בסוף יום

יום ראשון

לפחות חמישים מדרגות מתרוממות במעלה רחוב המדרגות, רחוב שבקצהו התחתון מאפיית פיתות ריחנית. אך הטור שיורד בכל בוקר אל תוך המאפייה לא משתווה לזה המטפס על פני המדרגות ונמתח עד לפתח בית הכנסת שבמעלה הרחוב. אנשים ונשים בערבוביה עומדים זה אחר זה, כי יותר ממה שרוצים פיתות, מחכים הם לפגוש את הרב מורי משה פנים אל פנים. אותו מורי משה, הידוע בהדרת פניו ובעיניו המאירות, שנוהג בשעות הקטנות של הלילה לטפס ברחוב המדרגות מביתו שבתחילתו ועד בית הכנסת העומד מעל המדרגה האחרונה. שם בבית הכנסת הוא מקבל את המבקשים עצה או תבונה, ומאחר שממתינים הם לתורם, מתערבבים ריחות המאפייה במתיקות מילותיו של מורי משה, שהנה עוד רגע יזכו גם הם להיכנס אצלו ולשפוך את הלב.

תכף תעלה השמש ותאיר את היום הרביעי שבעשרת ימי תשובה, אותם הימים שגם עליהם מתוחה רקמת יראה של להישמר בדיבור ובדרכים, כי ימי דין הם ועומדים בני האדם למשפט בבית דין של מעלה. הן רק אתמול סיימו באנחת רווחה את מלוא הבקשות שהתפללו בראש השנה ועומדים הם לצום את צום גדליה שהוא יום צום שנוסף על חטאי העבר, אף שרק אחד מהעם רצח את מי שעמד בראשם, אבל החטא רובץ על העם כולו. האנשים לא מסתפקים במה שעשו הם ובתפילות שמילאו את קירות בתי הכנסת, אלא מתייצבים מוקדם אצל הרב משה לבכות ולהאמין שאולי ריבונו של עולם ישמע ממנו. כי בן אהוב הוא הרב משה אצל בני האדם, וודאי משום כך גם האלוהים אוהב אותו. ועוד יותר כי מתה עליו אשתו וכבר שנים רבות הוא מטופל בשלמה, בנו הקטן שנולד במפתיע שנים אחרי שגדלו ילדיו הבוגרים. ואולי משום שהנה רק הסתיים לו ראש השנה והתפללו הציבור מתוך הלב ממש, ונדמה שהעולם כולו מלא בהכנות ליום הכיפורים הקדוש שבדרכו לבוא בתוך ימים ספורים ובכל דלת וחלון אפשר להרגיש את ההמיה שרוחש הלב הפתוח. כבר בשתיים בלילה נעמדו במעלה רחוב המדרגות בטור שמכיל את ההיא מנוב, את ההם מבאר שבע וגם אלה מתל עדשים. וקודם עליהם להירשם כדי להצליח להיכנס אל הרב, ואחרי שנרשמו יכולים לפטפט. חלקם יוציאו תרמוס עם קפה, כי צום גדליה לא החל עדיין, וימתינו שהרב יקבל אותם אחד אחד. והשכנים שמשני צדי הרחוב העולה לא כועסים על הטור המתפתל מתחת לבתיהם בשעה כזאת, עוד לפני זריחת השמש, "כי יש ברכה בהמתנה הזאת", הם אומרים לעצמם, "ואם הרב יברך את האנשים המחכים, גם אנחנו יהיו לנו זכויות מזה". ואפילו מי שלא ממש מאמין ברבנים ובבקשות, ברגעי ייאוש של כסף שאין או של מריבות בתוך הבית, ימצא את עצמו יוצא אל המרפסת למלמל מילים לתוך פתק בלתי-נראה ולהשליך בדמיונו אל המדרגה שמתחת. כשיעבור הרב משה ויטפס אט-אט בדרכו לבית הכנסת, אולי יידבק הפתק המדומיין אל סולייתו ויישא אותו עד לפתח ארון הקודש. לא יועיל לא יזיק.

אך לא כולם היו מרוצים, ואלה שלא השמיעו בשנה שעברה את קולם, קיבלו מכתב מוועד הרחוב המבקש מהם לכבד את המנהג היפה של בקשת ברכה מהרב. ושידעו שמי שבחר לגור ברחוב הזה בירושלים, סגולה יפה לו ולרחוב שהמדרגות נושאות כל בקשה מלמטה למעלה.

האמת ניתנת להיאמר שכשלעצמו לא היה מחזיק הטור מעמד אלמלא ברוך הנמרץ שמדלג כנער בן עשר והוא שמנהל את הסדר. יודעים כולם ויכולים לזהות אותו על חולצתו הלבנה וארבע הציציות המתנפנפות אחת לכל רוח כשהוא עולה ויורד. "ברוך, אני פה משתיים בלילה, ראש וראשון היום, תרשום אותי לרב," וברוך רושם. אחד האנשים נשען על מעקה המדרגות, מכווץ את כתפו שהסלולרי לא ייפול משם ורושם לעצמו בפתק מה ששומע מהעבר השני. "לא הבנתי, מה לבקש? מה השם של אמא שלה? לזיווג הגון, אוקיי, בסדר. וזאתי, מה את רוצה שאבקש בשבילה? אה, חבצלת בת לאה לפרנסה", וכשברוך עובר לידו הוא ממהר לשמוט את הטלפון ולרוץ אחריו שירשום גם אותו בפנקס, כי יש לו הרבה בקשות.

