בלו

1

המסע בג׳יפ מהכפר הקטן הסמוך ללוּאֵנה אל מאלאנג׳ באנגולה שבדרום־מערב אפריקה, ומשם ברכבת ללואנדה הבירה, ארך שבע שעות. הנסיעה מלואנה היתה ארוכה ומפרכת בשל המוקשים הטמונים באזור, ולפיכך תבעה הנהיגה תשומת לב מרבית. לאחר ארבעים שנות עימות ומלחמת אזרחים נותרה המדינה שסועה ונזקקה נואשות לכל סיוע אפשרי מצד גורמי חוץ, ומשום כך היתה שם ג׳יני קרטר, שליחה של אס־או־אס זכויות אדם. אס־או־אס/ז״א היתה קרן פרטית שבסיסה בניו יורק, ששלחה עובדי זכויות אדם לכל רחבי הגלובוס. משימותיה נמשכו בדרך כלל בין חודשיים לשלושה חודשים בכל אזור נתון, ולעתים קרובות זמן ממושך יותר. היא נשלחה כחלק מצוות סיוע, שתפקידו לטפל במקום שבו הופרו זכויות אדם כלשהן או היו שנויות במחלוקת, בדרך כלל כדי לסייע לנשים ולילדים, ואפילו לטפל בצרכים הפיזיים הבוערים ביותר באזורי עימות כלשהם, כמו מחסור במזון, במים, בתרופות או במחסה. לעתים תכופות היא היתה מעורבת בנושאים משפטיים, ביקרה נשים בכלא, יצרה קשר עם עורכי דין וניסתה לדאוג שלנשים ייערכו משפטים הוגנים. קרן אס־או־אס טיפלה היטב בעובדיה והיתה ארגון אחראי, אבל העבודה היתה מסוכנת לפרקים. היא עברה קורס עומק לפני שנשלחה לעבודת שטח, ולמדה דברים רבים, מחפירת שוחות וטיהור מים ועד קורס עזרה ראשונה מקיף, אבל דבר לא הכין אותה לדברים שנחשפה אליהם בפועל. מאז החלה לעבוד באס־או־אס/ז״א היא למדה המון על טבעה האכזרי של האנושות ועל מצוקתם של בני אדם במדינות העולם השלישי.

עד שהגיעה לאולם המכס בנמל התעופה קנדי בניו יורק, עברו על ג'יני עשרים ושבע שעות שבהן חוותה טיסה מלואנדה ללונדון, עצירת ביניים של ארבע שעות בהית'רו וטיסה לניו יורק. היא לבשה מכנסי ג׳ינס ומעיל צבעי כבד ונעלה נעלי טיפוס, ואת שערה הבלונדיני אספה בקוקו מבולגן ברגע שהתעוררה במטוס, שנייה לפני הנחיתה. היא שהתה באפריקה במשך ארבעה חודשים, מאז אוגוסט, זמן רב מהרגיל, ושבה לניו יורק בעשרים ושניים בדצמבר. היא קיוותה שבשלב הזה כבר תהיה שוב בשטח, במדינה אחרת, אבל המחליף שלה איחר להגיע. ג׳יני ניסתה לתזמן את פעילותה כך שתיעדר מניו יורק ממש עכשיו, אבל כעת תצטרך להתמודד עם חג המולד לבדה בניו יורק.

מובן שיכלה לטוס ללוס אנג׳לס ולבלות את החג עם אביה ואחותה, אבל זה נשמע אפילו עוד יותר גרוע. היא עזבה את לוס אנג'לס כמעט שלוש שנים קודם לכן, ולא התחשק לה לחזור לעיר שבה גדלה. מאז עזיבתה את לוס אנג'לס היא ניהלה חיי נדודים, כפי שניסחה זאת, בעבודתה באס־או־אס/ז״א. היא אהבה את העבודה ואת העובדה שהיתה תובענית כל כך, ובדרך כלל אפילו לא משאירה רגע לחשוב על חייה הפרטיים, חיים שבהם לא תיארה לעצמה, אפילו בחלומותיה הפרועים ביותר, שתחיה ותעבוד במדינות שקודם לכן אפילו לא שמעה עליהן. היא עזרה לדולות ליילד תינוקות, ואף עשתה זאת בכוחות עצמה כאשר לא היה אף אחד אחר בסביבה. היא עירסלה בידיה ילדים גוססים וניחמה את אמותיהם, וטיפלה ביתומים במחנות של עקורים. היא היתה באזורים שסועי קרבות, שרדה שתי התקוממויות מקומיות והפיכה אחת וחזתה בייסורים, בדלות ובהרס, שאלמלא עיסוקה לא היתה יודעת על קיומם. זה הכניס את כל הדברים האחרים בחייה לפרופורציות. קרן אס־או־אס/ז״א היתה אסירת תודה על נכונותה לצאת לכמה מהאזורים הגרועים ביותר בעולם, מרוחקים ומסוכנים ככל שיהיו, עם תנאים קשים ככל שיהיו. אדרבה, היא העדיפה אזורים שהתנאים בהם קשים במיוחד ושהעבודה בהם מאתגרת יותר.

