בני הנפילים 5: עיר של נשמות אבודות

 1 המועצה האחרונה שבועיים לאחר מכן

"עוד כמה זמן עד לפסק הדין, לדעתך?" שאלה קליירי. לא היה לה מושג כמה זמן הם מחכים, אבל היא הרגישה כאילו עברו כבר עשר שעות. לא היו שעונים בחדר השינה של איזבל, רק ערימות בגדים, מגדלי ספרים, תלי כלי נשק, שולחן איפור עולה על גדותיו באיפור נוצץ, מברשות משומשות ומגירות פתוחות שמהן ניגרו תחתוניות תחרה, גרבונים שקופים וצעיפי נוצות. החדר היה בצבע שחור־פוקסיה ונשי־מצועצע, בסגנון עיצוב שהזכיר קצת את אחורי הקלעים של "כלוב הציפורים", אבל במהלך השבועיים האחרונים קליירי העבירה זמן רב בבלגן המנצנץ הזה, וכבר התחילה למצוא בו נחמה.

איזבל עמדה ליד החלון עם צ'רץ' בזרועותיה וליטפה בהיסח הדעת את ראשו של החתול. צ'רץ' נעץ בה עיניים צהובות נוטרות טינה. מחוץ לחלון סערה סופת נובמבר במלוא עוצמתה, וטיפות גשם שטפו את החלונות כמו צבע שקוף. "לא עוד הרבה," אמרה לאט. היא לא היתה מאופרת, ולכן גם נראתה צעירה יותר, ועיניה הכהות גדולות יותר. "חמש דקות, נראה לי."

קליירי, שישבה על מיטתה של איזי בין ערימת כתבי עת לבין מצבור מקרקש של להבי שרפים, בלעה בכוח את הטעם המר בגרונה. אני תכף חוזרת. חמש דקות.

זה הדבר האחרון שאמרה לאדם שהיא אוהבת יותר מכל דבר אחר בעולם. עכשיו חשבה שאולי לעולם לא תזכה לומר לו כל דבר אחר.

קליירי זכרה את הרגע במדויק. הגן על הגג. ליל אוקטובר האפל, הכוכבים שבערו לבנים כקרח על רקע שמיים שחורים, ריקים מענן. אבני הריצוף שעליהן היו מרוחות רונות שחורות, מרובבות נתזי איכור ודם. פיו של ג'ייס על פיה, הדבר החמים היחיד בעולם שכולו חיל ורעדה. איך לפתה את טבעת מורגנשטרן סביב צווארה. האהבה המניעה את השמש וכל הכוכבים האחרים. איך נפנתה לאחור כדי לחפש אותו כשהמעלית לקחה אותה משם, שאבה אותה בחזרה למטה, אל צללי הבניין. היא הצטרפה אל האחרים בלובי, וחיבקה את אמה, את לוק וסיימון, אבל חלק ממנה היה עדיין, כמו תמיד, עם ג'ייס, צף מעל העיר על הגג, שניהם לבד בעיר המחושמלת, הקרה והבוהקת.

מריס וקאדיר הם שנכנסו למעלית כדי להצטרף אל ג'ייס על הגג ולראות את מה שנשאר מהטקס של לילית. עברו עשר דקות לפני שמריס חזרה, לבדה. כשהדלתות נפתחו וקליירי ראתה את פניה — לבנים וקשים ונואשים — היא ידעה.

מה שקרה אחר כך היה כמו חלום. קהל ציידי הצללים בלובי נהר לעבר מריס; אלק נפרד ממגנוס, ואיזבל קמה בזינוק. פרצי אור לבנים פילחו את העלטה כמו פיצוצים רכים של מבזקי מצלמה בזירת פשע, כשלהבי השרפים האירו את הצללים בזה אחר זה. קליירי נדחקה קדימה ושמעה את הסיפור בחלקים שבורים — הגן על הגג נותר ריק; ג'ייס איננו. ארון המתים מזכוכית שבו שכב סבסטיאן היה פתוח ושבור; רסיסי זכוכית היו בכל עבר. דם, טרי עדיין, נטף על הכן שעליו הונח ארון המתים.

ציידי הצללים תכננו תוכניות במהירות, להתפרש בתבנית מעגלית ולערוך חיפוש באזור שסביב המבנה. מגנוס היה שם, ידיו מעלות ניצוצות כחולים, והוא פנה אל קליירי ושאל אותה אם יש לה משהו ששייך לג'ייס שבעזרתו יוכלו לאתר אותו. היא נתנה לו בקהות חושים את טבעת מורגנשטרן ונסוגה לפינה כדי לצלצל אל סיימון. כשסגרה את הטלפון הדהד קולו של צייד צללים, רם יותר מכל היתר: "איתור? זה יעבוד רק אם הוא עדיין חי. יש שם כל כך הרבה דם, זה לא ממש סביר—"

זה היה, משום מה, הקש ששבר את גב הגמל. חשיפה ממושכת לקור, תשישות והלם גבו ממנה את המחיר, והיא הרגישה שברכיה פקות. אמה תפסה אותה לפני שצנחה על הרצפה. אחר כך הכול היה אפל ומטושטש. היא התעוררה בבוקר המחרת במיטתה בביתו של לוק, התיישבה מייד ולבה הלם בעוז כמו פטיש אוויר, היא היתה בטוחה שחלמה חלום בלהות.

כשקמה בקושי מן המיטה, החבורות ההולכות ונמוגות על זרועותיה ורגליה סיפרו לה סיפור שונה, וכך גם הטבעת החסרה. היא לבשה ג'ינס וסווטשרט, וכשנכנסה בצעדים כושלים לסלון מצאה שם את ג'וסלין, לוק וסיימון יושבים עגומי פנים. היא אפילו לא היתה צריכה לשאול, ובכל זאת שאלה: "מצאו אותו? הוא חזר?"