"היי, היי, אני פה משלוש בבוקר, אל תידחף," מעירה לו הבאר שבעית שמנסה להקדים את תורה. אך ברוך בשלו, "את תחזרי לתור," והיא חוזרת מבוישת ודואגת שמא לא תיכנס לפנקס של ברוך. אותו הפנקס של ברוך, כמה קטן, ככה מלא וצפוף בטבלאות ובחישובים וכשמסתכלים האנשים לראות אם רשם, עונה, "רשמתי, רשמתי, מה יש לך לדאוג?"

לא דואגת הבאר שבעית, אלא רוצה להיות בטוחה שלא עשתה את הדרך לשווא. כי יצאה מיד במוצאי החג כדי להספיק להיות בין הראשונים ולהיכנס לרב משה, שכן שמעה שהוא יכול לסדר זיווג לרחל היפה שכבר בת שלושים ושלוש ואין יוצא ואין בא. ואם היתה רחל שומעת, היתה כועסת שאמא שלה מבזבזת את הזמן והכסף והבריאות על עלייה לרגל לירושלים. "לא הרב הוא שימצא לי בן זוג, אמא, אלא החיים".

ובתוך בית הכנסת השֶׁקט תלוי ועומד, נזהר שלא להפר את עצמו ולהפריע. נשוא פנים הוא הרב משה ומבטו חומל. וגם אם המולת המחכים בחוץ רבה, אין הקולות נכנסים אל החדר, ואפילו העורבים יודעים את הדרתו של הרב ואינם צווחים. רק יפחותיה של אישה צעירה שיושבת מולו מבקיעות את הדממה, "מה אעשה ואני לא מסוגלת לשנות את ההתנהגות שלו כלפַּי. הוא תקוע ככה כבר שנים וכל מה שלא אעשה, הוא ישנא!" כואב לו למשה על הצעירה שעוד לא מלאו לה עשרים וחמש ותמיד עול אביה עליה. שמאז נולדה ציפו שתגשר ותיישר ותיישב את כל הציפיות שלהם מעצמם ותבחר בדיוק את מה שהוא רואה לנכון. והיא, שכתפיה שחות במקום לצמוח, כבר לא עומדת בכך ומצפה שהרב משה ישיא עצה. אך הוא מביט בה ישירות.

"בתחילה רצה אביך לחנך אותך בדרכו, וכשהתנגדת החל להתרגז, ובכל פעם מחדש בחר בהתרגזות ובכעס, עד שכבר שכח את סיבת הרוגז הראשונה. כעבור שנים, אותו הרוגז עלייך הוא חלק ממנו ואפילו הסיבה כבר איננה. לכן אם דיברת על לבו פעמים רבות ואמך לא מסייעת, הרפי ולכי לדרכך. אל תקבלי על עצמך את עולו של אביך. ואין נוגעת כאן מצוות כיבוד הורים, שאינו יכול להמשיך לאיים עלייך בנישולך מהירושה אם לא תעמדי בתנאיו. אישה בת חורין את, כבדי את עצמך ושמרי על עצמך."

"אז להתכוון בתפילה ביום כיפור שאצליח לפייס אותו?" היא שואלת בהיסוס ומפללת שהשמים יושיעו, אך הרב משה בשלו, "לא, עוד לפני היום הקדוש, קומי ועשי מעשה של בחירה בעבורך." אבל זה בעוד ימים מספר, חושבת לעצמה הבחורה, והרב מוסיף בשלווה, כמו שמע את חששהּ, "ומן השמים יעזרוך." והנה היא מחייכת, עיניו של הרב נוסכות בה פתאום את זרע ההתחדשות ואת האומץ לא לוותר. בכל זאת היא קמה מהססת כי רוצה להישאר עוד, אך ברוך דוחף את ראשו פנימה והיא מתיישרת, "חתימה טובה, כבוד הרב," ויוצאת. עוד המילים תלויות מעל הכיסא וברוך ממהר פנימה וספר גדול בידו. "מורי, בא עוד אחד שרוצה שתכתוב הסכמה לספר שלו," ומניחוֹ לפני הרב משה בחבטה, נהנה מהאדנות לרגע שיש בידו על מורו. משה מחייך לעצמו. יש הרבה כותבים, השאלה אם ספרים או ניירות הם מוציאים תחת ידם, והוא מרים פנים טובות אל האיש הממתין בדלת לברכתו.