הסכנות כשלעצמן לא היו בעיה בעיניה. לאמיתו של דבר, בעבר היא נעלמה לשלושה שבועות באפגניסטן כאילו בלעה אותה האדמה, ובמשרד הראשי חששו שנהרגה. בני משפחתה בלוס אנג׳לס פחדו שאכן מתה, אבל היא חזרה לבסוף למחנה חלשה וחולה, לאחר שחסתה אצל משפחה מקומית שסעדה אותה כשקדחה. דומה שג'יני קידמה בברכה את התנאים הקשים ביותר שהיו לאס־או־אס/ז״א להציע. והם תמיד יכלו לסמוך עליה שתצא למשימה ותבצע אותה עד תומה. היא היתה באפגניסטן, בכמה אזורים באפריקה ובפקיסטן. הדוחות שלה היו מדויקים, מאירי עיניים ומועילים, פעמיים הציגה מצגות בפני משרד הנציב העליון לזכויות אדם באו״ם, ופעם אחת — בפני הנציב העליון לזכויות אדם בז׳נווה. היא הרשימה אותם כאשר תיארה בחריפות ובחמלה את מצוקתם של האנשים שלעזרתם נרתמה.

היא היתה סחוטה ושחוקה כשנחתה בניו יורק. היה לה עצוב לעזוב את הנשים והילדים שטיפלה בהם במחנה הפליטים בלואנה שבאנגולה. משימתם של עובדי זכויות האדם היתה לסייע להם לעבור למקום יישוב חדש חרף המכשולים שהביורוקרטיה המקומית הציבה ושמנעו מהם להשלים את הקמתו. היא היתה שמחה להישאר שם עוד שישה חודשים או שנה. תקופות שהייה של שלושה חודשים נדמו תמיד קצרות מדי. ההחלפה נעשתה בדיוק כאשר התחילו להכיר את התנאים במדינה. כמו כן תפקידם היה לא רק לשנות את התנאים המקומיים, אלא גם לתעד אותם במדויק. הם עשו כמיטב יכולתם במהלך שהותם במקום, אבל זה היה כמו לנסות לרוקן את האוקיינוס בעזרת אצבעון. היו נזקקים רבים כל כך, וסאת העולם מלאה נשים וילדים במצבים קשים של חוסר אונים אמיתי.

עם זאת, ג׳יני הצליחה למצוא חדווה במה שעשתה וחיכתה לרגע שבו תשוב ותישלח למשימה הבאה. היא רצתה לבלות זמן קצר ככל האפשר בניו יורק, ובעיקר חרדה מפני החגים. היא היתה מעדיפה להעביר אותם בעבודה עד כדי תשישות במקום שחג המולד אינו קיים בו, כפי שהחג אינו קיים עבורה בימים אלה. איתרע מזלה, והיא נחתה בניו יורק שלושה ימים לפני חג המולד, הימים הגרועים ביותר בשנה מבחינתה. כאשר הגיעה לדירתה, רצתה רק לישון ולהתעורר כשכל זה כבר יהיה מאחוריה. עבורה לחגים לא היתה משמעות זולת כאב.

לא היה לה על מה להצהיר במכס, למעט כמה תחריטי עץ שהילדים במחנה הפליטים הכינו לה. כל אוצרותיה עתה היו הזיכרונות שנשאה איתה לכל מקום, זיכרונות מהאנשים שפגשה לאורך הדרך. לא היה לה עניין ברכוש חומרי, ולנדודיה יצאה כשברשותה רק מזוודה קטנה חבוטה והתרמיל שעל גבה. לא היה לה זמן להתבונן במראה כשעבדה, וזה לא עניין אותה. מקלחת חמה היתה בבחינת מותרות ועונג כאשר היתה אפשרית; בשאר הזמן התקלחה במים קרים והשתמשה בסבון שהביאה עמה. מכנסי הג׳ינס שלה והסווטשרטים וחולצות הטריקו היו נקיים אבל אף פעם לא מגוהצים. די היה לה בעובדה שיש לה מה ללבוש, וגם זה היה יותר מכפי שהיה לרבים מהאנשים שטיפלה בהם, ולעתים קרובות מסרה את בגדיה לאלה שנזקקו להם יותר ממנה. כבר שלוש שנים שהיא לא לבשה שמלה, לא נעלה נעלי עקב ולא התאפרה, פרט לשימוע בסנאט שדיברה בו ברהיטות. וכאשר הציגה את המצגות שלה באו״ם או בנציבות לזכויות אדם, היא עשתה זאת במכנסיים שחורים, בסוודר ובנעליים שטוחות. הדבר היחיד שעניין אותה היה מה שיש לה להגיד, המסר שעליהם לשמוע והזוועות שחזתה בהן על בסיס יומיומי במהלך עבודתה. היא ראתה במו עיניה דברים אכזריים ופשעים נוראים מבוצעים נגד נשים וילדים ברחבי העולם. היא חבה להם חוב מוסרי לדבר בשמם כאשר התבקשה לעשות זאת עם שובה הביתה. המילים שלה היו חזקות, היא בררה אותן בקפידה רבה, והן העלו דמעות בעיני כל שומעיה.

היא יצאה ממסוף נמל התעופה ונשמה עמוק את אוויר הלילה הקר. תיירי חג נהרו אל האוטובוסים ואל המוניות או אל קרובי משפחה שקידמו את פניהם מחוץ למסוף. ג׳יני התבוננה בהם חרש בעיניה שצבען כחול עמוק כשל מי אגם. הבעת פניה היתה רצינית לרגע, והיא תהתה אם לנסוע העירה בשאטל או במונית. היא היתה מותשת, וגופה כאב מהמסע הארוך ומשינה בצפיפותה של מחלקת התיירים. היא הרגישה אשמה לבזבז כסף על עצמה אחרי מה שראתה במשימות שלה, אבל החליטה לפנק את עצמה. היא צעדה אל המדרכה ועצרה מונית, וזו סטתה מנתיב הנסיעה שלה והתקרבה אליה במהירות.

