בלתי אפשרי

בּי

מדהים כמה נורות אדומות נדלקו, ממש מההתחלה. "זרים ברכבת" היה רק נורה אחת מתוך הרבה. האם הכול היה נראה אחרת, אילו היינו פחות שאננים ומזהים את אותם סימני אזהרה? אולי. אולי זה רק היה מזרז אותנו לקראת כל הטירוף שקרה אחר כך. אולי אחד מאיתנו היה מניח שהשני פשוט הזוי ומתרחק. אבל יש עוד משהו: אני עדיין לא יודעת מה גרם לי לבדוק את חשבון הג'ימייל הישן ההוא באותו יום. לא השתמשתי בו כבר שבועות. ומי עונה על אימיילים אקראיים מאנשים זרים? (אידיוטים, זה מי.)

אן־בּי הוא הראשון שיצר שוב קשר (<איך הלך עם גברת אפרסק? היא כבר ביקשה ממך להכין בגד גוף צמוד בהדפס נמר? בבקשה תגידי שכן>), אבל אני זאת שיזמתי את הצעד הבא, והפכתי אותנו מזרים שסתם מנהלים שיחה טיפשית למשהו קצת יותר עמוק. לא עשיתי את זה בכוונה. בשלב הזה לא חלמתי בהקיץ לעבור לגור בלידס, לקרוא את העיתונים של יום ראשון במיטה ולצאת לטיולים ארוכים באזור הגבעות (או בכל אזור אחר שאנשים בלידס מטיילים בו). אבל ממש מההתחלה לא היה ספק שביני לבין אן־בּי יש משהו טוב: מין נינוחות טבעית, חוסר שיפוטיות שהיה בו־זמנית כיפי ומשחרר, ואיזה הסכם מרומז שנימָנע מנושאים קשים או מכל דבר אישי מדי – שום דיבור על יחסים או על סקס. ואני מתארת לעצמי שדי אירוני שהזרעים של הצעד הבא נטמנו בזמן שיצאתי לדייט עם עוד זר וירטואלי. בזמנו עשיתי את זה לא מעט, וכמעט אף פעם לא צמח מזה יותר מאשר סטוץ ללילה אחד. לֵיילה, החברה הכי טובה שלי, אמרה שאני מכורה לגלגל הרולטה של אפליקציית ההיכרויות, לריגוש שאני חווה ברגע שהגלגל נוחת על "בחיים לא", "אולי" או "זיון". "התנהגות קלאסית של אדם שפוחד ממחויבות," היא אמרה בכל פעם שגילתה שהחלקתי שוב ימינה. "להשתמש בסקס חסר רגשות עם זרים כדי למלא חלל" (ליילה מעולם לא החמיצה הזדמנות להשתמש בכפל משמעות. אבל מה לעשות, היא בהחלט צדקה).

הדייט ("מאט 36") הציע שניפגש בביסטרו בוַוייט סיטי, אחד המקומות החדשים והמושקעים שנפתחו בזמן האחרון, ובחירת המקום הייתה אמורה להפעיל את כל האזעקות בשנייה שההודעה הגיעה. חיקויים של ראשי חיות שנתלו על הקירות, ציורי שמן ישנים שמישהו קישט בתרסיס צבע, תאים עם ריפוד עור שעוצבו עם מחשבה על צילומים באינסטגרם ופחות על הנוחות של היושבים, וצוות עובדים עתירי קעקועים אירוניים ופרצופים זחוחים. לא התכתבנו הרבה לפני כן – הייתי עמוסה נורא בעבודה; הוא אמר שהוא שונא התכתבויות באינטרנט – אז חוץ מהעובדה שיש לו טעם נורא במסעדות לא ידעתי עליו הרבה. תמונות הפרופיל שלו נראו ללא ספק כמו תמונות מקצועיות, והתיאור בן שלוש השורות היה הכי לא־מתחייב שיש: חזק. שקט. בעל ביטחון עצמי. לא שאני ממש רשאית להעביר ביקורת. הפרופיל שלי – פאנקית. בעלת נשמה. תביא חטיפים – היה גרוע ונדוש, וכתבתי אותו רק כדי להרגיז את ליילה.

