בני המזל

1 "כל אחד מאיתנו מרגיש כאילו נולד שוב" איראן, אוגוסט 1942

אישה שזופה וכחולת עיניים בגיל העמידה ושמה אנה בּוֹרְקוֹבְסְקָה (Borkowska), יושבת בדירה שלה בטהרן ומספרת, בעיקרו של דבר, את הסיפור של אבי. בּוֹרְקוֹבסְקָה, שנולדה בוורשה ועדיין גרה בטהרן, מספרת על תקופת התלאות בתחילת המלחמה כשברחה עם אמהּ מוורשה אל הצד הסובייטי, על ההגליה לסיביר, על ההגירה לאוזבקיסטן, ועל הפינוי הסופי שלה לאיראן. בעיניים עצומות למחצה היא מנגנת נוֹקְטוּרן של שופן על הפסנתר, ומדברת על ילדוּת נטולת דאגות בפולין ועל הגעתה לאיראן באוגוסט 1942, באותו החודש, אולי אפילו באותה ספינה, כמו אבי ויתר 871 הילדים המכונים בישראל ילדי טהרן.

שנתיים אחרי השיחה הראשונה בינינו על השהות של אבי בטהרן בזמן המלחמה, סלר חזר מביקור קיץ באיראן והביא עימו עותק של הרקוויאם האבוד, סרט דוקומנטרי איראני מ-1983 על הפליטים הפולנים באיראן, שבּוֹרקוֹבסקָה היא הדמות הראשית בו. הסרט, של הבמאי חוֹסְרוֹ סינאי (Sinai), לא מזכיר בצורה ישירה פליטים יהודים, ומתייחס לכל הפליטים כאל "פולנים שהגיעו לאיראן". הוא נפתח בסצנה בבית קברות, איש הולך לאורך שורות-שורות של מצבות זהות, לבוש בפשטות אך לא ברישול, עם זר פרחים, בעוד המצלמה משתהה על המצבות החקוקות בכתב פולני בחלקו הפולני של "דוּלַבּ", בית הקברות הקתולי בטהרן. בכתב העת בשפה הפרסית "פּוֹלֵה פירוּזֵה" (Pole-e-Firuzeh), שסלר הביא גם אותו, כתב הבמאי סינאי כי התחיל לעבוד על הסרט אחרי שנתקל במקרה במצבות בדרכו לאזכרה לחבר נוצרי ב-1969. "ראיתי... מצבות שחרוטים עליהן שמות משונים. כל תאריכי המוות היו בין 1941 ל-1945... הסתקרנתי... [האנשים בבית הקברות] לא ידעו כלום. בסוף, הכומר ניגש אלי ואמר: 'אלה הקברים של הפולנים שהגיעו לכאן מסיביר במלחמת העולם השנייה. עד שהגיעו לאיראן הם סבלו מרעב וממחלות, ומתו בהמוניהם. אבל האיראנים התייחסו אליהם יפה'". הסרט מספר את הסיפור של היחס ה"יפה" הזה.

שנתיים אחרי שסלר ואני שוחחנו לראשונה במשרד שלו על ילדי טהרן, החלטנו לכתוב עליהם ספר יחד. אני עצמי לא יכולתי לנסוע לאיראן, כמובן, אבל סלר נסע לשם לעיתים תכופות והיה יכול לברר ולחקור עבורי. אהבתי את שיתוף הפעולה בינינו - הרגשתי שהוא משמש מעין מחיצה בין כאב העבר של אבי לבין ההווה שלי. הרגשתי שזוהי דרך להגדיל את העדשות המקובלות שהתרגלתי להסתכל דרכן על העבר היהודי. זו נראתה לי דרך להתגבר על קטגוריות א-היסטוריות כמו "אנטישמיות" ועל ניגודים טעונים כמו יהודים/נוצרים/מוסלמים, דרך להתחמק מהמבוי הסתום העמוק והמעמיק בין ישראל לרפובליקה האסלאמית. היה טוב להימצא בחברתו של צופה אוהד, שלא כורע תחת עול ההיסטוריה היהודית.

קראנו יחד תרגום לאנגלית של ספר עדויות של ילדי טהרן בפולנית, ילדי ציון, שאסף וערך הנריק גרינברג, סופר פולני-יהודי. ויחד נסענו לבקר את גרינברג בביתו במֶקלין, וירג'יניה, שם הוא חי עכשיו. עד אז מעולם לא פגשתי סופר פולני-יהודי שכותב פולנית, ואפילו לא העליתי בדעתי שיש דבר כזה - כל הסופרים הפולנים-יהודים שהכרתי בישראל כתבו בעברית - ולא ידעתי על הקשר של גרינברג לסיפור של ילדי טהרן. אחותו של אבי, רבקה, שקראה את ילדי ציון בישראל בתרגומו העברי, סיפרה לי שהיתה בהלם לנוכח התיאור המדויק של חוויותיה בספר.

הספרים האחרים של גרינברג - מלחמה יהודית, ניצחון, דְרוֹהוֹביץ', דרוהוביץ' וסיפורים אחרים - שסלר ואני קראנו גם אותם לפני הפגישה איתו, כולם יצירות בדיון המבוססות על חוויותיו באירופה תחת הכיבוש הנאצי (מה שהיה מוכר לי יותר), וכמעט כולם כתובים מנקודת המבט של מְספר ילד. ילדי ציון, לעומת זאת, הוא יצירה לא בדיונית, קולאז' של מה שנקרא "פרוטוקולים פלשתינאיים" ("Protokoly Palestyny"): תעתיקים של ראיונות עם פליטים יהודים ילידי פולין שנסעו בזמן המלחמה לפלשתינה דרך איראן. הראיונות, כפי שהסביר לנו גרינברג, התקיימו בירושלים ב-1943 בידי "מרכז המידע הפולני", בעיקר בפולנית. "מרכז המידע הפולני" היה זרוע של הממשלה הפולנית הגולה, גוף מייצג של האזרחים הפולנים בפולין הכבושה ומחוצה לה, שנוסד אחרי הכיבוש הנאצי של פולין והוכר בידי בעלות הברית.

בהתחלה התיישבה הממשלה הגולה בפריז ובאנזֶ'ה שבצרפת, לשם ברחה בתחילת המלחמה רובה של האליטה הפוליטית והצבאית. אחר כך היא קבעה את מקום מושבה בלונדון. הקואליציה הזאת של מפלגת האיכרים הפולנית, המפלגה הסוציאליסטית, מפלגת העבודה והמפלגות הלאומיות, שהוקמה תחת הנהגתו של ולדיסלב סיקוֹרסקי, גנרל ופוליטיקאי לשעבר ששימש כעת ראש ממשלה, היתה, כפי שהבנתי פתאום, הממשלה של אבי כשהגיע לפלשתינה. גרינברג אמר שאחרי המלחמה, העדויות שאסף "מרכז המידע הפולני" מאלפי יהודים ילידי פולין ומפליטים קתולים, נשלחו מירושלים לאנגליה, היכן שהתיישבה הממשלה הפולנית הגולה. משם הועברו העדויות לאירלנד - אחת משתי המדינות שהמשיכו להכיר בממשלה הגולה אחרי המלחמה - ולאחר מכן למכון הוּבֶר באוניברסיטת סטנפורד. שם, כפי שסיפר לנו גרינברג, הן רבצו באין מפריע עד אמצע שנות השמונים, ואז גילה אותן היסטוריון של מזרח אירופה, נורמן ניימרק (Naimark), ושלח עותקים מהן לגרינברג, מתוך מחשבה שיוכל להשתמש בהן לצורך כתיבת ספר. גרינברג קיבץ את העדויות שנאספו מילדים יהודים בפלשתינה לספר שתורגם לגרמנית, לעברית ולאנגלית בשם ילדי ציון. בעמודי הסיום של ילדי ציון מופיעה רשימה של "אזרחים פולנים שפונו מברית המועצות ומאיראן לפלשתינה", וברשימה הזאת מצאתי את שמם של אבי, של אחותו, ושל הדודנית שלהם: "Teitel Hannania, lat 14, Ostrów Mazowiecka" (טייטל חנניה, בן 14, אוסטרוב מָזוֹבייצקה); "Teitel Regina, lat 11, Ostrów Mazowiecka" (טייטל רגינה, בת 11, אוסטרוב מָזוֹבייצקה); ו-"Perelgric Emma, lat 10, Warszawa" (פרלגריץ אֵמָה, בת 10, ורשה). Teitel, או Tejtel בכתיב הפולני, היה שם המשפחה של אבי עד שעיברֵת אותו ל"דקל" בשנות החמישים.