שעת הבקשות ממשה מתקיימת אחרי התפילה, אלא שמאז החלו לעלות אליו ולחלות פניו, השתדל שיבואו עוד לפני התפילה ולא יפסידו פרנסה בשעות היום. לא אוהב הוא שמשחרים לפתחו, זאת האמת, והתחמק מכך שנים רבות, אך משרבו התחינות וראה כי מצליח הוא להקל את מצוקות הלב, אמר לעצמו, ממה נפשך, נטע בך הקדוש ברוך הוא מעט בינה לסייע, קום ממקומך שאצל הספרים וענה לבני האדם. ועוד שתלמידו המובהק והחכם, ברוך, בחר לסייע בידו ומתרוצץ בין עבודתו בבניין ובין תלמודו ובין סידור רשימות הממתינים. כמו קשרו קשר שניהם, מורי וברוך, בלי שידברו ביניהם, כי שעות הבוקר המוקדמות מוקדשות לאחרים. הדבר החל כשראה כמה שהם מצטרפים, באים ומצטופפים במעלה הרחוב בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, כדי לחלות פניו, ואין הוא רוצה לעכבם. ניחא, אתפלל ברכות השחר לפני שאקבלם, ואז ייכנסו חלקם אלי עד התפילה. ומי יודע, שמא יחליפו את ההמתנה וייכנסו לעזרה להתפלל, הרי טוב שידברו עם המלך בעצמם ולא דרכי. אבל אין הם שומעים והם חושבים שאני, הבשר והדם, יכול להשפיע את שפעו בעולם. אלא שהאמת ניתנת להיאמר שאינני אלא צינור, והלבבות הם שנפתחים כשהם מגיעים לירושלים, לרחוב, למדרגות, לבית הכנסת. אמנם מוטב היה שייכנסו ישירות לתפילה בלי כל השערים הללו, אך כפי הנראה לבי גם הוא שער כלשהו.

ואכן, בית הכנסת של מורי, שאותו ייסד לפני שנים רבות, מלא וגדוש בממתינים שמההמתנה לוקחים סידור והנה הם מתפללים. קרבתם אל הרב כבר ממלאת אותם בתחושת היראה שאליה נכספו, וכשמורי מוציא את ספר התורה, הם חשים התרוממות עם התקרבותו אל ארון הקודש הפתוח. למרות שמונים שנותיו לוקח משה את ארון העץ הכבד ובתוכו ספר התורה מתוך ארון הקודש ונושא אותו בכבדות. היום תענית ויקראו בו "וַיְחַל מֹשֶׁה", והוא מצטמרר לרגע. שקט משתרר, רק השעון הישן מצלצל את השעה. יש מי שמפריח נשיקה לעבר הספר ויש כאלה שעוצמים עיניים ומתפללים בלחש לתוך לבם, יש אף שמזילים דמעה על עצמם וכאלה שתמהים לאן עולות המילים המתמלמלות ואם אכן הן עולות. כי בכוחו של הספר לבלוע אל תוכו כל מאוויי העולם. רק שלמה רכון על סידורו, מדפדף בו קדימה ואחור ואינו ער למתרחש. כיפתו שעל ראשו מאוירת בדמותו הססגונית של דוב קטן ומתנדנדת לה עם נדנודיו.

בצעדים זהירים מתקדם משה ובידיו הספר הכבד לעבר הבימה שבמרכז בית הכנסת ולהרף עין מביט בשלמה, בנו הצעיר המדפדף. במבט זה הוא משגיח על כיפתו של שלמה שנאחזת בסיכה בשארית חוטיה לבל תיפול, ולפתע מסתחרר ונדמה לו שהספר אינו בידיו. והספר נשמט מהן פתאום ונפילתו אינסופית ומתארכת נצח, ואז ברעש גדול נשבר כיסוי העץ של התורה על הרצפה החשופה. ברוך מזנק מעל כולם, אך הוא מאחר את המועד ולא רק שלא עוצר את הספר מליפול, אלא גם דוחף את הספסלים ומפיל אותם במרוצתו ודוחק לאחור חלק מהאנשים. משה, שלא יודע את נפשו, מתיישב על מדרגות הבימה, נבוך והמום. המתפללים נאספים מעליו, לא יודעים במה לעסוק קודם, ואיש אינו מעז לגעת בספר שהתפזר. משה שולח את ידו אל הכיס, מוציא משם משאף ובנשימה קצורה אומר לאנשים, "תעזרו להרים," והם חשים אליו, אבל ברוך מבין את כוונתו, "הספר, הספר," ומתכופף לרצפה בעוד משה שואף נשימה עמוקה מהמשאף אל תוך פיו, עד שמסתדרת נשימתו. פתאום מעליו שלמה, ולמרות ארבעים שנותיו מתיילד הוא לאביו, "מי עשה לך, אבא?" "אני בסדר, שלמה," עונה לו אביו וחש בברוך שכבר מוציא את הסלולרי לחיוג.

"אַל," הוא מסמן לתלמידו-שמשו.

"אבל מורי," מתעקש ברוך, "אולי זה היה שבץ."

"אני לא זקוק, תכבה."

והנה שלמה מתכופף אליו עם כוס מים. "קח אבא, תשתה." משה בתוכו מסרב, ואיך ישתה והיום צום גדליה, ואיך ישתה ועליו לצום ארבעים עם הנפילה. הוא מסרב לבנו אך מפטיר אליו חיוך. עוד חיוכו הרך כלפי בנו על שפתיו, והנה מעליו כמה מתפללים כבר דנים בפלפול על מי החובה לצום, על הקהילה או על שליח הציבור שמאצלו נפל הספר. אחד מהם, הידען, לוחש שהנפילה חמורה מאוד וכולנו צריכים להתענות, אך עונה לו חברו שמה יעשו ושליח הציבור כבר זקן ובא בימים ואיך יצום, והשלישי משיב שאילו השליח לוקח על עצמו, הרי הוא פוטר את הקהילה, וזה רק מנהג לצום ארבעים יום ולא חובה, והרביעי אומר שהתענית היום נדחֶה ואפשר להקל. אבל אנחנו בימי התשובה, עונה הידען הראשון, ותכף יום כיפור. אמר "יום כיפור", נחתמה השיחה, שבכוחן של המילים הללו לסגור את הגולל.

