בני לוריאן 6: גורלה של מספר עשר

פרולוג

דלת הכניסה מתחילה לרעוד. זה מה שקרה בכל פעם ששער האבטחה המתכתי שנמצא שתי קומות למטה נסגר בטריקה, מאז שהם עברו לדירה הזאת בהארלם לפני שלוש שנים. בין הכניסה הראשית לבניין ובין הקירות הדקים כנייר, הם תמיד היו מודעים לכניסות וליציאות של כל דיירי הבניין. הם משתיקים את הטלוויזיה כדי להקשיב — נערה בת חמש־עשרה וגבר בן חמישים ושבע, בת ואב חורג שרק לעתים נדירות שוררת ביניהם הסכמה, אבל עכשיו הם מתעלמים מההבדלים הרבים ביניהם כדי לצפות בפלישת החייזרים. הגבר העביר את רוב שעות אחר הצהריים במלמול תפילות בספרדית, ואילו הנערה צפתה בשידורי החדשות בדממת קודש. זה נראה לה כמו סרט עד כדי כך שהפחד עוד לא ממש חילחל לתוכה. הנערה תוהה אם הבחור הבלונדיני הנאה שניסה להילחם במפלצת מת. הגבר תוהה אם אִמהּ של הנערה, מלצרית במסעדה קטנה במרכז העיר, שרדה את המתקפה הראשונית.

הגבר משתיק את הטלוויזיה כדי שהם יוכלו להקשיב למה שמתרחש בחוץ. אחד השכנים רץ במעלה המדרגות, חולף על פני הקומה שלהם וצועק לכל אורך הדרך: "הם ברחוב! הם ברחוב!"

הגבר יונק אוויר בין שיניו באי־אמון. "הטיפוס הזה ירד מהפסים. הפריקים החיוורים האלה לא יטרחו להגיע להארלם. אנחנו בטוחים כאן," הוא מעודד את הנערה.

הוא מגביר בחזרה את עוצמת הקול. הנערה לא ממש בטוחה שהוא צודק. היא מתגנבת לעבר הדלת ומביטה דרך העינית. המסדרון בחוץ ריק וחשוך.

הכַּתֶבֶת בטלוויזיה נראית גמורה כמו השכונה שמאחוריה. לכלוך ואפר מרוחים על כל פניה וצובעים פסים בשׂערה הבלונדיני. על פיה יש נקודה של דם יבש במקום שבו היה אמור להיות שפתון. נראה שהיא מחזיקה מעמד רק בקושי.

"אני שבה ואומרת, ההפצצות הראשונות הסתיימו כנראה," מודיעה הכתבת ברעד, והגבר מאזין בדריכות. "ה... ה... המוגדוריאנים יצאו בהמוניהם לרחובות, ונראה שהם, אה, מכַנסים אסירים, אם כי היינו עדים לעוד כמה מעשי אלימות ב... ב... בתגובה על ההתגרות הכי קטנה..."

הכתבת מבליעה יבבה. מאחוריה מאות חייזרים חיוורים במדים כהים צועדים ברחובות. קצתם מסובבים את הראש ומפנים את עיניהם השחורות הריקות היישר אל המצלמה.

"אלוהים ישמור," אומר הגבר.

"שוב, אני חוזרת, מרשים לנו... אה, מרשים לנו לשדר. הם... הם... נראה שהפולשים מעוניינים שנימצא כאן..."

השער למטה שוב מקרקש. נשמעים צווחה של מתכת נקרעת ושאון ריסוק. למישהו לא היה מפתח. מישהו היה צריך להפיל את השער כולו.

"זה הם," אומרת הנערה.

"תשתקי," עונה הגבר. הוא שוב מנמיך את עוצמת הקול בטלוויזיה. "זאת אומרת, תהיי בשקט. לעזאזל."

הם שומעים צעדים כבדים עולים במדרגות. הנערה נסוגה מהעינית כשהיא שומעת עוד דלת נפרצת בבעיטה. השכנים מלמטה מתחילים לצרוח.

"לכי תתחבאי," אומר הגבר לנערה. "קדימה."