ג'וסלין קמה. "מתוקה, הוא עדיין נעדר—"

"אבל לא מת? לא מצאו גופה?" היא התמוטטה על הספה ליד סיימון. "לא — הוא לא מת. הייתי יודעת."

היא זכרה איך סיימון החזיק את ידה ולוק סיפר לה מה כבר ידוע: שג'ייס עדיין נעדר, וכך גם סבסטיאן. החדשות הרעות היו שהדם על הכן זוהה כדמו של ג'ייס. החדשות הטובות היו שהיה שם פחות מכפי שחשבו; הוא נמהל במים מן הארון כך שנוצר רושם של כמות דם גדולה יותר מכפי שהיתה שם בפועל. עכשיו חשבו שבהחלט יכול להיות שהוא נשאר בחיים אחרי מה שקרה.

"אבל מה קרה?" היא תבעה לדעת.

לוק נד בראשו, עיניו הכחולות היו עגומות. "אף אחד לא יודע, קליירי."

היא הרגישה כאילו מי קרח זורמים בעורקיה, ולא דם. "אני רוצה לעזור. אני רוצה לעשות משהו. אני לא רוצה לשבת בחיבוק ידיים כשג'ייס נעדר."

"זאת לא הבעיה," אמרה ג'וסלין בקדרות. "המסדר רוצה לראות אותך."

קרח לא־נראה נסדק במפרקיה של קליירי ובגידיה כשקמה. "בסדר גמור. מה שצריך. אני אספר להם כל מה שהם רוצים אם הם ימצאו את ג'ייס."

"את תספרי להם את כל מה שהם רוצים כי הם מחזיקים בחרב התמותה." קולה של ג'וסלין היה נואש. "ילדה שלי. אני כל כך מצטערת."

ועכשיו, אחרי שבועיים של עדויות חוזרות ונשנות, אחרי שעשרות עדים זומנו, אחרי שהחזיקה בחרב התמותה תריסר פעמים, קליירי ישבה בחדרה של איזבל וחיכתה שהמועצה תפסוק מה יעלה בגורלה. היא זכרה בעל־כורחה מה הרגישה כשהחזיקה בחרב התמותה. נדמה כאילו קרסי דיג קטנטנים חודרים לעורה ושולפים ממנה את האמת. היא כרעה ברך, אוחזת בחרב, בתוך מעגל הכוכבים המדברים, ושמעה את קולה מספר למועצה הכול: איך ולנטיין העלה את המלאך רזיאל, ואיך היא לקחה ממנו את כוח השליטה במלאך כשמחקה את שמו בחול וכתבה את שמה מעליו. היא סיפרה להם איך העניק לה המלאך משאלה אחת, והיא השתמשה בה כדי להחזיר את ג'ייס מן המתים; היא סיפרה להם איך לילית השתלטה על ג'ייס ותכננה להשתמש בדמו של סיימון כדי להחיות את סבסטיאן, אחיה של קליירי, שאותו החשיבה לילית לבנה. איך אות הקין של סיימון חיסל את לילית, והם חשבו שחיסל גם את סבסטיאן, כך שלא היה עוד איום מצדו. קליירי נאנחה ופתחה את הטלפון שלה כדי לבדוק מה השעה. "הם שם כבר שעה," אמרה. "זה נורמלי? זה סימן רע?"

איזבל הפילה את צ'רץ', והוא פלט יללה. היא ניגשה למיטה והתיישבה ליד קליירי. איזבל נראתה רזה אפילו יותר מכרגיל — כמו קליירי, שירדה במשקל בשבועיים האחרונים — אבל אלגנטית כתמיד, במכנסי סיגר שחורים וחולצת קטיפה אפורה צמודה. מסקרה היתה מרוחה סביב עיניה של איזי, ובמקום שתיראה משום כך כמו דביבון, היא נראתה כמו כוכבת קולנוע צרפתייה. היא מתחה את זרועותיה, וצמידי האלקטרום עם עיטורי הרונות דינדנו במוזיקליות. "לא, זה לא סימן רע," אמרה. "זה פשוט אומר שיש להם הרבה מה לומר." היא סובבה את טבעת לייטווד על אצבעה. "את תצאי מזה בסדר גמור. את לא הפרת את החוק. זה מה שחשוב."

קליירי נאנחה. אפילו חמימות כתפה של איזבל ליד כתפה לא המיסה את הקרח בעורקיה. היא ידעה שמבחינה טכנית היא לא הפרה שום חוקים, אבל היא גם ידעה שהמסדר זועם עליה. החוק אסר על ציידי צללים להחזיר מן המתים, אבל לא על המלאך; אף על פי כן, המעשה שעשתה כשביקשה להחזיר לג'ייס את חייו היה עצום ורם עד כדי כך שהיא וג'ייס הסכימו ביניהם לא לספר עליו לאף אחד.

עכשיו הסוד התגלה, והוא טילטל את המסדר. קליירי ידעה שהם רוצים להעניש אותה, ולו רק מפני שלבחירה שלה היו השלכות הרות־אסון. חלק ממנה רצה שהם יענישו אותה. ישברו את עצמותיה, יעקרו את ציפורניה, יניחו לאחים השתקנים לחטט במוחה במחשבותיהם חדות־הלהבים. מעין עסקה עם השטן — כאב משלה תמורת חזרתו בשלום של ג'ייס. עונש היה מקל על האשמה שהרגישה על כך שהשאירה את ג'ייס על הגג ההוא, למרות שאיזבל והאחרים אמרו לה מאה פעמים שהיא מגוחכת — כולם חשבו שהוא בטוח שם לחלוטין, ושאילו היתה קליירי נשארת, סביר להניח שגם היא היתה נעדרת עכשיו.