שומע גם משה את כל המחלוקות והמנהגים שהתפתחו מעל לראשו ושומע גם הוא את הצמד "יום כיפור" ומחשבותיו כבדות. על ששילחתי את בנַי נפלה התורה. הקהילה אין לה מאום לא משלי ולא משל הספר, עלי העוון.

"עזור לי," הוא לוחש לברוך, אך שלמה הוא שדוחף את זרועו תחת ידו של אביו ומושך אותו שיקום.

נפל משה, נפל הספר והנה נפל דבר.

נתכנס בתוך עצמו, וכמו אין לו ממתינים, חשב למהר אל ביתו, אך מה יעשה עם כל המבקשים בשביל, במדרכה ובמדרגות? יצא מבית הכנסת עוד בטרם "עלֵינו לשבֵּח" ובטרם העמידה ובטרם הקריאה, בבהילות יצא, ושלמה מחרה-מחזיק אחריו. סביבו הוא שומע את הקריאות, "איך אתה מרגיש, מורי צדוק?" ו"עד מתי לחכות?" לטורח הם עליו, רוצה הוא להגיע הביתה במהירות ולהיסגר מאחרי הדלת. "אבל אני פה מחמש, חשבתי שהרב מקבל גם אחרי התפילה," מתלוננת אחת הנשים, ושלמה עוצר לידה ושואל בסקרנות, "מאיפה את?" וכשהיא עונה לו שהגיעה מרמלה, הוא מניף ידו בביטול, "אה, זה לא רחוק," וממהר אחרי אביו המתרחק במורד המדרגות. ברוך שרץ אחריו מסב את תשומת לב הממתינים, "אל דאגה, מורי יראה אתכם," ורושם אותם ברשימה שמי יודע מתי תתממש, אך היא נוטעת תקווה בלב כולם שהנה מורי יחזור ותבוא ישועה לדאגותיהם.

סינר פרחוני, שאִמרה בארוקית מסולסלת מעטרת את שוליו, קשור למותניו של שלמה. כיפתו הדובית ממשיכה להתנדנד ומכנסיו מופשלים עד מעלה הברך. יחף הוא שוטף את הבית ולא יעזור כמה אמר לו אביו וכמה העירו השכנות כי עלול הוא להחליק, והוא בשלו, "כמו אמא אני". "אבל אמא לא נהגה לשטוף יחפה, מה עלה בראשך?" אבל כך הוא זוכר אותה וסוף פסוק, נפנה והלך. אבל שלא כמו אמו עליה השלום, הוא מנקה את הבית עם ווקמן קשור למותניו ואוזניות גדולות כחולות מכסות את אוזניו ואינו שומע מאום, רק את הפיוט. ויפה בוחר לו אביו בכל שבוע את הפיוטים התימניים המתאימים לשבת הקרובה, ששלמה יגיע לבית הכנסת וכבר ידע כיצד להשתלב. חולשתו של שלמה היא בזיופיו הרבים ולשווא מתקן אותו אביו, ששומע את סטיית המנגינות עד לספרייה; על חינם הוא מעיר לו שוב ושוב. עולמו של שלמה שלם בפיוט שממלא את האוזניות ולבו רכון אל המילים. יום הכיפורים ייכנס בשער בעוד ימים מספר ושלמה אינו יכול שלא לעצור את הדמעות כשהוא שומע את הפייטן אהרן עמרם, שבוכה בקולו הנקי כיצד דפקו בשערי רחמים לפתוח, הבן להיזבח והאב לזבוח. אמנם אומרים עליו, על שלמה, כי הוא קשה-תפיסה, אולם את היעדרה של שרה אמנו במעשה העקידה הוא מבין היטב. הוא, שחסרונה של אמו תלוי מעליו כל הימים, גם כשצחוק ממלא את פיו ואת נשמתו. והנה הוא מגיע בניקיון אל החלק האהוב עליו, ניגוב תמונתה של אמא התלויה על הקיר. את הסמרטוט הוא מעביר על המסגרת ובעדינות על הזכוכית, שלא תיפצע. עם תנועותיו מתעקמת וזזה התמונה על המסמר, אך הוא מיישר אותה, מחייך אליה, מתרחק, מחייך מרחוק, מתקרב ומנשק ברוק גדול, עד שהוא צריך לנגב אותה שוב. כל כך שקוע הוא ביחסיו עם אמו המנוחה, שאינו מרגיש שאביו נכנס עד שהלה מסיר את האוזניות מעל לראשו וגוער בו בחיוך, "אם תנקה אותה כל הזמן, זה לא יחזיר אותה."

שלמה מתכווץ, שהרי כך בדיוק הוא מרגיש שיקרה אם יחייך אליה וישוחח איתה, והנה המציאות נושפת במשב רוח ומחזירה את רומיה אמו אל תוך המסגרת האפורה והדוממת.

