בני אנאנסי

פרק 1:

העוסק בעיקר בשמות ובקשרים משפחתיים

כמו רוב הדברים, זה מתחיל בשיר.

בהתחלה, ככלות הכול, היו המילים, ולהן התלוותה מנגינה. כך נברא העולם, כך התחלק הרִיק, כך באו היבשות והכוכבים והחלומות והאלים הקטנים ובעלי החיים כולם אל התבל.

שרו אותם.

החיות הגדולות נבראו בשירה אחרי שהזַמָר הגדול סיים עם הכוכבים והגבעות והעצים והימים והחיות הזוטרות. הצוקים שתחמו את הקיום נבראו בשירה, וגם שדות הציד, והחשיכה.

השירים עודם קיימים. עודם נשמעים. השיר הנכון יכול להפוך קיסר לבדיחה עלובה, להביא לקריסתן של שושלות. שיר עשוי להמשיך להתקיים זמן רב אחרי שהאירועים והאנשים שהוא מספר עליהם חלפו מן העולם ושוכנים רק בעפר ובחלום. זה כוחם של שירים.

יש עוד דברים שאפשר לעשות עם שירים. הם לא רק בוראים עולמות או משחזרים את הקיום. אבא של צ'רלי נאנסי השמן, למשל, סתם השתמש בהם כדי לסדר לעצמו את הערב הנהדר שהוא קיווה וציפה לו.

לפני שאבא של צ'רלי נאנסי השמן נכנס לבר, דעתו של הברמן היתה שערב הקריוקי הזה הולך להיות כישלון חרוץ. אבל אז הזקן הקטן נכנס בצעד גנדרני וחלף על פני שולחן ובו כמה בלונדיניות עם חיוכים וכוויות שמש טריות של תיירות, שישבו ליד הבמה המאולתרת בפינה. הוא הטה להן את כובעו, שכן הוא חבש כובע, מגבעת לבד ירוקה ללא רבב, וגם עטה כפפות בגוון צהוב־לימון, ואז ניגש לשולחנן. הן צחקקו.

"איך עובר עליכן הערב, גבירותי?" שאל.

הן המשיכו לצחקק ואמרו לו שהן נהנות, תודה רבה, ושהן כאן בחופשה. הוא אמר להן, זה רק ילך וישתפר, חכו ותראו.

הוא היה מבוגר מהן, הרבה יותר מבוגר, אבל הוא היה התגלמות השרמנטיות, כמו דמות מעידן חולף שבו היה ערך לנימוסים טובים ולמחוות אציליות. הברמן נרגע. כשמישהו כזה נמצא בבר, הערב יהיה מוצלח.

היה קריוקי. היו ריקודים. הזקן קם לשיר באותו ערב, עלה לבמה המאולתרת לא פעם אלא פעמיים. היו לו קול יפה וחיוך מצוין ורגליים קלות כשרקד. בפעם הראשונה שעלה לשיר, הוא ביצע את "What’s New Pussycat?". בפעם השנייה שקם לשיר, הוא הרס את חייו של צ'רלי השמן.

***

צ'רלי השמן היה שמן לשנים ספורות בלבד, החל מגיל כמעט עשר, כשאמו הודיעה לעולם כולו שאם יש דבר אחד שהיא גמרה איתו (ואם לאדון המדובר יש משהו לומר בנידון, הוא מוזמן לדחוף את זה אתם־יודעים־לאן) הרי זה נישואיה לחמור הזקן שאיתו הסכימה משום מה ולמרבה הצער להתחתן ושהיא עוזבת בבוקר למקום רחוק ועדיף שהוא לא ינסה לרדוף אחריה, ועד גיל ארבע־עשרה, כשצ'רלי השמן גדל קצת והתחיל להתעמל הרבה יותר. הוא לא היה שמן. למען האמת, הוא אפילו לא היה שמנמן אלא רק קצת רך. אבל השם צ'רלי השמן נדבק אליו כמו מסטיק לסוליה של נעל טניס. הוא נהג להציג את עצמו כצ'רלס, ובתחילת שנות העשרים לחייו כצ'אז, ובכתב כ־צ' נאנסי, אך לשווא: השם היה מתגנב שוב, חודר לחלק החדש בחייו כמו מקקים שפולשים לסדקים ולעולם שמאחורי המקרר במטבח חדש, ואז, אם רצה ואם לא - והוא לא - הוא נהפך שוב לצ'רלי השמן.

באופן לגמרי לא הגיוני, היה ברור לו שהסיבה לכך היא שאביו הדביק לו את הכינוי הזה, וכשאביו נותן שמות לדברים, הם תופסים.

היה כלב שחי בבית ממול, ברחוב שבו גדל צ'רלי השמן בפלורידה. הוא היה בוקסר בצבע חום־אדמדם, עם רגליים ארוכות ואוזניים מחודדות ופנים שנראו כאילו התנגש ישירות בקיר כשהיה גור. ראשו היה מורם, זנבו הקצרצר זקוף. לא היה ספק שמדובר באריסטוקרט מורם מעמו הכלבי. הוא השתתף בתצוגות כלבים. היו לו עיטורים כמו "המצטיין בגזעו" ו"המצטיין מסוגו" ואפילו עיטור אחד שאמר "מקום ראשון בתצוגה". הכלב התהדר בשם מקינרורי ארבתנוט השביעי לבית קמפבל, וכשבעליו הרגיש נינוח במיוחד הוא קרא לו קאי. זה נמשך עד ליום שבו אביו של צ'רלי השמן, שישב על הנדנדה המטה לנפול במרפסת שלהם ולגם בירה, הבחין בכלב מתהלך לו בחצר של השכן ולצווארו רצועה שנמתחה מעץ דקל ועד לאחד מעמודי הגדר.

"חתיכת כלב מטופש," אמר אבא של צ'רלי השמן. "כמו החבר הזה של דונלד דאק. היי, גופי."

ולפתע פתאום, היצור שזכה פעם במקום ראשון בתצוגה, צנח מעט והשתנה. צ'רלי השמן הרגיש כאילו הוא רואה את הכלב מבעד לעיני אביו, ואין מה לומר, זה באמת היה כלב מטופש. כאילו הוא עשוי מגומי.

