בסיס האם

החורף האחרון שבו עדיין היו משפחה היה החורף של שנת 1982.

בטלוויזיה לא הפסיקו לדבר על מלחמה ודם ושביתות, ואבא שלו לא הפסיק לקלל את החדשות ואמא שלו לא הפסיקה לבכות בגללן. קצת קודם, לפני שבאו הגשמים, אבא שלו רקד על שולחן הסלון פעמיים בתוך חודש וחצי - בפעם הראשונה, אחרי שבאיירן מינכן הפסידה בגמר אליפות אירופה לאסטון וילה, ובפעם השנייה, אחרי כמה שבועות, כשנבחרת איטליה גברה על נבחרת מערב גרמניה בגמר הגביע העולמי. אבא זינק עליו עם שריקת הסיום, ידיו וראשו מונפים אל התקרה ואל השמים שמעליה, והוא שואג שוב ושוב "יש אלוהים", בזמן שהכוסות מתנדנדות בין הרגליים שלו ורק בדרך נס לא נופלות אל הרצפה. אחר כך הוא צעק פעם אחר פעם "פאולו רוסי" במבטא איטלקי וקפץ מהספה לרצפה תוך כדי שהוא מקלל את הגרמנים בקללות שהיה אסור להשתמש בהן בשום הזדמנות אחרת.

למרות זאת, אבא שלו אף פעם לא האמין בחרמות על מוצרים גרמניים. הוא חשב שזה מטופש וילדותי, ותמיד אמר, "אם נעשה חשבונות כאלה, של מי אוהב ומי שונא אותנו, לא נוכל כנראה לקנות כלום מאף אחד'" והוסיף, "מי אנחנו בכלל ומה אנחנו בכלל מדגדגים להם?" ובכל זאת, העונג הגדול ביותר שלו היה לצפות בגרמנים מייבבים בשידור חי ועוד על מסך של גרונדיג.

חוץ מהמלחמה ומהאינפלציה החורף היה מושלם; בכל לילה, מעט אחרי חצות, כוסו השמים בבת אחת עננים עצומים ובמשך שעות הוצפו הרחובות בטיפות דקות וארוכות שנחתו על האדמה כמעט ללא קול.

דניאל היה משאיר את החלון מעט פתוח בכוונה, ואם נשבה הרוח בכיוון הנכון, היה מתעורר אחרי שכמה טיפות כאלה התגנבו פנימה ונחתו על פניו. הוא קיווה שהאינדיאנים מהחלומות שלו מוצאים מחסה, אבל היה בטוח שהסוסים שלהם חשופים לגשם. אבא שלו הסביר לו פעם שזה לא מפריע לסוסים ושככה הם רגילים, אבל דניאל לא האמין שלמישהו יכול להיות קר בלי שזה יפריע לו.

בבקרים היה העולם מתעורר לרחובות בוהקים ולשלוליות ענק, שהיו העדות היחידה להתרחשות הלילית. השמים היו בהירים, כמעט שקופים. שמש ענקית, כמעט לא מידתית, עמדה במרכזם, לא מודעת לעונות השנה ולסדר כלשהו. לא היה זכר לא לענן ולא לעקבות הסוסים שאולי דהרו שם. לא היה רמז למה שכנראה יקרה שוב בלילה הקרוב.

כך זה היה - לילות חורף וימי אביב, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע.

◊

כמה חודשים מאוחר יותר אבא שלו חזר מהמפעל בערב, לא מותש כמו תמיד. פניו היו סמוקות והוא נראה נסער כשחצה את סף הדלת, שדניאל פתח בדיוק ברגע שאביו ניצב מולה. דניאל הרפה את איבריו ונתן לאבא שלו להניף אותו ולהצמידו אליו ללא מאמץ, כאילו היה חסר משקל.

אבא נישק אותו על המצח ובישר בקול חגיגי, "שמחה ארליך לא התעורר מהניתוח שלו!"

לדניאל לא היה ברור לְמה אבא מתכוון, אבל הוא הבין שמדובר באירוע משמח.

"זה על כל החסכונות שנאכלו לי בגללו," הוסיף אבא.

אמא שלו יצאה מהמטבח, סמוקה גם היא, מהאדים של קציצות העוף בלי בצל שטיגנה.

"חיים! מה אתה כל כך שמח? הבן אדם מת."

