במחשבה שנייה

1

קייט

אילו ידעתי איך יתפתחו הדברים בערב שישה באפריל, הייתי מוציאה מעצמי את המקסימום באותו בוקר.

הייתי מכוונת את השעון המעורר לשעה מוקדמת יותר כדי שנתן ואני נוכל לעשות אהבה. היינו נשואים אז רק ארבעה חודשים, כך שלא מדובר במשהו לא סביר. הייתי מצחצחת שיניים קודם וגם מברישה את השיער. לאחר מכן הייתי מנשקת אותו ארוכות, חופנת את פניו בידיי ואומרת, "אני אוהבת אותך כל כך. איזו בת־מזל אני, שהתחתנת איתי." זה בטח היה מחלץ ממנו מבט אלכסוני, כי הכרזות דביקות כאלה הן לא הסגנון שלי, אבל ככה בדיוק הרגשתי.

הייתי מוסיפה גם, "דרך אגב, הערב אל תביא לי עוד כוס יין."

במקום זה עשיתי מה שעשיתי כמעט כל בוקר מיום שהתחתנו. כשהשעון המעורר של נתן צילצל — בשש בבוקר, שעה אכזרית אגב — דחפתי את הראש מתחת לכר ופלטתי מלמולים אפלים. נתן קם כל בוקר לבלות ארבעים וחמש דקות על ההליכון, מה שמוכיח את תיאוריית ה"הפכים נמשכים זה לזה", כי בשבילי הליכה לקנות קפה בפינת הרחוב נחשבה התעמלות יומית.

בזמן שרטנתי נתן צחק. העוינות שלי כלפי ההשכמה המוקדמת שלו עדיין לא הספיקה להימאס עליו.

ובכל זאת קמתי אחרי שהוא גמר להתלבש וירדתי מטושטשת למטבח במכנסי פיג'מת הפלנל המשובצים שלי והסווטשרט של NYU, עדיין נרגשת מהחידוש שבתחושה הזאת, לשלוח את בעלי לעבודה. אהבתי אותו בטירוף למרות ההתמכרות שלו להתעמלות. לפחות הוא היה בריא. (אלות הגורל צחקו במשובה, כלבות גחמניות).

הוא כבר ישב ליד השולחן במטבח.

"בוקר," אמרתי ופרעתי את שערו הלח עדיין. קשה להאמין שהתחתנתי עם ג'ינג'י; לפניו, הם אף פעם לא היו הטיפוס שלי. והיה לנו סקס מדהים אתמול בלילה. רכנתי ונישקתי את עורפו לזכר זה. אמנם היה לי מוקדם מכדי למצמץ בשתי העיניים יחד, אבל זה לא שהייתי בתרדמת.

"הֵי," הוא אמר בחיוך. "איך ישנת, מתוקה?"

"מעולה. ואתה?" לקחתי ספל ומזגתי לי קפה מבורך. בתוך כך תהיתי אם העובדה שהריח לא מעורר בי בחילה אומרת שאני לא בהיריון.

"צנחתי מותש מרוב אושר," הוא אמר בחיוך. "וישנתי כמו מת."

נתן הכניס את הספל שלו למדיח, שאותו רוקן כל לילה לפני שנכנס למיטה. הוא תמיד שתה מאותו הספל והניח אותו באותו המקום במגש העליון במדיח. בתור אדריכל הוא אהב דברים מאורגנים ומרובעים, והבית שלו היה דוגמה מופתית לכך. פשוט סמל למיומנות המקצועית שלו.

"יש לנו את המסיבה של אֶריק הערב, נכון?" הוא שאל.