לא עבר זמן רב עד שהשם התפשט בכל הרחוב. בעליו של מקינרורי ארבתנוט השביעי לבית קמפבל נאבק בזה, אבל זה היה כמו לנסות להתווכח עם הוריקן. זרים גמורים היו מלטפים את ראשו של הבוקסר הגאה לשעבר ואומרים, "היי, גופי. איזה כלב טוב." בעליו של הכלב הפסיק להכניס אותו לתחרויות זמן קצר לאחר מכן. לא היה לו לב לעשות את זה. "איזה כלב מטופש," היו מפטירים השופטים.

השמות שנתן אבא של צ'רלי השמן תפסו. ככה זה היה.

זה ממש לא היה הדבר הכי נורא באבא של צ'רלי השמן.

בילדותו של צ'רלי השמן היו כמה וכמה דברים שהתמודדו על תואר הדבר הכי נורא באבא שלו: עיניו המשוטטות ואצבעותיו ההרפתקניות לא פחות, כך לפי עדותן של הבחורות באזור, שהיו מתלוננות באוזני אמו של צ'רלי השמן ואז היה בלגן בבית; הסיגרילות הקטנות שעישן, שאותן הוא כינה צֵ'רוּטים וריחן דבק בכל מה שנגע בו; חיבתו לסוג משונה של סטפס, עם צעד עצל כזה שצ'רלי חשד שלא היה באופנה בשום תקופה פרט לחצי השעה הראשונה של שנות העשרים בהארלם; בורותו העיקשת בענייני השעה בעולם, בשילוב עם אמונתו המוצהרת כי סיטקומים הם הצצות בנות חצי שעה לחייהם ולמאבקיהם של אנשים אמיתיים. מבחינת צ'רלי השמן, כל אחד מהדברים האלה בפני עצמו לא היה הדבר הכי נורא באבא שלו, אף על פי שכל אחד מהם תרם את תרומתו לדבר הכי נורא בו.

הדבר הכי נורא באבא של צ'רלי השמן היה העובדה הבאה: הוא היה מביך.

כל ההורים מביכים, מן הסתם. זה חלק מהגדרת התפקיד. טבעם של הורים הוא להביך מעצם קיומם, בדיוק כפי שטבעם של ילדים בגיל מסוים להתכווץ ממבוכה, מבושה ומאימה אם הוריהם העזו לפנות אליהם ברחוב.

אבל אבא של צ'רלי השמן העלה את המביכוּת לדרגת אמנות ואף התענג עליה. בדיוק כפי שהתענג על מתיחוֹת, מן הפשוטה ביותר - צ'רלי השמן לעולם לא ישכח את הפעם הראשונה שנכנס למיטה מלאה בעוגות תפוחים - ועד למורכבת להדהים.

"מה למשל?" שאלה ערב אחד רוזי, ארוסתו של צ'רלי השמן, כשצ'רלי השמן, שלא הִרבה לדבר על אביו, ניסה להסביר בגמגום מדוע הוא חושב שלהזמין את אביו לחתונתם הקרבה ובאה זה רעיון נורא. הם ישבו בבר יין קטן בדרום לונדון. צ'רלי השמן הגיע מזמן למסקנה שששת אלפים וחמש מאות קילומטרים והאוקיינוס האטלנטי הם שני דברים מצוינים להעמיד בינו לבין אביו.

"הממ..." אמר צ'רלי השמן והרהר במסכת ההשפלות, שכל אחת מהן כיווצה את אצבעות רגליו באופן בלתי רצוני. הוא בחר אחת מהן. "אז כשעברתי בית ספר, אבא שלי התחיל לספר איך כשהוא היה ילד הוא תמיד חיכה ליום הנשיאים, כי לפי החוק, ביום הנשיאים הילדים הולכים לבית הספר לבושים כמו הנשיא האהוב עליהם ומקבלים שקית גדולה של ממתקים."

"אה. זה חוק נחמד," אמרה רוזי. "חבל שאין לנו משהו כזה באנגליה." רוזי אף פעם לא יצאה מאנגליה, אלא אם כן מחשיבים חבילת נופש של מועדון 18-30 באי כלשהו השוכן, בזה היא היתה כמעט לגמרי בטוחה, בים התיכון. היו לה עיניים חומות שופעות חמלה ולב טוב, שפיצו על כך שגיאוגרפיה לא היתה הצד החזק שלה.

"זה לא חוק נחמד," אמר צ'רלי השמן. "זה לא חוק בכלל. הוא המציא אותו. ברוב המדינות אפילו לא הולכים לבית הספר ביום הנשיאים, וגם באלה שכן, אין שום מסורת שאומרת שמתחפשים לנשיא האהוב עליך. ילדים שמתחפשים לנשיאים לא מקבלים שקית גדולה של ממתקים לפי החלטת הקונגרס, וגם הפופולריות שלך בשנים הבאות, לכל אורך החטיבה והתיכון, לא נקבעת בלעדית על פי הנשיא שהחלטת להתחפש לו - ילד רגיל מתחפש לנשיאים המתבקשים, לינקולן, וושינגטון וג'פרסון, אבל אלה שייהפכו להיות פופולריים, הם מתחפשים לג'ון קווינסי אדמס או לוורן גמליאל הרדינג או מישהו כזה. וזה מביא מזל רע לדבר על זה לפני יום הנשיאים עצמו. כלומר, זה לא מביא מזל רע, אבל הוא אמר שכן."

"גם בנים וגם בנות מתחפשים לנשיאים?"

"כן, כן. בנים ובנות. אז בשבוע שלפני יום הנשיאים קראתי על נשיאים באנציקלופדיית 'ווֹרלד בּוּק' כדי לנסות לבחור את הנשיא הנכון."

"לא חשדת שהוא עובד עליך?"

צ'רלי השמן הניד בראשו. "זה לא משהו שאת חושבת עליו כשאבא שלי מתחיל למרוח אותך. הוא השקרן הכי מוצלח שיש. הוא משכנע."