היא פתחה את הדלת והכניסה את התרמיל ואת התיק שלה למושב האחורי, התיישבה וסגרה את הדלת בזמן שהנהג הפקיסטני הצעיר בחן אותה ושאל לאן היא נוסעת. היא הבחינה בשמו ברישיון התלוי על המחיצה המפרידה ביניהם כשמסרה לו את כתובתה, ומיד הם יצאו לדרך, משתלבים בתנועה של נמל התעופה, פניהם מועדות אל הכביש המהיר. היה מוזר לחזור לעולם התרבותי אחרי האזורים הנידחים שבהם חייתה בארבעת החודשים האחרונים. אבל היא תמיד הרגישה כך כשחזרה, ועד שהצליחה להסתגל, שוב עזבה. היא תמיד ביקשה להיות מוצבת מחדש בהקדם האפשרי, ולרוב נענו לה. היא היתה אחת מעובדות השטח המוערכות ביותר שלהם בגלל נכונותה ובגלל מיומנותה אחרי כמעט שלוש שנות עבודה.

״מנין אתה בפקיסטן?״ שאלה אותו אחרי שהשתלבו בזרם התנועה הנעה בכיוון העיר, והוא חייך אליה במראה הפנימית. הוא היה צעיר ונראה מרוצה מכך שניחשה.

״איך ידעת שאני מפקיסטן?״ שאל אותה, והיא חייכה בתגובה.

״הייתי שם לפני שנה.״ היא ניחשה מאיזה אזור הוא, והוא נדהם. אמריקנים מעטים בלבד ידעו משהו על המדינה שלו. ״הייתי בבּלוצ׳יסטן במשך שלושה חודשים.״

״מה עשית שם?״ היא עוררה את סקרנותו בזמן שהתנועה האטה. הנסיעה העירה תהיה ארוכה ואטית עקב החגים, והשיחה איתו תסייע לה להישאר ערה. הוא נראה לה מוּכּר יותר מרוב האנשים שתפגוש בניו יורק, שנדמו לה עתה זרים גמורים.

״עבדתי,״ היא אמרה בשקט והשקיפה לעבר מה שהיה אמור להיות נוף מוכר, אבל כבר חדל להיות כזה. היא הרגישה כמו עקורה, היא הרגישה כך מאז עזבה את לוס אנג'לס. היא חשה עכשיו שזה היה ביתה האמיתי האחרון, והעדיפה זאת. היא כבר לא נזקקה לבית — די היה לה באוהל או במחנה שחייתה בהם.

״את רופאה?״ הוא היה סקרן לדעת.

״לא, אני עובדת בארגון לזכויות אדם,״ היא אמרה במעורפל, נלחמת בגלים של עייפות בעודה יושבת במונית החמימה הנוחה. היא לא רצתה להירדם לפני שתגיע לדירתה, תתקלח ותוכל להיכנס למיטה. היא ידעה שהמקרר יהיה ריק, אבל לא היה אכפת לה, היא אכלה במטוס. היא לא רצתה לאכול באותו הערב, וידעה שתוכל לקנות את כל מה שהיא צריכה למחרת.

לאחר מכן נסעו בדממה, והיא צפתה בקו הרקיע של ניו יורק שהופיע לנגד עיניה. לא היה ספק שהיה מרהיב עין, אבל הוא נראה לה כמו תפאורה של סרט, ולא כמו מקום שאנשים אמיתיים גרים בו. האנשים שהכירה גרו בקסרקטינים ישנים, במחנות פליטים ובאוהלים, לא בערים מוארות בנוגה מסנוור עם גורדי שחקים מסחררים ובנייני דירות. בחלוף השנים היא הרגישה נבדלת יותר ויותר מאורח החיים הזה בכל פעם ששבה, אבל משרדיו של הארגון שעבדה בו היו בניו יורק, והיה הגיוני שתחזיק כאן דירה, ששימשה לה שריון שהצטנפה בתוכו לזמן קצר מדי כמה חודשים, כמו סרטן מתבודד שזקוק למקום להשתבלל בתוכו. היא לא היתה מחוברת לדירה ומעולם לא ראתה בה בית. הדברים האישיים היחידים שלה עדיין היו בארגזים, והיא מעולם לא טרחה לפרוק אותם. רֶבּקה, אחותה, ארזה אותם בשבילה כשג׳יני מכרה את ביתה ועזבה את לוס אנג'לס, ושלחה אותם אליה לניו יורק. ג׳יני לא ידעה אפילו מה נמצא בהם, וזה לא עניין אותה.