"מה? אה, כן. מסיבת 'לחיים' שלו." לגמתי לגימה ארוכה מהקפה וכבשתי זעף. אריק, החבר הנצחי של אחותי, חגג את מעמדו הנקי־מסרטן, ולמרות שמחתי הברורה מאליה על כך שהחלים, המסיבה הדיפה לא מעט יוהרה. מצבו הבריאותי גם לא היה בדיוק חדשות טריות — הוא לא הפסיק לעדכן את כולנו בפרטי פרטים בבלוג שלו, בעמוד הפייסבוק, בחשבונות הטוויטר והלינקדאין, בטאמבלר, בלוח הפינטרסט, כולל תמונות של עצמו, של שקית האינפוזיה בזמן טיפולי הכימותרפיה, וכן, של האזור ה... אה... נגוע שלו.

"הוא בחור טוב. אני ממש שמח בשבילו," אמר נתן.

"מעניין אם הוא יפרוץ למסיבה דרך תמונה ענקית של עצמו, כמו שעושים בתוכנית הזאת של הורדה במשקל," אמרתי. נתן צחק. קמטים קטנים ויפים עיטרו את זוויות עיניו ועוררו פרפרים חמימים בבטני.

היחד שלנו עדיין עורר בי מפעם לפעם דגדוג קל של בהלה. כמו להתעורר בחדר בית מלון בשנייה שלפני שאת קולטת שאת בעיצומה של חופשה נפלאה.

הסתכלנו ממושכות זה בזה, ומצב הרוח השתנה קלות. אל תשאל אם אני בהיריון, הוריתי לו טלפתית. המבט שלי נדד אל החלון כדי לחמוק מהשאלה השותקת. בחוץ, פסל ראש־אריה ירק מים על ערימה של סלעים. אני לא יכולה להגיד שכבר הרגשתי בנוח לגור בבית עם "פיסול מים סביבתי".

תיכננו לעבור בעוד כמה שבועות על החפצים שלי, שנמצאו באחסנה באותה עת, כדי לראות מה נרצה להביא הנה. לעת עתה הבית היה של נתן, לא שלי.

גם עם נתן עצמו עדיין לא הרגשתי שהוא שלי. אחרי הכול הכרנו פחות משנה, ואף על פי כן נדרנו לאהוב זה את זה עד שהמוות יפריד בינינו.

אז עשיתי את מה שעשיתי תמיד כשהרגשתי נבוכה — לקחתי את הניקוֹן שלי, שתמיד היתה בהישג יד, וצילמתי אותו. אני צלמת, אחרי הכול. מבעד לעדשה ראיתי שגם הוא קצת נבוך. רוך עטף את לבי כשלחצתי על הכפתור.

"את עוד תשברי אותה, קייט," הוא אמר והסמיק להפליא.

אילו ידעתי מה יקרה מאוחר יותר, הייתי אומרת, אתה צוחק עליי? אתה יפהפה, אף על פי שהפנים שלו היו לבביות ומעניינות יותר משהיו יפהפיות. ואפילו טוב יותר, אני רוצה המון תמונות של הגבר שאני אוהבת. זה אמנם נשמע חנפני, אבל זאת גם האמת. האהבה הפתיעה אותי בגיל שלושים ותשע.

אלא שבבורותי אמרתי, "לאאא. היא ממש חזקה," וחייכתי אליו. הוא נישק אותי, פעמיים, ואני חיבקתי אותו חיבוק ארוך. נשמתי את הריח הטוב הנקי שלו וטפחתי לו על הישבן כדי לעורר בו שוב חיוך בזמן שיצא.

ברגע שהב־מ־וו שלו יצאה מהחניה, טסתי מעלה במדרגות ונכנסתי לשירותי האורחים אל מחבוא בדיקות ההיריון שלי. האורות שם פעלו על חיישני תנועה משום־מה ולא היו רגישים מספיק, אז הייתי צריכה לנופף ולנופף עד שהם נדלקו.

למה שירותי אורחים? כי נתן היה טיפוס שיושב על דופן האמבטיה ומסתכל עליי בשעת התהליך, עם המקל ביד, מנסָה לא להשתין על עצמי. בפעמים הראשונות נתתי לו להסתכל, אבל האמת היא שלא רציתי קהל.