העובדה שאבי הישראלי הופיע ברשומות בתור אזרח פולני מפונה, שאולי מסר עדות ב-1943, בפולנית, ל"מרכז המידע הפולני" בירושלים, היתה מבלבלת כמו קריאת הקטע של עבאס מילאני במשרד של סלר. וגרינברג עצמו לא היה כמו שום פולני-יהודי שפגשתי מעודי. הוא ואמו לא ברחו ולא הועברו למחנה ריכוז בזמן המלחמה אלא נשארו בפולין בזהות קתולית בדויה. "חוויתי את השואה כיהודי וכקתולי גם יחד," הוא סיפר לסלר ולי בחיוך עצוב ומתוח, "ואני יודע בדיוק מה קרה ליהודים ולפולנים בוורשה." לגמנו תה בסלון השקט והמסודר בבית החווה שלו בווירג'יניה, והוא העלה עבורנו מהמרתף את ערימת העדויות המקוריות שהיו המקור לספרו ילדי ציון. העדויות לא כללו את זו של אבי.

גרינברג אמר שאחרי המלחמה, כמה מחבריו לכיתה בפולין היו פליטים שחזרו מברית המועצות, אבל הוא לא ידע הרבה עליהם. גם בפולין אנשים לא דיברו, וחוויותיו בזמן המלחמה ואחריה, כולל הרצח המחריד של אביו בידי שכן פולני, הפכו לגרעין המִבדה האוטוביוגרפי שלו רק בסוף שנות החמישים. אבל היום, אמר, הוא מתחרט על כך שהציג את החוויות שלו כבדיון, אפילו במעט שבמעט, לטובת הקוראים שלו. לכן הוא החליט לפרסם, מילה במילה, את העדויות שקיבל מסטנפורד. סיפרתי לו שדודה שלי זיהתה את עצמה בספר. חיפשנו, בלי הצלחה, גם את העדות שלה בערימת העדויות. אבל על כריכת המהדורה הגרמנית של ספרו ילדי ציון ראיתי אותה. דודתי, רבקה בנימיני - בשמה אז, רגינה טייטל - ילדה גרומה עם עיניים כחולות ושפתיים דקות חיוורות, לבושה במעיל צמר גדול עליה שוודאי היה שייך לפני כן לאישה בגיל העמידה, ושערה מכוסה בצעיף. היא נראתה כמו ילדה צוענייה, בוסנית, פולנייה, גרמנייה אפילו: ילדה פליטה ייצוגית, נאה עם עיניים כחולות. אבל זיהיתי מייד את הפנים, שלימים השילו מעליהן את הנעורים והחרדה, אבל היו בבירור של דודתי: המבט העז והנבון, עצמות הלחיים הבולטות, הכחול הבהיר של עיניה כמו הכחול של אבי.

"את צריכה לעשות הכול כדי למצוא את העדויות של אביך ושל אחותו," אמר גרינברג בשעה שמסר לי עותק חתום של ילדי ציון, בגרמנית, מתנה לדודה שלי. "את תלמדי הרבה. ילדים לא עושים מניפולציות על מידע. הם מספרים אותו כמו שהוא." העדויות שקיבץ בספר שלו באמת נראו פשוטות, תיאורים ישירים של חוויות הילדים, בעיקר של מה שקרה לפני שהגיעו לאיראן. הקריאה בהן דמתה לקריאה במסכת אימים נטולת הקשר רחב: בריחה, הפצצות, מוות, אלימות, גניבות, גוויעה ברעב, עבודות כפייה. לא יכולתי לעכל את הפרטים, לפחות לא בשלב הזה. הם היו מחרידים ועמוסים מדי.

"בואי נקפוץ לבקר חבר שלי, הוֹמָה," הציע סלר, ובתוך שעה מצאנו את עצמנו יושבים על ספה בפרוור של וושינגטון, מול אח מבוערת עם כוס יין ביד, צוחקים עם הוֹמָה ועם לִידָה - יהודייה ילידת פרס שמשפחתה מפוזרת בין לוס אנג'לס, וושינגטון, טהרן ותל אביב. אחותה של לִידה, הנשואה למוסלמי, עדיין חיה בטהרן. שאר האחים שלה בישראל, וגם היא גרה פה לפני כן. פעם, כשעבדה בישראל בתור מלצרית, היא נתקלה בשר הביטחון דאז, משה דיין. "ימים שלמים לא שטפתי את היד שלחצה את היד שלו," היא אמרה. התפקענו מצחוק. רוב היהודים הפרסים היו ציונים. רובם עזבו את איראן אחרי המהפכה האסלאמית ב-1979. חלקם נעצרו, עונו, או אפילו הוצאו להורג. אבל היחס של לִידה למולדתה, איראן, נראה הרבה פחות מתוסבך מזה של גרינברג, או מהיחס של אבי לפולין. ארבעתנו בילינו יחד ערב נהדר. זמן קצר אחר כך, ביולי 2009, נסענו סלר ואני, בנפרד, למזרח התיכון, כדי לחפש חומרים נוספים על הפליטים.

***

כמעט בכל בית בישראל ניתן היה לשמוע בטלוויזיה את נשיא איראן, מחמוד אחמדינז'אד, המשלהב את ההמון ביום קוּדְס (ירושלים): "התירוץ ליצירת המשטר הציוני הוא מסולף... זה שקר המבוסס על טענות מופרכות ומיתיות". זו היתה שנת 2009, השנה שבה קמה באיראן תנועת מחאה בעקבות בחירתו של אחמדינז'אד לתקופת כהונה נוספת. הנשיא האיראני כבר הכביר הכחשות שואה וקריאות למחיקת ישראל עד שהיה לאובססיה בתקשורת הישראלית, שסיקרה את המתרחש באיראן עם מעט מאוד ניואנסים, בחרדה רבה וגוברת. הייתי מלאת חשדנות כלפי הסיקור בערוצי התקשורת המרכזיים בישראל, אבל בניו יורק, כשחיפשתי את מילות המפתח "איראן" ו"ציונות" בספריית באטלר באוניברסיטת קולומביה, עלו פרסומים של "בּוּסְטַן כֵּתָבֵּה קוֹם" (Bustane ketab-e Qom), המרכז הגדול בעולם ללימודים שיעיים, עם כותרות כמו "יהודים וציונות: מחקר על אסון", וגרסאות בשפה הפרסית ל"פרוטוקולים של זקני ציון", הזויות עוד יותר מהמקור. "הציונים מייצאים לארצות האסלאם שבעה סוגי גומי לעיסה אשר לא זו בלבד שהם פוגעים בגבריות אלא גם גורמים לעקרוּת", וכיוצא באלה.