רוזי לגמה מהשרדונה. "אז לאיזה נשיא התחפשת?"

"טאפט. הוא היה הנשיא העשרים ושבעה. לבשתי חליפה חומה שאבא שלי מצא איפשהו, גלגלתי את המכנסיים למטה ודחפתי כרית מקדימה. היה לי שפם מצויר. אבא שלי לקח אותי בעצמו לבית הספר באותו יום. נכנסתי בכזאת גאווה. הילדים האחרים צרחו מצחוק והצביעו עלי, ובאיזשהו שלב נעלתי את עצמי בשירותים של הבנים ובכיתי. לא הסכימו לשחרר אותי הביתה להחליף בגדים. נשארתי ככה כל היום. זה היה סיוט."

"היית צריך להמציא איזה סיפור," אמרה רוזי. "שאתה הולך למסיבת תחפושות אחר כך או משהו. או פשוט לומר להם את האמת."

"כן," אמר צ'רלי השמן בכובד ראש. בעיניו היה מבט מזוגג, עגמומי.

"מה אבא שלך אמר כשחזרת הביתה?"

"הוא שאג מצחוק. צחקק וגיחך ו... וחרחר וכל זה. ואז הוא אמר לי שאולי כבר לא עושים את הקטע הזה ביום הנשיאים, ולמה שלא נלך לחוף לחפש בתולות ים?"

"לחפש... בתולות ים?"

"היינו יוצאים להליכות על החוף, ולא היה בן אדם מביך יותר ממנו בכל העולם - הוא היה מתחיל לשיר ולרקוד מין ריקוד סטפס מוזר כזה על החול, או סתם לדבר עם אנשים בדרך - אנשים שהוא לא מכיר, שהוא אף פעם לא פגש, ואני שנאתי את זה, אבל הוא היה אומר לי שיש בתולות ים באוקיינוס האטלנטי, ואם העיניים שלי זריזות וחדות מספיק אני אראה אחת מהן.

"'הנה!' הוא היה אומר. 'ראית אותה? ג'ינג'ית עם סנפיר ירוק.' ואני הייתי מסתכל ומסתכל ולא רואה כלום."

הוא טלטל את ראשו מצד לצד. ואז לקח חופן בוטנים מהקערה שעל השולחן והתחיל להשליך אותם לפיו ולגרוס אותם כאילו כל בוטן הוא השפלה בת עשרים שנה שלעולם לא תימחה.

"אם אתה שואל אותי," אמרה רוזי בפנים קורנות, "הוא נשמע נהדר, חתיכת טיפוס! חייבים להזמין אותו לחתונה. הוא יהיה מסמר הערב."

וזה, הסביר צ'רלי השמן, אחרי שנחנק קלות מאגוז ברזיל, הדבר האחרון שמישהו רוצה בחתונה שלו, לא? שאבא שלו יבוא ויהיה מסמר הערב? הוא אמר שאין לו שום ספק שאבא שלו הוא עדיין האדם הכי מביך בכל העולם. הוא הוסיף שהיה נחמד מאוד לא להתראות עם החמור הזקן הזה בשנים האחרונות, ושהדבר הכי טוב שאמא שלו עשתה בחייה היה לעזוב את אבא שלו ולטוס לאנגליה אל דודה אלאנה. הוא גיבה זאת בהצהרה נחרצת שעל גופתו המתה, הקרה, ואולי אפילו הרקובה, אבא שלו יוזמן לחתונה. למעשה, אמר צ'רלי השמן לסיכום, הדבר הכי טוב בלהתחתן זה לא להזמין את אבא שלו לחתונה.

ואז ראה צ'רלי השמן את ההבעה על פניה של רוזי ואת הניצוץ הקר בעיניה הידידותיות על פי רוב, ומיהר לתקן את עצמו ולהסביר שהוא התכוון לומר שזה הדבר השני הכי טוב, אבל כבר היה מאוחר מדי.

"פשוט תצטרך להשלים עם זה," אמרה רוזי. "חתונה היא הזדמנות נהדרת לאחות קרעים ולבנות גשרים. זאת ההזדמנות שלך להראות לו שאתה לא נוטר טינה."

"אבל אני כן נוטר טינה," אמר צ'רלי השמן. "המון טינה."

"אתה יודע את הכתובת שלו?" שאלה רוזי. "או את הטלפון? עדיף שתתקשר אליו. מכתב זה קצת קר כשהבן היחיד שלך מתחתן... אתה הבן היחיד שלו, נכון? יש לו כתובת מייל?"

"כן. אני הבן היחיד שלו. אין לי מושג אם יש לו מייל. בטח אין לו," אמר צ'רלי השמן. מכתבים הם דבר נהדר, חשב. הם יכולים ללכת לאיבוד בדואר, למשל.

"טוב, בטוח יש לך כתובת או מספר טלפון."

"אין לי," אמר צ'רלי השמן בכנות. אולי אבא שלו עבר דירה. אולי הוא עזב את פלורידה ועבר לגור במקום שאין בו טלפונים. או כתובות.

"אוקיי," אמרה רוזי בקרירות, "אז למי יש?"

"גברת היגלֶר," אמר צ'רלי השמן, ורוח ההתנגדות נטשה אותו כליל.

רוזי חייכה במתיקות. "ומי זאת גברת היגלר?" שאלה.

"חברה של המשפחה," אמר צ'רלי השמן. "היא גרה לידנו כשהייתי ילד."

הוא דיבר עם גברת היגלר כמה שנים לפני כן, כשאמו עמדה למות. לבקשת אמו הוא טלפן אליה כדי שתעביר את המספר לאבא של צ'רלי השמן ותבקש ממנו ליצור קשר. וכמה ימים אחר כך היתה במשיבון של צ'רלי השמן הודעה, שהושארה כשהיה בעבודה, בקול שהיה בלי שום ספק קולו של אביו אף שנשמע מעט זקן יותר וקצת שיכור.

אבא שלו אמר שזה לא זמן טוב ושהעסקים מאלצים אותו להישאר באמריקה. ואז הוא הוסיף שלמרות הכול, אמא של צ'רלי השמן היא באמת אישה טובה. כמה ימים אחר כך נשלח אגרטל ובו מגוון פרחים למחלקה בבית החולים. אמא של צ'רלי השמן נחרה בבוז כשקראה את הכרטיס המצורף.