הנסיעה לביתה ארכה קצת יותר משעה, והיא שילמה לנהג תשר נדיב. הוא חייך אליה שוב והודה לה בשעה שחיפשה את מפתחות דירתה בכיס התרמיל שלה, ואז יצאה אל האוויר הקפוא. נראה ששלג עומד לרדת. היא עמדה וגיששה אחר מנעול הבניין שלה לרגע כשתיקיה על המדרכה לצדה. חזית הבניין נראתה מוזנחת מעט, וצינה נשבה מהאיסט ריבר שהיה במרחק רחוב אחד. היא גרה קרוב לרחוב תשעים, ליד איסט אנד, והיא שכרה את הדירה מפני שאהבה לצעוד לאורך גדת הנהר בימים שמזג האוויר חמים יותר ולצפות בסירות המשייטות על פני המים. אחרי שחייתה שנים בבית פרטי בלוס אנג'לס, החיים בדירה נראו פחות מדכאים ויותר סתמיים, אפשרות שנראתה עדיפה בעיניה.

היא נכנסה לבניין ולחצה על כפתור הקומה השישית במעלית. בבניין כולו שררה תחושה של קדרות. היא הבחינה בכך שכמה מהשכנים תלו על דלתות הדירות שלהם זֵרים לרגל חג המולד. היא כבר לא טרחה לקשט את דירתה לכבוד החג לאחר שעברה לניו יורק. היו כל כך הרבה דברים הרבה יותר חשובים בעולם מאשר להעמיד עץ אשוח בבית או לתלות זר על הדלת. היא היתה להוטה להגיע למשרד, אבל ידעה שהוא יהיה סגור בימים הקרובים. היא תיכננה לקרוא קצת, לעבוד על הדוח האחרון שלה שסיכם את משימתה ולהשלים שעות שינה. הדוח יעסיק אותה בשבוע הקרוב, וכעת כל שעליה לעשות הוא להעמיד פנים שאין חג.

היא הדליקה את האור כשנכנסה פנימה וראתה שדבר לא השתנה. הספה הישנה והחבוטה שקנתה במכירת חיסול בברוקלין נראתה מהוהה כבעבר. היא קנתה כורסת עור מתכווננת מיד שנייה, שראתה ימים טובים יותר והיתה הרהיט הנוח ביותר שהיה לה מעודה. היא נרדמה עליה לעתים קרובות בעודה קוראת. מול הספה ניצב כיסא גדול, שקנתה למקרה שתארח, דבר שמעולם לא קרה. אבל היא רצתה להיות מוכנה על כל מקרה שלא יהיה. שולחן הקפה שלה, שאותו קנתה עם הספה, היה ארגז מתכת ישן שעליו מדבקות מכל טיסה שלה. היו לה גם שולחן אוכל קטן וארבעה כיסאות לא תואמים, וצמח מת על אדן החלון, שאותו התכוונה לזרוק ביולי ושכחה, ועכשיו הפך לחלק מהנוף. היו לה כמה מנורות שהטילו אור חמים בחדר, ומכשיר טלוויזיה שכמעט מעולם לא הפעילה. היא קראה חדשות באינטרנט, כך העדיפה. העיצוב של חדר השינה כלל מיטה, שידה, שגם אותה קנתה מיד שנייה, וכיסא. הקירות היו חשופים. זה לא היה מקום נוח ונעים שנועד לשמש בית, אלא מקום לשינה ולאחסון בגדים. היתה לה מנקה, שהגיעה אחת לחודש בהיעדרה ואחת לשבוע כשהיתה שם.

היא שמטה את המזוודה ואת התרמיל בחדר השינה שלה, חזרה לסלון והתיישבה על הספה, שהיתה נוחה למרות המראה שלה. היא השעינה עליה את הראש וחשבה על הדרך הארוכה שעשתה בעשרים ושמונה השעות האחרונות. היא הרגישה כאילו היתה בכוכב לכת אחר וזה עתה חזרה לכוכב הלכת ארץ. היא היתה שקועה במחשבות כשהנייד שלה צילצל. מאחר שמשרדי אס־או־אס/ז״א היו סגורים והשעה היתה עשר בלילה, לא היה לה מושג מי זה יכול להיות. היא הוציאה את הנייד מכיס המעיל שלה וענתה. היא הפעילה את הטלפון באולם המכס, אבל לא התחשק לה להתקשר לאף אחד.

״חזרת או שאת עדיין בדרך?״ אמר הקול בנימה עליזה. זו היתה רֶבּקה, אחותה, מלוס אנג'לס.

״הרגע נכנסתי,״ אמרה ג׳יני בחיוך. הן שלחו זו לזו הודעות בקביעות, אבל לא דיברו בטלפון כבר חודש. והיא שכחה שסיפרה לה מתי היא חוזרת.

״את בטח הרוגה,״ אמרה בקי ונשמעה מלאת אהדה. היא היתה הגורם המזין במשפחה, האחות הגדולה שכל חייה שימשה משענת לג׳יני, אם כי לא נפגשו כבר שלוש שנים. אבל השיחות, האי־מיילים כשהתאפשר וההודעות עזרו להן לשמור על קשר קרוב. זה עתה מלאו לבקי ארבעים, היא היתה מבוגרת מג׳יני בארבע שנים. בקי היתה נשואה, אם לשלושה ילדים, והיא חייתה בפּסדינה. אביהן, שמחלת האלצהיימר שחלה בה התפתחה לאט אך בהתמדה, גר איתה בשנתיים האחרונות. אביהן לא היה יכול לחיות עוד בגפו, אבל בקי וג׳יני לא רצו להעביר אותו לדיור מוגן. אמן מתה עשר שנים קודם לכן. הוא היה בן שבעים ושתיים, אבל בקי אמרה שנראה שהזדקן בעשור מאז חלה. הוא עבד בעבר בבנק ופרש עם מות אמן. הוא איבד את התשוקה לחיים לאחר מכן.

