ברידג’רטון 2: הוויקונט שאהב אותי

פרולוג

אנתוני ברידג'רטון תמיד ידע שימות צעיר.

כלומר לא בעודו ילד. לאנתוני הצעיר מעולם לא הייתה סיבה להרהר על היותו בן־תמותה. שנותיו המוקדמות היו שנות ילדות מושלמות, החל מיום לידתו ממש.

זה נכון שאנתוני היה יורשהּ של משפחת אצולה ותיקה ומבוססת, אבל שלא כמו רוב הזוגות האחרים מבני האצולה, הלורד והליידי ברידג'רטון היו מאוהבים מאוד ולא התייחסו אל הולדת בנם כאל בואו של יורש לעולם, אלא של ילד.

אשר על כן לא היו מסיבות ולא נשפים ולא חגיגות מלבד זו שבליבם של אם ושל אב בשעה שהם בוהים בפליאה בבנם החדש.

הברידג'רטונים היו הורים צעירים — לאדמונד מלאו זה עתה עשרים ולוויולט שמונה עשרה — אבל הם היו נבונים וחזקים, והם אהבו את בנם בעוצמה ובמסירות, שהיו נדירות בחוגים החברתיים שלהם. ויולט התעקשה להיניק את הילד בעצמה, למרבה הזעזוע של אימהּ, ואילו אדמונד מעולם לא אימץ את העמדה הרווחת, שעל פיה אבות אינם אמורים לראות את ילדיהם או לשמוע אותם. הוא לקח את הפעוט לטיולים ארוכים בשדות קנט, דיבר אליו דברי פילוסופיה ושירה, הרבה לפני שהיה ביכולתו להבין את דבריו, וסיפר לו כל לילה סיפור לפני השינה.

בשל העובדה, שהוויקונט והוויקונטית היו כל כך צעירים וכל כך מאוהבים, איש לא היה מופתע מכך ששנתיים בלבד לאחר הולדתו של אנתוני הצטרף אליו אח צעיר, שהוטבל בשם בנדיקט. אדמונד שינה מייד את סדר היום שלו כך שיוכל לקחת שני בנים לסיוריו, ובילה שבוע ספון באורווה, שם עבד עם הרצען שלו כדי להכין מנשא מיוחד, שיוכל לשאת את אנתוני על גבו בזמן שהתינוק בנדיקט נישא בזרועותיו.

הם חצו שדות ופלגים, והוא סיפר להם על אודות דברים מופלאים, על פרחים מושלמים ועל שמי תכלת צלולים, על אבירים בשריון בוהק ועל עלמות במצוקה. ויולט נהגה לצחוק, כאשר חזרו צרובי חמה וסתורי רוח ואדמונד היה אומר, ״רואים? הנה העלמה במצוקה שלנו. מובן שאנחנו חייבים להציל אותה.״ ואנתוני היה משליך עצמו לזרועות אימו ומצחקק, בזמן שנשבע שיגן עליה מן הדרקון נושף הלהבות שראו בכפר — שלושה קילומטרים בלבד במורד הכביש.

״שלושה קילומטרים בלבד במורד הכביש?״ הייתה ויולט מתנשמת ומקפידה שקולה יהיה רווי אימה. ״אלוהים אדירים, מה הייתי עושה בלי שלושה גברים חזקים שיגנו עליי?״

״בנדיקט תינוק,״ היה אנתוני עונה.

״אבל הוא יגדל,״ היא אמרה תמיד ופרעה את שיערו, ״ממש כפי שאתה גדלת וכפי שעוד תגדל.״

אדמונד תמיד התייחס לילדיו במידה שווה של חיבה ושל מסירות, אבל מאוחר בלילה, כאשר אנתוני היה מאמץ אל ליבו את שעון הכיס של בני ברידג'רטון (שקיבל ביום הולדתו השמיני מאביו, שקיבל אותו ביום הולדתו השמיני מאביו שלו), הוא רצה לחשוב שיחסיו עם אביו היו מיוחדים ולו במעט. לא מפני שאדמונד אהב אותו יותר; בשלב זה היו כבר ארבעה אחים לבית ברידג'רטון (קולין ודפני הגיעו בזה אחר זה), ואנתוני ידע היטב שכל הילדים היו אהובים מאוד.

