בסימן הלוטוס

 פרק ראשון הדג נושם מים - יותם ניניו הילד - ציד דגים בפלמחים ובכרי-דשא - גירושים - ארמית גלילית - שפן קטן - מותו של עוֹגי - נשיותה של קרנפה - משהו לא מאוזן.

עזה כמוות אגדה, היה אומר אביו של יותם, שקרא רק ספר אחד כשהיה לו קצת פנאי - את אגדות האחים גרים.

ליותם ניניו היה מזל רע - המורה לספרות שיבחה את חיבורו על ספר זכרונותיו של ישורון קשת, בין הערמון והלילך. ישורון קשת היה לפי השמועה המטופשת מאהבה של המורה בזמן שטיילו יחד להר סיני. המורה לספרות היתה אשה קטנה עם חיוך מתוק, שדיים יפים ומבט ביישני. את מי ייקח הסופר לטיול רומנטי להר סיני, אם לא את מורתם? חיבורו של יותם עשה רושם מחריד בכיתה ט', כאילו חלה באותה מחלה שהעיתונים נוהגים לכתוב עליה כשאין להם במה למלא את עמודיהם, מחלת הזדקנות הבזק: הנה תינוק, הנה ילד, שנים מעטות חולפות ועור פניו כבר דקיק ומחורץ, ראשו קירח לגמרי, גבו כפוף, פיו מזיל ריר, עיניו דלוחות. בגיל שלוש-עשרה הילד מת והוא זקן בן תשעים.

והכי נורא היה שחיבורו של יותם התייחס למשפט שעורר צחוק רם כשהמורה ציוותה עליו לקרוא אותו לפני הכיתה: הדג נושם מים, האדם נושם אוויר ואילו אותו נער מוזר דומה כאילו זקוק היה לאֶתֶר בשביל לנשום לרווחה. בכיתה ט' בתיכון על שם רזיאל בעיר הקודש לא ידעו בדיוק מהו אותו "אתר" שהנער המוזר היה זקוק לו כדי לנשום, ואלה שניחשו שהכוונה היא לאוויר מעודן יותר מהאוויר הרגיל, לאוויר-פסגות, העמידו פנים שמדובר בגז-הרדמה, כדי שהנער המוזר יישן ויחלום לו כאוות נפשו.

החיבור קבע לתמיד את הדעה שיותם ניניו הוא חלמן ילדותי. תלמידי הכיתה שסלחו לו על עיסוקו במילים ועל יכולתו לדבר כאחד הקריינים ברדיו, החליטו עכשיו שהשם הבולגרי ההגון ניניו ניתן לאבותיו בגלל ילדותיותם. גם יותם חשב כך על עצמו: ניניו התינוק, ניניו הילד.

הוא היה ילד, ועולמם של המבוגרים ומעמידי הפנים שהם מבוגרים הקיף אותו כמו אוויר, כמו שהמים מקיפים את הצולל. אבל אחרי הטירונות, אחרי מלחמת לבנון, אחרי שקיבל את האם-איי והתחתן, משהו בכל זאת השתנה. הוא נשא לאשה את אהובת ליבו הראשונה, מילי, ובשנת נישואיהם הראשונה תחושת ילדותיותו נמוגה, אולי בגלל מילמולי ההתמסרות והעונג שהשמיעה. גם התרגיל שלימד באוניברסיטה עורר עניין, והבלשן הדגול פרופסור בן-ציון גוֹלְדְהַמֶר שיבח את מחקריו בארמית גלילית.

הם קנו דירה צנועה ביפו, לא רחוק מהנמל, וליותם, ירושלמי, נראה הים כאילו הוא מוקף הילה של הרפתקה. הוא התחיל לצוד דגים, רכש ציוד פשוט ולמד להשתמש במסיכת צלילה וברובה חיצים. עם שחר היה יוצא, מכניס את הציוד לחיפושית, מושיב את כלבו עוֹגי על המושב לידו ונוסע לחוף פלמחים לצוד שם לוֹקוּס, חד-מקור גדול, סַרגוּס. החוף לא היה מרוחק מביתו יותר משלושה-עשר קילומטרים, וכבר כשירד אליו היתה מתעוררת בו עליצות למראה רחבות המקום והסלעים הנמוכים השחורים. הדגים אהבו את החוף, ותמיד עמדו כמה דייגים בתוך המים המתגעשים.