"איפה הכחול?" שואל משה, טרוד.

"אה?" מתנער שלמה.

"הכחול, הכחול."

"אה."

שלמה פותח את המגירה שמתחת לטלפון הקבוע בקיר, מחטט עד שמוציא את פנקס הטלפונים המרוט ומגישו לאביו.

"תמצא לי את יונה."

שלמה מחייך, הוא לא צריך פנקס.

הוא מרים את האפרכסת ומחייג אל יונה אחותו מתוך זיכרונו, צליל חיוג נשמע והוא מגיש לאביו שידבר. שלמה חוזר לחבוש את האוזניות ולהתעמק בפיוט "עת שערי רצון להיפתח".

משה מקשיב וממתין שבתו תענה, אך קולה של ההודעה, מזכירה אלקטרונית קראו לזה פעם, נשמע: "שלום, הגעתם לדרך אדמה, אשמח מאוד להאזין להודעתכם ואחזור אליכם בקרוב. אור ושמחה."

צפצוף ארוך נשמע, ומשה מתלבט אם לסגור. עוד הוא נמלך וחושב מה יאמר, ולפתע מחליט ואומר במהירות: "יונה... כן... אני צריך שתכַנסי את אברהם וחיים. תבואו אצלי מחר בבוקר, אני אבטל את האנשים הממתינים." צליל ניתוק נשמע, ומשה ממהר לתפוס את זנב הצליל וממלמל, "זה חשוב מאוד."

בנוהג שבעולם אדם רגיל לאסוף את ילדיו - לארוחה, לנסיעה, לדיבור. משפחות מתכנסות מול המסך או מול ארון המתוקים שבמטבח, ורק למשה קשה לבקש מילדיו שיבואו להתכנס יחד. לא שלא יבואו, אלא שרומיה היא שהדביקה ביניהם והוא, שישב ימים, חודשים ושנים בספרייה, היה שומע שהם כבר פה ומגיע. אפילו בלילות שבת, כשהיו יושבים לארוחה, היה ממהר ללכת וללמוד איזה דבר של לימוד שבת, מתאווה ללימוד. אמנם בילדותם הרכּה גרגר עמם את החתול שהביאו מהרחוב ואף רקד במעגלי יונה, כך קרא לעיגולים הסוּפיים שחוללה בהם הילדה. אבל כשבגרו ניסה להושיב את ילדיו ללמוד יחד, וכבר מכאיבה לו המחשבה על בנו בכורו. וחיים השני, החריף והבקי, היה נשאר ומסתובב סביב אביו ושואל וחוקר ומונה עד שמשה כאב את חוצפתו ואת העזת פניו נגד התורה. ואת אברהם ניסה להושיב, אך מוחו המהיר של האב לא עמד באטיות המחשבות של בנו והתייאש, וכעבור זמן, משגדל, נשמט גם הוא מהלימוד ומצא עצמו עומד בין הסירים של אמו, והיא מלמדת ונותנת ואומרת, תוסיף, תערבב ותטעם. ויונה? מאז ומעולם טיפלה ברגליו העייפות, אהבה להגיש לו עוגות מעשי ידיה, אף שבילדותה נשאה ונתנה איתו בסיפורי פרשת השבוע ולמה רחל ולא לאה, אבל מתוך שאהבה את הסיפורים ואת הישיבה עמו. וכשבגרה, אט-אט נשמטה גם היא מהלימוד, אולי לא רצתה ללמוד או לא חשבה שהלימוד עבורה, וחיזקה את מסורת תימן במנהג הבית שאבא לומד עם בניו והיא רכונה עם אמה. "אפילו אני לא לומדת", היתה רומיה מצטחקת, ויונה כמו נספגה בתפקידה המסורתי של אמה. מאז נישאה היא רחוקה ולא קל לה להגיע, אבל להתקשר היא מתקשרת בכל כמה ימים. ושלמה, אותו מלמד משה טיפין-טיפין. עכשיו הוא זקוק לכנס את ילדיו, כי לא לעולם חוסן, ורוצה מאוד דווקא בעשרת ימי התשובה לראות אותם, לדבר עמהם ולומר את אשר על לבו עליהם, עליו ועל הספרים. אבל להתקשר בעצמו לא הצליח וביקש משלמה שיודיע להם אחד אחד. שנים עוד דבקו כמשפחה, אבל מאז המאורע שלאחריו נשבר לבה של רומיה, נפוצו לכל עבר.