"די," אמרה איזבל. לרגע קליירי לא היתה בטוחה אם איזבל מדברת אליה או אל החתול. צ'רץ' עשה את מה שעשה לעתים קרובות כשהפילו אותו — שכב על הגב כשכל ארבעותיו באוויר, והעמיד פני מת כדי לגרום לבעליו רגשי אשמה. אבל אז איזבל הסיטה את שערה הצידה ונעצה בה מבט זועם, וקליירי הבינה שהיא הננזפת, ולא החתול.

"די מה?"

"לחשוב מחשבות חולניות על כל הדברים האיומים שיקרו לך, או כמה היית רוצה שהם יקרו לך, כי את חיה וג'ייס נעדר." קולה של איזבל קפץ, כמו תקליט שרוט. היא אף פעם לא אמרה שג'ייס מת או אפילו איננו — היא ואלק סירבו להתייחס לאפשרות הזאת. ואיזבל לא גערה בקליירי אפילו פעם אחת על שמירת הסוד שלה. לכל אורך הדרך, למעשה, איזבל הגנה עליה בעוז יותר מכל אחד אחר. היא פגשה אותה מדי יום בפתח אולם המועצה, ואחזה בתוקף בזרועה של קליירי כשהצעידה אותה על פני קבוצות ציידי צללים שהזעיפו מבטים ומילמלו. היא המתינה לאורך חקירות מועצה אינסופיות, ונעצה מבטים רצחניים בכל מי שהעז להביט בקליירי בעין ביקורתית. קליירי נדהמה. היא ואיזבל מעולם לא היו קרובות במיוחד, כיוון ששתיהן היו בנות כאלה שנוח להן יותר עם בנים מאשר בחברת נשים אחרות. אבל איזבל לא סרה מצדה. קליירי היתה אחוזת השתוממות ואסירת תודה באותה מידה.

"אני לא יכולה להתאפק," אמרה קליירי. "אם היו מרשים לי לצאת לסיורים — אם היו מרשים לי לעשות משהו — אני חושבת שהיה קל יותר."

"לא יודעת." איזבל נשמעה עייפה. במהלך השבועיים האחרונים היא ואלק נראו תשושים ואפורי־פנים אחרי סיורים וחיפושים בני שש־עשרה שעות. כשקליירי גילתה שנאסר עליה לסייר או לחפש אחר ג'ייס בכל דרך שהיא עד שהמועצה תחליט מה לעשות לגבי העובדה שהיא החזירה אותו מן המתים, היא בעטה בדלת חדר השינה שלה עד שפערה בה חור. "לפעמים יש כזאת הרגשה של חוסר תוחלת," הוסיפה איזבל.

קרח התפצח לאורך עצמותיה של קליירי. "זאת אומרת שאת חושבת שהוא מת?"

"לא, לא. זאת אומרת שאני חושבת שהם בוודאות כבר לא בניו יורק."

"אבל עורכים סיורים גם בערים אחרות, נכון?" קליירי הצמידה יד לגרונה. היא שכחה שטבעת מורגנשטרן כבר לא תלויה שם. מגנוס עדיין ניסה לאתר את ג'ייס, אם כי שום איתור לא צלח עדיין.

"כמובן." איזבל הושיטה יד בסקרנות ונגעה בפעמון הכסף העדין שהיה תלוי עכשיו סביב צווארה של קליירי, במקום הטבעת. "מה זה?"

קליירי היססה. הפעמון היה מתנה ממלכת חצר הפיות המבורכת. לא, זה לא נכון בדיוק. מלכת הפיות לא נותנת מתנות. הפעמון נועד לסמן למלכה שקליירי רוצה בעזרתה. קליירי גילתה שידה נודדת אליו לעתים קרובות יותר ויותר ככל שנקפו הימים ללא סימן לג'ייס. הדבר היחיד שעצר את קליירי היה הידיעה שמלכת הפיות לעולם אינה נותנת דבר מבלי לצפות לתמורה איומה כלשהי.

לפני שקליירי יכלה לענות לאיזבל נפתחה הדלת. שתי הבנות הזדקפו במקומן, וקליירי לפתה את אחת הכריות הוורודות של איזי חזק כל כך עד שהקריסטלים שעליה ננעצו בעור כפות ידיה.

"היי." דמות צנומה נכנסה לחדר וסגרה את הדלת. אלק, אחיה הגדול של איזבל, היה לבוש במדי המועצה — גלימה שחורה מעוטרת ברונות כסופות, שהיתה פתוחה עכשיו מעל ג'ינס וחולצת טריקו שחורה ארוכת שרוולים. בכל הבגדים השחורים נראה עורו הבהיר חיוור עוד יותר, ועיניו הכחולות כגביש כחולות עוד יותר. שערו היה שחור וחלק כמו של אחותו, אבל קצר יותר, מסופר מעט מעל קו הלסת. פיו היה מכווץ בקו דק.

ליבה של קליירי החל להלום. אלק לא נראה שמח. החדשות לא יכולות להיות טובות.

איזבל שברה את השתיקה. "איך הלך?" אמרה בשקט. "מה פסק הדין?"

אלק התיישב ליד שולחן האיפור כשפניו אל גב הכיסא, מול איזי וקליירי. ברגע אחר המראה היה יכול להיות מצחיק — אלק היה גבוה מאוד, ארוך רגליים כמו רקדן, והתנוחה המגושמת שבה התקפל גופו סביב הכיסא יצרה רושם שהוא לקח רהיט מבית בובות.