למרות זאת, זה היה מין קיץ של תקווה. בטהרן, במקום שהאופוזיציה האיראנית תשתלח נגד ישראל ביום קוּדְס, היא הפנתה את המפגינים נגד ממשלת איראן עצמה. בתל אביב, דגלי איראן וישראל והמילים "כאן תיפתח בקרוב שגרירות איראן בישראל" צוירו על לוח מודעות בגודל שלושה מטרים, שנתלה בן לילה ליד כיכר רבין. ובירושלים, קולקטיב אמנים בשם "מבול" הכריז שהוא יוצר "שגרירות תרבות" איראנית משלו, שתציג עבודות של אמנים איראנים ו"תחשוף פנים אחרות [של איראן] מאלה שהתקשורת מאכילה אותנו בהן".

סלר ראיין את חוֹסְרוֹ סינאי בביתו של הבמאי בטהרן. סינאי סיפר לו שהעניין שלו בפליטים הפולנים התעורר עוד ב-1970, כשהתחיל לראיין את הפולנים הקתולים שעדיין חיו באיראן. אבל לא היה לו מימון ("מלחמת העולם השנייה לא עניינה אז את הציבור האיראני"), והוא זנח את הפרויקט. ב-1974, אחרי שהשאה של איראן נפגש עם כמה פליטים פולנים לשעבר, שהודו לו בהרחבה "על האנושיות ועל האירוח הנדיב של האיראנים", סינאי קיבל עידוד לסיים את הסרט. אבל הוא היסס וחשש להיראות כמלחך פנכה של השאה, שדרש להיות במרכז הסרט, וכך דחה את העבודה על הסרט לתאריך לא מוגדר עד אשר, במילותיו שלו, "המזל, בדמות המהפכה [האסלאמית], החליט בשבילי." ההקרנה הראשונה של הרקוויאם האבוד, שנעשה במימון משרד התרבות של הרפובליקה האסלאמית, נערכה ב-1983 לפני קהל של איראנים ילידי פולין וצאצאיהם בכנסייה בנוֹפְלֵה-לֵה-שאטוֹ, רחוב הנקרא על שם העיירה הצרפתית שאירחה את האייתוֹללה חומייני הגולה.

רבע מאה אחר כך, בבית ילדותי בחיפה, בין התמונות של אבי והמזכרות הקטנות שלו מחיל האוויר - כמה מודלים מוקטנים של מטוס F-15, תעודות הוקרה שונות - צפיתי בהרקוויאם האבוד והקשבתי לאנה בּוֹרְקוֹבסְקָה ולפליטים לשעבר אחרים, ששיבחו את "הכנסת האורחים", את "האנושיות" ואת "הנדיבות" של איראן. הסרט עסק באומה אחת שהושיטה יד לעזרה לאומה אחרת: "מי ייתן ושום אומה לא תסבול את אשר סבלה האומה הפולנית, ולא ייכָפה עליה לגלוֹת מארצה", הכריז הקריין בנימה בומבסטית למדי בסצנת הסיום. סינאי סיפר לסלר שלא ידע כי בין הפליטים הפולנים היו יהודים, ואפילו עכשיו נראָה שהידיעה הזאת לא אמרה לו הרבה. וגם לא לי, עם המעט שידעתי עד אז על היחסים בין פליטים קתולים ליהודים באיראן, ועל ההבדל בין אבי לבין הדמויות הראשיות בסרט של סינאי, רובן נשים פולניות שהתחתנו עם גברים איראנים. כל זה נראה בעיקר כמו הבדלים בין האופן שהסתיימו הסיפורים של בּוֹרְקוֹבסְקָה ושל אבי, ולאו דווקא כמו פער בין הסיפור הקתולי ליהודי. בשביל אבי, איראן היתה תחנת מעבר; בשביל בּוֹרְקוֹבסְקָה, תחנה סופית. איראן היתה לה לבית, ולביתם של עוד מאות פליטים פולנים-נוצרים, אבל גם יהודים, שנישאו לאזרחים איראנים, כפי שטוען ההיסטוריון ליאור שטרנפלד. הם נהפכו לאיראנים ילידי פולין.

***

כשנסעתי לישראל התחלתי לחפש את ילדי טהרן. ראיינתי את דודה שלי ואת הדודנית שלה, ואחרים שהיו מפוזרים ברחבי הארץ. רובם זכרו רק מעט מהתקופה שעשו באיראן. אחד, שהיה מבוגר יותר, זכר במעורפל ביקור במרכז טהרן ויום שבת בביתה של משפחה איראנית-יהודית מקומית. אבל בירושלים מצאתי אוצר. ילדה פליטה לשעבר, אילנה קרניאל, שנולדה בשם אָלינה לנדאו, נתנה לי העתק של יומן מסע של אחיה הבכור, אמיל לנדאו. האח והאחות היו בני חמש-עשרה ועשר, בהתאמה, כשהגיעו לאיראן - בדיוק בגילים של אבי ושל אחותו רגינה. הם נולדו בוורשה לאם פסנתרנית, ודיברו וכתבו רק בפולנית. ליומן, שתורגם לעברית בידי הסופר אורי אורלב, צורפה מפת המסע שאמיל צייר. היא היתה מדויקת להפליא.

בקטע הראשון על איראן ביומן של אמיל לנדאו הוא מתאר איך האונייה שהוא מפליג בה, נגררת על ידי גוררות, מתקרבת לחוף הדרומי של הים הכספי, ושם הוא מבחין ב"שורות שברולטים וסְטוּדבֵּייקרים מרשימים" חונות בנמל. מאות אלפי חיילים מבעלות הברית היו מוצבים באיראן, שבסביבות 1942 היתה מלאה משאיות אמריקאיות שנשלחו אליהם. איורים של משאיות סטוּדבּייקר דוהרות, פורשות ומנפנפות באוויר את צעיפיהן של נשים איראניות על רקע תבליטי אבן מפֶּרְסֵפּוֹליס ושיראז, הופיעו אז שוב ושוב במודעות פרסומת במגזין Life. "שורות ארוכות של משאיות סטוּדבּייקר צבאיות גדולות, בעלות הנעה כפולה, רועמות על פני אתרי הערים הפרסיות העתיקות באיראן", נכתב לצד האיורים בפרסומות האלה. "בכל מקום שחיילינו מגיעים אליו, מחכות להם משאיות סטוּדבּייקר ומקבילות את פניהם". אמיל לנדאו התהפנט למראה עיניו, וההתלהבות שלו מאיראן הידהדה, לפחות בהתחלה, את זו של המרואיינים של סינאי.

ביום ההיסטורי ה-16 באוגוסט 1942 צצו הרים מתוך האובך, ואפילו קבוצות עצים בודדות - של אדמת פרס... בצהריים התקרבה אל ״קָגָנוֹביץ'״ ספינה קטנה שהניפה דגל פרסי... בחום של ארבעים וכמה מעלות עוזבת קבוצת הנוסעים הראשונה על סיפונה של ספינת הגרר, ואחרי שיט של מחצית השעה מגיעה לנמל קטן [בַּנְדַר פָּהלווי]. קשה מאוד להעביר בכתב את הרושם הראשון. כל אחד מרגיש כאילו נולד מחדש, הגיע למקום שלא מהעולם הזה. מי הנמל רוחשים המוני סירות צבעוניות. מסביב דשאים גזומים וערוגות פרחים. שורות שברולטים וסטוּדבּייקרים מרשימים ממתינים לטרנספורט. הכול נדמה יפה וטוב, הכול מחייך יחד עם הפרסים ויחד עם החיילים ההודים שצופים במגיעים במבטי חמלה. אחרי העלייה לחוף מתחבקים כולם עם כולם.