אחיזתו של הגבר מתהדקת על מחבט הבייסבול שהוציא מהארון במסדרון כשספינת החלל של החייזרים הופיעה בשמים. הוא מתקרב באיטיות אל הדלת הרועדת ומתמקם בצִדה בגבו אל הקיר. הם שומעים רעש מהמסדרון, ריסוק עז, דלתו של השכן עפה מציריה, מילים קשות באנגלית גרונית, צרחות, ובסוף צליל שנשמע כמו ברק דחוס שהתפרץ. הם ראו את הרובים של החייזרים בטלוויזיה, הביטו ביראה בחזיזים הלוהטים של האנרגיה הכחולה שהם יורים.

הצעדים מתחדשים ואז עוצרים מחוץ לדלת הרופפת שלהם. עיניו של הגבר פעורות, ידיו לופתות היטב את המחבט. הוא מבין שהנערה לא זזה. היא קפאה במקומה.

"תתעוררי, טיפשה," הוא מסנן. "זוזי."

הוא מחווה בראשו לעבר חלון הסלון. החלון פתוח, ומדרגות החירום מחכות מחוצה לו.

הנערה שונאת שהגבר קורא לה טיפשה. ולמרות זאת היא עושה את מה שאביה החורג אומר לה לעשות, לראשונה ככל הזכור לה. היא יוצאת מהחלון באותו האופן שבו התגנבה החוצה מהדירה הזאת פעמים כה רבות בעבר. היא יודעת שאסור לה ללכת לבדה. גם אביה החורג צריך להימלט. היא מסתובבת לאחור על מדרגות החירום לקרוא לו, ובעודה מסתכלת לתוך הדירה, דלת הכניסה מועפת פנימה.

החייזרים הרבה יותר מכוערים במציאות מאשר בטלוויזיה. השוֹנוּת שלהם גורמת לנערה לקפוא במקומה. היא בוהה בעור החיוור כמוות של הראשון שנכנס בדלת, בעיניו השחורות הלא ממצמצות ובקעקועים המשונים שלו. בסך הכול יש ארבעה חייזרים, וכולם חמושים. הראשון הוא זה שמבחין בנערה על מדרגות החירום. הוא נעצר בפתח, והרובה המשונה שלו מופנה לעברה.

"תיכנעי או תמותי," אומר החייזר.

שנייה לאחר מכן אביה החורג של הנערה הולם בפניו של החייזר במחבט שלו. התנופה רבת־עוצמה — הגבר המבוגר התפרנס כמכונאי, וזרועותיו עבות מימי עבודה של שתים־עשרה שעות. המחבט מוחץ את ראשו של החייזר, והיצור מתפורר מיד והופך לאבק.

לפני שאביה החורג מספיק להניף את המחבט שוב מאחורי כתפו, החייזר הכי קרוב יורה בחזהו.

הגבר מושלך לאחור לתוך הדירה, שריריו מתעוותים, חולצתו עולה באש. הוא מתרסק על שולחן הקפה מזכוכית, מתגלגל, נעצר בפניו אל החלון ונועל את מבטו בעיניה של הנערה.

"תברחי!" האב החורג מוצא איכשהו כוח לצעוק. "תברחי, לכל הרוחות!"

הנערה שועטת במורד מדרגות החירום. כשהיא מגיעה לסולם, נשמעות יריות מכיוון הדירה שלה. היא מנסה לא לחשוב על משמעות הדבר. פרצוף חיוור מבצבץ מחלונה ומכוון לעברה את נשקו.

היא מרפה מהסולם וצונחת אל הסמטה שמתחת. האוויר סביבה רוחש. זרועותיה מצטמררות, והיא תוהה אם זה בגלל זרם חשמלי שעובר במתכת של מדרגות החירום. אבל היא לא נפגעה. החייזר החטיא אותה.

הנערה קופצת מעל כמה שקי זבל, רצה אל פתח הסמטה ומציצה מעבר לפינה כדי להתבונן ברחוב שבו גדלה. יש שם ברז הסנקה שמתיז סילון מים באוויר; זה מזכיר לנערה מסיבות רחוב בקיץ. היא רואה טנדר הפוך של הדואר, שגחונו מעשן כאילו הוא עומד להתפוצץ בכל רגע. בהמשך הרחוב רכב חלל קטן של החייזרים חונה באמצע הכביש, אחד מרבים שהיא ואביה החורג ראו משוגרים מתוך הספינה העצומה שעדיין מרחפת באיום מעל מנהטן. בחדשות הקרינו את הקליפ הזה שוב ושוב. כמעט אותו מספר פעמים שהקרינו את הקליפ עם הנער הבלונדיני.

ג'ון סמית. זה היה שמו. כך אמרה הקריינית.