"הוא חושב שכל כך קל למרוח אותי?" אמרה. "אז תרשה לי להודיע לו משהו: אין שום סיכוי." אבל היא ביקשה מהאחות להציב את האגרטל במקום של כבוד ליד מיטתה, ואחר כך שאלה את צ'רלי השמן כמה פעמים אם שמע משהו מאבא שלו, אם אולי הוא יבוא לבקר אותה לפני הסוף.

צ'רלי השמן אמר לה שהוא לא שמע כלום. הוא פיתח שנאה לשאלה, ולתשובה שלו עצמו, ולהבעת פניה כשאמר לה שלא, אבא שלו לא יבוא.

היום הכי גרוע לדעתו של צ'רלי השמן היה היום שבו הרופא, איש נמוך קומה שלא האריך בדברים, לקח את צ'רלי השמן הצדה ואמר לו שאין עוד הרבה זמן, שאמו דועכת מהר ושמכאן אין מה לעשות אלא לעזור לה להרגיש כמה שיותר בנוח עד הסוף.

צ'רלי השמן הנהן והלך אל אמו. היא החזיקה לו את היד ושאלה אותו אם זכר לשלם את חשבון הגז שלה, ואז התחיל הרעש במסדרון - מין שקשוק־רקיעה־חצצור־צפירה של כלי נשיפה ובס־תופים, מהסוג שלא שומעים בדרך כלל בבית חולים, כי השלטים בחדרי המדרגות דורשים שקט והמבטים הקפואים של צוות האחיות אוכפים אותו.

הרעש הלך והתחזק.

לרגע קט, צ'רלי השמן חשב שאולי אלה מחבלים. אבל אמו חייכה בחולשה לשמע הקקופוניה. "'Yellow Bird'," לחשה.

"מה?" אמר צ'רלי השמן, שפחד שהיא איבדה את צלילותה.

"'Yellow Bird'," היא אמרה בקול חזק ותקיף יותר. "זה מה שהם מנגנים."

צ'רלי השמן ניגש לדלת והציץ החוצה.

במסדרון בית החולים התקדמה לכיוונם, תוך התעלמות מוחלטת ממחאת האחיות וממבטי המטופלים לבושי הפיג'מות ומשפחותיהם, להקת ג'אז ניו אורלינסית קטנה מאוד. היו שם סקסופון, סוזפון וחצוצרה. היה שם גבר עצום שנראה כאילו קונטרבס חגור לצווארו. היה שם מישהו שחבט בתוף בס. ובראש הלהקה, בחליפה משובצת מהודרת, עם מגבעת לבד וכפפות בגוון צהוב־לימון, עמד אבא של צ'רלי השמן. הוא לא ניגן בכלי, אבל ביצע מין ריקוד של גרירת רגליים עצלה על רצפת הלינוליאום המבריקה של בית החולים, הרים את מגבעתו אל כל איש צוות בתורו ולחץ ידיים עם כל מי שהיה קרוב מספיק לדבר איתו או לנסות להתלונן.

צ'רלי השמן נשך את שפתו התחתונה והתפלל לכל מי שעשוי להקשיב לו שהאדמה תיפתח ותבלע אותו, ואם זה לא אפשרי, אז לפחות שיסבול מהתקף לב קצר, רחום וקטלני לחלוטין. אך לשווא. הוא נשאר בין החיים, להקת כלי הנשיפה המשיכה להתקדם לעברם, ואביו המשיך לרקוד וללחוץ ידיים ולחייך.

אם יש צדק בעולם, חשב צ'רלי השמן, אבא שלי פשוט יחלוף על פנינו וימשיך לצעוד במסדרון עד למחלקה האורולוגית. אבל הצדק לא נעשה, ואביו הגיע לדלת המחלקה האונקולוגית ועצר.

"צ'רלי השמן," הוא אמר בקול רם מספיק כדי שכל אדם במחלקה -בקומה - בבית החולים - הבין שזה מישהו שמכיר את צ'רלי השמן. "צ'רלי השמן, זוז הצדה. אבא שלך פה."

צ'רלי השמן זז הצדה.

הלהקה, ובראשה אבא של צ'רלי השמן, התפתלה לאורך המחלקה אל מיטת אמו של צ'רלי השמן. היא הביטה בהם כשהתקרבו וחייכה.

"'Yellow Bird'," אמרה בחולשה. "השיר האהוב עלי."

"ואיזה מין גבר אני אם הייתי שוכח את זה?" שאל אביו של צ'רלי השמן.

היא הנידה לאט בראשה והושיטה את ידה ולחצה את כף ידו בתוך הכפפה בגוון צהוב־לימון.

"סלח לי," אמרה אישה לבנה קטנה עם לוח כתיבה, "האנשים האלה איתך?"

"לא," אמר צ'רלי השמן. לחייו האדימו. "הם לא. לא באמת."

"אבל זאת אמא שלך, לא?" אמרה האישה ונעצה בו מבט של בסיליסק. "אני חייבת לבקש ממך לדאוג שהאנשים האלה יתפנו מהמחלקה מיד ובלי לחולל עוד מהומות."

צ'רלי השמן רטן.

"מה אמרת?"

"אמרתי שאני די בטוח שאני לא יכול לדאוג שהאנשים האלה יעשו שום דבר," אמר צ'רלי השמן. הוא התנחם במחשבה שלמצב אין עוד לאן להידרדר, אבל אז לקח אביו שקית ניילון מהמתופף והתחיל להוציא ממנה פחיות בירה שחורה ולחלק אותן ללהקה שלו, לצוות האחיות, למטופלים. הוא הדליק צ'רוט.

"סלח לי," אמרה האישה עם לוח הכתיבה כשהבחינה בעשן ושיגרה את עצמה מצדו האחר של החדר לעבר אבא של צ'רלי השמן כמו טיל סקאד שעונד את השעון שלו הפוך.

