה שאינה מכוונת עצמה לחיקה של זוגיות נתפשת כאשה חסרת אחריות, אשה שמסתכנת כשהיא מובילה את עצמה בוודאות אל עבר עתיד אומלל ומיוסר. מכאן שאפריורית היא נתפשת כאשה שמגלמת בגופהּ חרטה עתידית על "בחירות גרועות" שעשתה ושהובילו אותה ל"מצבה".113

אולם נדמה שמה שמנוסח כמסוכן עבור האשה הבודדת וכדאגה לשלומהּ, טומן בחובו בעצם חשש ציבורי מפני סיכון הסדר החברתי. כלומר, הסדר החברתי בכללותו נתפש כתלוי בעמידתהּ של אשה בודדת, ועוד אחת ועוד, בציפיות. הרטוריקה של דאגה לשלומה של אשה שאינה בזוגיות מסתירה חשש מהתערערותם של סדרי עולם הטרונורמטיביים.114 בדומה לשיח שמביע חשש לגורלהּ של אשה שלא תהפוך לאֵם, בבסיס שני שיחים אלה טמונה חרדה מגורלו של סדר שעלול להתערער. כך, נשים שנתפשות כפורעות חוק - הן בהיבט של סטטוס משפחתי והן בהיבט פריוני - מתבקשות "להתיישר בחזרה" אל הנורמה, בין היתר באמצעות שימוש באיומים מבשרי רעות ובניבוי של חרטה ודאית.

כבמעגל אידיאולוגי סגור, תחת חסותה של אידיאולוגיה שמשדלת לילודה ולאימהוּת, חרטה אכן עשויה להתעורר בקרב נשים שאינן אימהוֹת. נשים מבוגרות עשויות להעיד על התעוררוּתה של חרטה, בין היתר כפועל יוצא של הערכתן הרטרוספקטיבית את חייהן על פי סטנדרט מובנה חברתית, שלפיו אימהוּת מוערכת כחלק בלתי-נפרד מחיים ששווה לחיותם.115

ומה בדבר חרטה בעקבות מעֲבר לאימהוּת?

הדברים שהוצגו עד כה עשויים ללמד, בין היתר, שייתכן שהכרה בקיומה של חרטה על אימהוּת תפחית את יעילות השימוש בחרטה כדי לשדל נשים להפוך לאימהוֹת. זוהי הכרה שמאיימת על חברה שמעוניינת שכל אשה ואשה בה תהיה לאֵם. על כן, בעוד משחק מוחות זה של איומים ואזהרות מתרחש תדיר ומופעל שוב ושוב כלפי נשים, צדו השני של המטבע אינו נשמע; לא נשמע קולן של אותן נשים שהפכו לאימהוֹת ושמתחרטות על כך בדיעבד. מכאן קצרה הדרך להסיק שקולן לא נשמע משום שהוא אינו קיים.

אולם חרטה על אימהוּת קיימת. בשער הבא נעסוק בה.

הצטערות על דבר-מה אינה זהה לחרטה עליו: ייתכן שאדם יצטער על השלכות מעשים שהובילו לכאב, אך מכיוון שהוא הכריע שהיה זה הדבר הנכון לעשות - הוא אינו מתחרט עליו ולא היה נוהג אחרת לו היה יכול.

הסוגיה של חרטה בעקבות ניתוחים לשינוי מין היא מקרה מבחן נוסף לאופן שבו נעשה ברגשות שימוש פוליטי כדי לקדם ערכים תרבותיים מסוימים. לקריאה נרחבת מעט יותר על המאבק הפוליטי שמתקיים סביב חרטה ועל הסוגיה של תרגום פוליטי של רגשות בהתייחס לניתוחים לשינוי מין, ראו הערה 78.

אני סבורה שחרטה עשויה להתעורר לא רק בקרב נשים שמוסרות את תינוקן לאימוץ, אלא גם בקרב נשים שאימצו ילדים נוספים לצד ילדיהן הביולוגיים או שהפכו לאימהוֹת באמצעות אימוץ תוך מעורבות בתהליכי קבלת החלטות ששונים מילודה "בדרך הטבע". במחקר הנוכחי לקחו חלק אימהוֹת ביולוגיות בלבד; יהיה ערך רב למחקר נוסף שעניינו חרטה על אימהוּת בעקבות אימוץ.

זוהי למשל תגובה לטור שנכתב בנושא אמביוולנטיות אימהית וקשיים באימהוּת (לוי אוסמי, לימור. 2013. "איך אמא יכולה להתחרט שהביאה ילדים לעולם". ynet,א 23 באפריל):

אני מתחרטת על זה שהבאתי ילד לבד מבנק הזרע

לבד וללא עזרה משמעותית צעד זה הרס בוודאות את חיי. לא על הילד או על עצם הבאתו אלא על דרך הבאתו מבנק הזרע ללא אב. לפני תשע שנים כשעשיתי צעד זה, לא היה בכלל שיח אחר על האימהות. היה רק שיח שקידש את האימהות ומי שלא היתה אמא הרגישה סוג ב'. וכשהבאתי את הילד הבנתי שזה הכול אחיזת עיניים והבגידה הכי גדולה היא של נשים אחת בשנייה. ובנק הזרע זאת הדרך הכי גרועה ועצובה להיות אמא עבורי (תגובה מס' 107).

פרשנות נוספת היא שנשים עשויות לכבד את כללי המוסר שיוצאים בגנות הפסקות היריון ולחשוש מהפרתם כדי לא להיחשב מי שמבצעות חטא ופשע. אני מודה לעדי מורנו על שהסבה את תשומת לבי לאפשרות זו. לקריאה נוספת בעניין, ראו: דה-בובואר, סימון. [1949] 2007. המין השני: כרך שני - המציאות היומיומית. תל אביב: בבל; ריץ', אדריאן. [1989] 2002. ילוד אישה. תל אביב: עם עובד, תל-אביב.