במרחבים

הוֹקֶן סודֶרסטרום נולד בחווה מצפון לאגם טיסְטנאדֶן בשוודיה. האדמה התשושה שעיבדו בני משפחתו היתה שייכת לאיש עשיר שלא פגשו מעולם, אף שהקפיד לגבות בקביעות את חלקו ביבול באמצעות מנהל האחוזה שלו. מאחר שהתוצרת הידלדלה משנה לשנה, הידק בעל האחוזה את לפיתתו ואילץ את בני משפחת סודרסטרום להתקיים מפטריות וגרגירים שליקטו ביער ומצלופחים ודגי זאב־מים שדגו באגם (שבו נהג הוקן, בעידודו של אביו, לטבול במי קרח). רוב המשפחות באזור חיו כך, אך במהלך השנים נטשו השכנים את בתיהם והרחיקו אל סטוקהולם ואף דרומה ממנה, ובני משפחת סודרסטרום נותרו מבודדים יותר ויותר, עד שאיבדו כל קשר עם בני אדם - מלבד מנהל האחוזה, שהגיע כמה פעמים בשנה לאסוף את המגיע מהם. הבן הבכור ובן הזקונים חלו ומתו, ורק הוקן נותר עם אחיו לינוּס, המבוגר ממנו בארבע שנים.

הם חיו כמו ניצולים מספינה טרופה. ימים שלמים לא נשמעה מילה בבית. הבנים השתדלו לשהות רוב הזמן ביער או בחוות הנטושות, ושם סיפר לינוס להוקן סיפור אחר סיפור - הרפתקאות שחווה, לטענתו, תיאורי מעללים ששמע כביכול מפיהם של גיבורים אמיצים ומעשיות על מקומות רחוקים שהכיר לפרטי פרטים באופן כלשהו. לנוכח הבידוד שבו חיו והעובדה שלא ידעו לקרוא, לא היה לסיפורים האלה מקור אחר מלבד דמיונו הפורה של לינוס. ובכל זאת, אף שנשמעו משונים, לא פקפק הוקן ולו לרגע בדבריו של אחיו. אולי מפני שלינוס הגן עליו תמיד בחירוף נפש ולא היסס ליטול על עצמו את האשמה ולספוג את המהלומות על כל עבירותיו הקטנות של אחיו. לכן סמך עליו הוקן ללא כל סייג. יש לשער שלא היה מצליח לשרוד אילולא לינוס, שווידא תמיד שיש לו די אוכל, הצליח לשמור על חום הבית בזמן שהוריהם נעדרו והסיח את דעתו בסיפורים כשסבלו ממחסור במזון ובעצי הסקה.

כל זה השתנה כשהסוסה התעבּרה. באחד מביקוריו הקצרים הורה מנהל האחוזה לאריק, אביו של הוקן, לוודא שההיריון יעלה יפה: סוסים רבים מדי אבדו להם בגלל המחסור, ואדונו יקדם בברכה תוספת לאורוותו המידלדלת. הזמן חלף והסוסה תפחה באופן חריג. אריק לא הופתע כשהמליטה תאומים. הפעם, אולי לראשונה בחייו, החליט לשקר. בעזרת בניו הוא בּירֵא חֶלקה ביער ובנה מכלאה נסתרת, שאליה העביר את אחד הסייחים ברגע שנגמל. כעבור שבועות ספורים הגיע המנהל ולקח את הסייח התאום. אריק המשיך להסתיר את הסייח שלו ווידא שיהיה בריא וחזק. בבוא העת מכר אותו לטוחן בעיר רחוקה, שבה איש לא הכיר אותו. כאשר שב לעת ערב, אמר אריק לבניו שבעוד יומיים ייסעו לאמריקה. הכסף שקיבל תמורת הסייח יספיק לשני כרטיסים בלבד. ובכל מקרה, הוא לא מתכוון לברוח כמו פושע. האֵם לא אמרה דבר.

הוקן ולינוס, שמעודם לא ראו אפילו תצלום של עיר, הדרימו במהירות לגֶטבּוֹרג, כי קיוו שיוכלו לשהות בה יום-יומיים, אך בסופו של דבר בקושי הספיקו להגיע בזמן אל הספינה המפליגה אל פּוֹרטסמוּת שבאנגליה. ברגע שעלו לסיפון חילקו ביניהם את הכסף, שמא יקרה משהו לאחד מהם. בחלק הזה של המסע סיפר לינוס להוקן על כל הפלאים שממתינים להם באמריקה. הם לא ידעו אנגלית, כך ששמה של עיר היעד שלהם לא היה מבחינתם אלא מילת קסמים מופשטת: "נוּאוֹרק".