״אני עייפה,״ הודתה ג׳יני, ״ואני שונאת לחזור בתקופה הזאת של השנה. קיוויתי להיות כאן לפני וכבר להספיק לעזוב, אבל המחליף שלי הגיע באיחור," אמרה, עצמה עיניים והתאמצה לא להירדם בזמן שהקשיבה לקולה של אחותה. ״אני מקווה שהם ישלחו אותי שוב בקרוב, אבל עוד לא שמעתי כלום.״ עודדה אותה המחשבה שהיא לא תהיה זמן רב בניו יורק. לא הדירה היא שדיכאה אותה; אלה היו התחושה שאין לה מה לעשות בין המשימות והידיעה שהיא אינה מועילה לאיש בניו יורק. היא לא רצתה לעשות דבר, רק לעזוב.

״למה את לא נחה? הרגע חזרת. ולמה את לא באה לבקר אותנו לפני ששולחים אותך שוב?״ היא כבר הזמינה את ג׳יני לבלות איתם את החגים, אבל נענתה בשלילה, שוב.

״כן,״ אמרה ג׳יני ונשמעה לא מחויבת, בזמן שמשכה משערה את הגומייה ושערה הבלונדיני הארוך נשפך על גבה. היא היתה יפה הרבה יותר מכפי שידעה, אך היא לא התעניינה במראה שלה. הוא איבד מחשיבותו בחייה, אם כי פעם היתה לו משמעות, בעבר הרחוק שחדל מקיומו שלוש שנים קודם לכן.

״את צריכה לבוא לפני שמצבו של אבא יחמיר עוד יותר,״ ציינה בקי. ג׳יני לא ראתה את ההידרדרות האטית אך המתמדת, ולא ידעה עד כמה המצב החמיר בחודשים האחרונים. ״הוא הלך לאיבוד במרחק שני רחובות מהבית לפני כמה ימים — אחד השכנים החזיר אותו הביתה. הוא לא זכר איפה הוא גר. הילדים מנסים לפקוח עליו עין, אבל הם שוכחים, ואנחנו לא יכולים לשמור עליו כל הזמן.״ בקי לא עבדה מאז לידת ילדה השני. היתה לה קריירה מבטיחה ביחסי ציבור, והיא ויתרה עליה לטובת גידול הילדים. ג׳יני לא היתה משוכנעת שאחותה עשתה את הדבר הנכון, אבל נראה שבקי לא התחרטה. הבן ושתי הבנות שלה היו בגיל ההתבגרות, והם העסיקו אותה יותר מאי־פעם, אם כי אלן תמיד עזר, גם עם אבא שלהן. הוא היה מהנדס בתחום האלקטרוניקה וסיפק לבקי ולילדים חיים יציבים.

״אולי כדאי שנשכור לאבא אחות כדי להוריד מעלייך חלק מהנטל?״ שאלה ג׳יני ונשמעה מודאגת.

״הוא לא יאהב את זה. הוא עדיין רוצה להרגיש עצמאי. אבל אני כבר לא מרשה לו לצאת עם הכלב — הוא איבד אותו פעמיים. אני חושבת שהמצב רק ילך ויחמיר, והתרופה כבר לא עוזרת כמו בעבר.״ הרופאים הזהירו אותם שהתרופה רק תאט את התהליך לזמן־מה, ושלאחר מכן לא יהיה ניתן לעשות דבר. ג׳יני ניסתה לא לחשוב על כך, והיה קל יותר לעשות זאת ממרחק. זו היתה מציאות חייה של בקי מדי יום, דבר שגרם לג׳יני לחוש אשמה, ולכן ניסתה לגלות אהדה כלפי בקי כשהתקשרה. היא לא יכלה לחזור ללוס אנג'לס. זה היה הורג אותה. היא אפילו לא ביקרה שם מאז עזבה, ובקי גילתה הבנה יוצאת מן הכלל, אם כי היתה צריכה להתמודד לבדה עם המצב של אביהן. עכשיו כל בקשתה של בקי היתה שג׳יני תבוא לבקר אותו לפני שיהיה מאוחר מדי. היא ניסתה להבהיר זאת לג׳יני בלי לגרום לה להרגיש אשמה או להפחיד אותה. אבל האבחנה של אביהן היתה גרועה, המחלה החמירה, ובקי הבחינה אצלו בשינויים יומיומיים, בעיקר בשנה האחרונה.

״אני אגיע באחד הימים הקרובים,״ הבטיחה ג׳יני והתכוונה לזה כאשר אמרה זאת, אבל שתיהן ידעו שזה לא יקרה לפני שתצא למשימה הבאה שלה. ״מה איתך? את בסדר?״ שאלה ג׳יני את אחותה. היא שמעה ברקע את הילדים — לבקי לא היה רגע לעצמה במשך כל היום.

״אני בסדר. ממש מטורף לפני חג המולד, הילדים נמצאים בכל מקום. רצינו לקחת אותם לעשות סקי, אבל אני לא רוצה להשאיר את אבא לבד, אז הם נוסעים עם חברים, ולצ׳רלי יש חברה חדשה שהוא לא מוכן להתנתק ממנה לרגע, אז הוא ממש מרוצה שאנחנו לא נוסעים. הוא צריך לגמור למלא את טופסי ההרשמה לקולג', אז אני לא ארד ממנו כל החג.״ המחשבה על כך שהאחיין שלה הולך לקולג׳ עוררה את ג׳יני מעלפונה וגרמה לה להבין איך הזמן עף.