עמודי חשמל עקומים הזדקרו מעל לסלעי אבן-חול שנחרצו בהם פעם מערות קבורה. מצפון גהר סלע חרוטי גדול, צילו שחור. חולות ראשון לציון ומגדל שלום של תל-אביב נראו מרחוק. יותם היה פונה דרומה, ומרים לרגע את מבטו אל מרפסת המסעדה שבה נהג לשתות קפה או עראק אחרי ציד מוצלח במיוחד. ליד המסעדה השתרע בית-קברות עתיק, ומרחוק נראו אוניות עוגנות מול נמל אשדוד. אונייה טבועה היתה שקועה ליד החוף - חורבה ענקית, מפלצתית, שכמו נשטפה מהים. יותם היה סוקר בהשתאות את סבך מעקיה החלודים וההרוסים, מחליק במבטו שוב ושוב על מעקי הסיפונים העליונים ועל צלעות המניפה.

לפני שלבש את בגד-הים וחבש את המסיכה נשען יותם על חומת אבנים קטנות. אולי היתה זו סוללה של ההיקסוֹס, המלכים הרועים, בני העם המסתורי ששלטו במצרים ובארץ-ישראל מאות שנים עד שנעלמו מעל פני האדמה כבמחי יד. סלעי החול והקברים העתיקים ריגשו אותו. לפעמים חשב שיום אחד יגלה חרס היקסוֹסי, כד שבור ועליו כתובת חרוטה, והוא יפענח את הכתובת בעזרת כמה הירוגליפים מצריים שיימצאו באחת מפינות הכד. שפת ההיקסוֹס תתגלה, וכבדרך נס יופיעו במקומות רבים בעולם כתובות רבות של המלכים הרועים.

לפעמים היו החלומות צנועים יותר: הוא מגלה כתובת על אחד הקברים ליד המסעדה, או מוצא מטבעות זהב באחת ממערות הקבורה הביזנטיות. יותם בילה שעות רבות בחלומות על התגליות האלה, ממאן לשוב ליפו. החלומות, כמו השינה בילדותו, סירבו להתיר את החוטים שבהם היה קשור.

ידידו הקרוב ביותר ובעצם ידידו היחיד, עוד מימי ילדותו הירושלמית - שניהם התאהבו באותה ילדה ודיברו שעות על סרטים וכדורגל - אמן הזיקוקים גוּר קַרליץ, מצא פעם כשצלל בנמל קיסריה העתיק כתובת קיסרית הדורה חקוקה בשיש. הוא ירד לשם עם מיכל חמצן ועם אחד ממכשיריו, ניסר את לוח השיש, ומכר אותו להולנדי שהגיע ביאכטה שלו לבקר בנמלי הארץ. אומנם היו לגור ייסורי מצפון על שלא מסר את לוח השיש לרשות העתיקות, אבל בכסף שקיבל תמורת הלוח קנה סוללת טילי זיקוקים אדירה. יותר מתשעת אלפים דולר! חלומות בהקיץ אלה עשו את חוף פלמחים מושך אף יותר בעיני יותם.

לפעמים יצא לחוף רחוק יותר, לכנרת, לחוף כרי-דשא. בילדותו נסע עם אביו לטבריה, אבל אז לא אהב אותה. היה בה משהו ישן מדי, למרות בתי-המלון החדשים על שפת המים. פעם השתין על קיר אבני בזלת, והאבן נעשתה שחורה ומפחידה עד שחשש שמגופו שלו יוצאים המים השחורים. אך ציד הדגים שינה את יחסו לעיר. הכתובת בדרך, לפני הירידה, המודיעה שהנוסע נמצא בגובה פני הים, היתה כמו הנפת דגלון, ואילו הבזלת שהפחידה אותו בילדותו נראתה לו כעת מעוררת וקוראת תיגר.