אבל אבא לא נענה לקריאה לסדר והדביק נשיקה רעשנית ורטובה במיוחד על מצחה. היא ניגבה את הרוק במגבת המטבח שבידה.

"מה אתה חושב, שאם מישהו אחר היה שר האוצר אז היית מיליונר?"

"אני לא צריך להיות מיליונר, אבל אולי היינו מסיימים כבר עם המשכנתה המזורגגת הזאת."

עוד לפני שהספיקה לענות נשמע צלצול ארוך שהקפיץ את כולם, ואמא שלו זינקה ראשונה לעבר הטלפון והכריזה שהיא עונה.

בינתיים אחיו הגדול אמנון יצא מהחדר. הוא לא נהג לחבק אף אחד, וכעת רק נענה לליטוף קצר של אבא על ראשו. מיד בסיומו סידר בהפגנתיות את שערו.

דניאל ניסה לספר על דברים שקרו בבית הספר, אבל משהו בקול של אמא שלו משך את תשומת הלב של כולם. קולה נעשה נמוך ורציני, והיא ירתה בקצרה את המילים שהשיבה. "כן, אני מקשיבה," ענתה, והוסיפה "כן" ואז עוד אחד, וקולה נעשה שקט יותר ויותר.

דניאל הבחין שמשהו מוזר קורה בגוף שלה, כאילו היא מתעוותת קלות; היד עם המגבת חיפשה משהו לא ברור ולבסוף כל גופה נצמד אל הקיר כאילו ניסתה למנוע מהבית כולו לקרוס עליה.

אמנון ניסה לומר משהו, אבל אבא שלו מיד השתיק אותו והצמיד אל פיו את האצבע המורה.

לאחר שהשיחה הסתיימה אמא שלו נשארה לעמוד במקום. הצליל היחיד שנשמע היה קול נשימותיה, שהלכו וכבדו ואיימו לחסל את מלאי החמצן של כולם.

אבא שלו התקרב אליה. "מי זה היה?" שאל. היא לא ענתה, רק התרחקה ממנו במהירות ונצמדה עוד יותר אל הקיר, כאילו צמצום המרחק ביניהם מסב לה כאב או מאיים עליה.

חלפו עוד כמה שניות. שלושתם שתקו וצפו בה מסירה מעליה את סינר המטבח, מקפלת אותו בתנועות אטיות ומוקפדות ומניחה אותו על שולחן פינת האוכל. ואז היא הלכה לעבר חדר השינה וסגרה אחריה את הדלת.

דניאל הביט לכיוון של אמנון, ואמנון הביט לכיוון של אבא שלו, אבל אבא שלהם נמנע מליצור איתם קשר עין. עיניו היו נעוצות בקיר הלבן שהדלת חשפה כשנסגרה, דבר שקרה רק כשאמא שלו ניקתה או כשאבא צבע פעם את הקירות.

חלפו שניות ארוכות ושום קול לא נשמע מחדר השינה.

אבא שלו התקרב מעט אל הדלת ואז ירה: "אולי תגידי מה קרה? מי זה היה? את בסדר? אפשר להיכנס?"

אחרי עוד כמה שניות ללא מענה הוסיף בכעס, "אולי לעזאזל תצאי משם ותגידי משהו?"

דניאל לא ידע מדוע, אבל הוא חשב לעצמו שיותר טוב שתישאר שם. נדמה היה לו שאבא קורא את מחשבותיו, כי הוא מיד פנה אליו ואל אמנון וביקש מהם ללכת לחדר. הם עשו כדבריו. אמנון חזר במהרה לדפדף באיזו חוברת אופנועים ונשכב על המיטה. גם דניאל נשכב על המיטה שלו, אבל הוא רק בהה בתקרה, עד שריח של שמן שרוף מכיוון המטבח הקפיץ אותו. הוא פתח בהיסוס את דלת החדר ויצא.

דלת חדר השינה של הוריו עדיין היתה סגורה. מהמקלחת נשמעו מים זורמים, והתחתונים של אבא היו תלויים על ידית הדלת כמו תמיד. הוא הגיע אל המטבח, כיבה את להבת הגז והוציא את הקציצות החרוכות אל הצלחת עם הנייר הסופג שאמא שלו הכינה מראש. הוא ניסה לטעום אחת מהן, אבל מהר מאוד הבין שהן בלתי אכילות.

זאת היתה הפעם הראשונה שבה הלך לישון בלי לאכול ארוחה חמה.