צ'רלי ניצל את הרגע וחמק מהחדר. נראה לו שזאת הגישה הנכונה.

הוא ישב בבית באותו ערב וחיכה לצלצול הטלפון או לדפיקה בדלת באותו הלך רוח שאדם הכורע על הגיליוטינה מחכה לחוש את הלהב נושק לצווארו. אבל הפעמון לא צלצל.

הוא בקושי ישן, ולמחרת אחר הצהריים חזר בדממה לבית החולים כשהוא מוכן לרע מכול.

אמו שכבה במיטתה ונראתה מאושרת ונינוחה יותר מכפי שנראתה זה חודשים. "הוא חזר לאמריקה," אמרה לצ'רלי השמן, כשנכנס. "הוא לא היה יכול להישאר. אני חייבת לומר לך, צ'רלי, חבל שהסתלקת ככה. עשינו פה מסיבה בסופו של דבר. היה נהדר."

צ'רלי השמן לא היה יכול לחשוב על משהו נורא יותר ממסיבה במחלקה האונקולוגית בניצוחו של אביו עם להקת ג'אז. הוא לא אמר דבר.

"הוא לא בן אדם רע," אמרה אמא של צ'רלי השמן עם זיק בעיניה. ואז מצחה התקמט. "טוב, זה לא בדיוק נכון. הוא בטח לא בן אדם טוב. אבל הוא עשה לי המון טוב אתמול בערב." והיא חייכה, חיוך אמיתי, ולרגע חולף נראתה שוב צעירה.

האישה עם לוח הכתיבה עמדה בפתח המחלקה וסימנה לו באצבעה לגשת. הוא מיהר לעברה והתחיל להתנצל עוד לפני שהיתה בטווח שמיעה. אך ככל שהתקרב, הבין שהמבט בעיניה כבר אינו מבט של בסיליסק עם עצירות. פתאום היה בה משהו חתלתולי ממש. "אבא שלך," אמרה.

"אני מבקש סליחה," אמר צ'רלי השמן. זה מה שהוא תמיד אמר בנעוריו, כשאבא שלו הוזכר.

"לא, לא, לא," אמרה הבסיליסק לשעבר. "אין על מה. סתם תהיתי. אבא שלך. למקרה שנרצה ליצור איתו קשר - אין לנו מספר טלפון או כתובת. הייתי צריכה לבקש ממנו אתמול, אבל זה פשוט פרח לי מהראש."

"אני לא חושב שיש לו טלפון," אמר צ'רלי השמן. "והדרך הכי טובה למצוא אותו היא לטוס לפלורידה ולנסוע בכביש החוף שעובר לאורך רוב מזרח המדינה. אחרי הצהריים תמצאי אותו דג על גשר. בערבים הוא יושב בבר."

"כזה איש מקסים," היא אמרה במבט נוגה. "מה הוא עושה?"

"אמרתי לך מה הוא עושה. הוא אומר שזה נס הלחם והדגים."

היא בהתה בו בפנים חתומות, והוא הרגיש מטופש. כשאבא שלו אמר את זה, אנשים צחקו. "נו, כמו בברית החדשה. נס הלחם והדגים. אבא היה אומר שהוא בעסקי הלחם והדגים ושזה נס שהוא עדיין עושה כסף. סוג של בדיחה."

מבט מצועף. "כן. הוא סיפר בדיחות מצחיקות כל כך." היא נקשה בלשונה ושוב חזרה להלך רוח ענייני. "טוב, אני צריכה אותך כאן בחמש וחצי."

"למה?"

"לאסוף את אמא שלך. ואת החפצים שלה. ד"ר ג'ונסון לא אמר לך שאנחנו משחררים אותה?"

"אתם שולחים אותה הביתה?"

"כן, מר נאנסי."

"ומה... מה עם הסרטן?"

"אז נראה שזאת היתה אזעקת שווא."

צ'רלי השמן לא הבין איך יכול להיות שזאת היתה אזעקת שווא. בשבוע שעבר שקלו לשלוח את אמא שלו להוספיס. הרופא השתמש במשפטים כמו "שבועות, לא חודשים" ו"לעזור לה להרגיש כמה שיותר נוח בזמן שמחכים לבלתי נמנע."

ואף על פי כן, בשעה חמש וחצי חזר צ'רלי השמן ואסף את אמו, שנראתה לא מופתעת בכלל לגלות שהיא כבר לא עומדת למות. בדרך הביתה היא אמרה לצ'רלי השמן שהיא מתכוונת להשתמש בחסכונות שלה כדי לצאת לטיול מסביב לעולם.

"הרופאים אמרו שיש לי שלושה חודשים," אמרה. "ואני זוכרת שחשבתי, אם אני קמה מהמיטה הזאת בבית החולים, אני הולכת לראות את פריז ורומא וכל המקומות האלה. אני חוזרת לברבדוס ולסנט אנדרוז. אולי אני אסע לאפריקה. ולסין. אני אוהבת אוכל סיני."

צ'רלי השמן לא היה בטוח מה קורה כאן, אבל מה שזה לא היה, הוא האשים את אבא שלו. הוא ליווה את אמו ומזוודה לא מבוטלת להיתרו ונופף לה לשלום בכניסה לטרמינל הטיסות הבינלאומיות. על הפנים שלה היה חיוך גדול כשהיא נכנסה עם הדרכון והכרטיסים ביד, והוא חשב לעצמו שהיא לא נראתה צעירה כל כך כבר הרבה מאוד שנים.

היא שלחה לו גלויות מפריז, ומרומא ומאתונה, ומלאגוס ומקייפטאון. הגלויה מנאנג'ינג סיפרה לו שהיא בהחלט לא אוהבת את מה שנחשב לאוכל סיני בסין ושהיא כבר נורא רוצה לחזור ללונדון ולאכול אוכל סיני כמו שצריך.

היא מתה בשנתה במלון בוויליאמסטאון, באי הקריבי סנט אנדרוז.