בשעות הערב יושב שלמה במטבח הקטן, ליד השולחן המכוסה בשעוונית מעוטרת בפרחים כחולים. כל כמה שאמר לו אביו שאין צורך במפה להפריד בין בשר לחלב, לשלמה ההרגלים עוד מאז היתה אמו בחיים ודאגה שלכל סוג ארוחה המפה שלה. אמנם נשואה היתה לכבוד המורי, שכל כך הרבה בארץ ומחוצה לה מחכים למוצא פיו, אבל בעניין המטבח, המפות, הכיורים והכלים היתה אומרת, "זו הממלכה שלי". ומשה, האמת, היה מסכים איתה. כשבאו להתייעץ איתו באיזה עניין, שאולי בסיר של הבשר נכנס קצת חלב, היה שולח אותם לרומיה רעייתו שתחיה, "היא מבינה", כך אמר. או שולח את הנשים שישאלו את אמותיהן, "כמו שנהגה אמך, כך תנהגי", היה עונה, במיוחד בשאלות של נידה וטהרה. אבל שלמה זקוק לסדרים כמו בחייה של רומיה אמו והוא מתעקש על המפה הכחלחלה, "כי אוכלים עכשיו גבינה", ומשה לא מוחה בידו. צלחתו של שלמה מלאה וגדושה בלחם, שתי ביצי עין וירקות מסודרים בחיוך לא כל כך מוצלח. גם למשה אביו הכין צלחת כזאת ולידה כוס קפה גדולה במיוחד, אבל משה שקוע ואינו אוכל. "אבא, אתה לא רעב? כבר נגמר הצום גדליה," אומר לו שלמה, אך משה לא עונה, ושלמה נפנה אל המזלג ודוקר את הביצה ומחורר אותה.

"הספר תורה כבד, נכון?" ממשיך שלמה להתעניין, ומשה עוצר את ידו של בנו מלחורר. "או שתאכל או שתיתן למזלג לנוח."

משה קם ממקומו לצאת את המטבח מבלי שאכל. בפתח הוא מביט בבנו וחוזר לוקח את כוס הקפה, ששלמה לא יצטער שהכין, ויוצא. שלמה מביט בצלחת שנותרה על השולחן וממשיך לחורר את ביצתו של אביו.

משה יוצא את הבית וכוס הקפה בידו. הוא מוודא ששלמה לא משגיח ושופך את הקפה במסננת הביוב שבחצר. אנסה קצת לצום, שעלי עוון הספר שנפל, שלא השגחתי. ומי ישגיח עליך? הוא גוער בעצמו, הרי אתה כבן שמונים שנה ולא נכון לא לאכול ולא לשתות, ומה לך כי נעשית כביכול צדיק יותר? לא משה אתה בהר ולא ארבעים יום, קום ושתה. כך מתווכח בתוך תוכו, אבל הספר, הספר נפל ועוון העדה כולה עלי. עוד הוא מחשב בלבו את הצדדים וצועד בחצר לכאן ולכאן ונעמד כבכל יום לפני דלת ספרייתו שבחצר הבית. דלת כחולה ופיתוחים מפורזלים עליה ובמרכזה מאותן זכוכיות חלביות מעוצבות שהיום כולם ממהרים לעצב בתיהם בהן. אבל הוא ורומיה מרתו עליה השלום, כשקנו את הבית לפני קרוב לשישים שנה, הביאו את הדלת ולא היתה יקרה כל כך כמו שהיום. אבל אמת, היתה בצבע לבן, ורומיה הביאה יום אחד צבּע שיצבע את הדלת, "מה יש, נשנה". ולא גילתה למשה כי הכחול נגד מרעין בישין ועין הרע, שחלילה לא יבואו עליהם עוד. כבר באה עליהם הרעה אחרי שנולד שלמה בנם הקטן ואמרו עליו הרופאים שהוא מבין לאט. הסבירו והתפלפלו כל כך הרבה כמו היו בבית המדרש, אבל היא הבינה מהר שלא יגדל להיות גדול הדור וזהו. קיבלה אותו באהבה, אבל את הדלת הלבנה, על כל צרה שלא תבוא, נצבע, נאנחה לעצמה. ידעה שהצרות כבר באו ופקדו את ביתם, ורק התפללה שריבונו של עולם ישמע, שלא יבואו עוד. כמה חודשים אחר כך נפטרה, ולא בייסורים אלא בשנתה. הלוואי על העולם ועלי למות מיתת צדיקות שכזאת.

טוב שצבעה בכחול, מודה משה בינו לבינו, שכבר הצבע הקודם התקלף ולא מכובד שיבואו כך אנשים אליו וה"ברוך הבא" מקולף. הוציא את צרור המפתחות מכיסו, מפתחות ולא מפתח כי שני מנעולים לדלת, אחד למטה ואחד למעלה כמו משקיף, ולא היה מסובב פעם בכל אחד אלא הרגל עשה לו מימים ימימה, שקודם המנעול העליון שני סיבובים לימין עד נקישת הלשונית הנכנסת, ושלושה סיבובי מפתח לתחתון. פשוט שהעליון מנעול חדש יותר ומסתובב בהנאה, ואילו התחתון כובד משקלן של עשרות השנים כמו רובץ עליו, והוא מתלבט אם ראוי לפתוח את הספרייה. אבל משה מיומן וכמו בכל יום עם פתיחת הדלת, הוא נושם עמוקות ונכנס לאפלולית החדר ומודה בלבו על דממת הספרים ועל ריחם המקיפים אותו. זהו ביתו. זהו מבצרו. לו אהיה בשארית ימי הנותרים רק בתוך מקדש זה, הוא מעז לומר לעצמו. כבר עייפתי. והנה מתגנבת לה מחשבה דוקרת ללבו שמא הוא מתאווה למות לבדו, ללא ילדיו סביבו, וממהר לסלקה.