הגעתי מוקדם, עם שיער עדיין רטוב מהמקלחת, ובחרתי תא שסיפק לי זווית ראייה ישירה אל הכניסה. למרות העצבנות שתמיד הרגשתי כשטבלתי אצבע במים העכורים של טינדר, היה לי באותו ערב מצב רוח טוב. הבאתי לגברת אפרסק את השמלה שלה יום לפני כן (כן, בגון אפרסק, וכן, לא סימטרית, סיוט לכל תופרת), והיא שיתפה תמונות שלה עם השמלה בערב בנות (#מהפך). היא נראתה מאושרת – כמעט חדורת תחושת ניצחון. בשבילה השמלה הייתה סמל לכך שהיא עזבה נישואים שנגמרו, וזה הצדיק מבחינתי את כל המאמץ (וכן, הרגשתי אשמה על זה שקיטרתי עליה). שקלתי להעביר את הלינק לאֶן־בּי, אבל היא תייגה אותי, אז ידעתי שהוא יוכל בשנייה להבין בדיוק מי אני, ולא רציתי לקלקל את הקטע שלנו של "זרים באינטרנט".

מאט 36 הגיע באיחור של לא יותר מחמש דקות, בדיוק כשהייתי באמצע המרטיני שוקולד השני שלי. במבט ראשון הוא היה ללא ספק "אולי": טיפה מבטא של צפון־מזרח אנגליה, דומה לתמונות הפרופיל שלו במידה מפתיעה, הזמין ג'ק דניאלס עם קרח אז הבנתי שהוא לא לגמרי פריק של בריאות. משם הכול הידרדר. אחרי צחוק מנומס כשהתבדחתי על הראש המחייך של הפיל שהיה תלוי מעל הבר, הוא פצח במונולוג על הצניחה במחירי הנדל"ן בלונדון, ולא הפסיק לחזור לנושא. הנחתי שהדיבורים האינסופיים הם סימן לכך שהוא מתוח כמוני, אבל זה לא עזר, כי הפטפוטים שלו הוכיחו ששני שלישים מהדברים שהוא כתב על עצמו באתר היו קשקוש מוחלט.

הטלפון זמזם לי בכיס, וצחקתי כשהצצתי בו מתחת לשולחן. עוד אימייל מאן־בּי: <אז טוב. מה היית מעדיפה להיות, אישה עם זנב של דג או דג עם רגליים של אישה?> במשך כל היום החלפנו בדיחות ילדותיות וטיפשיות של "מה היית מעדיף להיות".

מאט 36 השתתק באמצע נאום. "אמרתי משהו מצחיק?"

"לא, אני מצטערת. אני סתם עצבנית קצת. אני לא עושה את זה לעיתים קרובות."

הוא התעלם מהשקר, חייך והשעין את זרועו על גב הריפוד החלק של התא. "גם אני לא. אמרת שאת מעצבת?" כשדיברתי עם אן־בּי לא הדגשתי כמה העסק שלי מצליח – אף אחד לא אוהב שחצנים – ואם לומר את האמת, עדיין לא האמנתי שיש לי עסק מצליח כל כך. "רודפת השמלות" (שם שנֶהגה במצב שכרוּת) התחיל כששיפצתי את שמלת החתונה של ליילה בתור מתנת יום הולדת, בעיקר בשביל הצחוקים. היא העלתה המון תמונות שלה באינסטגרם, וכמעט בן לילה הגיעו בקשות והזמנות. המצב הגיע לרשימת המתנה של חצי שנה, וזה אִפשר לי להתפטר מהחלטורה המדכאת שהייתה לי בתור מעצבת בגדי ספורט לחנות מפעל של אופנה מהירה. לזכותו של מאט 36 ייאמר שהוא הקשיב להיסטוריה המתומצתת הזאת בלי שהעיניים שלו יזדגגו, ואז שאל על הלקוחות שלי.

