בעיית שפינוזה

 1

אמסטרדם — אפריל 1656

קרני האור האחרונות מנצנצות על פני מֵי הזְוַונֶנְבּוּרְכְוָול, ואמסטרדם מתכוננת לעצום את עיניה. צובעי הבדים אוספים את יריעותיהם הארגמניות התלויות לייבוש על גדות האבן של התעלה. סוחרים מגלגלים את סוככיהם ונועלים את דוכני השוק. עובדים מעטים המשרכים את דרכם הביתה עוצרים בדוכני ההרינג שעל התעלה, קונים משהו קטן לאכול ולוגמים מעט ג'ין הולנדי, ועדיין מתאוששים מן המגפה שרק לפני חודשים אחדים גבתה את חייו של אדם אחד מכל תשעה.

במרחק מטרים אחדים מן התעלה, ברחוב בְּרֵיי מספר 4, עומד רמברנדט וַן רַיין, פושט רגל ושיכור קלות, טופח במכחולו בפעם האחרונה על הציור "יעקב מברך את בני יוסף", חותם את שמו בפינה הימנית התחתונה, משליך את הפָּלטה שלו על הרצפה ופונה לרדת במדרגות ביתו הצרות והמתפתלות. הבית, שבעוד שלוש מאות שנים יהיה למצבת זיכרון ולמוזיאון על שמו, משמש ביום זה עדות לחרפתו, שכן הוא רוחש אנשים שבפיהם הצעות מחיר לקראת המכירה הפומבית של כל חפצי האמן. רמברנדט נוהם בגסות והודף את לוטשי העיניים המתקבצים על המדרגות. הוא יוצא מבעד לדלת הכניסה לביתו, שואף את האוויר המלוח וכושל לעבר הפונדק שבקרן הרחוב.

בדֶלְפְט, שבמרחק שבעים קילומטר דרומה, מתחיל אמן אחר את דרכו מעלה. יוֹהנֶס וֶרמֶר בן העשרים וחמש שולח מבט אחד אחרון אל ציורו החדש, "הסרסורית". הוא מעביר את מבטו מצד לצד. תחילה הוא מתבונן ביצאנית הלבושה עליונית בצבע צהוב זועק. טוב מאוד. טוב מאוד. הצהוב זוהר כמו אור שמש ממורק. ואז בקבוצת הגברים המקיפים אותה. מצוין — כל אחד מהם יכול פשוט לקום, לצאת מהקנבס ולפצוח בשיחה. הוא רוכן לפנים כדי ללכוד את המבט הזעיר אך החודר של הצעיר שטוף הזימה בעל הכובע המגונדר. וֶרמֶר מהנהן אל עבר דמותו שלו. בשביעות רצון רבה הוא חותם את שמו בתנועה ראוותנית בפינה הימנית התחתונה.

ושוב באמסטרדם, ברחוב בריי מספר 57, מרחק שני רחובות בלבד מן ההכנות למכירה הפומבית שבביתו של רמברנדט, עומד סוחר בן עשרים ושלוש (שנולד רק ימים אחדים לפני ורמר, שאותו העריץ כל ימיו אך מעולם לא פגש) ומתכונן לסגור את בית העסק שלו ליבוא־יצוא. הוא נראה עדין ויפה מדי יחסית למוכר בחנות. תווי פניו מושלמים, עורו בגון הזית חלק וללא דופי, עיניו הכהות גדולות ומלאות רגש.

הוא שולח מבט אחרון סביבו: רבים מהמדפים ריקים בדיוק כמו כיסיו. שודדי ים בזזו את המשלוח האחרון שאירגן מבּאהיה, כך שאין קפה, אין סוכר ואין קקאו. במשך דור ניהלה משפחת שפינוזה עסק סיטונאי של יבוא־יצוא, אך עתה האחים שפינוזה — גַבּריאל ובֶּנְטוֹ — הידרדרו לכדי ניהול חנות קמעונאית קטנה. בֶּנטוֹ שפינוזה שואף כעת אל קרבו את האוויר המאובק ומבחין בהשלמת ייאוש בצחנת גללי החולדות המתלווה אל ריח התאנים המיובשות, הצימוקים, הזנגוויל המסוכר, השקדים וגרגרי החומוס, ואל אֵדֵי היין הספרדי החריף. הוא יוצא החוצה ופותח בדו־קרב היומי שלו עם המנעול החלוד שעל דלת החנות. קול לא־מוּכּר, המדבר פורטוגלית מצוחצחת, מחריד אותו ממקומו.