ארבעה-חמישה מטרים מתחת לפני המים הכל היה מזדהר פתאום באור בהיר, רווי קסם. כמות הדגים במים הצלולים היתה מפתיעה: מוּשְט, מַרמוּר, בַּרבּוּט. מכריו, הדייגים מחוף פלמחים, לא האמינו לו שיש אוצרות כאלה בכנרת. כדי להיות הוגן עם הדגים נמנע יותם ממיכלי חמצן, וכשהאוויר בריאותיו היה נגמר היה מניח לכל, לרובה, לרשת ולמסיכה, ועולה למעלה. הוא מצא דרך לקשור יפה את הכל. הוא אפילו למד להתגבר על רתיעתו הקלה מהמתת הדגים ומניקוים.

מדי פעם מילי הצטרפה אליו, והיציאה היתה הופכת לטיול ארוך. כמה רבים היו התרמילים והחבילות שמילי לקחה איתה! יותם היה משתהה בכוונה זמן רב מתחת למים כדי לראות את פניה השמחות כשעלה. כשמילי היתה מקבלת חופשה מהבנק שבו עבדה הם היו נשארים באזור, לטייל בהר ארבל ובנחל עמוד. גם כאן היה חולם לא פעם על מציאת דברים פלאיים: אוצרות, פסלים, כלי נשק עתיקים.

במידת-מה שלט יותם בעולמו. מלחמה, אשה, אוניברסיטה, ציד דגים - לעיתים עוד חשב על עצמו כעל ילד בין מבוגרים, אבל זאת היתה מחשבה חולפת. עד שמשהו התחיל להשתנות אצל מילי. כאבי-ראש, התייבשויות, פריחות על צווארה וחזה, קשיי נשימה, שעות בהולות במגן דוד אדום ובמחלקות לטיפול נמרץ בבתי-חולים. מילי הפסיקה לאכול. כשהתחילה לדבר על גירושים יותם אפילו לא התווכח. נראה כאילו שד מרושע התערב בחייהם. הוא שהעניש את מילי בייסורי גוף, והוא שקרע אותה ממנו בעינויים משפילים.

יום הגירושים בא. יותם נשאר בדירה הקטנה עם הכלב הזקן שלו. אילו רק היה להם ילד! הוא הצטער שהשלים עם אי-רצונה של מילי להיכנס להריון.

עוֹגי לא היה צעיר, וחוכמתו, ששיעשעה את יותם לפנים, דיכדכה אותו כעת. כלבו היה מביט בו בעיניים שואלות, כאילו אמר: ככה זה, יותם ניניו, ככה זה יותם הילד, יותם התינוק...

שני שינויים נוספים הגבירו את בדידותו. הוא קיבל את הצעתו של פרופסור בן-ציון גולדהמר לעשות אצלו דוקטורט ולהיות עוזרו במכון החדש לשפות השמיות. זו היתה מחמאה גדולה - בלשן צעיר נבחר על-ידי בן-ציון גולדהמר! יותם היה יכול להיות בטוח שהדוקטורט שלו יתקבל בסקרנות ובאהדה, כמו כל דבר שידו של הבלשן הנודע היתה בו. אבל קבלת ההצעה חייבה אותו לעזוב את האוניברסיטה, ובלי תלמידים ללמד, הרחק ממסדרונות המחלקה, השתנה משהו בחייו. היה עליו לטרוח בעניינים אדמיניסטרטיביים, והאיש הגדול היה גחמני ולא נעדר מוזרויות. לפעמים הרגיש יותם שעם הזמן יהיה פרופסור גולדהמר תלוי בו תלות מכבידה.

בגלל סדר-היום החדש הפסיק יותם גם את ציד הדגים. הוא קנה אומנם חכה חדשה ויצא לפעמים לדוג בחוף גן קלור בתל-אביב, אבל ההבדלים בין ציד הדגים ההרפתקני לבין הדיג התל-אביבי היו עצומים. השמש והציפייה אכלו את נפשו, ועוֹגי היה מביט בו במבט שלצד תמיהה היו בו גם גינוי ותוכחה. היה חם על הסלעים הגדולים שהובאו לשפת הים, חם וצורב מדי. גם צבעם הפרעושי-מנומר של הסלעים עורר בו אי-נחת, שלא לדבר על הסרטנים הקטנים שזחלו בכל מקום והחולדות שהגיחו לפעמים. הוא היה בודד, לא כמו מתחת למים, בדממה המשכרת, אלא בחברת דייגים נוספים על שפת הים, תחת עינם הפקוחה של עשרות עורבים שמבטם הנוקב עורר בו רצון לקום ולהסתלק מן המקום. על הדשאים היו מתנשקים ומתלטפים זוגות רבים, צעירים עברו על אופנועים, ולפעמים חלף לידו איזה רץ והביט בסקרנות בדלי האדום שלו. אבל הדלי האדום היה בדרך-כלל ריק, והדגים המעטים שהצליח לדוג היו קטנים. המזל בגד בו, הראה לו אצבע משולשת, כמו בשאר הדברים.