"אני חושבת שהלקוחות האהובים עלי היו הזוג שרצו להפוך את בגדי החתונה שלהם לכריות." חשבתי שזאת הזמנה מקסימה ושנונה, וכשסיפרתי עליהם לאן־בּי גם הוא חשב ככה (<אבל אני מקווה שהוצאת את הסיכות>).

מאט 36 רק נראה מבולבל. "כריות? ברצינות?"

ובזאת הוא עבר מ"אולי" קלוש ל"בחיים לא". אם המלצר לא היה מחליט להחליק לעברנו בדיוק ברגע זה ולהגיש לנו את התפריטים, הייתי מפסיקה את הפגישה מייד. אבל מצד שני, בבית לא היה לי מה לאכול: שוב שכחתי לעשות הזמנה מהסופר, והריחות הטובים שעלו מהמטבח כמעט פיצו על העיצוב המחורבן. בחרתי להזמין פּוּטין, וזה גם מה שמאט 36 הזמין. כשהמלצר התרחק הוא רכן מעל השולחן והודה שהוא לא באמת יודע מה זה פוטין, וזה עזר לי לחבב אותו קצת יותר.

"זה בעיקרון ערמה גדולה של צ'יפס, רוטב וגבינה. כל הדברים הטובים." ידעתי מה זה רק כי ראיתי את המנה הזאת ב"מאסטר שף".

הוא צחק, הפעם צחוק אמיתי.

הטלפון שלי רטט שוב. התנצלתי והלכתי לשירותים. המראות היו מעוצבות כמו עיניים, ובתאורה הקלושה לא הייתה שום אפשרות לדעת אם הגעתי לשלב בערב שבו המסקרה שלי זלגה לי על הלחיים.

<מצטערת, אן־בּי. אני לא באמת יכולה לדבר> חשבתי לשנייה ואז הוספתי <אני בדייט.> זה חצה את גבול ה"בלי שום דבר אישי" שאימצנו לעצמנו, אבל היי, אתם מוזמנים להאשים את השתייה.

לשם שינוי הוא לא הגיב מייד. עברה דקה. ואז עוד אחת. חשבתי לשלוח עוד הודעה, הפעם משהו מבודח, אבל אז הגיעה התשובה: <אוקיי. אולי נדבר אחר כך. תיהני!>

לא רציתי להפסיק את השיחה איתו, בייחוד לאור מה שחיכה לי בתוך המסעדה. <האמת היא שיש לי כמה דקות לפטפט אם אתה רוצה?>

<זה לא יפריע לדייט שלך?>

<אני בשירותים>

<מתחבאת? או עושה קוק?>

<אם בכלל אז קוקה קולה. רק יצאתי להפסקה>

<זה לא נשמע מבטיח...>

<היו גרועים יותר>

<השיניים שלו באמת שלו?>

<אני חושבת שכן. או שלפחות הוא שילם בשבילן>

<מה הוא עושה?>

מר "ביטחון עצמי" אמר לי, אבל לא זכרתי. <לא יודעת. עובד באיזה ארגון גדול? לובש חליפה, יש לו מין תיק צד מפונפן, תיק עור עם רצועות >

<תיק עור עם רצועות, אה? אולי הוא תלמיד בית ספר שהזדקן מאוד. או דוור. או שניהם?>

<חחח. תלמיד בית ספר/דוור שמתלבש מאוד יפה>

<לא הסגנון שלך?>

<אין לי סגנון>

<לכולם יש סגנון, לא?>

<לי לא. בדייטים אני נותנת לכולם הזדמנות שווה>

<אה. רחבת אופקים>

הקלדתי: <זו דרך נחמדה להגיד נואשת> אבל אז מחקתי את ההודעה. <בוא נסתפק בזה שאני לא ממש בררנית>

<באמת? אז יש תקווה לכל הניאו־נאצים הרווקים שמתפרנסים ממכירת גורים?>

<תלוי. אני אקבל גור בחינם?>

<לא, אבל תחשבי על היתרונות. מצעדים, הפגנות, ראשים מגולחים, המון גברים חשופי חזה מסביב, לילות בתאי מעצר...>