נקודת הקשר הראשונה של אמיל ושל אבי עם איראן היתה עיר הנמל בַּנְדַר פָּהלווי (כיום בַּנְדַר אַנְזָלי), לחופיו הדרום-מזרחיים של הים הכספי, אשר בניגוד לאיראן של פרסומות הסטוּדבּייקר במגזין Life, לא היו ממש מדבר. צלם פרסי, שצילם את הבאים ומרואיין בהרקוויאם האבוד, לכד את המדשאות הירוקות השופעות של בַּנְדַר פָּהלווי, ומבעד לעדשת המצלמה שלו יכולתי לראות כמו מבעד לעיניים של אבי. דמיינתי את המקום כאילו הוא אחד מאותם יישובים מאובקים לאורך החוף המצרי, שביקרתי בהם בנעורי: הדוכנים והחנויות בשארם א-שייח', הדופק החי, ההומה, הלא מאורגן של המזרח התיכון. אבל בַּנְדַר פָּהלווי העלתה על הדעת משהו סוּבּטרוֹפּי, יותר כמו בדרום-מזרח אסיה. שקטה ומהודרת, עם גרמי מדרגות שיש לולייניות המובילות מן החוף אל פארק מטופח, ששני אריות שיש ניצבים בכניסה אליו. בַּנְדַר פָּהלווי היתה העיר הראשונה שאבי הגיע אליה מאז תחילת הקרבות, ושהמלחמה והרעב לא נתנו בה את אותותיהם.

"כגן עדן נראית היא לנו", כתב ד"ר חיים זאב הירשברג, רב ומומחה ללימודי המזרח התיכון, שהגיע לאיראן באותו הזמן כמו אבי, במאמר שגיליתי מאוחר יותר, על ההתרשמות הראשונה שלו מעיר החוף.

"איראן מקבלת אותנו בברכה", כתבה כריסטינה וַרטנוביץ' (Wartanowicz), פליטה פולנייה בתחילת שנות השלושים לחייה, ביומן שציטוט ממנו מצאתי במקום אחר.

היו אמירות רבות מהסוג הזה.

***

איראן שאבי הגיע אליה בקיץ 1942 היתה, כפי שעודנה היום, מדינה מורכבת מאוד: מונרכיה חוקתית בשילוב עם רצף שושלתי מדכא; אומה אסלאמית שלא השילה מעליה לגמרי את המקורות הזוֹרוֹאַסְטְריים שלה; מדינה עשירה בנפט, שהמעצמות הבריטית והרוסית בחשו בה וחיזרו אחריה, אבל מעולם לא הפכו אותה לגמרי למושבה שלהן; מדינה ענייה בתהליך מודרניזציה מהיר, שב-1942 כבר היו בה מערכת חינוך חובה, אוניברסיטה לאומית, כבישים וגשרים חדשים, ומערכת מסילות ברזל טרנס-איראניות שחיברו בין המפרץ הפרסי לים הכספי.

הגשרים והכבישים במדינה נבנו בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים בידי מהנדסים גרמנים. מהנדסים איראנים, ובהם גם דוד של סלר, יחיא, למדו בגרמניה. השאה האיראני העדיף את המומחיות הגרמנית על פני זו של הסובייטים והבריטים, שכבר קנו אחיזה במדינה באמצעות "חברת הדלק האנגלוֹ-פרסית". עליית היטלר לשלטון לא החלישה את הברית הגרמנית-פרסית הזאת. באביב 1942, כשאבי הגיע לאיראן, הדוד יחיא סיים את לימודי ההנדסה הכימית באוניברסיטת דרזדן ומצא עבודה במפעלים הכימיים "אִי גֵה פַארְבֶּן" - יצרני הגז ציקלון בּי ומשתפי פעולה עם הנאצים. גרמניה הנאצית היתה זקוקה לדלק, ואיראן היתה זקוקה לבעלת ברית נגד הלחץ הסובייטי והבריטי.

הספר Der Mythus des zwanzigsten Jahrhunderts ("המיתוס של המאה העשרים"), שהיה שני רק ל-Mein Kampf ("מיין קמפף") במידת הפופולריות שלו בקרב קוראים גרמנים בשנות השלושים של המאה העשרים, מותח קווים מקבילים בין "פרס הארית" לבין "אירופה הגרמנית": "פרס הארית בנתה עבורנו את המיתוס הדתי שעודנו יונקים ממנו... ואירופה הגרמנית העניקה לאנושות את האידיאל הזוהר ביותר שלה", כתב הוגה הדעות הנאצי אלפרד רוזנברג. ב-1933 הושק "איראן-א בַּסְטַן" ("איראן העתיקה"), כתב-עת גזעני פרסי, שראה אור במימונם של אינטלקטואלים איראנים נאצים והוקדש לקידום רעיון העליונות של שתי האומות. כתב העת טען שאיראן היא הגזע הנבחר של אסיה כפי שגרמניה היא הגזע הנבחר של אירופה. ב-1936, השם "איראן", אַריָאנַם (Aryānām), שפירושו המילולי "ארץ הארים", החליף רשמית את השם "פרס". עד אז היה אַריָאנַם כינוי שהשתמשו בו רק בתוך המדינה. עכשיו פירסמה ממשלת הרייך צו מיוחד, שפטר את האיראנים (ועוד כמה קבוצות לא גרמניות) מן ההגבלות של חוקי נירנברג בטענה שהם ארים טהורים.

באותה שנה, פליטים גרמנים-יהודים התחילו לבקש אשרות כניסה לאיראן מהשגרירות האיראנית בברלין, וממשלת איראן, שהחליטה כי "ניתן להשתמש בהם", התחילה לקבל "רופאים, מהנדסים, אגרונומים, מנהלי עבודה, ארכיטקטים, מכונאים, מוזיקאים ואוּמנים".

מריאן לֶפּמן (לבית הֶמְפֶּל), רופאת ילדים שנולדה במינכן ב-1903 למשפחה של "אנשים מעניינים, משכילים ותרבותיים בעלי ערכים מוסריים גבוהים ביותר", לפי תיאורה, הגיעה לאיראן עם בעלה יואכים ושתי בנות קטנות ב-1934. הבחירות הכלליות בגרמניה ב-1933 מצאו אותם בחופשה בנפולי. כשקראו על תוצאות הבחירות, "נשכבתי בצער גדול על הדשא ובכיתי", כותבת מריאן. "אחר כך התיישבתי ואמרתי לעצמי שאלה צריכות להיות הדמעות האחרונות שאזיל על המולדת האבודה". היא ויואכים, מהנדס אזרחי, התחילו לחפש דרכים להגר בכל מיני מעגלים בינלאומיים של מהנדסים. בתוך שנה יואכים השיג ויזה לאיראן, שם מצא עבודה במשרד החקלאות. כמה חודשים אחר כך, אשתו והבנות הצטרפו אליו. "נמאס לי לגמרי מהשטות של 'מולדת'", כתבה מריאן ביומן שלה, "מעכשיו והלאה, הלאום שלי הוא פשוט 'האנושות'". היא ומשפחתה, עם עוד שלושת אלפים עד ארבעת אלפים אנשים ממערב אירופה, נשארו באיראן יותר מעשר שנים. בין האנשים האלה היו גם אליזבת קוטלר ובעלה התעשיין. הקוטלרים הגיעו מברלין ב-1933 עם סכום נכבד. הם ייבאו, סחרו, הפסידו, וחיו בטהרן בזמן המלחמה. יואכים (יהושע) פולוק, חבר צעיר ב"עדת ישראל", קהילה אורתודוקסית מודרנית שמקום מושבה בברלין, הגיע עם מעט רכוש, אבל הצליח בעסקים עם הסובייטים והבריטים, ותוך כדי כך התחזק באמונתו הדתית דווקא באיראן. היו גם חמישה רופאים יהודים-גרמנים בטהרן: ד"ר בלומפלד, ד"ר סלפלד, ד"ר ניומן, ושני דוקטור מאייר.

