בנות ומוסדות

כשהתחלתי לעבוד במוסד ציבורי הבחנתי שמקיפות אותי רק בנות. כך הן קראו לעצמן — "בנות", בהטעמה של פליאה או שאלה, לפי סוג האסון שהתפתח סביבן. והאסונות — כך הבנתי מיד — היו חלק בלתי נפרד מהקוסמולוגיה היומיומית הבלתי יציבה שלנו, שבכל כוחה שאפה להשתרש בתוך סדר יום העבודה.

עבדנו בספרייה שכונתית קטנה במשרד בלי חלונות. המחשבים של הבנות נראו גדולים מהבנות עצמן. לפעמים, בגלל הצגים הענקיים והמיית המעבדים לא היה אפשר לראות או לשמוע את שאר הבנות, וזה אילץ אותנו לקום מהכיסא כדי להיווכח בנוכחות אנושית חיה. כפי הנראה, על היעדר החלונות פיצה טפט עם הדפס מקיר לקיר: צמחייה טרופית ומפל סוער שמימיו שָצפו מלמעלה למטה. במקום מרחבים ואוויר צח, הזכירה התמונה מדי יום ביומו את האנכיוּת של ההיררכיות.

הבנות קיבלו אותי כאחת משלהן. מתוך הרגל, זמן מה עוד ניסיתי לשמור על אוטונומיה פיזית: לאכול ארוחת צהריים בנפרד, לנסוע באוטובוס לרכבת התחתית בנפרד, אבל עד מהרה איבדה ההפרדה הזאת כל ערך בעיניי. באותה תקופה גם חיי היו בסך הכול אסון אחד גדול, לכן הרגשתי בעבודה כמו בבית: היה כיף ומפחיד, והגבול בין הפרטי לציבורי היטשטש באמצעות אלכוהול ודד־ליינים. לעיתים קרובות הפכנו אני והבנות ליצור מתפקד אחד, רב זרועות ורב רגליים, צוהל, כול יכול, הרסני; ברגעים כאלה הפסקתי להרגיש חוסר אונים ופיק ברכיים.

אך בו בזמן, כשבחנתי את הבנות מפינת העכביש שלי, פעמים רבות תפסתי את עצמי מתבוננת בהן במבט מוכני — מעט מתנשא, אירוני, מלא חיבה מקטינה, שעושֶה מיתולוגיזציה לעצם הרעיון של חברת נשים. הצדקתי את עצמי במעמד המיוחד שהיה לי: אני הייתי עובדת זמנית. כשהתבוננתי סביבי באחד ממצבי הרוח הקודרים והחשדניים שלי, היה לי נדמה שהבנות קיימות רק עד המותניים, ומתחת לשולחן אין כלום חוץ מסבך של כבלים צבעוניים המשדרים אותות ליעד עלום כלשהו. ייתכן כמובן שאז עדיין שנאתי נשים ולא רק ביקשתי את חברתן. אולי באותם ימים הייתי אני היחידה שלא התקיימה בחלק שמתחת לשולחן.

יום אחד בחודשי הסתיו הלכנו אני והבנות בפארק העירוני. אף אחת לא דיברה. "אני מרגישה שקשה לי יותר לשנוא את המדינה," פלטתי בלי שום מחשבה. "את הופכת לאחת מאיתנו," השיבה אחת הבנות.

לא תמיד עבדנו מהמשרד: לפעמים הוצאנו ספרים ישנים והנחנו אותם ברחבי העיר, תלינו על עצים דגלי רוסיה חדשים ורקדנו סביבם עם התושבים המבולבלים. במציאות שלנו נתקלנו כל הזמן בפורטלים חדשים ומצאנו את עצמנו בפסטיבלים בלתי נגמרים, שאת מסמכי האפיון שלהם מעולם לא ראינו. בפסטיבלים מילאנו משימות לאומיות: בנינו במו ידינו ביתני תערוכה ממקלות וחרא בלֶבּן, זייפנו את סטטיסטיקת הנוכחות של בני אדם ובעלי חיים והצצנו בטעות אל תהומות מוסדיים המוסתרים בדרך כלל תחת ערמות ניירת וסמרטוטים.

תהומות היו לרוב. אם לא לקחתְ ללב את כל מה שקורה מסביב, בסך הכול היה אפשר להעביר את הזמן בנעימים. יצאנו אני והבנות לעשן כל עשרים דקות. במקרר המשרדי שמרנו שני בקבוקי וודקה — אחד למקרה חירום והשני ליום סגריר. יצא ששני אלה הגיעו בו זמנית.

זה היה "יום עובדי התרבות" הראשון שלי. הביאו אותנו להיכל התרבות המקומי ואסרו עלינו בתכלית האיסור לעזוב את המקום. בהתחלה חשבנו שהם לא מדברים ברצינות ולכן נשארנו שם ושמרנו על מצב רוח חגיגי. לבסוף גברים בחליפות הדוקות דחקו אותנו לתוך אולם קונצרטים קטן ונעלו את הדלתות. האור כבה.

מנחה בעלת תסרוקת מנופחת יצאה לבמה לצלילי תרועה טורדניים ונשאה בחגיגיות ברכה בחרוזים. אל הבמה קראו להקה מימי נעורינו, או כך לפחות הציגו אותה. עצרנו את נשימתנו בציפייה להרכב ט.א.ט.ו. לכל הפחות.1

מהבוקר לא הרגשתי טוב, ובשיר השלישי של להקת הפופ "לבבות מזמרים", שהתפרקה עוד בשנות השמונים, סוף כל סוף התחיל לי המחזור. התחלתי לפלס את דרכי בין שורות המושבים. ביציאה מהאולם עצרו אותי שני שומרים: אמרו להם לא לאפשר לאף אחת לצאת בשום אמתלה, שכן האמנים עמלים תמורת כספים ממשלתיים. העובדות לא צריכות לעזוב, אלא ליהנות.

אחרי שנאלצתי להשאיר כתם דם על מושב הקטיפה הממשלתי, חזרתי עם הבנות למשרד והוצאנו את שני הבקבוקים. אני מוכרחה להודות שעכשיו אני באמת זוכרת את השירים שהשמיעו לנו כאותה מוזיקה שהכרתי מנעוריי. ואני נהנית.

1 ט.א.ט.ו. — הרכב פופ של הזמרות ילנה קטינה ויוליה וולקובה שפעל משנת 1999 עד 2011 וזכה להצלחה בינלאומית. ההרכב היה ידוע, לפחות בתחילת דרכו, בפתיחות להט"בית. בהמשך התגלה כי הדימוי הלסבי שטיפחו הזמרות היה מהלך שיווקי של מפיקן. עם זאת, הופעתן על במות מרכזיות ברוסיה שיקפה את תקופת הפתיחות היחסית ללהט"ב במדינה באותן שנים. [כל הערות השוליים — מאת המתרגמת.]