לא, אנתוני רצה לחשוב שיחסיו עם אביו היו מיוחדים, פשוט מכיוון שהכיר אותו למשך הזמן הארוך ביותר. אחרי הכול, לא משנה כמה זמן בנדיקט הכיר את אביו, לאנתוני תמיד יהיו שנתיים יתרון על פניו. ושש על פני קולין. ובאשר לדפני, ובכן, מלבד העובדה שהיא הייתה ילדה (למרבה הזוועה!), היא הכירה את אביה שמונה שנים תמימות פחות ממנו; הוא אהב להזכיר זאת לעצמו, תמיד יאהב.

אדמונד ברידג'רטון היה, בפשטות, מרכז עולמו של אנתוני. הוא היה גבוה, כתפיו היו רחבות, והוא יכול היה לרכוב על סוס כאילו נולד על אוכף. הוא תמיד ידע את התשובות לשאלות בחשבון (אפילו כשהמורה לא ידע אותן), הוא לא ראה שום סיבה מדוע לא יהיה לבניו בית עץ (ואז הלך ובנה אותו במו ידיו), וצחוקו היה מהסוג שהיה מסוגל לחמם את גופך מבפנים החוצה.

אדמונד לימד את אנתוני איך לרכוב. הוא לימד את אנתוני איך לירות. הוא לימד אותו לשחות. הוא לקח אותו בעצמו לאיטון במקום לשלוח אותו במרכבה עם משרתים, כפי שהגיעו לשם רוב חבריו לעתיד של אנתוני, וכאשר ראה את אנתוני סוקר בעצבנות את בית הספר, שיהפוך להיות ביתו החדש, ערך שיחה מלב אל לב עם בנו בכורו והבטיח לו שהכול יהיה בסדר.

והכול אכן היה. אנתוני ידע שכך יהיה. אחרי הכול, אביו מעולם לא שיקר.

אנתוני אהב את אימו. לעזאזל, הוא כנראה היה מסוגל לכרות את זרועו שלו, אילו חשב שזה נחוץ, כדי לשמור עליה בריאה ושלמה. אבל בזמן שגדל, כל מה שעשה, כל הישג, כל מטרה, כל תקווה וחלום — את הכול עשה למען אביו.

ואז יום אחד הכול השתנה. מצחיק, חשב מאוחר יותר, איך יכולים חייו של אדם להשתנות בין רגע, איך רגע אחד הדברים מתנהלים באופן מסוים ובמשנהו הם פשוט... לא.

זה קרה כאשר מלאו לאנתוני שמונה עשרה, בזמן שבילה את חופשת הקיץ בביתו והתכונן לשנה הראשונה שלו במכללה. הוא היה עתיד ללמוד באול סולס קולג' שבאוקספורד, כמו אביו לפניו, וחייו היו זוהרים ובהירים כפי שמגיע לכל בן שמונה עשרה שיהיו. הוא גילה את המין הנשי, ואולי נפלא אף יותר — המין הנשי גילה אותו. הוריו עדיין התרבו בחדווה והוסיפו את אלואיז, את פרנצ'סקה ואת גרגורי למשפחה, ואנתוני עשה כמיטב יכולתו לא לגלגל עיניים כאשר חלף במסדרון על פני אימו ההרה בפעם השמינית! זה היה מעט מוגזם, לדעתו של אנתוני, להוליד ילדים בגילם, אבל הוא שמר את דעותיו לעצמו.

מי יכול לפקפק בתבונתו של אדמונד? אולי גם הוא ירצה עוד ילדים בגיל המתקדם של שלושים ושמונה שנה?!

הייתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת, כשאנתוני גילה מה קרה. הוא חזר חבול מרכיבה ארוכה עם בנדיקט, וברגע שנכנס דרך הדלת הקדמית של אוברי־הול, האחוזה של בני משפחת ברידג'רטון לדורותיהם, ראה את אחותו בת העשר יושבת על הרצפה. בנדיקט היה עדיין באורווה, לאחר שהפסיד באיזו התערבות מטופשת עם אנתוני, שתנאיה הכתיבו כי עליו להישאר ולהבריש את שני הסוסים.