בבקשה מ-18 באוקטובר 1938, "חמישים אוסטרים יהודים" פונים למשרד החוץ האיראני, שהעביר את המכתב שלהם אל שר הפנים:

אנחנו... במידה רבה כמו כל יתר האוסטרים. רובנו בעלי השכלה טובה. שלושה מאיתנו מהנדסים, שניים ארכיטקטים, אחד רופא, ויש כמה איכרים ובעלי מקצוע מסוגים שונים. אנחנו מבקשים בכבוד רב שתאשרו לנו לשהות במדינתכם על בסיס קבוע. אנחנו בערך חמש-עשרה עד עשרים משפחות, ורוצים להיות אזרחים למופת במדינתכם... אנחנו רוצים לעבוד איתכם, ואין לנו שום כוונה להתחרות במישהו במדינתכם. המהנדסים שלנו מומחים במגוון תחומים בתעשייה ובתכנון ערים. והם יוכלו לעזור לכם לבנות בנייני ממשלה. מיותר לציין שנוכל גם לעזור לעובדים המקומיים שלכם ולהכשיר אותם במומחיות שלנו. אנחנו מכריזים מבעוד מועד על היותנו כפופים לחוקי המדינה שלכם ונתונים להגנתכם. אנחנו שמים את מבטחנו בכם שתרשו לנו לעבוד במדינתכם וכי תיתנו לנו חלקת אדמה כדי שנפריח אותה. אנחנו מחכים לתשובתכם.

[חתימה לא קריאה]

הבקשה, שהוגשה מן הסתם למשרד הפנים, נכללה בספר מסמכים ממשרד הפנים האיראני, שסלר הביא עימו כשחזר מאיראן. הוא חזר אחרי קיץ של הפגנות מחאה, שבסופו נבחר שוב אחמדינז'אד לנשיא הרפובליקה האסלאמית ונשבע לה אמונים. המחקר שערך בשבילי בארכיונים הלאומיים, שאין בהם מאגר נתונים מרכזי או איזשהו סדר ניתן לפענוח, הניב רק כמה גזרי עיתונים ישנים. אבל סלר מצא את ספר המסמכים הזה, ובארכיון מאולתר של מסמכים פולניים, במרתף של חנות נעליים בשדרות אֶנְקֵלַבּ בטהרן, הוא מצא כמה תמונות וחפצים. מר ניקְפּוּר, בעלי החנות, היה איראני שהתחתן עם פליטה פולנייה. הוא סיפר לסלר שבנו רָמין ומשפחתו חיים בוורשה, וכי הבן קיבל אזרחות פולנית אחרי נפילת הקומוניזם. הוא הוסיף שבתו הקטנה, רֵזָה, אוספת מסמכים על פליטים פולנים באיראן בארכיון שהוא הקים במרתף.

בניו יורק, סלר ואני עברנו בשקט על הבקשה של "חמישים האוסטרים היהודים", ותהינו מה עלה בגורלם. כמובן, ב-1938 כבר מדובר היה בשאלה של חיים או מוות. נוסח העתירה רמז שמישהו בעל היכרות טובה עם המדיניות והתרבות הפרסית עזר להם לנסח אותה. רשימת המקצועות הממוקדת, הדגש על חוסר תחרות עם המקומיים, ומעל לכול, המשפט האחרון, "אנחנו מכריזים מבעוד מועד על היותנו כפופים לחוקי המדינה שלכם ונתונים להגנתכם", מעידים שהמכתב נוּסח בתשומת לב מתוך כוונה להתאים לְמה שהכותב האמין שצריך לכתוב. "אנחנו שמים את מבטחנו בכם" היא פנייה כנועה לסמכות שהיא בה בעת דתית, לֵגָלית ומוסרית. סלר אמר שניסוח כזה נוגע באופן ישיר ועמוק בצורת החשיבה הפרסית.

אבל באוסף המסמכים לא היתה תשובה לבקשה, רק תרגום של הבקשה לפרסית ופתק ממשרד הפנים אל ראש הממשלה מחמוד ג'אם:

11/1/1938

כבוד ראש הממשלה,

חמישים יהודים מווינה כתבו מכתב, ובו הם מבקשים רשות "להתיישב בקביעות באיראן ושתינתן להם חלקת אדמה כדי לעבד ולהפריח אותה". מצורף תרגום המכתב שלהם. אנחנו מבקשים שכל החלטה שתקבל תועבר אלינו כדי שנוכל לענות להם.

על החתום: אָבּוֹלעָ'זֶם פוֹרוּהַר

הפתק ממשרד הפנים לא נראה נלהב במיוחד. עם זאת, הבקשה לא נזרקה הצידה, כי אם נשלחה בתוך פחות משבועיים אל ראש הממשלה ג'אם, שנודע כפוליטיקאי מתון ומעשי.

בספר של סלר היו עוד מסמכים הקשורים לפליטים היהודים. בתזכיר מספטמבר 1937 מן הלשכה של ג'אם אל שר הפנים, ג'אם נותן הוראה לשלוח כוח משטרתי למחוז ח'וֹראסאן "כדי למנוע מיהודים להיכנס לאיראן" (דרך הגבול הסובייטי). לאלה שכבר נכנסו "יש להבהיר שלא כדאי להם להישאר שם, ומוטב להם להגיע לבגדד ולחכות שם ולראות מה יעלה בגורלם. אבל אם לא ישתכנעו... אין זה מן ההכרח להציק להם ולהקשות עליהם". יהודים מבוכרה, מעיראק ומהקווקז חיו בשקט באיראן מאז תחילת שנות השלושים. אם העיראקים היו "משתכנעים" לחזור לארצם, הם היו נופלים לידיו של ראש הממשלה העיראקי רשיד עאלי אל-כַּיילאני, תומך במדינות הציר ולאומן ערבי. ב-3 באפריל 1941 הוא ביצע הפיכה צבאית נגד הממשלה, שבעקבותיה נערך פוגרום בן יומיים - פַרְהוּד - באלפים מיהודי בגדד.

בתזכיר אחר, שר הפנים מזהיר את המשטרה המחוזית במחוז ח'וֹראמשַהר, בגבול עיראק, כי "כמה יהודים בח'וֹראמשַהר קשורים להברחת פליטים", ומבקש לשלוח אותם "אל פְּנים הארץ". השלטונות לא ממש הפגינו התלהבות לסייע לפליטים, אבל נראה שהמדיניות והאכיפה לא היו נוקשות במיוחד.

"הם נותנים הוראות פרסיות טיפוסיות," צחק סלר בזמן שתירגם את התזכירים. "אנחנו אנשים גמישים, תמיד הולכים לשני הכיוונים." "עדיף ללכת לשני הכיוונים מאשר לכיוון אחד רע," אמרתי, וחשבתי על אוניית הפליטים "סנט לואיס", שארצות הברית - ביוני 1939 - סירבה לקבל אליה את הנוסעים בה.

אבל המטוטלת באיראן המשיכה להתנודד בין כוחות הציר לבין בעלות הברית. ב-20 במרס 1939, אדולף היטלר שלח לרזא שאה ברכה ל"נוֹרוּז", ראש השנה הפרסי. ב-4 בספטמבר באותה שנה איראן הכריזה על ניטרליות, והמשיכה ביחסי המסחר שלה עם גרמניה הנאצית. כעבור חודש, ב-26 באוקטובר, ראש הממשלה מחמוד ג'אם הוחלף באחמד מָתין-דַפְתָרי הפרו-גרמני, שהורה לא להעסיק יותר פרסים יהודים במשרדי הממשלה או בחברת הרכבות. בין שמָתין-דַפְתָרי אכן היה פרו-גרמני או בעיקר אנטי-בריטי, עובדה היא שדחה מאות בקשות כניסה של ליטאים יהודים. שמונה חודשים לאחר מכן החליף אותו חסן עלי מנסור, פוליטיקאי פרו-בריטי.