בהלוויה, בקרמטוריום בדרום לונדון, צ'רלי השמן ציפה לראות פתאום את אביו: אולי הזקן ירביץ כניסה בראש להקת ג'אז, או יוביל חבורת ליצנים, או חצי תריסר שימפנזים רכובים על תלת־אופן עם סיגר בפה. אפילו במהלך הטקס, צ'רלי הגניב שוב ושוב מבטים לאחור, מעבר לכתף, אל דלת בית התפילה. אבל אבא של צ'רלי לא היה שם, רק החברים של אמו וקרובים רחוקים, רובם נשים גדולות בכובעים שחורים שקינחו את אפן ומחו את עיניהן והנידו בראשן.

אבל במהלך המזמור האחרון, אחרי שנלחץ הכפתור ואמא של צ'רלי השמן החלה לעשות את דרכה על המסוע אל גמולהּ שבעולם הבא, הבחין צ'רלי השמן בגבר, בערך בגילו, שעמד בחלקו האחורי של בית התפילה. זה לא היה אביו, מן הסתם. זה היה מישהו שהוא לא הכיר, מישהו שהוא כלל לא היה רואה שם מאחור, בצללים, אילולא חיפש את אביו... אך פתאום היה שם הזר, בחליפה שחורה אלגנטית, עיניו מושפלות, זרועותיו משולבות.

צ'רלי השמן הרשה למבטו להשתהות רגע אחד יותר מדי, והזר הביט בצ'רלי השמן והבזיק אליו חיוך נטול שמחה, מהסוג שאומר שהם כאן באותה סירה. זה לא היה מבט שזרים מחליפים ביניהם, אבל צ'רלי השמן לא הצליח לזהות את האיש. הוא פנה שוב לפנים. שרו את "Swing Low, Sweet Chariot", שיר שצ'רלי השמן היה די בטוח שאמו שנאה, והכומר רייט הזמין אותם לבוא אל ביתה של אלאנה, דודתה של אמו, לאכול משהו.

אצל דודה אלאנה לא היה אף אחד שהוא לא הכיר. בשנים שחלפו מאז מות אמו הוא שאל את עצמו לפעמים על הזר בהלוויה: מיהו, מדוע היה שם. לפעמים צ'רלי השמן חשב שהוא פשוט דמיין אותו...

"אז תקשיב," אמרה רוזי ורוקנה את כוס השרדונה, "תתקשר לגברת היגלר הזאת ותן לה את המספר של הטלפון הנייד שלי. תספר לה על החתונה ותן לה את התאריך... תגיד רגע: אתה חושב שאנחנו צריכים להזמין אותה?"

"אפשר, אם מתחשק לנו," אמר צ'רלי השמן. "לא נראה לי שהיא תבוא. היא חברה ותיקה של המשפחה. היא הכירה את אבא שלי מבראשית."

"טוב, אז דבר איתה. נראה אם צריך לשלוח לה הזמנה."

רוזי היתה בן אדם טוב. היה ברוזי משהו מהמהות של פרנציסקוס מאסיזי, רובין הוד, בודהה וגלינדה המכשפה הטובה: היא החליטה כי מפגש האיחוד שהיא יוזמת בין אהוב לבה לאביו המנוכר יוסיף נופך חדש לחתונתה הקרבה ובאה. לא עוד חתונה ותו לא: האירוע נהפך למשימה הומניטרית, וצ'רלי השמן הכיר את רוזי מספיק זמן כדי לדעת שאין טעם לעמוד בין ארוסתו והצורך שלה להרבות טוב בעולם.

"אני אתקשר לגברת היגלר מחר," אמר.

"יודע מה?" אמרה רוזי עם קמטוט שובה לב באפה, "תתקשר אליה הערב. הרי לא מאוחר באמריקה."

צ'רלי השמן הסכים. הם יצאו יחד מבר היין, רוזי בצעד נמרץ, צ'רלי השמן כמו אדם המובל אל הגרדום. הוא אמר לעצמו להירגע: אולי גברת היגלר עברה לגור במקום אחר, או שהקו שלה מנותק. זה אפשרי. הכול אפשרי.

הם עלו לדירה של צ'רלי השמן, בקומה העליונה של בית די קטן ברחוב מקסוול גארדנס, ממש ליד בריקסטון רואד.

"מה השעה עכשיו בפלורידה?" שאלה רוזי.

"לפנות ערב," אמר צ'רלי השמן.

"נו יופי, קדימה."

"אולי כדאי שנחכה קצת, למקרה שהיא יצאה."

"ואולי כדאי שנתקשר עכשיו, לפני שהיא מתיישבת לארוחת ערב."

צ'רלי השמן מצא את פנקס הטלפונים הישן שלו, ותחת האות ה' היה קרע ממעטפה ועליו, בכתב היד של אמו, מספר טלפון ותחתיו: "קאליאן היגלר".

הטלפון צלצל וצלצל.

"היא לא שם," הוא אמר לרוזי, אך באותו רגע הרימו את השפופרת בצד השני, וקול נשי אמר, "כן? מי זה?"

"אה, אני מדבר עם גברת היגלר?"

"מי זה?" אמרה גברת היגלר. "אם אתה אחד מהטלמרקטינג האלה, תוריד אותי מהרשימה שלך מיד או שאני תובעת. אני יודעת מה הזכויות שלי."

"לא. זה אני. צ'רלי נאנסי. גרתי לידך פעם."

"צ'רלי השמן? פשוט לא ייאמן. אני מחפשת את המספר שלך כל הבוקר. הופכת את הבית מרוב חיפושים, אבל נראה לך שאני מוצאת אותו? נראה לי שמה שקרה זה שכתבתי אותו בפנקס הישן שלי. מהפכה אני עושה פה בבית. ואני אומרת לעצמי, קאליאן, זה הרגע להתפלל ולקוות שהאל הטוב שומע ורואה אותך, וירדתי על הברכיים, טוב, הברכיים שלי כבר לא מה שהיו, אז פשוט הצמדתי ידיים, טוב, בכל מקרה, עדיין אני לא מוצאת את המספר שלך, אבל תראה מה זה, פתאום אתה מתקשר אלי, ומנקודות מבט מסוימות זה אפילו טוב יותר, בייחוד כי אני לא עשויה מכסף ולא יכולה להרשות לעצמי להתקשר לכל מיני מדינות זרות אפילו בשביל משהו כזה, למרות שאל תדאג, הייתי מתקשרת אליך לאור הנסיבות -״