כי לא משנה מה כתוב בספרות המקצועית, תוצאה שלילית בבדיקת היריון עדיין מעוררת את התחושה שזאת אשמתי.

"שני פסים, שני פסים, שני פסים," מילמלתי בזמן שהשתנתי. אחרי הכול, בעוד כמה חודשים אהיה בת ארבעים. אי־אפשר לבזבז זמן. אנחנו מנסים כבר מיום שהתחתנו.

הנחתי את הערכה על שולי הכיור בלי להסתכל עליה, בלב הולם. שלוש דקות, נאמר בהנחיות. מאה שמונים שניות. "קדימה, שני פסים," אמרתי, מנסה לתעל את גישת־המעודדות של אחותי לחיים, מינוס אבקת הסוכר שנדמה שהיא מפזרת על הכול. "את יכולה!"

תינוק. ממש ברגע זה יכול להיות שהתאים מתרבים בתוכי. נתן־זוטא בדרך. בן. התמונה היתה חזקה כל כך שיכולתי להרגיש אותה בלבי. בית החזה שלי כבר התחיל להתרחב מרוב אהבה — בן שלי, בובון שלי, עם עיניים כחולות כמו של אבא שלו ושיער חום כמו שלי. יכולתי לראות את פניו הקטנות, את הכובע הכחול הרך של יילודים על ראשו המושלם, תינוק יפה, חמים בזרועותיי. גברת קוֹבֶּרן — אלואיז, כלומר — תסתכל עליי בהערצה חדשה (יורש!), ונתן האב יצקצק בגאווה מעל נתן הבן (או אולי שם אחר. די אהבתי את "דיוויד").

מאה שבעים ושתיים. מאה שבעים ושלוש.

החלטתי ללכת על מאתיים כדי לתת להורמוני ההיריון הזדמנות להיספג באמת כמו שצריך. לתת לשני הפסים האלה הזדמנות לצעוק את החדשות.

תינוק. בעל כשלעצמו היה עניין די סוריאליסטי אחרי עשרים שנות רווקות. היה משהו חמדני בלבקש גם תינוק.

אבל כל כך רציתי תינוק. בשש או שבע השנים האחרונות סיפרתי לעצמי שזה לגמרי בסדר מבחינתי שאין לי ילד. שיקרתי לעצמי.

מאה תשעים ושמונה. מאה תשעים ותשע.

מאתיים.

לקחתי את המקל.

פס אחד.

"לעזאזל," אמרתי.

האכזבה הפתיעה אותי בממדיה.

עטפתי את הערכה בכמה טישו וקברתי אותה בפח.

לא החודש, בובון, אמרתי לאין־תינוק שלי ובלעתי רוק. אני לא אבכה.

זה בסדר. עברו רק ארבעה חודשים. אוכל לשתות יין הערב במסיבה של אריק. ונתן יהיה מתוק כשאספר לו. הוא יגיד משהו כמו, "לפחות כיף להמשיך לנסות."

אבל אם זה יימשך יותר מדי זמן, זה כבר לא יהיה. הכרתי חברים שעברו את זה. המעקב המדכדך אחרי מועד הביוץ, התעלסות שהופכת להזרעה, רומנטי כמו להחדיר מזרק. האמת, אחת החברות שלי באוניברסיטה אמרה שהיא כבר מעדיפה את המזרק. "ככה אני לפחות לא צריכה להעמיד פנים," היא הסבירה.

בזמנו קניתי שישיית ערכות לבדיקת היריון. לא חשבתי שאזדקק ליותר. מאז ומעולם היה לי מחזור סדיר; סימן טוב, לפי הרופא. אבל עכשיו נשארה רק ערכה אחת אחרונה מהחודש שעבר, כי לא האמנתי לתשובה השלילית וחזרתי על הבדיקה למחרת.