״אני לא מאמינה.״

״גם אני לא. בינואר מרג׳י תהיה בת שש־עשרה, וליזי עוד מעט בת שלוש־עשרה. לאן נעלמו החיים שלי, לעזאזל, בזמן שהסעתי את הילדים לבית הספר ולחוגים? אלן ואני נחגוג את יום הנישואים העשרים שלנו ביוני. מפחיד, לא?״ ג׳יני הינהנה, חושבת על זה. היא זכרה את החתונה שלהם כאילו נחגגה רק אתמול. היא היתה השושבינה הראשית שלהם בגיל שש־עשרה.

״כן, מפחיד. אני לא מאמינה שאת בת ארבעים ואני בת שלושים ושש. רק לפני רגע היית בת ארבע־עשרה והיתה לך פלטה על השיניים, ואני הייתי בת עשר.״ שתיהן חייכו לנוכח הזיכרון. ואז אלן חזר מהעבודה, ובקי אמרה שהיא חייבת לסגור.

״אני צריכה לשרוף לו משהו לארוחת ערב. יש דברים שאף פעם לא משתנים, אני עדיין לא יודעת לבשל. תודה לאל שבערב חג המולד אנחנו אוכלים אצל אמא של אלן. לא הייתי מסוגלת להתמודד עוד פעם עם ההודו. חג ההודיה כמעט גמר אותי.״ הם היו משפחה אמריקנית מסורתית, בדיוק מה שג׳יני מעולם לא היתה.

בקי תמיד ענתה על הציפיות. עוד כשהיתה בקולג׳ היא התחתנה עם מי שהיה אהוב נעוריה מהתיכון. לאחר סיום הלימודים בקולג׳ הם קנו בעזרת ההורים בית בפסדינה. נולדו להם שלושה ילדים נפלאים, והיא היתה האם המושלמת. היא היתה יושבת ראש ועד ההורים והשתתפה בפעילויות ה״צופים״ של בנם, היא הסיעה את הבנות לכל החוגים האפשריים ועזרה לַילדים בהכנת שיעורי הבית, תיחזקה בית יפהפה והיתה רעיה נהדרת לאלן. נישואיהם היו יציבים, ועכשיו היא סעדה את אביהן, וכל זאת בזמן שג׳יני דילגה לה בין אזורי לחימה ועוני ברחבי הגלובוס בניסיון להביא מזור לחוליי העולם.

הניגוד בין שתי האחיות ניכר מאי־פעם, ובכל זאת הן כיבדו ואהבו זו את זו. ולמרות הכול, בקי התקשתה להבין את הנתיב שג׳יני בחרה לעצמה בשנים האחרונות. היא ידעה מה הן הסיבות לכך, אבל דומה שזו היתה תגובה קיצונית מדי, ואלן הסכים איתה. שניהם קיוו שג׳יני תשוב הביתה, תקים משפחה ותחזור לחיים נורמליים. למרות כל מה שקרה הם חשבו שהגיע הזמן, לפני שתיעשה שונה מדי, אפילו תימהונית. בקי חששה שג׳יני כבר מגלה ניצני תימהונות, אם כי העריצה את מה שעשתה. אבל הם הרגישו שהיא צריכה להפסיק לנדוד בעולם ולהסתכן לפני שתיהרג. בקי היתה משוכנעת שג׳יני מענישה את עצמה, אבל יש גבול לכל תעלול. הכול נשמע נאצל כל כך, אבל שנתיים וחצי באזורים שכוחי אל כמו אפגניסטן כבר היו בבחינת הגזמה. היא ואלן לא יכלו להעלות על דעתם מה היא עושה שם. ובקי אמנם מעולם לא אמרה זאת, כדי לא להפעיל לחץ על אחותה הצעירה, אבל היא נזקקה לעזרה עם אביהן. כל ההחלטות הקשות והרגעים הבעייתיים נפלו על בקי, מאחר שג׳יני היתה רחוקה כל כך רוב הזמן. ג׳יני עזבה לפני שמצבו של אביהן החל להידרדר, ועכשיו, עם כל העבודה שעשתה, היא לא היתה בסביבה כדי להטות שכם ולעזור.

״אני אתקשר אלייך מחר,״ הבטיחה בקי לפני שניתקה. שתיהן ידעו שזה יהיה יום גרוע. כך היה תמיד — זה יום השנה לשינוי שהתחולל בחייה של ג׳יני לבלי הכר, היום שבו כל מה שאהבה והעריכה והיה יקר לה נעלם. היא היתה רוצה לשכוח את היום הזה או לישון במהלכו מדי שנה, אבל היא אף פעם לא הצליחה. באותו לילה שכבה ג׳יני ערה במיטה והריצה את הסרט במוחה שוב ושוב, כפי שעשתה מאז ומעולם, חושבת על כל האופנים שבהם הכול היה יכול לקרות אחרת, ומדוע כל זה היה צריך לקרות, ומה היתה יכולה לעשות ולא עשתה. אבל זה תמיד הסתיים בדיוק אותו הדבר. היא לבדה, ומארק וכריס מתים.