לפעמים היה מקשיב לשירים שהתנגנו ברדיו, ואפילו גילה שניים שמצאו חן בעיניו, שירים חדשים של זמרים שלא הכיר. אבל הישיבה הארוכה, והציפייה לפרפור במים ולניתור המצוף, פוגגו לבסוף את סקרנותו, והוא חזר לשיר לעצמו את השירים הישנים שהכיר, שירי הוריו: בדרך לתבור הלכתי לבדי... כן, זהו, כן, זהו, זה גן השקמים... קול אורלוגין קורא חצות... דונה-דונה דו-נה דו-נה...

שובם של השירים הישנים העציב את יותם, והוא נבהל כשהבין שהשיר החדש היחיד שמצא חן בעיניו עד כדי כך שטרח ללמוד בעל-פה את מילותיו היה שיר ילדים של עוזי חיטמן: "אני זוכר שירים בגן כשהייתי ילד, איך שפן כל-כך קטן קיבל נזלת. בין הרים ובין סלעים טסנו ברכבת, טוב לשיר היה, נעים לקום וגם לשבת. השירים, המשחקים איפה הם עכשיו? אולי לפני, אולי מצדדי, אולי מאחורי הגב..."

השירים, המשחקים איפה הם עכשיו? יותם הביט בעוֹגי. הוא הכיר את עוֹגי היטב, את רעשי הלילה שלו, החלומות, הגירודים, התלונות, הרמאויות, העמדות הפנים שלו במלחמת הקיום עם כלבים אחרים, נהימותיו כשהשתוללו סופות ברקים ורעמים. יותם חש בעצבות של כלבו. עוֹגי, שהיה זללן גדול, כבר לא אכל כמעט, גם לא כשיותם קנה בשבילו את המזון האהוב עליו. עוֹגי התחיל לרזות, ויום אחד הוא קפץ מהמרפסת הקטנה ונעלם. דבר כזה עוד לא קרה. המרפסת לא היתה גבוהה במיוחד, אבל עוֹגי מעולם לא קפץ ממנה. יותם ביטל את האפשרות שעוֹגי נלקח או נגנב. הוא היה איתו מאז שמלאו לו שלושה חודשים - אם האשה בצער בעלי-חיים דייקה לגבי גילו - ואפילו בימי זוהרו, לפני שנים רבות מאוד, איש לא היה טורח לגנוב אותו. לא זו בלבד שלא היה כלב גזעי, אלא שהיה משהו בכתמיו האפורים והלבנים ששיווה לו מראה של כלב רחוב מוזנח. למרות שיותם טיפל בו היטב, כמובן.

במהומה רבה התחיל יותם לרוץ ברחובות הסמוכים. הוא נזכר במקומות האהובים על עוֹגי, בפינות מיוחדות, גינות, מעברים בין בתים. אבל עוֹגי לא נמצא בשום מקום. אני מכיר אותך, יותם אמר לעצמו, הסתלקת כדי שלא תצטרך למות בנוכחותי, כמו שמקובל בעדה הכלבית שלך, הזאבית והתנית. אבל אני אמצא אותך! יותם רץ שעות ברחובות ובין גינות הבתים, קורא: עוֹגי, עוֹגי, עוֹגי, מושך אליו מבטים מופתעים או לעגניים וקריאות של ילדים: עוֹגי! עוֹגי! עוֹגי!

יותם היה שוב ילד.

הוא חזר הביתה ונרדם. בבוקר העיר אותו צילצול טלפון. זאת היתה בעלת המכולת, שסיפרה שכלב הדומה לעוֹגי שוכב פצוע ליד המאפייה. יותם רץ לשם וראה מרחוק את כלבו, מטונף, פצעים רבים מנמרים את גופו, עיניו כבויות, פרוותו דומה לסמרטוט ישן. לא נותר כמעט אור בעיניו. הוא בכל זאת כישכש קצת בזנבו.