האור כבה. נופפתי בידיים והוא חזר ונדלק.

"בחודש הבא," אמרתי, וקולי ניתז מאריחי חדר האמבטיה. אז הסתכלתי על עצמי בראי וחייכתי עד שהרגשתי שהחיוך אמיתי. הייתי בת־מזל. נתן נהדר. אם לא נצליח להיכנס להיריון, נאמץ. כבר דיברנו על זה.

דמיינתי שאחותי איינסלי — אחותי־למחצה, ליתר דיוק — היתה נכנסת להיריון בניסיון הראשון. היא אף פעם לא היתה צריכה לעבוד קשה בשביל שום דבר. האושר פשוט נפל עליה משמים.

אבל ישיבה בשירותים לא תשפר לי את ההרגשה. קפה כן. ועכשיו, כשברור שאני לא בהיריון, אני יכולה לשתות עוד ספל. יצאתי מהשירותים וירדתי למטה. זה נראה כמו הליכה ארוכה.

הפרנסה של נתן הגיעה מתכנון בתי יוקרה — בסגנון כמו־קולוניאלי, ויקטוריאני או ארטס־אנד־קראפטס, בתים של 450 מ"ר בנויים על מגרש של שני דונמים בעיצוב נוף מושלם. מחוז וסטצ'סטר, ממש מצפון למנהטן — תמיד היה בו מקום לעוד כאלה.

אנחנו גרנו בשכונה ישנה יותר של קמברי־און־הדסון, עיר הולדתו של נתן, שגם אחותי וההורים שלי גרו בה. נתן הרס בית כדי לבנות את יצירת המופת שלו במגרש הזה — בית מודרני רחב ידיים עם קירות זכוכית ורצפות עץ כהות וריהוט מינימליסטי. הוא בנה אותו מיד אחרי שהתגרש, תודה לאל; לא רציתי לגור בבית שאישה אחרת השאירה בו את חותמה.

אבל רציתי ספה כדי לרבוץ עליה. החיסרון האחד בחיים בתכשיט האדריכלי הזה היה היעדר ספת רביצה. כן, יכולנו להיפטר משניים מהכיסאות המזוּותים האלה ולהעמיד במקומם את הספה הוורודה־ירוקה הרכה שלי מברוקלין.

אבל ורוד וירוק לא התאימו לפלטת הצבעים של הבית. טוב, עדיין יכולתי לתקוע אותה באיזה חדר שינה. היו לנו לא פחות מחמישה. שבעה חדרי אמבטיה ושירותים (שבעה!), מטבח ענקי עם שולחן אוכל, חדר אוכל נפרד עם מקום לשישה־עשר סועדים. סלון, חדר משפחה, חדר עבודה, חדר משחקים — עדיין התבלבלתי ביניהם לפעמים. חדר כביסה, חדר שירות, מזווה, מרתף יינות צנוע (אם אפשר בכלל לתאר מרתף יינות כ"צנוע"), ואפילו חדר מדיה במרתף עם מסך ענקי ושש כורסאות טלוויזיה מעור. בארבעת חודשי הנישואים שלנו הצלחנו לראות סרט אחד שם למטה. היה אפילו חדר אמבטיה מיוחד במוסך כדי לרחוץ בו כלב. לא היה לנו כלב. עדיין לא.

אהבתי את נתן. אהבתי את הבית הזה. אפילו אהבתי (או בעצם, מאוד חיבבתי) את אחותו בּרוּק, שגרה קילומטר מאיתנו בהמשך הרחוב, ליד ההורים של נתן. פשוט היה נחוץ זמן להתרגל לחיים החדשים האלה. ממש בקרוב אני בטח ארגיש לגמרי בבית. אפילו אשלוט בכל מתגי האורות. יש המון כאלה.