<מממ סקסי. טוב, אז בלי נאצים, ניאוֹ או לא ניאוֹ, בלי יזמי נדל"ן, אנשים שעושים ניסויים בבעלי חיים, הומאופתים, חברים בכתות, מצביעים למפלגה השמרנית, בעלי ג'יפים, מכחישי משבר האקלים, שחקני גולף, חובבי חילופי זוגות, מנהלי קרנות גידור> ואז הוספתי <ובלי גברים נשואים>

זאת הייתה ההזדמנות שלו לכתוב: "אז זה פוסל אותי!" אבל קיבלתי רק: <שיקול דעת מרשים>.

יכולתי בקלות לשאול אותו אם הוא נשוי, מאורס, יוצא עם מישהי, אבל משהו עיכב אותי. האמת? בשלב ההוא לא רציתי לדעת. אם הוא אכן היה ביחסים עם מישהי, אז בזמן האחרון הוא בילה הרבה יותר מדי בפטפוטים עם אישה זרה, ואומנם זה לא בדיוק נחשב לבגידה, אבל בהחלט לא הייתי מרגישה בנוח עם זה.

<איך את וחובב התיקים נפגשתם?>

שקלתי לטשטש את האמת, אבל איזו סיבה הייתה לי? הרי לא עשיתי שום דבר שצריך להתבייש בו.

<טינדר>

<?????>

<אפליקציית ההיכרויות?>

<לא שמעתי על זה בחיים. זקן שאין לו מושג מהחיים שלו>

עוד נורה אדומה: מי לא שמע על טינדר? אבל עזבתי את זה. כמו שלא התייחסתי לכל הנורות עד שכבר היה מאוחר מדי.

<זקן בן כמה? אתה לא באמת חייב להגיד לי כמובן. זה לא ענייני...>

<בערך בן 315 בשנות כלב. על סף משבר אמצע החיים. או המתת חסד>

<שנות כלב. אז לחלק לשבע, כן?> עשיתי את החישוב – ברור שעשיתי. אם הוא אמר אמת, הוא היה באמצע שנות הארבעים שלו, פחות או יותר. סביר.

<לא תמיד. זה משתנה לפעמים, אם עוברים עיקור או שבאים משושלת מיוחסת. ואת?>

<בת 273. אבל אין שושלת יוחסין. טוב, כדאי שאחזור. הוא יחשוב שברחתי לו>

<בהצלחה. תעדכני אותי>

כשחזרתי למסעדה האוכל חיכה לי. חובב התיקים עוד לא התחיל לאכול, ונראה מוטרד ממגדל הפחמימות שעל צלחתו. אני הסתערתי מייד על הצלחת, כי הרעב חיסל אצלי כל מודעות עצמית.

הוא נעץ בי מבט מתנשא. "אני אוהב נשים שיודעות לאכול."

"כולם יודעים לאכול."

"האקסית שלי לא."

נאנחתי בתוך תוכי. ועדיין, סיפור על יחסים שכשלו יכול להיות מעניין יותר משוק הנדל"ן, ובטוח מעניין יותר מסוגיות דת ומדינה, והוא לא היה זקוק לעידוד מצידי כדי לספר את כל הפרטים, בתוספת נדיבה של מרירות. קשר של שש שנים, בלי ילדים, הלכו והתרחקו, בעיות של אמון, הסתיים רע. הם מכרו את הדירה בבריקסטון, מה שהסביר את האובססיה שלו למחירי נדל"ן.

בזמן שאכלתי והוא דיבר, מחשבותיי נדדו כל הזמן לטלפון שלי, כמו המכורים לרשתות החברתיות מהסוג הגרוע ביותר. תעדכני אותי.

"סליחה, מה אמרת שאתה עושה?" שאלתי כשהוא עצר לרגע כדי לנשום.

"אקטואר."

הקלדתי בחשאי: <גיליתי מה הוא עושה. סוכן של אם־איי־5. מבצעים חשאיים>

<יש לו רישיון לשאת תיק מגוחך?>

אם חובב התיקים הבחין שאני בוגדת בו בטלפון, נראה שזה לא הפריע לו. הוא הרחיק מעליו את הצלחת ונופף למלצר כדי להזמין חשבון. "נתחלק בחשבון או ש..."