"קליירי," אמר. "ג'יה פנהאלו הקריאה את פסק הדין. זוכית מכל אשמה. לא הפרת שום חוק, וג'יה חושבת שנענשת מספיק."

איזבל פלטה נשיפה רמה וחייכה. לרגע קט פרצה תחושת הקלה את שכבת הקרח שעטפה את כל רגשותיה של קליירי. היא לא תיענש, לא תיכלא בעיר השתקנים, לא תילכד במקום כלשהו שממנו לא תוכל לעזור לג'ייס. לוק, שהיה נוכח בהקראת פסק הדין כנציג אנשי הזאב במועצה, הבטיח לצלצל לג'וסלין ברגע שהפגישה תסתיים, אבל קליירי בכל זאת הושיטה יד לטלפון שלה; היה מפתה מאוד למסור לאמה חדשות טובות לשם שינוי.

"קליירי," אמר אלק כשפתחה את הטלפון. "רגע."

היא הביטה בו. ארשת פניו עדיין היתה חמורה כשל קברן. תחושה מבשרת רעות פתאומית גרמה לקליירי להניח את הטלפון בחזרה על המיטה. "אלק — מה?"

"לא פסק הדין שלך היה זה שדרש מהמועצה זמן רב כל כך," אמר אלק. "היה דיון בעניין נוסף."

הקרח חזר. קליירי נרעדה. "ג'ייס?"

"לא בדיוק." אלק נשען קדימה ושילב ידיים על מסעד הכיסא. "מוקדם הבוקר הגיע דוח מן המכון במוסקבה. כשפי המגננה על האי וראנגל נפרצו אתמול. שלחו צוות תיקון, אבל כאשר כשפי מגננה חשובים כל כך מושבתים למשך זמן רב כל כך — זה עומד בראש סדר העדיפויות של המועצה."

כשפי המגננה — שהיו, כך הבינה קליירי, מעין מערכת גידור מכושפת — הקיפו את כדור הארץ מאז שהציבו אותם בני הדור הראשון של ציידי הצללים. שדים היו יכולים לעקוף אותם, אבל לא בקלות, והם מנעו את כניסת הרוב המכריע של השדים, כך שבזכותם העולם לא הוצף בפלישת שדים אדירה. היא נזכרה במשהו שג'ייס אמר לה פעם, היא הרגישה כאילו זה היה לפני שנים: פעם היו רק פלישות קטנות של שֵדים לעולמנו, והיה קל להדוף אותם. אבל אפילו מאז שנולדתי ניכרת עלייה במספרם של השֵדים שמצליחים לעבור.

"חבל מאוד," אמרה קליירי. "אבל אני לא מבינה מה זה קשור ל—"

"למסדר יש סדרי עדיפויות," קטע אותה אלק. "החיפוש אחרי ג'ייס וסבסטיאן היה בראש סדר העדיפויות בשבועיים האחרונים. אבל הם חיטטו בכל מקום, ואין שום סימן לאף אחד משניהם בשום מקום מוכר של שוכני תחתיות. אף אחד מכישופי האיתור של מגנוס לא פעל. אלודי, האישה שגידלה את סבסטיאן ורלאק האמיתי, אישרה שאף אחד לא ניסה ליצור איתה קשר. זאת ממילא היתה אפשרות קלושה. שום מרגלים לא דיווחו על שום פעילות חריגה בין חברים מוכרים בחוג הישן של ולנטיין. והאחים השתקנים לא הצליחו להבין מה בדיוק היה אמור לעשות אותו טקס שלילית ביצעה, או אם הוא הצליח. יש תמימות דעים כללית שלפיה סבסטיאן — הם כמובן קוראים לו ג'ונתן כשהם מדברים עליו — חטף את ג'ייס, אבל זה לא משהו שלא ידענו."

"אז מה?" אמרה איזבל. "מה זאת אומרת? עוד חיפושים? עוד סיורים?"

אלק נד בראשו. "הם לא מדברים על הרחבה של החיפוש," אמר בשקט. "הם מורידים אותו בסדר העדיפויות. עברו שבועיים ולא מצאו דבר. הקבוצות שגויסו במיוחד ובאו מאידריס יישלחו הביתה. המצב עם כשפי המגננה עולה עכשיו לראש סדר העדיפויות. שלא לדבר על העובדה שהמועצה היתה באמצע משא ומתן בעייתי על עדכון החוקים כדי לאפשר את ההרכב החדש של המועצה, מינוי קונסול חדש ואינקוויזיטור חדש, קביעת יחס שונה לשוכני תחתיות — הם לא רוצים לרדת לגמרי מדרך המלך."

קליירי בהתה בו. "הם לא רוצים שההיעלמות של ג'ייס תוריד אותם מדרך המלך של החלפת כמה חוקים ישנים מטופשים? הם מוותרים?"

"הם לא מוותרים—"

"אלק," אמרה איזבל בחריפות.

אלק נשם נשימה עמוקה וכיסה את פניו בידיו. היו לו אצבעות ארוכות, כמו של ג'ייס, מצולקות כמו אצבעותיו של ג'ייס. סימן העין של ציידי הצללים קישט את גב כף ידו הימנית. "קליירי, לגבייך — לגבינו — העיקר תמיד היה לחפש את ג'ייס. לגבי המסדר מדובר בחיפוש אחר סבסטיאן. גם ג'ייס, אבל בעיקר סבסטיאן. הוא הסכנה. הוא הרס את כשפי המגננה באליקנטה. הוא רוצח המונים. ג'ייס..."

"הוא סתם צייד צללים," אמרה איזבל. "אנחנו מתים ונעלמים כל הזמן."