בינתיים, בעוד כל הגבולות בעולם נסגרים בפני הפליטים היהודים, בכל זאת הם עדיין נכנסו לאיראן או עברו דרכה. ב-9 במאי 1941, "הקונסול הֶרְש צינוביץ' במלון לָלֵזַר" כתב מכתב אל "הג'וינט" (JDC) בניו יורק מטעמם של 58 פליטים. הוא תיאר את תלאות הפליטים, שהגיעו לאיראן מווילנה שבליטא דרך מוסקבה. בהתחלה היו להם אשרות מעבר יפניות לוולדיבוסטוק, אבל ממשלת יפן ביטלה אותן. השגרירות הבריטית במוסקבה, שהנפיקה להם אשרות לפלשתינה, לא יכלה להעביר אותם לשם מאחר שהמעבר דרך סוריה היה חסום בפני אזרחים פולנים. ואז הם כתבו: "הקונסול הפרסי במוסקבה בא לעזרתנו והנפיק לכולנו אשרות מעבר דרך איראן". האשרות היו תקפות לחמישה ימים, אבל בגלל בעיות תחבורה, הפליטים נשארו בטהרן חמישה שבועות. "הגישה של השלטונות המקומיים" היא "אוהדת", כתב הקונסול, אבל לפליטים לא היו אמצעי קיום.

סלר שלח לי תמונות לפני-ואחרי של מלון לָלֵזַר הניאו-קלסי, המוזנח מעט כיום, שהקונסול הֶרְש צינוביץ' שלח ממנו את הבקשה מטעמם של הפליטים מאירופה. הוא קרא לרחוב לָלֵזַר "השאנז אליזה של טהרן".

ב-1941 כבר היתה באיראן מפלגה לאומנית קיצונית, שדגלה במדיניות אנטישמית עם הדים ברורים לנאציזם. היו בה פועלים ומהנדסים גרמנים, חלקם חברים במפלגה הנאצית וחלקם יהודים. (היו בה גם איראנים שחיו בגרמניה, וכמו דוד של סלר, יחיא, חיכו לנצל את ההשכלה הגרמנית שלהם כדי לשמש מנהלי מפעלים כמו "אי גה פארבֶּן" ודומיו באיראן.) היו פליטים יהודים וחנות ספרים גרמנית בניהולו של פליט גרמני יהודי. היה ״הבית החום״: מפקדת המפלגה הנאצית. היתה בו נוכחות של אנשי גסטפו, בשיתוף פעולה של אנשי משטרה מקומיים. היה בית ספר גרמני, שחלק מהמורים בו היו נאצים. תעמולה נאצית בשפה הגרמנית שודרה מברלין, וגרמנוֹפילים מקומיים "חיכו שהוורמכט יפלוש לפרס דרך קווקז הסובייטית", כפי שכתב לי סלר מטהרן. בקרב הפקידות השיעית היתה אהדה להיטלר, ואפילו נפוצה שמועה שהיטלר התאסלם בחשאי ואחרי המלחמה יחשוף את עצמו בתור "חַיידַר" (גיבור). היתה אוכלוסייה יהודית מקומית גדולה ומתוחה, שעדיין לא נגעו בה. "איראן היתה ניטרלית", כותבת מריאן הֶמפֶּל בזיכרונותיה. "אבל ידענו שאהדתה נתונה לגרמניה, לכל מי שהיה נגד האנגלים. ידענו גם שבאיראן יש גיס חמישי פעיל מאוד... חשנו שעלינו לעמוד על המשמר כפל כפליים". "היהודים כאן מפחדים", כתב משקיף מאיראן במכתב שמצאתי מצוטט בספר על איראן והיהודים. "החזית מתקרבת, והדבר משפיע על האוכלוסייה המקומית. היו מקרי אלימות, ושמועות על חלוקת הרכוש היהודי אחרי שיגיע האויב". היהודים הודחו מתפקידיהם בממשלה, באקדמיה ובצבא - תפקידים שהותר להם למלא רק שלושים וחמש שנים לפני כן. מבחינת פליטים כמו אבי, ומבחינת היהודים האיראנים, היתה יכולה אולי לחול תפנית חמורה הרבה יותר במצב העניינים. אבל זה לא קרה.

ב-25 באוגוסט 1941, חודשיים אחרי שהוורמכט צעד לתוך ברית המועצות והסובייטים איחדו כוחות עם בעלות הברית, חיילים אנגלו-סובייטים פלשו לאיראן, הדיחו והגלו את רזא שאה, כלאו את אחמד מתין-דפתרי והכתירו את בנו הפרו-אנגלי של השאה, מוחמד רזא פהלווי. צירוף של גורמים שונים דירבן את הפלישה, ובהם גם החשש ששׂדות הנפט באיראן, שהיו בשליטה של חברת הנפט האנגלו-איראנית מאז 1909, יעברו לידיים גרמניות. אזרחים גרמנים גורשו מאיראן: נשים וילדים נשלחו לגרמניה, והגברים הועברו להודו. הגרמנים היהודים, שקובצו בתחילה בידי משטרת פרס מתוך כוונה לגרש אותם עם שאר הגרמנים, הופרדו במהירות משאר הגרמנים בידי אנשי השגרירות הבריטית. חותמת מגן דוד אדום על הדרכונים שלהם היתה עכשיו, למרבה האירוניה, צעד הגנתי שנועד למנוע את גירושם, וכך גם נמנע גירושם של פליטים יהודים משאר מדינות אירופה. גם הבריטים וגם הסובייטים תפסו להם תחומי השפעה באיראן, הבריטים בדרומה והסובייטים בצפונה. אבי הגיע לשם שמונה חודשים אחר כך. בשלב הזה, על אף שקבוצות פרסיות פרו-גרמניות תקפו בקביעות, על אש קטנה, כוחות בריטיים, הפכה איראן למרכז משמעותי לחיילים בריטים, הודים, רוסים ופולנים, כמו גם לערב רב של פליטים מארצות שונות. היא היתה למרכז קוסמופוליטי.

בבַּנְדַר פָּהלווי, העיר שאבי ופליטים אחרים הגיעו אליה, הוא קיבל "אוכל נהדר" מ"פרסים נחמדים", כפי שדיווחו ילדים בספר ילדי ציון מאת גרינברג. אמיל לנדאו כתב ביומן שלו כי יותר מפעם אחת בשבוע הראשון שלהם באיראן, "קורה שאדם לבוש היטב, כנראה עשיר, ניגש לאחד הרוכלים העניים של הממתקים או החביתיות וקונה את כל הסחורה כדי לחלקה בין נוסעי הטרנספורט".

סר רידֶר בּוּלַרְד (Bullard), שגריר בריטניה באיראן, תלה את יחסם הראשוני החם של הפרסים כלפי הפליטים למעמדם שלהם בתור קורבנות של ברית המועצות, שהפרסים כעסו על בחישתה במתרחש בארצם. מונָה סידיקְווי (Siddiqui), פרופסורית ללימודי האסלאם, מקשרת בין הכנסת אורחים לבין המצווה בקוראן "להיטיב" עם הורים, עם קרובי משפחה, עם יתומים, עם נצרכים, עם "שכן קרוב" ועם "שכן רחוק" - קטגוריה אשר לפי כמה פרשנים אינה כוללת לא-מוסלמים. הייתי ספקנית כלפי שני ההסברים: כלפי הציניות הישירה של בּוּלַרְד, אבל גם, על אף שהכרתי את החשיבות של חוקים ומסורות, כלפי הוגים שמתחו קווים ישירים בין טקסטים דתיים לבין פעולות ומעשים. לא ידעתי אם איראנים יהודים היו מעורבים בקליטת יהודים מאירופה. למען האמת, ידעתי מעט מאוד על הקהילה הפרסית-יהודית העתיקה הזאת, ואיך תיפקדה בחברה האיראנית השיעית ברובה. הבנתי רק שאבי, לפחות בשלב הראשון, הגיע לאיראן והתקבל בחום. בהתחלה, זה כל מה שהייתי צריכה לדעת.