אנתוני נעצר במקומו כשראה את דפני. זה היה מוזר למדי שאחותו ישבה באמצע מבואת הכניסה. זה היה אפילו מוזר עוד יותר שהיא בכתה. דפני אף פעם לא בכתה.

״דאף,״ אמר בהיסוס — הוא היה צעיר מכדי לדעת איך להתמודד עם בכי נשי ותהה אם אי פעם ילמד, ״מה —״

אבל לפני שהספיק לסיים את שאלתו, דפני הרימה את ראשה, ושברון הלב המטלטל שבעיניה הגדולות, החומות, פילח אותו כמו סכין. הוא נרתע לאחור, בידיעה שמשהו לא בסדר, מאוד לא בסדר.

״הוא מת,״ לחשה דפני. ״אבא'לה מת.״

לרגע היה אנתוני בטוח שלא שמע היטב. לא יכול להיות שאביו מת. אנשים אחרים מתו צעירים — הדוד הוגו למשל, אבל הדוד הוגו היה קטן ושברירי. ובכן, לפחות קטן ושברירי יותר מאדמונד.

״את טועה,״ אמר לדפני. ״את בטח טועה.״

היא הנידה את ראשה. ״אלואיז אמרה לי. הוא היה... זה היה...״

אנתוני ידע שהוא לא צריך לטלטל את אחותו בזמן שהיא בוכה, אבל לא הצליח להתאפק. ״זה היה מה, דפני?״

״דבורה,״ לחשה. ״עקצה אותו דבורה.״

לרגע לא הצליח אנתוני לעשות דבר מלבד לבהות בה. לבסוף, בקול צרוד עד שבקושי זיהה אותו, אמר. ״אדם לא מת מעקיצת דבורה, דפני.״

היא לא אמרה דבר; היא פשוט ישבה שם על הרצפה, משתנקת בלי הרף בזמן שניסתה לרסן את בכייה.

״הוא כבר נעקץ בעבר,״ הוסיף אנתוני, מגביר את קולו. ״אני הייתי לצידו. שנינו נעקצנו. עברנו ליד כוורת. אני נעקצתי בכתף.״ ידו התרוממה בתנועה בלתי רצונית כדי לגעת בנקודה שבה נעקץ לפני שנים רבות כל כך. ובלחש הוסיף, ״והוא בזרועו.״

דפני רק בהתה בו במבט משונה.

״הוא היה בסדר גמור,״ התעקש אנתוני. הוא יכול היה לשמוע את הבהלה בקולו וידע שהוא מפחיד את אחותו, אבל לא הצליח לשלוט בה. ״אדם לא יכול למות מעקיצת דבורה!״

דפני נדה בראשה, עיניה הכהות נראו לפתע בנות מאה שנים. ״זאת הייתה דבורה,״ אמרה בקול חלול. ״אלואיז ראתה אותה. רגע אחד הוא עמד שם ורגע אחר כך... הוא...״

אנתוני הרגיש משהו מוזר מאוד גואה בתוכו, כאילו שריריו עומדים לקפוץ מבעד לעורו. ״רגע אחר כך הוא מה, דפני?״

״הוא כבר לא היה.״ נראה שהאמירה הממה אותה, בדיוק כפי שהממה אותו.

אנתוני השאיר את דפני יושבת במבואה ועלה במדרגות, שלוש בכל צעד, אל חדר השינה של הוריו. לא ייתכן שאביו מת. אדם לא יכול למות מעקיצת דבורה. זה היה בלתי אפשרי. מטורף לחלוטין. אדמונד ברידג'רטון היה צעיר, הוא היה חזק. הוא היה גבוה, כתפיו היו רחבות, שריריו היו חזקים, ובשם אלוהים, שום דבורה חסרת משמעות לא הייתה מסוגלת לחסל אותו.

אבל כאשר אנתוני הגיע למבואה העליונה, הוא יכול היה לראות לפי הדממה המוחלטת והגמורה של כתריסר המשרתים שרחשו שם שהמצב חמור.

ופניהם מלאות הרחמים... למשך שארית חייו ירדפו אותו הפנים מלאות הרחמים הללו.

הוא חשב שייאלץ לפלס את דרכו אל תוך חדרם של הוריו, אבל המשרתים פינו את הדרך כאילו היו ים סוף שנבקע לשניים, וכאשר אנתוני פתח לרווחה את הדלת, הוא ידע.

