בפיר המעלית

אחת

ברברה מתיסון התרשמה מהיקף הקהל. הם היו החשודים הרגילים, פחות או יותר, אבל עצם הגעתם העידה שהכתבה שלה הותירה חותם.

האמת היא שזה היה אירוע טלוויזיוני. לתפוס את ראש העיר יוצא מבניין העירייה, להטיח בו שאלות, להקליט אותו בווידיאו מכחיש הכול. ה'טיימס', 'דיילי ניוז', ה'פוסט' – כל אלה יכלו לכתוב את הכתבות שלהם בלי להיות פה בכלל. אבל לתחנת אֶן־וַיי־1 ולשלוחות המקומיות של איי־בי־סי, סי־בי־אס ואן־בי־סי היו צוותים שהמתינו להופעתו של ריצ'רד וילסון האדלי. ייתכן שהוא ינסה לחמוק החוצה מאחור, או שיעזוב בלימוזינה שחלונותיה כה כהים, עד שאי אפשר יהיה לדעת אם הוא נמצא בתוכה או לא. אבל אז יאמרו בחדשות הערב שהוא הקפיד להתחמק מהתקשורת, ובכך ירמזו שהוא פחדן – והאדלי לא רוצה להצטייר כפחדן.

גם אם לפעמים הוא בהחלט כזה.

ברברה הייתה במקום לשם הסיכוי הקלוש שאולי בכל זאת יקרה משהו. וכן, היא נהנתה מהבלגן שיצרה. זו היא שחוללה את מפגן הכוח התקשורתי הזה. היא זו שחשפה את הסיפור. אולי האדלי יחטיף אגרוף למישהו שיתקע לו מצלמה בפרצוף, אם כי זה לא נראה סביר. הוא חכם מדי בשביל זה. תחנות הטלוויזיה באו הנה כדי לקבל תגובה, אבל היא כבר קיבלה כזו והכניסה אותה לטור שלה.

"זאת פשוט ערימה של זיוני שכל," אמר האדלי כשברברה השמיעה לו את ההאשמות נגדו. העורכים שלה ב'מנהטן טודיי' הדפיסו את התגובה בלי כוכביות שיסוו את השפה הגסה, אבל בימינו זה לא בדיוק נחשב נועז. ה'טיימס' עדיין נמנע מקללות, אלא במקרים קיצוניים במיוחד, אבל אפילו ה'ניו יורקר', המוסד המיושב, לא הניד עפעף נוכח השימוש בגסויות, ולא עשה זאת כבר שנים.

"הפעם ממש תקעת לו את הזין בבלנדר."

היא נפנתה. זה היה מאט טימינס, שאותו אפשר היה לזהות ברגע בגלל שערו השחור הפרוע ומשקפיו, שהיו עבים מספיק כדי לבדוק באמצעותם אם יש חיים על המאדים. הוא עבד באתר אינטרנט שסיקר עניינים עירוניים, אבל היא הכירה אותו עוד מאז שעבד באן־בי־סי, לפני שפוטר. הוא אחז בידו מכשיר טלפון וחיכה לצלם סרטון (איכות מספיקה בהחלט לבלוג הפוליטי שלו).

"היי, מאט," אמרה ברברה.

"לובשת אפוד מגן?"

ברברה משכה בכתפיה. היא חיבבה את מאט, וזכרה במעומעם ששכבה איתו לפני כמעט עשור, כששניהם היו בתחילת שנות השלושים לחייהם. התקשורת המקומית התפרשׂה מול ביתו של חבר קונגרס, בעיצומה של שערוריית שוחד. ברברה ומאט ישבו יחד במכונית, כדי להתחמם בזמן שהמתינו לסוכנים הפדרליים שיבואו ויוציאו את הפוליטיקאי דרך הדלת הראשית. אחר כך הם הלכו לבר, שתו יותר מדי, וחזרו אליו הביתה. הכול היה מעורפל מאוד. ברברה הייתה בטוחה למדי שמאט נשוי כיום, עם ילד, אולי שניים.

"האדלי לא יירה בי," היא אמרה. "יכול להיות שהוא ישלם למישהו אחר שיירה בי, אבל הוא לא יעשה את זה בעצמו."

אישה שמיקרופון בידה הרימה את עיניה ממסך הטלפון שהחזיקה בידה השנייה. היא קראה הודעת טקסט. "דִיקְהֶד בתזוזה," אמרה לצלם שניצב מאחוריה, בקול רם שעורר רחש קל בקרב אנשי התקשורת שהתאספו במקום. ראש העיר בדרך.