"אתה בנטו שפינוזה?"

שפינוזה מסתובב ומוצא עצמו מול שני זָרים, צעירים יגעים שדומה שהגיעו ממרחק רב. אחד מהם גבוה, וראשו הגדול תלוי לו לפנים כאילו כובדו אינו מאפשר לבעליו להחזיקו זקוף. בגדיו משובחים באיכותם, אך מלוכלכים ומקומטים. חברו, לבוש בגדי איכרים מרוטים, ניצב מאחוריו. יש לו שיער ארוך ומשוטח, עיניים כהות, סנטר חזק וחוטם בעל נוכחות. הוא עומד בנוקשות. רק עיניו נעות, מתרוצצות אנה ואנה כרֹאשנים מבוהלים.

שפינוזה מברכם במנוד ראש זהיר.

"שמי ז'אקוֹבּ מֶנדוֹסָה," אומר הגבוה מבין השניים. "אנחנו מוכרחים להיפגש איתך. מוכרחים לדבר איתך. זה בן דודי, פְרַנקוֹ בֶּניטֶס, שהבאתי איתי עכשיו מפורטוגל. בן דודי," אומר ז'אקוב ואוחז בכתפו של פרנקו, "נמצא במשבר."

"כן," משיב שפינוזה. "אז מה?"

"במשבר חמור."

"כן. ולמה אתה פונה אלי?"

"אמרו לנו שתוכל לעזור לנו. שאתה אולי היחיד שיוכל לעזור."

"לעזור?"

"פרנקו איבד את אמונתו. הוא מטיל ספק בכל דבר. בכל הטקסים הדתיים. בתפילה. אפילו בעצם קיומו של אלוהים. הוא פוחד כל הזמן. הוא לא ישן. הוא אומר שהוא שוקל להתאבד."

"ומי הטעה אותך ושלח אותך אלי? אני בסך הכול סוחר שמנהל חנות קטנה. וגם לא כל כך מצליחה, כפי שאתה רואה." שפינוזה מצביע אל החלון המאובק שמבעדו ניבטים מדפים כמעט ריקים. "רבי מוֹרְטירָה הוא המנהיג הרוחני שלנו. מוטב לכם לפנות אליו."

"הגענו אתמול, והבוקר אכן עמדנו לצאת אל הרב. אך בעל הבית שלנו, דודן רחוק, יעץ לנו לא לעשות זאת. 'פרנקו זקוק לעזרה, לא לשופט,' הוא אמר. הוא אמר לנו שרבי מורטירה מחמיר עם ספקנים, שהוא מאמין שלכל יהודי פורטוגל שהתנצרו צפויה קללת עולם, גם אם הם אולצו לבחור אם להמיר את דתם או למות. 'רבי מורטירה,' כך הוא אמר, 'רק ידכא את פרנקו עוד יותר. לכו לבנטו שפינוזה. הוא יודע לטפל בבעיות כאלה.'"

"אני לא מבין את זה. אני בסך הכול סוחר —"

"הוא טוען שאילולא נאלצת לעבוד בעסק המשפחתי אחרי שאחיך הבכור ואביך מתו, היית גדל להיות הרב הראשי הבא של אמסטרדם."

"אני מוכרח ללכת. יש לי פגישה חשובה."

"אתה הולך לתפילת השבת בבית הכנסת? כן? גם אנחנו הולכים לשם. אני לוקח איתי את פרנקו, כי מוכרחים להשיב לו את האמונה. האם נוכל ללוות אותך?"

"לא, אני הולך לפגישה מסוג אחר."