"הוא נחשב קצת יותר בזכות זה שהוא גיבור מלחמת התמותה," אמר אלק. "אבל בסופו של דבר המסדר אמר בבירור: החיפוש יימשך, אבל נכון לעכשיו מדובר בהמתנה. הם מצפים שסבסטיאן יעשה את הצעד הבא. בינתיים הוא נמצא במקום השלישי בסדר העדיפויות של המסדר. בקושי. הם מצפים שנחזור לחיים רגילים."

חיים רגילים? קליירי לא היתה מסוגלת להאמין. חיים נורמליים בלי ג'ייס?

"זה מה שאמרו לנו אחרי שמקס מת," אמרה איזי. עיניה השחורות היו יבשות מדמעות, אבל בערו בזעם. "שנתגבר על האבל מהר יותר אם רק נחזור לחיים נורמליים."

"זאת אמורה להיות עצה טובה," אמר אלק מאחורי אצבעותיו.

"תגיד את זה לאבא. הוא בכלל חזר מאידריס לפגישה הזאת?"

אלק נד בראשו והפיל את הידיים. "לא. אם זה מנחם אותך, היו הרבה אנשים בפגישה שהביעו את דעתם בכעס ואמרו שצריך להמשיך את החיפוש אחרי ג'ייס במלוא הכוח. מגנוס, כמובן, לוק, קונסול פנהאלו, אפילו האח זכריה. אבל בסופו של דבר זה לא הספיק."

קליירי תלתה בו מבט יציב. "אלק," אמרה. "אתה לא מרגיש שום דבר?"

עיניו של אלק התרחבו, צבען הכחול התכהה, ולרגע נזכרה קליירי בבחור ששנא אותה כשרק הגיעה למכון. הבחור עם הציפורניים הכסוסות והחורים בסוודרים והטינה הקבועה לכול ולכולם. "אני יודע שאת נסערת, קליירי," אמר בקול חריף, "אבל אם את רומזת שלאיז ולי אכפת מג'ייס פחות מאשר לך אכפת ממנו—"

"לא," אמרה קליירי. "אני מדברת על הקשר ביניכם כפּראבָּטאי. קראתי על הטקס בקודקס. אני יודעת שהעובדה שאתם פראבטאי קושרת בין שניכם. שאתה יכול להרגיש דברים לגבי ג'ייס. דברים שעוזרים לכם כשאתם נלחמים. אז נראה לי שאני מתכוונת... אתה יכול להרגיש אם הוא עוד חי?"

"קליירי." איזבל נשמעה מודאגת. "חשבתי שאת לא..."

"הוא חי," אמר אלק בזהירות. "את חושבת שהייתי מסוגל לתפקד ברמה הזאת אם הוא לא היה חי? משהו בפירוש מאוד לא בסדר. את זה אני מרגיש. אבל הוא עדיין נושם."

"יכול להיות שמה ש'לא בסדר' זה שהוא כלוא?" אמרה קליירי בקול קטן.

אלק הביט לעבר החלונות, בגשם האפור האחיד. "אולי. אני לא יכול להסביר את זה. אף פעם עוד לא הרגשתי שום דבר כזה."

"אבל הוא חי."

אלק הביט בה ישירות. "אני בטוח שהוא חי."

"אז שהמועצה תלך לעזאזל. נמצא אותו בעצמנו," אמרה קליירי.

"קליירי... אם זה היה אפשרי... את לא חושבת שכבר היינו—" התחיל אלק לומר.

"עשינו מה שהמסדר רצה שנעשה עד עכשיו," אמרה איזבל. "סיורים, חיפושים. יש דרכים אחרות."

"דרכים שמפרות את החוק, את מתכוונת," אמר אלק. הוא נשמע מהוסס. קליירי קיוותה שהוא לא ידקלם את המוטו של ציידי הצללים בכל הנוגע לחוק: Sed lex dura lex. "החוק נוקשה, אבל זה החוק." היא לא חשבה שתוכל לעמוד בזה.

"מלכת הפיות הציעה לי טובה," אמרה קליירי. "במסיבת הזיקוקים באידריס." זיכרון אותו לילה, כמה מאושרת היתה אז, כיווץ את לבה לרגע, והיא היתה חייבת להשתתק כדי להסדיר את הנשימה. "ודרך ליצור איתה קשר."

"מלכת בני־הפיות לא נותנת שום דבר בחינם."

"אני יודעת. אני אקח על עצמי את החוב, יהיה מה שיהיה." קליירי זכרה מה אמרה בת הפיות שנתנה לה את הפעמון. תעשי הכול כדי להציל אותו, בכל מחיר שיהיה עלייך לשלם, בכל חוב שישית עלייך הדבר לגיהנום או לגן העדן, נכון הדבר? "אני רק רוצה שאחד מכם יבוא איתי. אני לא טובה בתרגום של מה שהפיות אומרות. לפחות אם תהיו איתי תוכלו להגביל את הנזק. אבל אם יש משהו שהיא יכולה לעשות—"

"אני אבוא איתך," אמרה איזבל מיד.

אלק הביט באחותו בקדרות. "כבר דיברנו עם בני־הפיות. המועצה חקרה אותם הלוך ושוב. והם לא יכולים לשקר."

"המועצה שאלה אותם אם הם יודעים איפה ג'ייס וסבסטיאן," אמרה קליירי. "לא אם יהיו מוכנים לחפש אותם. מלכת הפיות ידעה על אבא שלי, ידעה על המלאך שהוא זימן ולכד, ידעה את האמת על הדם שלי והדם של ג'ייס. אני חושבת שלא הרבה קורה בעולם שהיא לא יודעת."

"זה נכון," אמרה איזבל, ומעט התלהבות חזרה לקולה. "אתה יודע שחייבים לשאול פיות את השאלות נכונות בדיוק כדי להוציא מהם מידע מועיל, אלק. קשה מאוד לחקור אותם, למרות שהם חייבים לומר אמת. אבל טובה, זה משהו אחר."