על שולחנו גבעת כרטיסיות לבנות מלאות בכתב ידו הצפוף, כתב יד שסיגל כילד עוד בתימן והוא מה שנקרא רש"י, אך למעשה הוא כתב יהודי-ספרדי כנראה עוד מימי הבית השני. הוא מביט בערימה וחושש כי הנה היום יסיים את ספרו האחרון ומה אז. עמודים בודדים נותרו לפניו ואז ייקח את ערימת הכרטיסיות כרוכה בגומייה אל המסדר בבית הדפוס, שכבר מכיר ויודע לזהות את כתב ידו של משה, שלפחות עשרים ספרים משלו כבר הדפיס והוציא לאור. יש שיאמרו לא משלו, אלא שגאל ספרי ראשונים עתיקים שהתגוללו בבדידותם, הציל את אותם עלים של אבותינו החכמים, תרגם ופירש את כוונת הכתוב, ואותה כתב על גבי כרטיסיות שכאלו. יכול היה משה להרוויח מספריו הון, שמבוקשים הם בבתים רבים ובספריות גדולות בעולם, אבל ביקש שימכרו אותם במחירי עלות, "שייהנו בהם האנשים". גם רומיה הסכימה איתו שאין מתפרנסים מהתורה, וכל מה שהוא יודע לא שלו ולא משלו, אלא מאת השם יתברך, ששם בראשו ובלבו את הרעיונות, והוא מניחם על הכתב. פרנסתם מצויה, תודה לאל, וחלילה להם מלחיות על חשבון התורה. נדמה כי מיום שנולד לא הוא שבחר לגאול את אבותיו, אלא הם שבחרו בו ואי-אפשר לו אחרת ואי-אפשר לו שיתנגד, כי מינקות ינק אהבה עזה וחיבה לדברי קדמונינו, ובתוכו ידע כי זה מה שייעד לו הקדוש ברוך הוא בעולם הזה. את הכרטיסייה האחרונה הוא מחזיק בידו ואת סופה הוא כבר יודע. במשפט זה הוא מהרהר כל השנה האחרונה כי ברגע שייכתב, יגיע גם הוא אל סופו.

"יודע אני כי רגלו של המלאך כבר בפתח ביתי", הוא כותב ואין לו מקום לסיים המשפט בקצה הכרטיסייה. מסמן הוא חץ קטן לצדה השני, הופכה וממשיך שם, "וכשייכנס אדע כי עבודתי היתה נחת רוח לאבותי ותקוותי כי לא יחדלו בני מעבודתי זו". בחושבו על בניו נצבט הלב ולרגע עומד הוא וממהר לנשום אליו פנימה, שלא יפסיק לעבוד, טרם. בנשיפה הוא שם לב כי המילה "רוח" נתקלקלה לו ונכתבה "רות". הוא ממהר לקחת את האולר הקטן שעוד בתימן שיחק בו, כשהיה ילד, ומגרד את הדיו שסרח, עד שנותרת המילה "רוח" ורווח לו.

ומתוך שרווח לו הוא מרים את עיניו מהאותיות הקטנות לעבר ספרייתו העצומה ורבת-המדפים עד התקרה, שכולם מלאים וגדושים בספרים. כאן אני מוכן למות ואף להיקבר, חולפת בו פתאום המחשבה, ונעימה היא לו ונעימים לו כתבי היד שליקט והביא לפני שנים ממערות תימן וריחם ייטיב לו מכל הבשמים שבעולם.

עוד לא הספיק לנשום מעט והנה דפיקה בדלת, לא עדינה ומהוססת כמו רבים המתדפקים אצלו, אלא אחת שיודעת את רצונה. דפיקה בעלת עמוד שדרה יציב המתנהגת כמלכה. ואכן עם הדפיקה נכנס לו גולדברג, שבכל ממלכת ספרים מתנהג כשליט, ושלמה רץ אחריו פנימה מתנצל, אומר במבוכה, "אני אמרתי לו שאתה לא מרגיש טוב." אבל גולדברג מנופף בידו לשלמה כאומר, אין לי צורך בכל זה, ומיד נפנה למורי צדוק, שמרגיע את בנו, "זה בסדר, שלמה."

גולדברג רק מחכה לאישור ומיד פותח, "שלום הרב, אמרתי לבנך כי איש בשורות אני ולא כדאי להתעכב."

להתעכב? שואל משה את עצמו. אמנם המלאך בדלת, אך משימה עדיין לפניו ויעשה מה שביכולתו כדי לעכב את הימים, שלא יבואו לקצם, והנה נכנס פה גולדברג באדנות ומחיש את הקץ. שלמה כוסס את ציפורניו ועוקב אחרי גולדברג שמסתכל סביב, מתקרב למדפי הספרים ומתרחק מהם ומריח באפו את הגווילים העתיקים. כל כך נזהר לא לגעת, שמרוב שנזהר אצבעותיו כבר קופצות ממקומן אך יודע הוא להשיבן. משה יושב על הספה שבקצה החדר, השולחן לפניו, אינו מש ממקומו ורק עיניו מתרות בגולדברג שלא ייגע. "נפתלי," הוא קורא וגולדברג עוצר.

"מה שלומו?" שואל נפתלי לפתע בהיסוס, אך משה ממשיך בקולו הברור, "לא הסכמתי בעבר ולא אסכים גם היום, נפתלי."