יותם נשא אותו בידיו. עוֹגי היה קל מאוד. בבית רחץ אותו היטב וטיפל בפצעיו. עוֹגי שתה קצת מים אבל סירב לאכול, ורק אחרי שידולים וליטופים רבים אכל חצי קציצה ותפוח-אדמה קטן.

יותם הלך למכון השמי, וכשחזר מצא את כלבו שוכב באותה פינה על הספה. עוֹגי שוב כישכש בזנבו, אבל לא הביט בעיני יותם, לא ממש. הוא נראה כל-כך חלש עד שיותם חשש לקחת אותו למרפאה, כדי שלא ייאלץ לשמוע הצעה להרדימו. כעבור שבוע עוֹגי שוב נעלם. הפעם יותם רץ מייד אל המאפייה. הוא לא מצא את עוֹגי ליד הגדר, אבל עקבות סיד הוליכו אותו למיכל אשפה רב פתחים. הוא הרים מכסה אחרי מכסה. לרגע הכל קפא סביבו. עוֹגי היה בפנים, שכוב באלכסון, חלק בלתי נפרד מן האשפה. לא אקבור אותו, אני לא ילד! אעשה כמוכם, המבוגרים! זה מקומו של פגר כלב! אמר לעצמו יותם. הוא היסס לרגע, אך לבסוף עמד בפיתוי להוציא את עוֹגי מהפח ולקבור אותו בגינת ביתו.

מותו של עוֹגי זירז את מכירת הדירה היפואית. הוא לא פגש את מילי, לא בזמן המשא והמתן ולא אחרי שקיבל את התשלום. אביה הביט בחוזה המכירה באי-רצון, אולי בחשד-מה. יותם נסע עם פרופסור גולדהמר לכנס בינלאומי, ובשובו שכר דירת חדר בבניין שבו שכן משרדו של הפרופסור.

יותם היה נאמן למילי, חוץ מפעם אחת, כששניהם יצאו לאכזיב ומילי נאלצה לחזור ולבקר את אמה שאושפזה בבית-חולים. זה היה עוד אחד מהתקפי הלב המדומים שלה שהפכו להתמוטטות עצבים מאולתרת היטב, הצגות שבהן היתה האם מומחית גדולה, לדברי מילי. הביתנים הלא מוארים בלילה, היין הרב, הירח המלא ורוח הים עשו את שלהם והצטרפו לתשוקתה של אחת השכנות, שנכנסה למלונתו עטופה בסדין בחצות הליל, אחרי שנגע - קצת בשוגג, בתנועה חצי-מכוונת של אדם שתוי - בשדהּ ובברכהּ.

אחרי הגירושים חזרה אליו ביישנותו, והוא היה מחכה בחוסר סבלנות ליום ראשון בכל חודש, היום שבו היה מסתפר אצל איה. יותם היה גאה בשערותיו. היה בהן משהו רך וגמיש, כאילו הן מזמינות יד של ספר שתיתן להן צורה מושכת ומתגרה. ואכן, איה ידעה כיצד לתת לשערותיו גוון של אשד שחור בכמה תנועות מספריים ותער, וגם הדרך שבה עטפה אותו בחלוק ונגעה בראשו נעמה לו מאוד. פעם אפילו הרכין את ראשו על זרועה, אבל איה יישרה את ראשו בתנועה שהיה בה משהו בין מחווה מקצועית, הבעת חיבה ואיתות שעל כל אחד מהם להישאר במקומו. גופה הגדול של איה, הנמשים שניקדו את מחשופה ושערה האדמוני הארוך והמפוזר - כשלא צבעה או עיצבה אותו בצורות שונות - השרו עליו רוגע.