"או שמה? בטח שנתחלק בחשבון."

הוא משך בכתפיו. "לא אכפת לי לשלם אם אנחנו מתכוונים להזדיין."

צחקתי, כי הנחתי שהוא צוחק. "סגרנו. כל עוד תוסיף גם קינוח."

"באמת?"

"לא. אנחנו לא נעשה את זה."

הוא רכן לעברי, קרוב הרבה יותר מדי. הבל הפה שלו היה חמוץ. "הייתי צריך לדעת שתהיי בזבוז זמן, כלבה. ויש לי עצה קטנה בשבילך. אם את מתכוונת להמשיך לעשות את זה, כדאי שתורידי איזה קילו או עשרה, כן?"

הוא לא דיבר בקול רם, אבל הנימה המרושעת הדהימה אותי לגמרי, ממש כאילו הוא נתן לי אגרוף בבטן. בחיוך מתנשא הוא קם והלך, והשאיר אותי עם החשבון. הידיים שלי רעדו בזמן שהעברתי את הכרטיס, עד כדי כך שאפילו המלצר העסוק בעצמו שאל אם אני בסדר. האם הייתי בסדר? אפילו לא קרוב לזה. עד עכשיו הצלחתי להתחמק מסיפורי האימה המוכרים על דייטים, וחשבתי בטיפשותי שמצאתי את הפטנט. בדרך הביתה עצרתי במכולת וקניתי "פרינגלס" נחוצים ביותר, וכשהגעתי לרחוב שלי, הלשון כבר שרפה לי מרוב מלח. לפני שיצאתי מהבית השארתי אור דלוק, אבל אפילו הצללית של קְלָריס בחלון הקדמי לא ניחמה אותי. התקלחתי ואז הלכתי לשולחן במטבח, שהיה לב הסטודיו המאולתר שלי, ושעליו הייתה מונחת ההזמנה האחרונה שלי: שמלה משנות התשעים, שחיכתה שאעשה בה תפר צרפתי. העבודה הייתה המפלט הקבוע שלי; אי אפשר להתבוסס ברחמים עצמיים כשנמצאים במצב רוח וורקוהולי ושומעים פודקאסט ברקע, אבל לא באמת הצלחתי להתרכז. בתי הרכבת שמולי – שרובם הושכרו באייר בי אנד בי למי שלא מצאו מקום טוב יותר או שנקנו בתור השקעה – היו אחידים וקודרים כתמיד, והאווירה הנטושה והאפוקליפטית לא ממש תרמה למצב הרוח שלי. קירבתי את הכיסא שלי עוד קצת אל קלריס, שעמדה נטולת הבעה לצד אחיותיה, בובות הדיגום המעשיות והגמישות יותר. כשנֵייט גר כאן, הוא התעקש שאעביר אותה ליחידת האחסון שבמרתף ("היא ממש מפחידה אותי"), והדבר הראשון שעשיתי כשהוא עזב היה לגלגל אותה בחזרה לסלון. פעם, לפני עידן ועידנים, קלריס הייתה של אימא שלי, והיא הייתה חלק מהחיים שלי מאז שזכרתי את עצמי – מוזה נטולת ראש, עשויה מעץ ומפלסטיק.

היה מאוחר מדי לשלוח הודעה לאן־בּי, אבל עשיתי את זה בכל מקרה והנחתי שהוא יראה את ההודעה בבוקר. <סליחה שנעלמתי>