מיותר לציין שראש העיר, ריצ'רד וילסון האדלי, השתמש בשם "ריצ'רד", לפעמים "ריץ'", אבל אף פעם לא "דיק". זה לא מנע ממלעיזיו לכנותו כך. אחד הצהובונים, ששנא אותו כמעט כמו ששנאו אותו ב'מנהטן טודיי', אהב להשתמש לעיתים קרובות ככל האפשר בעמוד השער שלו בצירוף "דיק" ומתחתיו "האדלי" – לרוב בצירוף התמונה הכי פחות מחמיאה של האיש.

האדלי ידע שזה קרב אבוד, אז לפעמים היה מאמץ את המילה שפעמים רבות כל כך שימשה נגדו, במיוחד ביחס לאיגודים השונים שפעלו בעיר. "האם אני מתכוון להתנהג איתם כמו איזה דיק בכל הנוגע לחוזה החדש?" שאל לפני כמה ימים. "ועוד איך."

"מתחילים," אמר מישהו.

ראש העיר הופיע בלוויית גְלוׂבֶר האדלי, בנו ויועצו בן העשרים וחמש, יועצת התקשורת ואלרי לנגדון, וגבר גבוה וקירח שברברה חשבה שלא ראתה אף פעם קודם, וכולם יצאו מהדלת הראשית של בניין העירייה ופנו אל המדרגות הרחבות, בדרכם ללימוזינה שהמתינה להם. צבא אנשי התקשורת נע לקראתו, וכולם עצרו באמצע הדרך ויצרו עבור האדלי מעין דוכן מאולתר, כשהוא ניצב שתי מדרגות מעל כל השאר.

אבל מי שדיבר היה גלובר. "היי, חברים, אנחנו בדרכנו למעון ראש העיר, אין לנו זמן לשאלות בשלב זה –" 

האדלי תקע בבנו מבט חד ומוכיח, והרים את ידו. "לא, לא. אשמח מאוד להשיב על כמה שאלות."

ברברה, שהמתינה בשורות האחוריות של הלהקה, חייכה בינה לבין עצמה. מהלך קלאסי של האדלי. לחלוק על היועצים; לא להסתתר מאחוריהם. להתנהג כאילו בעצם אתה רוצה לדבר עם התקשורת. הם תרגלו את כל המעמד הזה מוקדם יותר. ואלרי נגעה בזרועו של ראש העיר, כמבקשת ממנו לשקול את העניין בשנית. הוא התנער ממנה.

תוספת חביבה, חשבה ברברה.

הקירח אמנם ניצב מאחורי ראש העיר והשתדל להיות בלתי נראה, אבל ברברה בחנה אותו. רזה, מתנשא לגובה של מעבר למטר ושמונים, עור בצבע קרמל. מבין שלושת הגברים שעמדו מול התקשורת שהתגודדה במקום, הוא היה המסוגנן ביותר. מעיל אלגנטי ארוך מעל לחליפה, כפפות עור חרף העובדה שלא היה קר עד כדי כך. הוא נראה כאילו יצא מעמוד השער של מגזין לגברים.

חתיך.

היא חשבה על הדמויות שהכירה בבניין העירייה, על אלה שלרוב העבירו לה מידע. מישהו מהם אולי יוכל לספר לה מי הטיפוס הזה, ולאיזה צורך שכר ראש העיר את שירותיו.

מצד שני, היא יכולה פשוט לגשת ולהציג את עצמה, לשאול אותו מי הוא. אבל זה ייאלץ לחכות. הכתב של אֶן־וַיי־1, אדם שברברה ידעה כי הוא בשנות החמישים לחייו אבל בקלות נראה בן שלושים ומשהו, לקח את עמדת ההובלה.

"מהי תגובתך להאשמות שלפיהן לכאורה לחצת על חטיבת הבינוי לשכור את שירותיה של חברת בנייה עצמאית שבעליה הוא אחד התורמים הגדולים שלך, לצורך ביצוע שדרוגים נרחבים בסאבוויי?"

האדלי הניד בראשו בצער וגיחך, כאילו שמע את הדברים כבר מאה פעם.

"אין בהאשמות האלה כלום, ממש כלום," אמר. "בדיה מוחלטת. קבלנים מקבלים עבודות בהתאם לרשימה ארוכה של קריטריונים. הרקורד שלהם ויכולת לבצע את העבודה, שיקולי עלויות ו –"

הבחור מאֶן־וַיי־1 לא סיים. "אבל אתמול הציג 'מנהטן טודיי' אימייל שבו אתה מורה למחלקה לשכור את שירותיה של חברת 'סְטילוֵוייז' שבבעלות אַרְנֶט סטיל, שארגן למענך אירועים גדולים לגיוס כספים –"

האדלי הרים את ידו והשתיק את האיש. "רגע רגע, עצור. דבר ראשון, טרם נקבע שהאימייל הזה מהימן."