"והפוטנציאל לסכנה פשוט אינסופי," אמר אלק. "אם ג'ייס היה יודע שהרשיתי לקליירי ללכת אל מלכת הפיות, הוא—"

"לא אכפת לי," אמרה קליירי. "הוא היה עושה את זה למעני. תגיד לי שלא. אם אני הייתי נעדרת—"

"הוא היה שורף את העולם כולו עד שהיה מחלץ אותך מתוך האפר. אני יודע," אמר אלק, שנשמע תשוש. "לכל הרוחות, את לא חושבת שאני לא רוצה לשרוף את כל העולם כרגע? אני פשוט מנסה להיות..."

"אח בוגר," אמרה איזבל. "אני מבינה."

אלק נראה לכוד במאמץ לשמור על שליטה. "אם משהו יקרה לך, איזבל — אחרי מקס, וג'ייס—"

איזי נעמדה, חצתה את החדר, וחיבקה את אלק. שערם הכהה, בגוון זהה בדיוק, התערבב כשאיזבל לחשה משהו באוזנו של אחיה; קליירי הביטה בהם בקנאה לא מבוטלת. היא תמיד רצתה אח. ועכשיו היה לה אח. סבסטיאן. כמו ילד שתמיד רצה כלבלב, חיית מחמד, וקיבל במקומו את אחד מכלבי הגיהנום. היא הביטה באלק כשליטף את שערה של אחותו בחיבה, הינהן ושיחרר אותה. "נלך ביחד," אמר. "אבל אני חייב לספר למגנוס, לפחות, מה אנחנו עושים. לא יהיה הוגן לא לספר לו."

"אתה רוצה להשתמש בטלפון שלי?" שאלה איזבל והגישה לו את החפץ הוורוד החבוט.

אלק נד בראשו. "הוא מחכה למטה עם האחרים. תצטרכי לתת איזה תירוץ גם ללוק, קליירי. אני בטוח שהוא מצפה שתחזרי איתו הביתה. והוא אומר שאמא שלך לוקחת את כל העניין די קשה."

"היא מאשימה את עצמה בקיומו של סבסטיאן." קליירי קמה. "למרות שחשבה שהוא מת רוב השנים."

"זאת לא אשמתה." איזבל הורידה את השוט הזהוב שלה מהמתלה שלו על הקיר וכרכה אותו סביב פרק ידה, עד שנראה כמו סולם של צמידים נוצצים. "אף אחד לא מאשים אותה."

"זה אף פעם לא משנה כשאתה מאשים את עצמך," ענה לה אלק.

שלושתם הלכו בשתיקה במסדרונות המכון. היה משונה לראות אותם גדושים עכשיו בציידי צללים אחרים, שחלקם השתתפו במשלחות המיוחדות שהוזעקו מאידריס כדי להתמודד עם המצב. אף אחד מהם לא הביט באיזבל, אלק או קליירי בסקרנות רבה. בהתחלה קליירי הרגישה כל כך את המבטים הננעצים בה — ושמעה את הלחישות "הבת של ולנטיין" פעמים כה רבות — עד שהחלה לחשוש מהביקורים במכון, אבל היא כבר התייצבה לפני המועצה די פעמים, ולא היה בדבר כל חדש.

הם ירדו במעלית; אולם התווך של המכון היה מואר באור מכשפות עז, נוסף על הנרות הרגילים, והיה מלא בחברי המועצה ובני משפחותיהם. לוק ומגנוס ישבו על ספסל כנסייתי ודיברו זה עם זה; לצידו של לוק היתה אישה גבוהה וכחולת עיניים, דומה לו. היא סילסלה את שערה וצבעה את האפור לחום, אבל קליירי זיתה אותה — אחותו של לוק, אמטיס.

מגנוס קם ברגע שראה את אלק וניגש לדבר איתו; איזי זיהתה ככל הנראה מישהו אחר מעבר לספסלים ומיהרה לשם בדרכה הרגילה, מבלי לעצור לומר לאן היא הולכת. קליירי ניגשה לומר שלום ללוק ולאמטיס; שניהם נראו עייפים, ואמטיס ליטפה באהדה את כתפו של אחיה. לוק קם וחיבק את קליירי כשראה אותה. אמטיס בירכה אותה על הזיכוי במועצה וקליירי הודתה לה בהנהון; היא הרגישה שהיא רק חצי שם, רוב ישותה משותקת והיא מגיבה בטייס אוטומטי.

היא ראתה את מגנוס ואלק מזווית עינה. הם דיברו, כשאלק רוכן קרוב אל מגנוס, כפי שזוגות מתמזגים זה לתוך זה לעתים קרובות כשהם מדברים, בעולם סגור משל עצמם. היא שמחה לראות אותם מאושרים, אבל זה גם כאב. היא תהתה אם אי פעם תזכה לכך בעצמה, אם אפילו תרצה בכך שוב. היא זכרה את קולו של ג'ייס: אני אפילו לא רוצה לרצות מישהי אחרת.

"כדור הארץ לקליירי," אמר לוק. "את רוצה לצאת הביתה? אמא שלך מתה לראות אותך, והיא תשמח לפגוש קצת את אמטיס לפני שהיא חוזרת לאידריס מחר. חשבתי שנוכל לצאת לארוחת ערב. תבחרי מסעדה." הוא ניסה להסתיר את הדאגה בקולו, אבל קליירי שמעה אותה. היא לא אכלה הרבה בזמן האחרון, והבגדים היו רפויים על גופה.