מה שבאמת רציתי זה שהזמן יעבור מהר קדימה, עד לרגע שבו תהיה תחושה שהכול אמיתי ומוצק יותר. בעוד שלוש שנים תהיה לי תחושה של בית פה. הדברים של הילד שלנו יכניסו אור, סל צעצועים, ציורי אצבעות תלויים על המקרר ועשרות תצלומים של שלושתנו, צוחקים, מחייכים, מתכרבלים. אני אדע להדליק כל גוף תאורה בבית.

נכנסתי לחדר העבודה (או המשפחה?) ששימש את שנינו כמשרד ביתי. "בוקר טוב, הֶקטור, נסיך טרויה רם המעלה," אמרתי לדג הקרב הכתום שלי. הוא עדיין היה בחיים בגיל ארבע, נגד כל הסיכויים. כשעברתי הנה נתן קנה לו אקווריום בלון מדהים בעבודת יד במקום זה שקניתי בחנות החיות, ומילא אותו בצמחים אמיתיים שיחמצנו את המים. לא פלא שהקטור פרח. הסתכלתי דקה על הדג היפה שלי, שתיתי את הקפה והדפתי מעליי מלנכוליה.

הערב כשנתן יחזור הביתה, אתנפל עליו ברגע שהוא ייכנס, ונעשה את זה שעונים על הקיר. או על הרצפה. או גם וגם. נהיה כל כך סמוקים ורכים במסיבה של אריק. ומחר אני אכין קרֶפּים, אחת המומחיויות הקולינריות המעטות שלי. התחזית בישרה על גשם, אז נישאר בבית ונקרא ונראה סרטים ונעשה אהבה כל סוף השבוע — רק בשבילנו, לא בשביל תינוק — והוא יחייך אליי בכל פעם שיסתכל לעברי.

אחותי ואריק גם הם גרו בעיר שלנו; למען האמת, הם הכירו את נתן עוד לפני שאני הכרתי אותו. איינסלי אף פעם לא הזכירה את נתן בימים שעוד יצאתי עם גברים; אני לא בטוחה לגמרי, אבל נדמה לי שהיא לא רצתה אותי בסביבה הקרובה כל כך. ההורים שלנו עברו לקמברי־און־הדסון חודש אחרי שהתחלתי ללמוד ב־NYU, כשאחי שון היה בשנה השלישית שלו בהרווארד, אז רק איינסלי העבירה פה את שנות העשרה שלה. בעיניה העיר היתה כלילת השלמות.

אני לעומת זאת גרתי בברוקלין מאז גיל עשרים, כשנה לפני שהיא נהייתה בירת ההיפסטרים ומִבשלות הבוטיק. ועכשיו מצאתי את עצמי בעיר הזאת, שלמטפלות בה יש תארים מהרווארד, שחמותי מזמינה אותי בה לארוחת צהריים בקנטרי קלאב האהוב עליה, שאחותי עושה בה ביקראם יוגה.

אם כבר מדברים על אחותי, בדיוק קיבלתי ממנה הודעה. כבר מתה לראות אותך ואת נתן הערב! 3>

דרכה הלא כל כך מעודנת להזכיר לנו לבוא. והאימוג'ים... נאנחתי. מאז ומעולם איינסלי לא היתה כל כך מעודנת. היא היתה טיפוס ששואף לרַצות את כולם, ויש להודות שזה מעצבן בטירוף. הבנתי למה, אבל פשוט רציתי לקחת אותה הצדה ולהגיד לה להרגיע, ובגדול.

ואז נזכרתי איך היא היתה מתגנבת לתוך המיטה שלי כשהיתה בת ארבע. כתבתי בחזרה. גם אנחנו! יהיה כיף חיים! ברור, שיקרתי, אבל זה שקר חיובי. עם זה לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לשלוח לה אימוג'י בחזרה. בכל זאת, אני בת שלושים ותשע.

היתה לי הודעה בטלפון מאלואיז, שהתקשרה עשר דקות קודם לכן, כשהייתי בשירותים.