איפה הוא עכשיו? תוהה הנערה. מה שבטוח זה שהוא לא מציל אנשים בהארלם.

הנערה יודעת שעליה להציל את עצמה.

היא עומדת לפתוח בריצה ומבחינה בקבוצה נוספת של חייזרים שיוצאים מבניין מגורים מעבר לרחוב. יש איתם תריסר בני אדם — כמה פרצופים מוכרים מהשכונה ושני ילדים שהיא מזהה מכיתות מתחתיה. באיומי רובה הם מאלצים את האנשים לכרוע על ברכיהם על המדרכה. תפלץ חייזרי גדול עובר על פני שורת האנשים ומקליק בחפץ קטן בידו כמו שומר סף במועדון. הם סופרים אותם. הנערה לא ממש רוצה לראות מה יקרה אחרי זה.

מתכת חורקת מאחוריה. הנערה מסתובבת ורואה את אחד החייזרים מהדירה שלה יורד במדרגות החירום.

היא בורחת. הנערה מהירה ומכירה את הרחובות האלה. הרכבת התחתית נמצאת במרחק כמה רחובות בלבד. פעם, בגלל התערבות, הנערה ירדה מהרציף ושוטטה במנהרות. החייזרים האלה מפחידים אותה הרבה יותר מהחשיכה ומהעכברושים. לשם היא תלך. היא יכולה להסתתר שם, אולי אפילו להצליח להגיע למרכז העיר ולנסות למצוא את אמהּ. היא לא יודעת איך תבשר לה על אביה החורג. היא אפילו לא מאמינה לזה בעצמה. היא כל הזמן מצפה להתעורר מהחלום.

הנערה דוהרת מעבר לפינה. שלושה חייזרים עומדים בדרכה. מתוך אינסטינקט היא מנסה לפנות לאחור, אבל הקרסול שלה מתעקם, ורגליה קורסות תחתיה. היא נופלת ונחבטת בכוח במדרכה. אחד החייזרים משמיע רעש גס קצר — הנערה מבינה שהוא צוחק עליה.

"תיכנעי או תמותי," הוא אומר. הנערה יודעת שאין פה בחירה של ממש. החייזרים כבר מכוונים אליה את רוביהם, ואצבעותיהם מהודקות על ההדק.

תיכנעי ואז תמותי. הם יהרגו אותה, ולא משנה מה תעשה. הנערה בטוחה בכך לחלוטין.

היא מרימה את ידיה להגן על עצמה. זה רפלקס. היא יודעת שזה לא יעזור לה מול כלי הנשק שלהם.

אלא שזה עובד.

הרובים של החייזרים מתעופפים מידיהם כלפי מעלה. הם עפים עשרים מטרים אחורה ברחוב.

החייזרים ההמומים מביטים בנערה בהיסוס. גם היא לא מבינה מה בדיוק קרה.

אבל היא יכולה להרגיש משהו שונה בתוכה. משהו חדש. כאילו היא מפעילת בובות עם חוטים שמחוברים לכל חפץ ברחוב. כל מה שעליה לעשות זה למשוך ולדחוף. לא ברור לה מאין היא יודעת את זה. זה נראה לה טבעי.

אחד החייזרים מסתער, והנערה מעבירה את ידה מימין לשמאל. הוא עף לצד השני של הרחוב ומתרסק על שמשה של מכונית חונה. שני האחרים מחליפים מבט ומתחילים לסגת.

"מי צוחק עכשיו?" היא שואלת אותם ונעמדת.

"גארד," מסנן אחד מהם בתשובה.

לנערה אין מושג לְמה הוא מתכוון. באופן הדיבור שלו המילה נשמעת כמו קללה. זה גורם לנערה לחייך. מוצא חן בעיניה שהדברים האלה שמשמידים לה את השכונה פוחדים ממנה עכשיו.

היא יכולה להילחם בהם.

היא הולכת להרוג אותם.

הנערה מניפה את אחת מידיה באוויר, ואחד החייזרים מתרומם מהקרקע. היא מורידה את ידה במהירות ומרסקת את החייזר המרחף על חברו. היא עושה זאת שוב ושוב, עד ששניהם הופכים לאבק.

בתום האירוע הנערה מביטה בידיה. היא אינה יודעת מאין הגיע הכוח הזה. היא אינה יודעת מה משמעותו.

אבל היא הולכת להשתמש בו.