"לא ממש בא לי לחגוג," אמרה. "אחרי שהמועצה הורידה את החיפוש אחרי ג'ייס בסדר העדיפויות."

"קליירי, זה לא אומר שהם יפסיקו," אמר לוק.

"אני יודעת. פשוט — זה כמו כשאומרים שמשימת חיפוש והצלה הופכת למשימת חילוץ גופות. ככה זה נשמע." היא בלעה רוק. "בכל אופן, רציתי לצאת לטאקי עם איזבל ואלק," אמרה. "פשוט... לעשות משהו רגיל."

אמטיס שילחה מבט לעבר הדלת. "יורד גשם די חזק."

קליירי הרגישה איך שפתיה נמתחות לחיוך. היא תהתה אם הוא נראה מלאכותי כפי שהיא מרגישה. "אני לא עשויה מסוכר."

לוק קיפל שטרות לתוך כף ידה, ניכר בו שהוא מרגיש הקלה שהיא עושה משהו רגיל כמו בילוי עם חברים. "אבל תבטיחי לי שתאכלי משהו."

"בסדר." היא הצליחה להציג חצי חיוך אמיתי לכיוונו מבעד לרגשות האשמה, ואז נפנתה מהם.

מגנוס ואלק כבר לא היו במקום שבו היו לפני רגע. קליירי הביטה סביב וראתה את שערה השחור הארוך המוכר של איזי דרך הקהל. היא עמדה ליד הדלתות הכפולות הגדולות של המכון, ודיברה עם מישהו שקליירי לא ראתה. קליירי הלכה לעבר איזבל; כשהתקרבה אליה היא זיהתה מישהי בקבוצה, בזעזוע קל של הפתעה — אלין פנהאלו. שערה השחור המבריק נגזר בתספורת אופנתית מעט מעל לכתפיים. ליד אלין עמדה צעירה רזה בעלת שיער זהוב־לבן בהיר בתלתלי בקבוקים; הוא היה אסוף מעל פניה, וחשף קצות אוזניים מחודדים מעט. היא לבשה גלימות של המועצה, וכשקליירי התקרבה היא ראתה שעיניה נוצצות ובעלות צבע יוצא דופן, כחול־ירוק, שגרם לאצבעותיה של קליירי להשתוקק לעפרונות הציור שלה בפעם הראשונה זה שבועיים.

"בטח משונה לך שאמא שלך היא הקונסול החדשה," אמרה איזבל לאלין כשקליירי הצטרפה אליהם. "לא שג'יה לא טובה בהרבה מ— היי, קליירי. אלין, את זוכרת את קליירי."

שתי הבנות החליפו הינהונים. קליירי ראתה פעם את אלין מנשקת את ג'ייס. החוויה היתה איומה בזמנה, אבל הזיכרון לא צרב עכשיו. היא תרגיש הקלה אם תראה את ג'ייס מנשק מישהי אחרת נכון לעכשיו. לפחות זאת תהיה הוכחה שהוא חי.

"וזאת החברה של אלין, הלן בלקת'ורן." אמרה איזבל בצורה מפורשת מדי. קליירי נעצה בה מבט זועף. איזבל חושבת שהיא מטומטמת? חוץ מזה, היא זכרה שאלין אמרה לה שהיא נישקה את ג'ייס רק בתור ניסוי, כדי לראות אם היא בכלל בעניין של בנים. מתברר שהתשובה היתה שלילית. "המשפחה של הלן מנהלת את המכון בלוס אנג'לס. הלן, זאת קליירי פריי."

"הבת של ולנטיין," אמרה הלן. היא נראתה מופתעת ומעט הלומת כבוד.

קליירי עיוותה פנים. "אני מנסה לא לחשוב על עצמי במונחים האלה."

"סליחה. אני מבינה אותך." הלן הסמיקה. עורה היה חיוור מאוד, מבהיק קלות, כמו פנינה. "הצבעתי במועצה לטובת המשך הדגש על החיפושים אחרי ג'ייס, דרך אגב. אני מצטערת שהתקבלה החלטה אחרת."

"תודה." קליירי, שלא רצתה לדבר על זה, פנתה אל אלין. "ברכותי על המינוי של אמא שלך לקונסול. אתם בטח מתרגשים."

אלין משכה בכתפיים. "היא הרבה יותר עסוקה עכשיו." היא נפנתה אל איזבל. "ידעת שאבא שלך הגיש מועמדות לתפקיד האינקוויזיטור?"

קליירי הרגישה איך איזבל קופאת לצדה. "לא. לא, לא ידעתי."

"זה הפתיע אותי," הוסיפה אלין. "חשבתי שהוא מחויב מאוד לניהול המכון כאן—" היא השתתקה והביטה מעבר לקליירי. "הלן, אני חושבת שאחיך מנסה לשבור שם שיא עולם בשלוליות שעווה נמסה. כדאי שתעצרי אותו."

הלן פלטה נשיפת רוגז, מילמלה משהו על בני שתים־עשרה ונעלמה לתוך הקהל ברגע שאלק נדחק לעברם. הוא חיבק את אלין — קליירי שכחה, לפעמים, שבני פנהאלו ולייטווד מכירים זה שנים — והביט בהלן בקהל. "זאת החברה שלך?"

אלין הינהנה. "הלן בלקת'ורן."

"שמעתי שיש קצת דם פיות במשפחה הזאת," אמר אלק.

אה, חשבה קליירי. זה מסביר את האוזניים המחודדות. דם בני הנפילים דומיננטי, וילד של בני־פיות וציידי צללים גם הוא צייד צללים, אבל לפעמים דם פיות מתבטא בדרכים משונות, אפילו דורות בהמשך השושלת.

"קצת," אמרה אלין. "שמע, רציתי להודות לך, אלק."