היא ובעלה יצאו למסיבת חג שחברים ערכו יומיים לפני חג המולד. למסיבה הוזמנו ילדים, והובא גם סנטה, ולכן הביאו איתם את כריסטופר. ג׳יני מעולם לא ראתה את התצלומים מאותו הערב, אבל התמונות שלו על ברכיו של סנטה עצרו את נשימתה של בקי כשארזה עבור אחותה אותן ואת כל אלבומי הינקות של כריס ואת תמונות החתונה שלה עם מארק. כל אלה היו בארגזים שג׳יני מעולם לא פתחה, ערומים בחדר השינה חסר השימוש השני בדירתה בניו יורק. לא היה לה מושג מה בקי שלחה לה כמזכרות מחייה האבודים, והיא מעולם לא היתה מסוגלת להתמודד איתן.

ג׳יני ומארק היו זוג לדוגמה, כוכבי רשת הטלוויזיה. היא היתה כתבת חדשות, והוא היה מגיש החדשות הפופולרי ביותר בטלוויזיה. הם היו יפים, מרשימים ומאוהבים ונישאו כשלג'יני, בעלת הקריירה המשגשגת, מלאו עשרים ותשע, ומארק כבר היה כוכב. כריס נולד שנה לאחר מכן. היו להם בית מרהיב בבוורלי הילס וכל מה שאפשר לייחל לו, ונישואים וחיים שהיו קנאת כל חבריהם ומכריהם.

הם היו בדרכם למסיבה באותו הערב, וכריס ישב מאחור בחליפת חג מולד קטנה מקטיפה אדומה מקושטת בעניבת פרפר משובצת. הוא היה בן שלוש, משתוקק לשבת על ברכיו של סנטה. ג׳יני השגיחה עליו בזמן שמארק פנה לעבר הבר ושתה כוס יין בחברת כמה גברים. היה לו יום ארוך, וגם ג׳יני שתתה כוס יין. רוב ההורים אחזו כוס יין בידם, וכולם היו במצב רוח מרומם. איש מהם לא היה שתוי, וכשיצאו מהמסיבה כדי לקחת את כריס הביתה ולהשכיב אותו לישון, מארק נראה לג׳יני בסדר. היא אמרה את זה אלפי פעמים לאחר מכן, שמארק נראה לה פיכח לגמרי, כאילו יש בזה כדי לשנות את העובדות, אבל זה לא שינה דבר. בנתיחה שלאחר המוות התגלה שרמת האלכוהול בדמו היתה מעל המותר, לא באופן שערורייתי, אבל מספיק כדי להשפיע על הרפלקסים שלו ולהאט את מהירות התגובה שלו. נראה ששתה יותר מכוס אחת בזמן שהשגיחה על כריס ושוחחה עם אימהות אחרות. ומשום שידעה עד כמה מארק אחראי, היתה ג׳יני בטוחה שהוא לא הרגיש ששתה יותר מדי באותו הערב, אחרת היה מבקש ממנה לנהוג או מזמין מונית.

הם נסעו הביתה בכביש המהיר. כאשר גשם החל לרדת, הם החליקו וחצו את קו ההפרדה והתנגשו חזיתית בסמי־טריילר, שמחץ את המכונית שלהם. מארק וכריס נהרגו מיד. ג׳יני היתה מאושפזת בבית החולים במשך חודש ימים עם חוליה שבורה בצוואר ושברים בשתי הזרועות. לשם חילוצה מהמכונית נאלצו להשתמש במנוף הצלה. בקי יצאה לבית החולים מיד עם קבלת הידיעה, אבל הם לא סיפרו לג׳יני מה עלה בגורל מארק וכריס. בקי סיפרה לה רק למחרת. שלוש נפשות סיימו את חייהן באבחה אחת, חייה של ג׳יני כבו איתם. היא מעולם לא חזרה לבית לאחר מכן וביקשה מבקי להיפטר מהכול, למעט הדברים שארזה ושמרה למענה וכעבור זמן שלחה לניו יורק.

ג׳יני התגוררה אצל בקי בזמן שצווארה החלים, וגורלה שפר עליה. השבר היה בחוליה גבוהה מספיק כדי לא לגרום שיתוק, אם כי היה לה סד צווארי במשך שישה חודשים. היא התפטרה מעבודתה בטלוויזיה, התרחקה מכל חבריהם, ולא היתה מסוגלת לפגוש איש. היא היתה משוכנעת שהעובדה שנתנה למארק לנהוג הביתה באותו הלילה היא שהביאה למותם, ושזו היתה אשמתה שהוא נהג. היא הניחה כי כל אחד מהם שתה כוס יין אחת, מאחר שרק לעתים רחוקות מארק שתה יותר מכוס אחת, והיא לא אהבה לנהוג בכביש המהיר בלילה. לא עלה על דעתה לשאול אותו כמה כוסות שתה, מאחר שהוא נראה לה פיכח. אילו שאלה, אמרה לעצמה כעבור זמן, היתה יכולה לנהוג, ואולי מארק וכריס עדיין היו בחיים. בקי ידעה שאחותה לעולם לא תסלח לעצמה, ולא משנה מה יגידו לה. ודבר לא ישנה את העובדה שבעלה של ג׳יני ובנם בן השלוש מתים.