מהספרים הרבים על ההיסטוריה של היהודים האיראנים למדתי שהאסלאם השיעי, הזרם הדתי הדומיננטי באיראן מאז המאה השבע-עשרה, התייחס אל היהודים ואל מיעוטים דתיים אחרים כאל "טמאים". האמונה הזאת "קיבלה צידוק וחיזוק", כפי שמנסח זאת ההיסטוריון דניאל צדיק (Tsadik), באמצעות איזכורים לקבוצות האלה בקוראן ובחדית' (אוסף של הלכות וסיפורים על אודות הנביא מוחמד ודרך חייו). הקוראן מכליל לפעמים את היהודים בצוותא עם הנוצרים בתור "עם הספר", ולפעמים מתייחס אליהם בנפרד בתור "בני ישראל" או "יהודאים".

היחס כלפי ה"יהודאים", או "עם הספר", הוא לפעמים עוין ולפעמים סובלני. העיקרון, בייחוד בספרות השיעית, הוא עליונות השיעה על כל שאר בני האדם, לרבות מוסלמים שאינם שיעים. אלה שהשלימו עם מעמדם הנחות קיבלו מידה מסוימת של הגנה בחסות האסלאם. בתמורה הם היו כפופים לתנאים, לתקנות ולחוקים שביטאו את הכניעה שלהם: "יהודים אינם רשאים לקנות פירות טריים"; "אם מוסלמי מקלל יהודי, על היהודי לשתוק ולכופף את ראשו"; "מי שהורג יהודי יֵצא לחופשי תמורת כופר דמים נמוך"; וכן הלאה.

היו הגבלות על מסחר עם יהודים. למשל אסור היה להם לרכוש נעליים "ודברים דומים אחרים" עשויים עור. נאסר במפורש על "טמאים" לפגוע במוסלמי; או להפגין "תועבה" כמו שתיית יין בפומבי; או לבנות בניינים גבוהים מאלה של המוסלמים; וכן הלאה. התקנות היו מגוונות, והוחלו בצורה לא עקבית בערים ובמחוזות השונים באיראן. לרוב הן כוונו לא רק כלפי יהודים אלא כלפי כל ה"טמאים".

בספרה של הנוסעת וחוקרת הטבע איזבלה ל' בּירד על מסעות דרך איראן בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה, היא מתארת איך ה"יהודים בחָמָדאן [עיר השוכנת 300 קילומטר מצפון-מערב לטהרן] סופגים כל יום בעיטות, מכות ויריקות ברחובות" ו"נחשבים נחותים מכלבים". ההיסטוריון ברנרד לואיס (Lewis), המתאר את תנאי החיים הקשים של יהודים באימפריה העות'מאנית, כותב כי "בהשוואה ליהודים באיראן" הם "חיו בגן עדן". המצב השתנה ב-1906, כשהפיכה חוקתית באיראן העניקה אזרחות מלאה לכל המיעוטים הדתיים, כולל יהודים. מכל מקום, ברובע היהודי בטהרן, "מָחָלֵה" בפי היהודים, תנאי הקיום נשארו מדכדכים. "הכרתי היטב את המָחָלֵה", כתב הפליט יליד פולין ד"ר הירשברג על הביקור שלו שם ב-1942: "ראיתי את תושביו העניים, את הבתים השוקעים כמעט בקרקע, את הדלתות הקטנות, שאי-אפשר היה לעבור דרכן אלא אם כן התכופף האדם עד מחצית גופו. סיפרו לי, שבכוונה בנו כך, כדי להקל את ההגנה בשעת התנפלויות... משפחות מתגוררות במרתפים, ממש במערות בלא אור ואוויר. ילדים חיוורים, חולניים, מוכי מחלות עור שונות הביטו בסקרנות על האורחים".

אבל למדתי שהיו אחרים, שיצאו יותר ויותר מן ה"מָחָלֵה", כולל רופא שעוד לפני סופה של אותה שנה מת תוך כדי טיפול בפליטים. ד"ר רוּחוֹלָה סָפּיר, רופא פנימי בן שלושים ואחת, עם גבחת קלה, לבוש חליפה מחויטת אפורה ועונב עניבה שחורה, מופיע בתצלומים קבוצתיים בספרים על תולדות יהודי איראן. כשטיפל בחולים במרפאה ב"מָחָלֵה" הוא שמע על פליטים פולנים שירדו לחוף בבַּנְדַר פָּהלווי ונמצאים בדרכם לטהרן. ספיר, שנולד ב-1910, ארבע שנים אחרי שההפיכה החוקתית העניקה לו זכויות אזרח שוויוניות, גדל בצל האידיאולוגיה החדשה של רזא שאה, שתמכה במערביוּת, בחילוניוּת ובלאומיות. הוא למד ב-Alliance Israélite Universelle ("כל ישראל חברים") - רשת בתי ספר יהודיים שמרכזה בפריז. הוא היה מחויב למקצוע הרפואה בצורה אידיאליסטית, אבל גם בביטחון ובשאננות שניתן לייחסם לא רק למצב הפוליטי החדש אלא גם למעמד המיוחד שרופאים יהודים בפרס זכו לו במשך מאות בשנים. "הרופאים בכָּשַן חיים ברוגע ובשלווה, ונהנים מפרנסה בשפע... וכל תושבי העיר מצייתים להם, אפילו הגויים", כתב נוסע ב-1860.

בטהרן, אחרי שהיה עד ליחס גרוע כלפי חולה יהודי בבית חולים מקומי, הקים ד"ר ספיר מרפאה בתשלום נמוך, שתעודתה המוצהרת היתה "לטפל בכל חולה במלוא המסירות, ולא להפלות אף אחד מכל סיבה שהיא". היא הוקמה בתוך ה"מָחָלֵה" העני והצפוף. לדעתם של ספיר ושל שאר חברי "מרכז היהודים הצעירים באיראן", רבים מהם רופאים, זה היה המקום הנגיש ביותר לנזקקים ביותר. ספיר עצמו גר מחוץ ל"מָחָלֵה".

הצלחת המרפאה עודדה את ד"ר ספיר וכמה אחרים לייסד בתחילת 1942 את "מרכז הרצון הטוב", ארגון צדקה יהודי שסייע בבניית בתי חולים ומרפאות יהודיים, וכן בתי יתומים יהודיים, בשיראז, מַשהַד, חָמָדאן ואִיספָהַאן, שמצב היהודים בהן היה גרוע הרבה יותר מאשר בטהרן. זה היה אחד ממוסדות הצדקה הבודדים שנוהלו בידי ארגוני צדקה יהודיים בתקופה שקדמה לבואו של אבי לאיראן.

הטיפול באנשים והדאגה להם בקרב היהודים והמוסלמים באיראן נחשבו בתחום האחריות הבלעדית של המשפחה המורחבת, ומוסדות הצדקה האלה היו מראשוני הארגונים היהודיים המקומיים. ארגון אחר היה תנועה ציונית קטנה, שנולדה בפרץ ספונטני באיראן ב-2 בנובמבר 1917, אחרי שבריטניה הצהירה על תמיכתה ב"הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה".