היתה זו איה ששמעה ממנו תלונות על המרתף שבו גר, ליד הבימה, מתחת למשרדו של הפרופסור. היה משהו סגור ומבודד בדירה הקטנטנה, והדבר היחיד שיכול היה לעשות בה כדי להפיג את חוסר המנוחה שלו היה לשבת מול הטלוויזיה, לבהות בה ולהיווכח שלא רק לו אין סבלנות לבני-אדם. רק החיות מצאו חן בעיניו: דובים לבנים, עטלפים, סנאים, ציפורים, לטאות, אפילו רמשים. באמת כל-כך קשה לסבול מראה של בני-אדם? לביאה כירסמה פגר של איילה, אבל הזלילה היתה מצולמת בצינעה, ומייד הראו את חיית הטרף מוקפת גורים חמודים, ואילו הפגר היה נעלם בתוך העשב הגבוה. נשיותה של קרנפה; בדידותו של צבוע שמשפחתו נטשה אותו; הפרשותיה של נמלה חומה - הן שעוררו עניין במצלמת הטלוויזיה. נשיותה של קרנפה? אולי הוא מתחיל להשתגע מבדידות?

"לביאה? קרנפה?" צחקה איה.

בשל גחמה או אופנה חולפת, שערותיה האדמוניות היו שוב חופשיות וזורמות. "אני מכירה אשה אחת מול מכבי-האש ברחוב בזל. גברת פְרַנְסִין. בונים שם באזור. יש לה דירת חדר וחצי נחמדה בקומה שנייה. המקלחת והמטבחון קטנים, אבל יש שם מרפסת גדולה. והחדר עצום. היא קוסמטיקאית. מחזיקה את הדירה בשביל העבודה שלה, אבל כמעט לא עובדת. היא לא תפריע לך. משחקת קלפים."

"יקר?"

"לא זול."

"את יודעת שאני לא מרוויח הרבה במכון שלי," אמר יותם.

"כי אתה חמור. מאיר אמר שאתה יכול להעביר סדנאות תקשורת לאנשי-עסקים. תלמד אותם לדבר יפה, לנאום, לשווק את עצמם. זה מאוד מקובל עכשיו. ואתה בעצמך מכיר את האשה שמארגנת את כל הדברים האלה, בֶּטי נוֹימן-אַבְּרַבַנְאֵל. פגשת אותה כאן כמה פעמים. היא מכירה את כולם. אנשי-עסקים, עורכי-דין, מהנדסים. הם מצלצלים אליה והיא מסדרת להם מישהו שילמד דברים שקשורים בתדמית ובתקשורת. ובטי היא אשה משכילה."

"את בטי אברבנאל אני מכיר, והכרתי עוד יותר טוב את בעלה המסכן, מהצבא, אבל אני לא יודע שום דבר על תדמיות," אמר יותם.

"אז תלמד. תכיר אנשים, תכיר נשים, תפסיק להניח את הראש שלך בכל מקום כמו ילד בחיק אמו."

יותם הסמיק.

"הגיע הזמן שתתחיל לחיות."

"בעולם המבוגרים?"

"בדיוק," אמרה איה, "בדיוק. בעולם המבוגרים."

היא ליטפה את שערו, מרחה אותו במעט קרם בתנועה מהירה והביטה בו מכל צד.

"בסדר?" שאלה.

"אילו רק עולם המבוגרים היה בסדר כמוך!" אמר יותם. "בסך הכל אני רק רוצה להימנע מצרות. אני לא רוצה עוד צרות."

איה הסירה ממנו את הכיסוי שצבעו הכחול היה מדהים, צבע של מלכים. שערה הארוך זרם כמו להבה.

"אני לא מבינה בעניינים שלך," אמרה, "אבל לפי דעתי שפה שמית אחת מספיקה לבן-אדם לכל החיים."

כמו אצלו, גם אצל איה השיער היה הדבר היחיד שהיה מוצלח באמת. ואולי היה להם עוד משהו משותף - שניהם היו מפסידנים. היא היתה אהובתו של מאיר חנין, סוחר בדים שהבטיח לה שיתגרש ויישא אותה לאשה. פעם סיפר יותם לחנין על ריבוי השפות השמיות: על השמית המזרחית והצפונית-מערבית והדרומית, על הארמית, על לשונות ערב, על מואבית-עמונית-אדומית, על אמהרית. מה זה כל הקישקוש הזה? אמר חנין. הוא היה אחד האנשים הטיפשים והיהירים ביותר שיותם פגש בחייו, ויותם לא האמין שאיש כזה יעזוב את אשתו למען איה, שהיה בה משהו גדול מדי, משהו שהזדקר באפה הגדול מדי ובשפתה התחתונה הבולטת והבשרנית, משהו לא מאוזן.