בסוף המעגל

השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. הוא חזר מישיבה מתישה במַטֶה המבצעים, רק רצה ללכת לישון.

סקוטי, כלבו האהוב, תמיד היה רץ לקראתו בשובו מעבודתו, אך הפעם שמע אותו נובח חלושות בחצר. הוא הוציא את המפתח ורצה לפתוח את הדלת, אך נמלך בדעתו והסתובב על מנת להיכנס לבית דרך החצר. ברגע שסב על עקבותיו נשמע פיצוץ אדיר!

הדלת הכבדה נעקרה מציריה ונשאבה פנימה לתוך הבית. הוא חטף חבטה קלה ונחת על הדשא מעוצמת ההדף. סקוטי עמד מעליו וליקק את פניו. הוא התרומם לאיטו, בודק שאין עוד גורם עוין בסביבה.

דממה שררה מסביבו ועשן אפור וסמיך היתמר מחלון ביתו. הוא נטל את סקוטי בזרועותיו ולחש באוזנו: “בזכותך נשארתי בחיים! הקשבתי לקול הנביחה שלך, רצית להזהיר אותי, וטוב שעשית זאת! אחרת הייתי עף עם הדלת היישר לעולם שכולו טוב... אני חייב לך, חבר”, סקוטי השמיע נביחה קלה וכשכש בזנבו בשמחה.

הוא פילס דרכו מבעד לעשן הסמיך וכיבד את כלבו האהוב בממתק. הכלב הרוויח את זה ביושר.

הוא עבר בין החדרים כדי לאמוד את הנזקים. בסך הכול הסיכול היה ממוקד, הם התכוונו לפגוע בו ולא ברכושו.

הם לעולם לא ישכחו מה שעוללתי להם, הם ינסו לפגוע בי שוב ושוב, כי זהו הזיכרון הרוסי... זיכרון רוסי דפוק... הרהר לעצמו.

הוא צלצל למשטרה ודיווח על הפיגוע.

כעבור דקות נשמעה צפירת ניידת המשטרה שפילחה את דממת הלילה.

שוטרים חמורי-סבר ניצבו בפתח הדלת שנעקרה מציריה והחלו לאסוף ממצאים...