אלק נראה תמה. "על מה?"

"על מה שעשית בהיכל ההסכמים," אמרה אלין. "כשנישקת את מגנוס ככה. בזכות זה יכולתי לספר להורים שלי... לצאת מהארון. ואם לא היית עושה את זה אני לא חושבת שהיה לי אומץ, בפגישה עם הלן, לומר לה משהו."

"אה." אלק נראה מופתע, כאילו מעולם לא חשב איזו השפעה היתה יכולה להיות למעשיו על מישהו מחוץ למשפחתו הקרובה. "וההורים שלך — איך הם קיבלו את זה?"

אלין פילבלה בעיניה. "הם די מתעלמים מהעניין, כאילו שהוא ייעלם אם הם לא ידברו עליו." קליירי זכרה מה אמרה איזבל על גישתו של המסדר כלפי חבריו הגאים. אם זה קורה, לא מדברים על זה. "אבל היה יכול להיות גרוע יותר."

"בהחלט יכול להיות גרוע יותר," אמר אלק, ובקולו היה שמץ קודר שגרם לקליירי לנעוץ בו מבט חריף.

פניה של אלין נמסו לארשת אהדה. "אני מצטערת," אמרה. "אם ההורים שלך לא—"

"הם בסדר," אמרה איזבל, בחריפות מוגזמת מעט.

"טוב, בכל אופן. לא הייתי צריכה לומר שום דבר עכשיו. לא כשג'ייס איננו. כולכם בטח דואגים כל כך." היא נשמה נשימה עמוקה. "אני יודעת שאנשים בטח אמרו לכם כל מיני דברים מטופשים עליו. כמו שעושים כשלא יודעים בעצם מה לומר. אני פשוט — רציתי לומר לכם משהו." היא חמקה בקוצר רוח מעובר אורח והתקרבה יותר אל האחים לייטווד ואל קליירי, ודיברה בקול חרישי. "אלק, איזי — אני זוכרת פעם שבאתם לבקר אותנו באידריס. הייתי בת שלוש־עשרה וג'ייס היה — אני חושבת שהוא היה בן שתים־עשרה. הוא רצה לראות את יער ברוסלינד, אז לקחנו סוסים ורכבנו לשם יום אחד. כמובן, הלכנו לאיבוד. ברוסלינד בלתי חדיר. החשכה ירדה והיער הפך סבוך יותר ואני הייתי מבועתת. חשבתי שנמות שם. אבל ג'ייס בכלל לא פחד. הוא פשוט היה בטוח במשך כל הזמן שנמצא את הדרך החוצה. לקח לנו שעות, אבל הוא הצליח. הוא חילץ אותנו משם. הייתי אסירת תודה כל כך, אבל הוא פשוט הסתכל עלי כאילו אני משוגעת. כאילו היה ברור שהוא יחלץ אותנו. הכישלון לא היה אפשרי. אני פשוט אומרת — הוא ימצא דרך לחזור אלינו. אני יודעת."

קליירי לא חשבה שאי פעם ראתה את איזי בוכה, והיה ברור שהיא מנסה שלא לבכות עכשיו. עיניה היו גדולות ומבריקות במידה חשודה. אלק הביט בנעליו. קליירי חשה אומללות שוצפת ורצתה לזנק לתוכה, אבל ריסנה אותה בכוח; היא לא יכולה לחשוב על ג'ייס בגיל שתים־עשרה, לא יכולה לחשוב עליו אבוד בחושך, אחרת תחשוב עליו עכשיו, אבוד איפשהו, לכוד איפשהו, זקוק לעזרתה, מצפה שהיא תבוא, ותישבר. "אלין," אמרה, כשראתה שאיזבל ואלק לא מסוגלים לדבר. "תודה."

אלין חייכה לרגע חיוך ביישני. "מכל הלב."

"אלין!" הלן התקרבה, ידה היתה לפותה בעוז סביב אמתו של נער שידיו היו מכוסות שעווה כחולה. הוא כנראה שיחק בנרות בנברשות הענק שקישטו את צידי אולם התווך. הוא נראה כבן שתים־עשרה, בעל חיוך שובבי ועיניים כחולות־ירוקות מדהימות כמו של אחותו, אבל שערו היה חום כהה. "חזרנו. כדאי שנלך לפני שז'ול יהרוס את כל המקום הזה. וחוץ מזה אין לי מושג לאן טיבס וליבי נעלמו."

"הם אכלו שעווה," השיב הילד — ז'ול — ברוב תועלת.

"אלוהים אדירים," נאנקה הלן, ואז הביטה בהם בהתנצלות. "אל תשימו לב אלי. יש לי שישה אחים ואחיות קטנים ממני ואח בכור. זה תמיד גן חיות."

ז'ול העביר מבט מאלק אל איזבל ואז אל קליירי. "כמה אחים ואחיות יש לכם?" שאל.

הלן החווירה. איזבל אמרה, בקול יציב במידה מפליאה, "אנחנו שלושה."

עיניו של ז'ול נשארו על קליירי. "אתם לא דומים."

"אני לא קרובת משפחה שלהם," אמרה קליירי. "אין לי אחים או אחיות."

"אף אחד?" קולו של הילד הביע אי אמון, כאילו סיפרה לו שיש לה קרומים בין אצבעות הרגליים. "בגלל זה את נראית עצובה כל כך?"

קליירי חשבה על סבסטיאן, עם שערו הלבן כקרח ועיניו השחורות. הלוואי, חשבה. הלוואי שלא היה לי אח, אז שום דבר מזה לא היה קורה. רטט שנאה חלף בה, וחימם את דמה הקפוא. "כן," אמרה חרישית. "בגלל זה אני עצובה."