אימו ישבה על קצה המיטה; היא לא בכתה, היא לא השמיעה אפילו הגה, רק אחזה בידו של אביו והתנדנדה לאט קדימה ואחורה.

אביו היה דומם. דומם כמו...

אנתוני אפילו לא רצה לחשוב כמו מה. ״אמא'לה?״ הוא השתנק. הוא לא קרא לה כך מזה שנים; היא הייתה ״אמא״ מאז שעזב את הבית לאיטון.

היא הסתובבה, לאט, כאילו שמעה את קולו מבעד למנהרה ארוכה, ארוכה.

״מה קרה?״ שאל בלחישה.

היא נענעה בראשה, עיניה מלאות ייאוש ומרוחקות. ״אני לא יודעת,״ אמרה. שפתיה נותרו פשוקות מעט, כאילו התכוונה לומר עוד ואז שכחה לעשות זאת.

אנתוני צעד צעד אחד קדימה, תנועותיו מגושמות וחדות.

״הוא איננו,״ לחשה ויולט לבסוף. ״הוא איננו ואני... הו, אלוהים, אני...״ היא הניחה יד על בטנה, שהייתה עגולה ומלאה בעובר שבתוכה. ״אמרתי לו־ הו, אנתוני, אמרתי לו —״

היא נראתה כעומדת להתרסק מבפנים. אנתוני בלע את הדמעות, שצרבו את עיניו ועקצצו בגרונו, ונע לעברה. ״הכול בסדר, אמא'לה,״ אמר.

אבל הוא ידע שזה לא נכון.

״אמרתי לו שזה חייב להיות האחרון שלנו,״ השתנקה, מתייפחת אל תוך כתפו. ״אמרתי לו שלא אוכל לעמוד בהריון נוסף ונצטרך להיות זהירים ו... הו, אלוהים, אנתוני, מה לא הייתי עושה כדי שיהיה כאן ואוכל לתת לו ילד נוסף. אני לא מבינה. אני פשוט לא מבינה.״

אנתוני חיבק אותה בזמן שבכתה. הוא לא אמר דבר; נראה לו חסר שחר לנסות למצוא מילים שיוכלו לתאר את מה שהרגיש.

גם הוא לא הבין.

הרופאים הגיעו מאוחר יותר באותו ערב והכריזו כי הם מבולבלים. הם שמעו בעבר על דברים דומים שקרו, אבל מעולם לא לאדם כה צעיר וחזק. הוא היה כל כך מלא חיים, כל כך חסון; איש לא יכול היה לדעת. נכון שאחיו הצעיר של הוויקונט, הוגו, מת באופן פתאומי למדי שנה קודם, אבל דברים כאלו לא בהכרח עוברים בתורשה. ומלבד זאת אף כי הוגו מת לבדו באוויר הפתוח, איש לא הבחין בעקיצת דבורה על עורו.

מצד שני, איש לא בדק.

איש לא יכול היה לדעת, חזרו הרופאים ואמרו שוב ושוב, עד שאנתוני רצה לחנוק אותם אחד אחד. לבסוף הצליח להוציא אותם מהבית ולהכניס את אימו למיטה. הם היו צריכים להעביר אותה אל חדר האורחים; המחשבה על שינה במיטה שחלקה במשך שנים כה רבות עם אדמונד הרגיזה אותה. אנתוני הצליח לשלח גם את ששת אחיו למיטות, באומרו שידבר עם כולם בבוקר, שהכול יהיה בסדר, ושהוא ידאג להם כפי שאביהם היה רוצה.

אחר כך ניגש אל החדר שבו הייתה מונחת עדיין גופתו של אביו והביט בו. הוא הביט בו והביט בו, בהה בו במשך שעות כמעט בלי למצמץ.

וכאשר יצא את החדר, יצא מצויד בהסתכלות חדשה על חייו שלו ובמודעות חדשה על אודות היותו בן־תמותה.

אדמונד ברידג'רטון מת בגיל שלושים ושמונה. ואנתוני פשוט לא יכול היה לדמיין שיתעלה על אביו בשום דרך שהיא, אפילו לא בשנות חיים.