והיא השתתקה בבת אחת, אולי כדי לנשום, או כדי לקחת לגימה מהכוס העצומה המלאה בקפה רותח מדי שתמיד החזיקה ביד שמאל, ובמהלך ההפסקה הקצרה הזאת אמר צ'רלי השמן, "רציתי לבקש מאבא שיבוא לחתונה שלי. אני מתחתן." דממה השתררה בצד השני של הקו. "אבל זה יהיה רק בסוף השנה," אמר. הדממה נמשכה. "קוראים לה רוזי," אמר צ'רלי בניסיון לתרום מידע רלוונטי. הוא התחיל לשאול את עצמו אם השיחה התנתקה. שיחות עם גברת היגלר היו בדרך כלל עניין חד־צדדי למדי שבו היא אומרת את השורות שלך בשבילך, והנה היא מאפשרת לו לומר שלושה דברים בלי שום הפרעה. הוא החליט ללכת על מספר ארבע. "גם את מוזמנת, אם את רוצה," אמר.

"אוי ואבוי לי," אמרה גברת היגלר. "אף אחד לא אומר לך?"

"לא אומר לי מה?"

אז היא סיפרה לו, באריכות ובפירוט, והוא עמד והקשיב בלי להגיד דבר, וכשהיא סיימה הוא אמר, "תודה, גברת היגלר." הוא כתב משהו על פתק, ואז אמר שוב, "תודה. לא, באמת, תודה רבה," והניח את השפופרת.

"נו?" אמרה רוזי. "קיבלת את המספר שלו?"

צ'רלי השמן אמר, "אבא לא יבוא לחתונה." ואז הוסיף, "אני צריך לטוס לפלורידה." קולו היה יבש, נטול רגש. באותה מידה היה יכול לומר, "אני צריך להזמין פנקס צ'קים חדש."

"מתי?"

"מחר."

"למה?"

"הלוויה. של אבא שלי. הוא מת."

"אוי, אני מצטערת. אני כל כך מצטערת." היא חיבקה אותו חזק. הוא עמד שם בתוך החיבוק כמו בובה בחלון ראווה. "איך זה, הוא היה... הוא היה חולה?"

צ'רלי השמן הניד בראשו. "אני לא רוצה לדבר על זה," אמר.

ורוזי אימצה אותו אליה, ואז הנהנה בהבנה והרפתה. היא חשבה שהוא מוצף כל כך באבל שהוא לא מסוגל לדבר על זה.

אבל זה לא היה העניין. בכלל לא. הוא היה נבוך מדי.

***

ודאי יש מאה אלף דרכים מכובדות למות. לקפוץ מגשר אל נהר זורם כדי להציל ילד מטביעה, לדוגמה, או לספוג מטח של קליעים בהסתערות יחיד על מאורת פושעים. דרכים מכובדות בעליל למות.

למען האמת, יש אפילו כמה דרכים לא מי־יודע־מה מכובדות למות שהיו הרבה פחות גרועות. התלקחות ספונטנית, למשל: היא מפוקפקת מבחינה רפואית, ובלתי סבירה מבחינה מדעית, ובכל זאת, אנשים מתעקשים לעלות בלהבות כך פתאום ולא להשאיר מאחור דבר פרט ליד חרוכה שאוחזת בסיגריה מעשנת. צ'רלי השמן קרא על זה במגזין: לא היה לו אכפת לשמוע שאבא שלו הלך ככה. או אפילו אם היה חוטף התקף לב תוך כדי מרדף ברחוב אחרי מישהו שגנב לו את הכסף לבירה.

כך מת אבא של צ'רלי השמן:

הוא הגיע לבר בשעה מוקדמת והתניע את ערב הקריוקי עם "What’s New Pussycat?" בביצוע שלדברי גברת היגלר, שלא היתה שם, היה שולח גם את טום ג'ונס להתלבש בלבנים נשיים מתנפנפים, ושזיכה את אבא של צ'רלי השמן בבירה על חשבונן של כמה תיירות בלונדיניות ממישיגן שחשבו שזה היה הדבר הכי חמוד שהן ראו בחייהן.

"זאת היתה אשמתן," אמרה גברת היגלר במרירות בשיחת הטלפון שלהם. "הן עודדו אותו!" הנשים האלה השחילו את עצמן לתוך גופיות סטרפלס, והשיזוף שלהן היה אדום מדי בחלקי גוף רבים מדי, והן היו כולן צעירות מספיק להיות הבנות שלו.

בקיצור, לא עובר הרבה זמן והוא יושב איתן בשולחן ומעשן את הצ'רוטים שלו ורומז בצורה די מפורשת שהוא היה במודיעין הצבאי בזמן המלחמה, למרות שהוא מקפיד לא לציין איזו מלחמה, ושהוא יכול להרוג אדם בעשר דרכים שונות במו ידיו בלי מאמץ מיוחד.

ועכשיו הוא לוקח את התיירת הכי שופעת והכי בלונדינית לסיבוב מהיר על הרחבה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, בזמן שאחת החברות שלה שרה בקול עדין ורועד את "Strangers in the Night" על הבמה. נראה שהוא נהנה לו, למרות שהתיירת גבוהה ממנו בראש או שניים והחיוך שלו נמצא בקו אחד עם החזה שלה.

ואז, כשהריקוד נגמר, הוא הכריז שתורו שוב, ומכיוון שאם יש דבר אחד שאפשר לומר על אבא של צ'רלי, זה שהוא היה בטוח בהטרוסקסואליות שלו, הוא שר את "I Am What I Am" לאוזני הנוכחים, אבל במיוחד לתיירת הבלונדינית בשולחן שעמד ממש מתחתיו. הוא נתן הכול. הוא בדיוק הגיע לקטע שבו הוא מסביר לכל מי שבטווח שמיעה שאת החיים האלה לא שווה לחיות אלא אם כן הוא יכול לצעוק שהוא מה שהוא, אבל אז הוא עשה פרצוף משונה, הצמיד יד לחזה, מתח את היד השנייה ונפל מהבמה המאולתרת, במרב האטיות והחינניות שאדם מתמוטט מסוגל לגייס, על התיירת הבלונדינית ביותר, וממנה אל הרצפה.