"איזה מין סוג?" שואל ז'אקוב, אבל אז מיד חוזר בו. "סליחה. זה לא ענייני. האם נוכל להיפגש מחר? האם תסכים לעזור לנו בשבת? מותר, מפני שזאת מצווה. אנחנו זקוקים לך. בן דודי נמצא בסכנה."

"מוזר." שפינוזה מניד את ראשו. "מעולם לא שמעתי בקשה כזאת. אני מצטער, אבל אתם טועים. אני לא יכול לעזור לכם."

פרנקו, שעד כה השפיל את מבטו אל הקרקע, מרים כעת את מבטו וממלמל את מילותיו הראשונות: "אני מבקש מעט מאוד, רק שיחה קצרה איתך. האם תסרב לעזור ליהודי שפונה אליך? זאת חובתך לעזור למי שבא ממרחקים. נאלצתי לברוח מפורטוגל בדיוק כמו שאביך ובני משפחתך נאלצו לברוח, כדי להימלט מידי האינקוויזיציה."

"אבל מה כבר אני יכול —"

"אבי הועלה על המוקד רק לפני שנה. והחטא שלו? מצאו דפים מהתורה קבורים באדמת החצר בביתנו. אחיו של אבי — אביו של ז'אקוב — נרצח זמן קצר לאחר מכן. יש לי שאלה. חשוֹב על העולם הזה שבו בן נאלץ להריח את ריח בשרו השרוף של אביו. איפה האלוהים שברא מין עולם כזה? למה הוא מרשה לדברים כאלה לקרות? אתה יכול להאשים אותי שאני שואל שאלה כזאת?" פרנקו נועץ מבט אל תוך עיניו של שפינוזה למשך כמה רגעים, ואז ממשיך. "הרי אפשר להניח שאדם שקוראים לו בפורטוגלית 'בֶּנטוֹ', כלומר 'בָּרוּך', לא יסרב לדבר איתי, הלוא כן?"

שפינוזה מהנהן בכובד ראש. "אדבר איתך, פרנקו. מחר בצהריים?"

"בבית הכנסת?" שואל פרנקו.

"לא, כאן. בוא אלי הנה, לחנות. היא תהיה פתוחה."

"החנות? פתוחה?" מתערב ז'אקוב בשיחה. "אבל מחר שבת!"

"אחי הצעיר גבּריאל מייצג את משפחת שפינוזה בבית הכנסת."

"אבל מה עם התורה?" מוסיף ז'אקוב להקשות, ומתעלם מפרנקו המושך בשרוולו. "בתורה כתוב שאלוהים ציווה עלינו לשבות מכל מלאכה בשבת, ולבלות את היום הקדוש הזה בתפילות אליו ובעשיית מצוות."

שפינוזה פונה אליו ומדבר בנועם, כמו מורה המסביר דבר מה לתלמיד צעיר. "אמור לי, ז'אקוב, אתה מאמין שאלוהים הוא כול־יכול?"

ז'אקוב מהנהן.

"שאלוהים מושלם? עומד לעצמו ושלם לעצמו?"

ז'אקוב מסכים שוב.

"אז אין לך אלא להסכים שמעצם ההגדרה, לישוּת מושלמת ושלמה שכזאת אין שום צרכים, שום חסכים, שום רצונות, שום משאלות. הלוא כן?"

ז'אקוב חושב, מהסס, ואז מהנהן בחשש. שפינוזה מבחין בראשיתו של חיוך המתפרשׂ על שפתיו של פרנקו.

"אם כן," מוסיף שפינוזה לומר, "אני טוען כי לאלוהים אין שום משאלות באשר לדרך שבה אנו מאדירים את שמו, ואפילו לא באשר לשאלה אם אנחנו עושים זאת. הרשה לי אם כן, ז'אקוב, לאהוב את אלוהים בדרכי שלי."

עיניו של פרנקו מתרחבות. הוא פונה לעבר ז'אקוב כמו כדי לומר, "אתה רואה? אתה רואה? זה האיש שחיפשתי."