ברברה עצמה קצרות את עיניה, כדי שאף אחד לא יראה אותה מגלגלת אותן.

"לא הייתי אומר ש'מנהטן טודיי' לא מסוגל לפברק דבר כזה. אבל גם אם יתברר שזה אמיתי, קשה מאוד להגיד על תוכן ההודעה הזאת שהוא בגדר הוראה. הוא יותר הצעה."

בראשה כבר חיברה ברברה את הכתבה הבאה שלה.

"האדלי טוען שאולי האימייל שנחשף ב'מנהטן טודיי' הוא מזויף, ורק ליתר ביטחון מוסיף שגם אם יתברר שהסיפור נכון, אין פה סיפור כזה גדול בכלל."

במילים אחרות, גם תמצצו לי וגם לכו תזדיינו.

"כולם יודעים ש'מנהטן טודיי' אובססיבי לגביי," אמר האדלי ונופף באצבע מאשימה לכיוונה של ברברה.

הוא קלט אותי, היא חשבה. או שאחד העוזרים שלו עדכן אותו שהיא שם.

קולו של האדלי התחזק. "העיתון הזה ניהל נגדי מסע הכפשות בלתי פוסק, מהיום הראשון. וישנו אדם אחד שאחראי לזה, אבל אני לא אתן לה את הסיפוק ואציין את שמה מול המצלמות."

"אתה מתכוון לברברה מתיסון?" צעק עיתונאי מהצוות של סי־בי־אס.

האדלי העווה את פניו. את הבור הזה הוא פשוט כרה לעצמו, חשבה ברברה.

"אתם יודעים למי אני מתכוון," אמר ראש העיר בשוויון נפש. "אבל אף על פי שאת מסע הנקם הזה מוביל אדם אחד ויחיד, אין לי ברירה אלא להניח שרצח אופי כזה מקבל אישור מלמעלה. יכול להיות שדעותיה של העיתונאית – ואני משתמש פה במונח הזה בצורה חופשית מאוד – מוּטות כפי שהן בהכוונה מגבוה."

ברברה פיהקה.

"ולכן אני מודיע שאגיש נגד 'מנהטן טודיי' תביעת לשון הרע."

אוי, מעולה.

מתאים מאוד להאדלי. מאיים בתביעה אבל אף פעם לא מגיש אחת כזו. מתנהג כאילו הוא מזועזע, וחוטף לעצמו כותרת. האדלי איים לתבוע כל כלי תקשורת בעיר בשלב כזה או אחר. הוא השתמש באותן טקטיקות גם כשהיה איש עסקים, לפני שהשיק לעצמו קריירה פוליטית.

"יתר על כן," אמר, "אני –"

האדלי הבחין שוואלרי מנופפת בטלפון שלה מול פניו של גלובר, שהתעוותו כשקרא את מה שנכתב על המסך. ראש העיר רכן אליה כשהטתה את הטלפון כדי שיוכל לראות. בזמן שקרא את ההודעה החלה תכונה בקהל, כשחלק מהעיתונאים קיבלו בעצמם הודעות. הבחור מאֶן־וַיי־1 והצלם שלו כבר החלו לזוז.

"צר לי," אמר האדלי. "אנחנו ניאלץ לקצר כאן. אתם בוודאי מקבלים את אותה ידיעה שאני מקבל."

הוא אמר זאת והמשיך לרדת במדרגות, כשוואלרי, גלובר והקירח בעקבותיו. ארבעתם נכנסו לירכתי הלימוזינה הממתינה, במרחק צעדים ספורים מברברה. אבל עיניה של ברברה היו נעוצות בטלפון שלה, בניסיון לגלות את מה שנראה היה שכל השאר כבר יודעים. היא בקושי שמעה את זמזום החלון החשמלי כשנפתח.

"ברברה."

היא הרימה את מבטה מהטלפון וראתה את גלובר בחלון הלימוזינה.

"ראש העיר רוצה להקפיץ אותך לצפון העיר," הוא אמר.

פיה יבש באחת. היא הציצה מהר ימינה ושמאלה, ותהתה אם עוד מישהו עֵד להצעה. מאט, שעמד לשמאלה, חייך.

"אני אף פעם לא אשכח אותך," אמר.

ברברה, שכבר החליטה, נאנחה. "נדיב כל כך," אמרה לגלובר.

היא כיבתה את מסך הטלפון אך הפעילה את ההקלטה לפני שהכניסה את המכשיר לתיקה.

גלובר פתח את הדלת ויצא מהרכב, המתין שברברה תיכנס ואז שב ונכנס אחריה. כשמשך את הדלת כדי לסגור אותה, כבר החלה הלימוזינה בנסיעה.