ג׳יני עקרה לניו יורק באפריל בלי להיפרד מאיש לשלום, ובמשך חודש חיפשה עבודה בארגוני זכויות אדם. שאיפתה היחידה היתה להתרחק ככל האפשר מחייה הקודמים. בקי מעולם לא אמרה זאת בקול, אבל היא היתה בטוחה שלאחותה יש משאלת מוות, ושהיא מנסה לגרום לעצמה להיהרג באחת המשימות שנשלחה אליהן, לפחות בשנה הראשונה. לבה של בקי נשבר; היא ידעה איך ג'יני מרגישה, ושאיש לא יכול לעזור לה. היא רק קיוותה בשביל אחותה שהזמן יקהה את הכאב ויעזור לה לחיות עם מה שקרה. היא כבר לא היתה רעיה ואם, היא איבדה את שני האנשים שאהבה יותר מכול. והיא ויתרה על קריירה שבנתה במאמצים רבים. ג׳יני היתה כתבת מעולה והצטיינה בעבודתה בטלוויזיה. היא היתה מאושרת, מצליחה, שבעת רצון בכל התחומים, ובן־רגע הפכו חייה לסיוט. ג׳יני מעולם לא דיברה על כך, אבל אחותה ידעה וחשה עד כמה כל זה מייסר עבורה. משום כך הניחה לה בקי, ולא הכבידה עליה בכל הקשור לאביהן. היא כבר נאלצה להתמודד עם מספיק טרגדיה ואובדן. בקי לא רצתה לבקש ממנה לקחת על עצמה עוד, כך שהיא טיפלה באביהן בזמן שג׳יני סיכנה את חייה ברחבי העולם.

אבל ביום מן הימים היא תצטרך לעצור ולהתמודד עם המצב, כי לא משנה באיזו מהירות תרוץ או כמה רחוק, שני האנשים שאיבדה אינם ולא ישובו לעולם. בקי רק קיוותה שהיא לא תיהרג לפני כן, ותמיד חשה הקלה כשג'יני חזרה לניו יורק, גם אם לפרק זמן קצר. לפחות בבית היא בטוחה. לשתיהן היה קשה להאמין שלא התראו כבר שלוש שנים, אבל הזמן טס. בקי היתה עסוקה עם המשפחה שלה, וג׳יני היתה תמיד באיזו מדינה מרוחקת הרת אסונות, מסכנת את חייה ומכפרת על חטאיה.

כשאלן רכן לנשק את בקי כשניתקה את השיחה, היא נראתה עצובה. בקי היתה אישה יפה, אבל מעולם לא היתה עוצרת נשימה כמו אחותה, בעיקר כשג׳יני היתה כתבת בטלוויזיה, ושׂערה ואיפורה טופלו מדי יום. אבל בכל מקרה ג׳יני תמיד היתה יותר יפה מבקי. ג׳יני היתה עוצרת נשימה, ובקי היתה הנערה מהבית השכן.

״את בסדר?״ שאל אלן את אשתו בפנים מודאגות.

״הרגע דיברתי עם ג׳יני. היא בניו יורק. מחר יום השנה,״ אמרה במבט שאמר הכול, והוא הינהן.

״היא צריכה לבוא הנה לבקר את אבא שלה אם היא בארצות הברית,״ אמר בנימה ביקורתית. הכעיס אותו שבקי נושאת בנטל בעוד ג׳יני חופשייה כציפור דרור. תמיד היה איזה תירוץ לכך שלא יכלה להגיע. בקי גילתה יותר הבנה ממנו. זה נראה לו לא הוגן.

״היא אמרה שתבוא,״ אמרה בקי חרישית. אלן שתק, הסיר את המקטורן שלו, התיישב בכיסא האהוב עליו והדליק את הטלוויזיה כדי לצפות בחדשות, בזמן שבקי הלכה למטבח להכין את ארוחת הערב בעודה חושבת על אחותה. תמיד היו להן מטרות שונות מאוד, אבל ההבדלים ביניהן הקצינו בשלוש השנים האחרונות. עכשיו לא היה להן דבר במשותף, פרט לכך שנולדו לאותם הורים וחלקו את אותה ילדות. החיים שלהן התקיימו מיליון קילומטרים זו מזו.

ג׳יני חשבה בדיוק על כך כשנכנסה לחדר הרחצה בניו יורק, פתחה את הברז במקלחת והתפשטה. לבקי היו בעל ושלושה ילדים מתבגרים, בית בפסדינה, חיים מאורגנים, ואילו לה לא היו דברים חומריים שאהבה, היתה לה דירה מלאה ברהיטים מיד שנייה, ולא היה איש בחייה מלבד האנשים שטיפלה בהם ברחבי העולם. כאשר המים היו חמים דיים, היא נכנסה למקלחת והניחה למים לזרום על גופה הארוך הדקיק ועל פניה, עד ששטפו את דמעותיה. היא ידעה כמה מייסר יהיה היום הבא עבורה. היא חוותה זאת מדי שנה, אבל לפעמים תהתה מדוע. למה היא משתדלת כל כך להיאחז בחיים? בשביל מי? האם זה באמת חשוב? משנה לשנה נעשה קשה יותר ויותר למצוא תשובה לשאלה הזאת, ודבר לא השתנה, ומארק וכריס עדיין מתים. היא התקשתה להאמין שהצליחה לחיות בלעדיהם במשך שלוש שנים שנראו כמו נצח.