הם הגיעו לפורטסמות באיחור רב, וכולם נחפזו לרדת אל סירות המשוטים שלקחו אותם אל החוף. ברגע שהציבו את רגלם על הרציף, נסחפו הוקן ולינוס בזרם האנשים שהתרוצצו לאורך הנתיב המרכזי. הם פסעו זה לצד זה וכמעט רצו. מדי פעם פנה לינוס אל אחיו כדי ללמד אותו משהו על הדברים המשונים שמסביב. שניהם ניסו לקלוט הכול תוך כדי חיפוש הספינה הבאה שלהם, שעמדה להפליג אחר הצהריים. סוחרים, קטורת, קעקועים, עגלות, נגני כינור, צריחי כנסייה, ימאים, קורנסים, דגלים, קיטור, קבצנים, טורבנים, עִזים, מנדולינה, מנופים, להטוטנים, סלים, תופרי מפרשים, לוחות מודעות, פרוצות, ארובות, צפירות, עוגב, אורגים, נרגילות, רוכלים, פלפלים, בובות על חוט, קרב אִגרוף, נכים, נוצות, מכשף, קופים, חיילים, ערמונים, משי, רקדנים, תוכי, מטיפים, בשר מעושן, מכירות פומביות, נגן אקורדיון, קוביות מזל, לוליינים, מגדלי פעמונים, שטיחים, פירות, חבלי כביסה. ואז הביט הוקן ימינה - ואחיו נעלם.

רגע קודם לכן חלפו שניהם על פני קבוצת ימאים סינים שאכלו צהריים, ולינוס סיפר לאחיו כמה עובדות על ארצם ועל המסורות שלה. הם המשיכו ללכת בפה פעור, ובעיניים קרועות לרווחה בהו במראות סביבם, ואז פנה הוקן אל לינוס, אבל הוא כבר לא היה שם. הוא הביט סביבו, חזר על עקבותיו, סטה מהמדרכה ופנה אל חומת המזח, רץ קדימה וחזר שוב אל המקום שבו ירדו לחוף. סירת המשוטים כבר נעלמה. הוא שב אל הנקודה שבה איבדו זה את זה. הוא טיפס על ארגז, קצר נשימה ורועד, צרח את שמו של אחיו והביט מלמעלה על זרם האנשים. תסיסה מלוחה על לשונו נהפכה במהירות לעקצוץ משתק, שפשט בכל גופו. רק בקושי הצליח לייצב את ברכיו הפָּקות, מיהר אל המזח הסמוך, פנה אל ימאים בסירה קטנה ושאל אותם על נוּאוֹרק. הימאים לא הבינו. אחרי ניסיונות רבים עלה על דעתו לומר, "אמריקה." את המילה הזאת הם הבינו מיד, אבל הנידו את ראשיהם. הוקן עבר ממזח אל מזח ושאל על אמריקה. לבסוף, אחרי כישלונות רבים, ענה לו מישהו במילה "אמריקה" והצביע על סירת משוטים, ואחריה על ספינה שעגנה במרחק כשלושה כבלים מהחוף. הוקן הביט לתוך סירת המשוטים. לינוס לא היה בה. אולי כבר עלה על הספינה. אחד הימאים הושיט לו יד והוא נכנס לסירה.

ברגע שהגיעו לספינה, דרש ממנו מישהו את כספו והוביל אותו אל פינה חשוכה בבטנה. שם, בין דרגשים, ארגזי מטען, צרורות וחביות, מתחת לעששיות מתנדנדות שהשתלשלו מקורות עץ ומטבעות מתכת, התמקמו חבורות מהגרים קולניות לקראת ההפלגה הארוכה וניסו לנכס לעצמן מקום קטן בחלל הדחוס, האפוף צחנת כרוב ואורווה. הוקן חיפש את לינוס בין הצלליות המתעוותות באור הרוטט, פילס לו דרך בין תינוקות ישנים או צורחים, בין נשים תשושות או צוחקות ובין גברים נמרצים או בוכים. בייאוש גובר עלה שוב במהירות אל הסיפון ופילס לו דרך בין ההמונים המנפנפים והימאים הטרודים. כל המלווים כבר ירדו מהספינה. כבש העלייה נאסף. הוא צעק את שמו של אחיו. העוגן הורם; הספינה נעה; ההמונים הריעו.

אַיילין בּרֵנן מצאה אותו רעב וקודח כמה ימים אחרי שהפליגו, והיא ובעלה ג'יימס, שהיה כורה פחם, טיפלו בו כבאחד מילדיהם, אילצו אותו בעדינות לאכול ושיקמו אותו עד שהבריא. הוא סירב לדבר.

כעבור זמן־מה הצליח הוקן לצאת סוף־סוף מבטן הספינה, אבל נרתע מכל התרועעות ולאורך כל היום סקר את האופק.