"ככה הוא תמיד רצה ללכת," אמרה גברת היגלר ונאנחה.

ואז היא סיפרה לצ'רלי השמן שהמחווה האחרונה של אביו, כשנפל, היתה לנסות להיאחז במשהו, והתברר שהמשהו הזה הוא גופיית הסטרפלס של התיירת הבלונדינית, כך שבהתחלה היו מי שחשבו שהוא זינק מהבמה מתוך תאווה במטרה לחשוף את החזה המדובר, כי הבלונדינית אכן ישבה שם וצרחה כשהשדיים שלה גלויים לעיני כול, וברקע "I Am What I Am" המשיך להתנגן, רק שעכשיו איש לא שר.

כשהנוכחים הבינו מה בעצם קרה, הם עצרו לשתי דקות דומייה, ואבא של צ'רלי השמן נלקח החוצה באלונקה והוכנס לאמבולנס בזמן שהתיירת הבלונדינית השתוללה מהיסטריה בשירותים של הבנות.

השדיים הם הדבר שצ'רלי השמן לא הצליח להוציא מהראש. בעיני רוחו, הם עקבו אחריו בהאשמה סביב הדירה, כמו עיניים בציור. הוא חש דחף להתנצל מול אולם מלא באנשים שמעולם לא פגש. והידיעה שאביו היה משתעשע מזה מאוד רק הגדילה את מבוכתו של צ'רלי השמן. זה גרוע יותר כשאתה נבוך מהתרחשות שבכלל לא נכחת בה: המוח טווה את האירועים שוב ושוב, חוזר אליהם ובוחן אותם מכל זווית. טוב, אולי לא המוח שלכם, אבל זה בהחלט מה שמוחו של צ'רלי השמן עשה.

ככלל, כשצ'רלי השמן היה נבוך, הוא חש זאת בכל איבר מאיבריו, ומעל לכול בחלק העליון של קיבתו. אם משהו שנראה אפילו טיפ־טיפה מביך איים להתרחש בטלוויזיה, צ'רלי השמן היה קופץ לכבות אותה. אם זה לא היה אפשרי, למשל כשהיו שם אנשים אחרים, הוא היה מוצא איזה תירוץ לצאת מהחדר ומחכה עד שרגע המבוכה יחלוף בבטחה.

צ'רלי השמן גר בדרום לונדון. הוא הגיע לשם בגיל עשר עם מבטא אמריקאי שבגללו הקניטו אותו בלי הפסקה והתאמץ מאוד לאבד אותו, עד שעקר לבסוף את אחרון העיצורים הרכים והרי"שים העשירים ולמד לפנות לילדים אחרים במילת הקריאה "אוֹי!". הוא הצליח להיפטר סופית מהמבטא האמריקאי בגיל שש־עשרה, בדיוק כשחבריו ללימודים גילו שהם דווקא ממש חייבים להישמע כמו ראפרים מהשכונה. עד מהרה, כולם חוץ מצ'רלי השמן נשמעו כאילו הם רוצים להישמע כמו שצ'רלי השמן דיבר כשהוא רק הגיע לאנגליה, אלא שהוא בחיים לא היה יכול לומר בציבור את הדברים שהם אמרו בלי שאמא שלו תוריד לו סטירה על האוזן.

הסוד היה בקול.

כשמבוכתו על דרך מותו של אביו התחילה לשכוך, צ'רלי השמן נשאר עם תחושת ריקנות.

"אין לי משפחה," הוא אמר לרוזי בחמיצות, כמעט כמו ילד שמקטר.

"יש לך אותי," היא אמרה. זה העלה חיוך על פניו של צ'רלי השמן. "ואת אמא שלי," הוסיפה, מה שבלם את החיוך בבת אחת. היא נישקה אותו על הלחי.

"את יכולה להישאר לישון אצלי הלילה," הציע. "לנחם אותי וכל זה."

"אני יכולה," הסכימה, "אבל אני לא אעשה את זה."

רוזי לא התכוונה לשכב עם צ'רלי השמן עד שהם יתחתנו. היא אמרה שזאת ההחלטה שלה, והיא קיבלה אותה כשהיתה בת חמש־עשרה. לא שהיא הכירה אז את צ'רלי השמן, אבל היא החליטה. היא נתנה לו עוד חיבוק. חיבוק ארוך. והיא אמרה, "אתה צריך להתפייס עם אבא שלך עכשיו, כן?" ואז היא הלכה הביתה.

עבר עליו לילה חסר מנוחה. מדי פעם הוא נרדם, ואז התעורר, והרהר, ואז נרדם שוב.

הוא קם עם הזריחה. כשיום העבודה יתחיל, הוא יתקשר לסוכן הנסיעות שלו ויברר על תעריפי אבלות לפלורידה, ואז הוא יתקשר לסוכנות גרהאם קואטס ויאמר להם שבעקבות מוות במשפחה הוא נאלץ לקחת כמה ימי חופש, וכן, הוא יודע שזה יורד מימי המחלה או החופשה שלו. אבל לעת עתה הוא שמח שהעולם שקט.

הוא יצא למסדרון, ניגש לחדר הריק הקטן שבעומק הבית והשקיף על הגן למטה. מקהלת השחר פצחה בשירתה והוא ראה שחרורים, ודרורים קטנים המדלגים על עמודי הגדר, וקיכלי מנוקד חזה יחיד בין ענפי עץ סמוך. צ'רלי השמן חשב שעולם שציפורים שרות בו בבוקר הוא עולם נורמלי, עולם הגיוני, עולם שלא אכפת לו להיות חלק ממנו.

בהמשך, כשהציפורים ייהפכו למשהו שיש לפחד ממנו, צ'רלי השמן עדיין יזכור את הבוקר הזה כמשהו טוב, משהו יפה, אך גם כנקודת ההתחלה של הכול. לפני הטירוף. לפני הפחד.