הציונות התקבלה בטבעיות בידי היהודים הפרסים, שהשורשים המשפחתיים של חלקם מגיעים עד 597 לפני הספירה, בגלות מיהודה לבבל. שישה ספרים במקרא - ישעיהו, דניאל, עזרא, נחמיה, דברי הימים ומגילת אסתר - כוללים התייחסויות לחייהם של אותם פליטים מקוריים, שהמשיכו לחיות בקהילות שלהם ברחבי הממלכה הפרסית, ומעולם לא ניתקו לגמרי את החיבור לארץ ישראל. מאז המאה התשיעית לפחות, יהודים פרסים חזרו לירושלים כדי להתיישב בה, או לצורך עלייה לרגל שבעקבותיה קיבלו את התואר "חָגִ'י", בדומה לעולי הרגל המוסלמים למכה אחרי עליית האסלאם. ב-1894, "בית הכנסת חג'י" בטהרן קוּדש באבן מירושלים. בעקבות הצהרת בלפור, שדבר קיומה נודע ליהודים הפרסים ממברק שקיבלו מהקהילה היהודית בסנט פטרבורג, המנהג הזה הפך לפוליטי.

בסוף 1917 נוסד ארגון ציוני צנוע, לצד עיתון ציוני בשם "הגאולה". בתחילת 1918 התחילה המועצה "לחיזוק השפה העברית" לערוך מפגשים חודשיים בביתו של עזיז חיים יצחק (שנודע בשם חג'י עזיז אל אֶלרַניַאן אחרי שעלה לרגל לירושלים). ב-1922 כבר פעל הגוף הזה ב-27 ערים ברחבי איראן.

פחות מארבע שנים אחר כך, רזא שאה, במטרה להקים ממשלה מרכזית חילונית, אסר על כל פעילות ציונית (ועל כל התאספות לא דתית של כל מיעוט באיראן). הפָּעיל הציוני שמואל חיים נעצר באשמת פעילות נגד השאה והוצא להורג, מה שהביא להפסקתה המוחלטת של כל פעילות ציונית. בחמש-עשרה השנים הבאות הוצאו להורג או נכלאו המוני פעילים פוליטיים נוספים. הפלישה האנגלו-סובייטית דירבנה את שחרורם והביאה עימה אווירת חופש, שאיפשרה לציונות לפרוץ מחדש. ודבר בולט הרבה יותר, היא גם הולידה את "טוּדֵה", מפלגה מרקסיסטית שהַשקתה ב-29 בספטמבר 1941 ציינה את המקרה הראשון של חברוּת שוויונית של יהודים במפלגה פוליטית איראנית.

האג'נדה המרקסיסטית האינטרנציונליסטית של "טוּדֵה", שיצרה מרחב ציבורי עבור יהודים ומוסלמים עם יחסי גומלין שוויוניים הדדיים, היתה אבן שואבת לצעירים יהודים פרסים בעלי מקצועות, שהיו כמעט מחצית חברי המפלגה ורוב העיתונאים וכותבי הפמפלטים שלה. היא גם עיצבה את האופי של "מרכז היהודים הצעירים באיראן", שנוצר תחת דגל יהודי, ויחד עם זאת אוניברסלי וסוציאליסטי. מכל מקום, האוריינטציה של המרכז היתה יהודית במפורש ובפומבי, במטרה מוצהרת לסייע לנצרכים ב"מָחָלֵה" ולשפר את תנאי חייהם. זה היה העולם הפרסי-יהודי שאבי הגיע אליו.

***

כשאבי הגיע לאיראן, האוכלוסייה היהודית שם כבר כללה קבוצות יהודיות נוספות: פליטים פולנים-יהודים שהגיעו ממרכז אסיה בשלב מוקדם יותר; "פליטים מהיטלר" גרמנים ואוסטרים, כפי שתיאר אותם עֵד אחד; "מספר רב" של יהודים בוכרים, שברחו מהסובייטים אחרי המהפכה; "יהודים מהקווקז שניצלו את האזרחות הפרסית שלהם כדי לצאת מברית המועצות ולהתיישב בטהרן"; "קהילת יהודים רוסים 'אשכנזים' שעברו [לאיראן] אחרי המהפכה"; פליטים עיראקים, כולל "סוחרים עיראקים עשירים שהתיישבו בטהרן לצורך עסקיהם"; ויהודים מפלשתינה: 450 עובדי סולל בונה, פועלים מקצועיים ולא מקצועיים, מהנדסים, מנהלי עבודה, פועלי בניין, סתתים, מכונאים, שרברבים, מנהלי חשבונות ופקידים, שהגיעו במשאיות מפלשתינה לאיראן.

בתחילת 1942, בורמה נפלה לידי היפנים, מה שהפך את איראן לאחת ממקורות הנפט הבודדים של בעלות הברית. חברת הנפט האנגלו-איראנית, שהצטרכה להגביר את קצב הייצור בבתי הזיקוק שלה באָבּאדאן, סבלה ממחסור בכוח אדם ובידיים מיומנות בעקבות גירוש הגרמנים, וּוינסטון צ'רצ'יל, שהמצב הובא לידיעתו, הכריז ש"היהודים בפלשתינה יעשו את העבודה". "סולל בונה", שנוסדה ב-1924 בתור חברת בנייה, בנתה את התשתית לפלשתינה הבריטית במשך קרוב לעשרים שנים. עכשיו נשלחו עובדיה לרחבי המזרח התיכון כחלק מהמאמץ המלחמתי של בעלות הברית. חלק מעובדי "סולל בונה" שנשלחו לאיראן הגיעו לפלשתינה רק כמה חודשים לפני כן; לחלקם היתה אזרחות פלשתינית בריטית; אחרים גילו את הציונות שלהם באיראן; עוד אחרים התנגדו לפעילים הציונים ואפילו שאפו לסכל את פעילותם; והיו בהם גם מתחזים גמורים, שנסעו לאיראן במסווה של עובדי "סולל בונה", אבל בעצם פעלו מטעם המוסד לעלייה ב', ארגון שפעל כדי להביא בחשאי פליטים יהודים לפלשתינה.

איראן ב-1942 היתה "נקודת מפנה", רגע ארעי שאירועים שונים יכלו להתגלגל ממנו לכיוונים שונים ומשונים, רגע ומקום שבהם אנשים רבים הפסיקו להיות דבר אחד ונהפכו לדבר אחר.

ב-1942, הקהילה הפרסית-יהודית התחילה להתארגן, והקימה את "ועדת טהרן לפליטים יהודים", שכללה חברים מקבוצות יהודיות שונות בטהרן. היו בהם סוחר פרסי-יהודי וחבר בארגון ציוני לשעבר בטהרן, רופא, רוקח, שני פליטים עיראקים, ופליט גרמני-יהודי יליד ברלין.

ארגוני סיוע אמריקאיים יהודיים וציוניים הגיעו לאיראן ב-1942 כדי לעזור לאבי ולפליטים יהודים אחרים. הם יצרו קשר עם ד"ר ספיר ואחרים בעניין הטיפול בפליטים, והמשיכו לתמוך במרפאה ב"מָחָלֵה" ובמוסדות אחרים עוד עשרות שנים אחרי תום המלחמה.

ב-1942, נציגים של "סולל בונה", ומאוחר יותר של הסוכנות היהודית, הגיעו לראשונה לאיראן ויצרו קשר לא רק עם פליטים פולנים-יהודים אלא גם עם פרסים-יהודים מקומיים. הם גם יצרו קשר ראשוני עם מלך פרס, וטמנו את הזרעים לשיתוף פעולה נרחב בין איראן לישראל, שהתחיל אחרי המלחמה ונמשך עד המהפכה האסלאמית ב-1979.

הגם שעוד לא ידעתי את זה, איראן 1942 היתה המקום שבו הפסיק אבי להיות "יהודי פולני", והתחיל בחניכה שלו לקראת זהות ארץ-ישראלית-יהודית, הזהות היחידה שלו שהכרתי. בתצלום שלו בטהרן הוא נראה קטן וכחוש, עומד בשורה השלישית של קבוצת נערים פליטים שנראים כסובלים מתת-תזונה - אבל העיניים שלו מחייכות.