הם עזבו את אנגליה באביב, ולכן קיץ היה צריך לשרור עכשיו, אבל מזג האוויר רק הלך והתקרר. שבועות חלפו, והוקן עדיין סירב לדבר. בשלב מסוים נתנה לו איילין שכמייה משונה שתפרה מבלואים, ובערך באותה עת הבחינו ביבשה.

הספינה נכנסה למים חומים מהרגיל ועגנה מול עיר שטוחה וחיוורת. הוקן הביט בבניינים הוורדרדים והצהבהבים וחיפש לשווא את סימני ההיכר שלינוס תיאר באוזניו. סירות משוטים עמוסות ארגזים נעו הלוך ושוב בין הספינה לחוף החרסיתי. איש לא ירד מהספינה. בדאגה גוברת פנה הוקן אל ימאי שעמד בלי מעש ושאל אותו אם זאת אמריקה. אלה היו המילים הראשונות שהוציא מפיו מרגע שצעק את שמו של אחיו בפורטסמות. הימאי אמר שכן, זאת אמריקה. הוקן עצר את דמעותיו ושאל אם הגיעו לניו יורק. המלח הביט בשפתיו של הוקן כשהפיקו שוב את גוש הצלילים המותכים. "נואורק?" תסכולו של הוקן הלך וגבר, אך החיוך על פניו של הימאי התרחב עד שנהפך לצחוק רועם.

"ניו יורק? לא! לא ניו יורק," אמר הימאי. "בואנוס איירס." שוב צחק, חבט בידו על ברכו, ובידו האחרת טלטל את כתפו של הוקן.

עוד באותו ערב הפליגו הלאה.

במהלך ארוחת הערב ניסה הוקן להבין מפי הזוג האירי איפה הם נמצאים וכמה זמן יידרש להם כדי להגיע לניו יורק. זמן לא מועט חלף עד שהצליחו להבין זה את זה, אך בסופו של דבר לא נותר שום ספק. באמצעות סימנים ובעזרת חרט עופרת קטן שבו שרטטה איילין מפה כללית של העולם, הבין הוקן שהם נמצאים במרחק נצח־נצחים מניו יורק - ורק הולכים ומתרחקים ממנה מדי רגע. הוא ראה שהם מפליגים אל קצה העולם כדי להקיף את כֵּף הוֹרְן, ואז יפנו צפונה. בפעם הראשונה בחייו שמע את המילה "קליפורניה".

אחרי שהתמודדו בעוז עם הים הסוער בכף הורן, התמתן מזג האוויר והתלהבותם של הנוסעים גברה. הם ערכו תוכניות, דנו בסיכוייהם העתידיים ויצרו שותפויות וחבורות. ברגע שהחל לשים לב לשיחות סביבו, הבין הוקן שרוב הנוסעים דנים בנושא אחד בלבד - זהב.

בסופו של דבר הטילו עוגן במקום שנראה, למרבה הפלא, כמו נמל רפאים הומה: מפרץ מלא ספינות טבועות למחצה, שנבזזו וננטשו על ידי צוותי ימאים שערקו אל מרבצי הזהב. אלא שכלי השיט הזנוחים נמלאו פולשים ואף נהפכו למסבאות ולחנויות צפות, שבהן מכרו סוחרים את מרכולתם במחיר מופקע למחפשי זהב חדשים. סירות משוטים, אסדות ורפסודות שייטו הלוך ושוב בין בתי העסק המאולתרים והעבירו לקוחות וסחורות. סמוך יותר לחוף שקעו אט־אט כמה ספינות גדולות יותר, ושלדיהן הנרקבים נטו בתנוחות שונות ומשונות בגלל זרמי הגאות והשפל. כמה כלי שיט קטנים עלו או הועלו על שרטון במים הרדודים ונהפכו לחדרי מגורים וחנויות, שאליהם חברו פיגומי כלונסאות ונוספו חדרים ואפילו בניינים של ממש, עד שהגיעו ליבשה וחלחלו לתוך העיר. מעבר לַתרנים נראו אוהלים חומים גדולים שהוקמו בין בתי עץ אפורים מעשן. העיר נראתה כאילו זה עתה צצה או כאילו זה עתה התמוטטה חלקית.

חודשים חלפו מיום שהפליגו לדרכם, אך עד שעגנו בסן פרנסיסקו כבר התבגר הוקן בכמה שנים - הנער הצנום נהפך לבחור גבוה, שפניו מחוספסים, סחופֵי שמש ורוח מלוחה, וחרושים תלמֵי קבע של ספק ונחישות גם יחד. הוא כבר חקק במוחו את המפה שאיילין שרטטה לו בעופרת. אמנם יהיה עליו לחצות יבשת שלמה, אך הדרך המהירה ביותר להתאחד עם אחיו, כך הסיק, תעבור ביבשה.