הוא ענה מייד והבהיל אותי. <אין בעיה. איך היה?>

כרגע ספגתי עלבון נורא מאיזה אידיוט, ומה שלומך? <לא היה סיכוי. הוא היה דוחה>

<מצטער לשמוע. את בסדר?>

לא. כדי לבטל את איוּם הדמעות, שיניתי את הנושא. <לא מצליח להירדם?>

<נדודי שינה>

<גם אצלי>

<למה הזמן עובר לאט יותר בלילה?>

אין שום דרך להבין את נימת הדיבור של מישהו מהודעה של שורה אחת, אבל הרגשתי שאנחנו זוחלים לאזור רציני יותר מהשטח הקליל שבדרך כלל נשארנו בו. הרגע הזה יכול להיות רגע מצוין לבדוק את העניין קצת יותר לעומק. לאן הסיפור הזה הולך? למה אתה מדבר עם אישה זרה בשעה כזאת בלילה? במקום זאת כתבתי: <אתה מרגיש לפעמים בודד?> חשבתי לשנייה ואז לחצתי על כפתור "שלח".

<כן> בלי שום היסוס, בלי "זאת שאלה משונה." <ואת?>

על פי אמות המידה המקובלות הייתי בת מזל ופריווילגית: קריירה שאני אוהבת, בלי בעיות בריאות, בלי התמכרויות כבדות (אם לא מחשיבים הזמנות אוכל ממסעדות הודיות וטינדר), חברה שאוהבת אותי ותומכת בי. אבל. אבל. לא משנה כמה פעמים אמרתי לעצמי שאני לא רוצה או צריכה שום דבר רציני יותר מזיון מדי פעם, החיזיון של עצמי מזדקנת לבד ומתה לבד (ואז יאכלו אותי חתולים – או גרוע מזה) הלך והתקרב אלי עם כל שנה שעברה. ניסיתי לבטא את הפחד הזה באוזני ליילה, אבל היא לא לגמרי הבינה אותו. ואיך היא תבין? לליילה היו תאומים בני שנתיים והיא קינאה בחירוּת שלי, ואומנם בעלה לֶב היה לפעמים מעצבן ביותר, אבל הוא תמיד היה שם. כמו כדי לתקוע לי סכין בלב שמעתי קול חבטה מהדירה שמעלי, ואחריה צליל שקט של מוזיקה קלאסית. בעלי הבית שלי, מגדה וג'וֹנַס, נשארו שוב ערים עד מאוחר.

ראיתי אותם בכל בוקר מתחת לחלון שלי, צועדים שלובי זרוע בדרכם לעשות קניות. ג'ונס היה בתחילתה של מחלת אלצהיימר, וישבתי איתו בכל פעם שמגדה יצאה לסידורים. ג'ונס לא עשה צרות, בעיקר ישב על הכורסה והמהם לעצמו. הדירה שלהם הייתה מלאה בכלי נגינה, ספרים ישנים, ציורים ותמונות: שרידים של חיים עשירים משותפים. נכון, מדי פעם עלו משם קולות רמים ורעשים מוזרים (בעיקר בימי חמישי בערב, מסיבה כלשהי), אבל למרות הקושי, המסירוּת של מגדה אליו נשארה כשהייתה; ראו את זה בעיניים שלה. עמוק בפנים, זה מה שרציתי: מישהו כמו מגדה. מישהו שיעמוד לצידי כשהמוח והגוף שלי יתפוררו. נפש תאומה, אפילו שזה לא מושג שבאמת האמנתי בו (או שאמרתי לעצמי שאני לא מאמינה בו).

הטלפון רטט: <את עדיין שם?>

<כן> ודרך אגב, איך קוראים לך באמת? מי אתה באמת? מה אתה רוצה להשיג בחיים? מה אתה רוצה ממני? ואז הייתה השאלה הגדולה והטיפשית מכולן, והקלדתי אותה ושלחתי אותה, כי עדיין הייתי קצת שיכורה וכעסתי על עצמי על כך שאני כל כך פתטית: <אתה מאושר?>

חלפה דקה, ואז עוד אחת. ואז: <החיים שלי דפוקים. אני מרגיש כאילו אני חי עם אישה זרה. אני מסתכל בחשש לעבר עוד שלושים שנה של עוני. זה עונה על השאלה שלך?>

בלי הומור אגבי. בלי ירידות עצמיות. בלי סרקזם. גל של התרוממות רוח – עכשיו אנחנו מתקדמים! – הסתיים עד מהרה במפח נפש: הוא נשוי?