"קייט, זאת אלואיז קוברן. תהיתי אם נוכל לקבוע זמן לצילום של אבא של נתן ושלי ליום הנישואים שלנו. תחזרי אליי בבקשה ברגע שתוכלי."

תמיד הרגשתי כאילו חמותי עומדת לתפוס אותי באיזה פשע קטן. היא אף פעם לא נהגה איתי בגסות; זאת תהיה הפרה ברורה של חוקי בית הספר של מיס פורטר, שהיא בוגרת מצטיינת ועדיין פעילה שלו. אבל היא גם היתה רחוקה מלהיות חמה ורכה כלפיי.

איינסלי, שיוצאת עם אריק כבר מאז האוניברסיטה, ראתה בחמותה שלה, דה־פקטו, את החברה הכי טובה שלה. היא ואמא של אריק היו יוצאות יחד לסופי שבוע של קניות ונפגשות לשתות משהו לפחות פעם בחודש, צוחקות ומצחקקות כמו... כמו אחיות.

אני ואלואיז? אין מצב. נשמתי נשימה עמוקה והתקשרתי בחזרה. "היי אלואיז, זאת קייט."

"איך אני יכולה לעזור לך, יקירתי?" היה לה מבטא בוסטוני של בני המעמד הגבוה, שנשמע קצת כמו קתרין הפבורן — לסת קפוצה, משיכה קלה של המילים.

"רצית לקבוע מועד לצילום?"

"אה, כן, נכון. הצרה היא שאני נורא עסוקה היום. אכפת לך להתקשר מאוחר יותר? אני ממש מוכרחה לרוץ."

"לא, לא, זה בסדר!" הקול שלי נשמע צייצני, מתאמץ מדי. "שיהיה לך יום מקסים!"

"האמת היא שאני הולכת לבקר את הילדים באגף הכוויות בבית החולים, אז כנראה לא יהיה לי, אבל תודה על האיחול. להתראות, יקירה." היא ניתקה.

"לעזאזל," מילמלתי.

החלטתי שגם אם גברת קוברן — אלואיז — לעולם לא תפשיר את יחסה כלפיי, אני לעולם לא אשנא אותה. לנתן היו יחסים קרובים עם בני משפחתו — ברוק, אחותו הגדולה, היתה נשואה עם שני בנים, מיילס ואָטיקוּס, בבית הספר היסודי. פעם בחודש בערך נתן יצא לשתות משהו עם הבעל שלה, צ'ייס. (כן, שמות שיצאו ישר ממדריך למשתמש של ואספּים). נתן שיחק גולף עם אבא שלו ושלח לאמא שלו פרחים באחד בכל חודש. לא התכוונתי לקלקל את כל זה.

חשבתי על הערכה לבדיקת היריון שקבורה בפח למעלה. שני פסים היו משמחים הרבה אנשים. שני פסים, ויכולתי לספר לבני הזוג קוברן שצפוי להם נכד קוברן. היינו מכריזים על זה ממש לפני מסיבת יום הנישואים שלהם, ועד אז כבר היינו יודעים אם זה בן או בת.

גם ההורים שלי היו שמחים; אמא חשבה שנתן ואני נחפזנו מדי (והיה בזה משהו), ותינוק היה מרגיע את חששותיה. אבא מת על ילדים, בסגנון ה"בואו נראה כמה גבוה אני יכול לזרוק את הקטנצ'יק!" ידעתי שאיינסלי תהיה דודה כיפית מאוד. לאחי היו שני בני־עשרה, אסתר ומתיאס, ולפני שלוש שנים קיארה, אשתו של שון, נכנסה להיריון מפתיע שהביא ללידתה של זיידי המקסימה.

בן דוד, עוד תינוק במשפחה, יתקבל בזרועות פתוחות.

אולי בחודש הבא.

אלא שנתן כבר יהיה מת בשמונה בערב.

פשוט עדיין לא ידעתי את זה.