שלמה חש שלא בנוח עם קולו הנחרץ של אביו ומגמגם, "אני, אני יביא תה," ונעלם. משה מחייך אחריו וגולדברג מתיישב מולו על הכיסא. משה משכל את רגליו על הספה ונשען בנינוחות לאחור על גבי הכריות הפזורות למשענת. גולדברג מעז לפתוח את אחד הספרים העתיקים שעל השולחן ומיד סוגר, שמא אצבעותיו עלולות לא רק להכתים, אלא אף לשרוף מרוב שבוערות מתשוקת הדפים.

"סליחה," הוא אומר בחנופה. "שנים אתה לא מאפשר לי להסתובב כאן בניחותא. שלא לדבר על רכישת משהו מכתבי היד שלך, אף פעם לא הסכמת."

"אבל אתה מתעקש."

"שמעתי על... ש... על שספר התורה נפל היום בבית הכנסת."

"אָלגָּ'אוּוָע יָאָכּוּל מָקָאוָּע," מחייך משה, ועוד לפני שגולדברג מבקש הסבר, הוא כבר מניח את דעתו, "הרעֵב יאכל אפילו רגלי חגבים."

"אולי אני רעב אבל לדבר מצווה. האם כבוד הרב אינו חושש?"

משה לא עונה ומשלב את ידיו כממתין. גולדברג מרים את תיקו על השולחן, מוציא כמה מסמכים וזכוכית מגדלת, משל היה שרלוק הולמס במרכז ירושלים.

"הרב הרי יודע," הוא מחניף לו, "כי משאת נפשי, כמוהו בדיוק, היא להציל את האוצרות האלה ושנינו הרי לא נעשים צעירים יותר." אוהב הוא גולדברג את המילה "הרי", שמחזקת, מדגישה ומשעינה את תוקף הדברים על אדנים עתיקים יותר. משאינו זוכה לתגובה, הוא שואף אוויר מלוא הביטחון וממשיך, "כבוד הרב, אני מבקש את רשותו להעריך את שווי כתבי היד העתיקים כדי למצוא קונה מהימן. אני יודע שאתה מסרב לשמוע על ביטוח, אבל הערך האספני והכספי של כל הספרים הוא רק כשכולם נמכרים יחד, ואתה הרי לא תאריך ימים."

ובאותה התנופה וללא רשות פותח גולדברג את אחד הספרים, דווקא זה שמתפורר מרוב שנים, ומביט בדף אקראי בעזרת הזכוכית המגדלת כבקי ויודע. אף על פי שגם הוא וגם משה יודעים כי הבקי מבין שניהם הוא משה, והוא מסוגל לספר לגולדברג, אם רק ירצה, כי הספר הזה בן שמונה מאות שנה וכי אביו מצאוֹ אחרי שיטוטים במערה בהרים, כשהוא מרופט ומלוכלך וחלקו כבר דהוי ומחוק. כל עמלם של משה ואביו היה להחיותו מחדש ואם רק ירצה, יתאר לנפתלי בהתלהבות את מילותיו של המחבר וכיצד ייבש עם אביו את הדפים המתפוררים. אבל משה לא רוצה והוא מביט בגולדברג שמשים עצמו מעיין. האמת צריכה להיאמר, גולדברג אכן מבין בערכם של כתבי היד. לפתע נרעד משה וסוגר את הספר על היד ועל הזכוכית המגדלת של גולדברג.

"רק אני אוכל לדאוג להם כמו שצריך," ממלמל גולדברג, אך לא מושך את ידו מתוך הספר שכך קנה לו שם אחיזה, "הרי... הרי לא ייתכן שהספרים ייוותרו כך ביתמותם."

והנה משה מתרומם ונעמד וגבוה הרבה מעל לראשו המקריח של מעריך הספרים הלז ושואג עד כי נגמר האוויר שעומד בחלל החדר: "הספרייה הזאת ירושה היא מבית אבותי, וילדי יירשו אותה אחרי."

"אבל אלה אוצרות, ומה יעשו בהם בניך? אתה הרי יודע שאני המומחה. הדור הבא לא יודע בכלל להעריך. והבנים שלך רחוקים, הספרים לא מעניינים אותם."

עוד המילים יוצאות מפיו, ומשה רוצה לשאוג, אבל בכאב הוא עונה, "נפתלי, אל תדבר סרה בילדי," וזז מהספה ומקים את גולדברג מהכיסא. שלמה עוצר בפתח הדלת ובידיו מגש שכוסות תה מתנדנדות עליו.

"אדון גולדברג," מתנשם משה, "כמו ששמעת, הפלתי את ספר התורה היום. תסלח לי. אני לא מרגיש טוב."

משה מסמן לו שיצא, וגולדברג מהסס לרגע ומוציא כרטיס ביקור ושם על הספר העתיק. "תתקשר אלי אם תתחרט."

"אינני מן המתחרטים."

גולדברג פונה לצאת ופורע את שערותיו של שלמה בהתנשאות, פולט "חבל" ויוצא.

משה מביט אחריו, שפתיו עצורות מכעס.

"אבל הוא לא שתה את התה שלו, אבא." שלמה מניח לפני אביו כוס תה.

"שב לידי, שלמה, בוא תשתה אתה."