בריונים

פתח דבר

ב-10 במארס 2011 השיק נשיא ארה"ב ברק אובמה בבית הלבן ועידה שדנה במשבר שפקד את אמריקה: משבר הבריונות.

אכן כן: בעיצומו של המשבר הכלכלי החמור ביותר מאז השפל הגדול, בשעה שחיילים אמריקנים לחמו מעבר לים בשתי מלחמות ואיראן עמדה על סף השגת פצצת גרעין, תשומת הלב של הבית הלבן התמקדה במצוקתם של ילדים שננעלו בתאים שלהם בידי חבריהם ללימודים.

ולא שחלה עלייה כלשהי בבריונות בבתי הספר האמריקניים.1 למעשה, לפי כל הנתונים הסטטיסטיים הזמינים, מספר מעשי הבריונות היה בירידה בכל רחבי ארה"ב. בלטה במיוחד סובלנותם היוצאת דופן של צעירים אמריקנים כלפי אנשים ממוצא שונה. כל האמריקנים, ממש ללא יוצא מן הכלל, שונאים בריונים. אבל הנשיא אובמה ראה לנכון לכנס מנהיגים מכל רחבי אמריקה כדי להוקיע את הבריונות.

"בריונות לא עולה לכותרות בכל יום", אמר הנשיא בקול בריטון רועד מהתרגשות, "אך היא נוגעת מדי יום בחיי צעירים בכל רחבי המדינה... זו הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היום. אם יש מטרה אחת לוועידה הזו, הרי היא ניפוץ המיתוס שבריונות היא טקס מַעבר בלתי מזיק או חלק בלתי נמנע של תהליך ההתבגרות. היא לא".2

אובמה לא הסתפק בכך. הוא הופיע בערוץ הילדים קרטוּן נטוורק בפתיח לסרט תיעודי על בריונות, והטעים בכובד ראש: "הנושא הזה מטריד אותי עמוקות, לא כנשיא בלבד, אלא גם כאב... כולנו צריכים לעשות יותר. כל אחד מאיתנו צריך לפעול נגד הבריונות".3 הוא השיק את האתר StopBullying.gov בחסות מחלקת הבריאות — כי אלוהים יודע שהמשרד הזה לא צריך להקצות משאבים, נניח, למלחמה בסרטן. אובמה אפילו הקליט תשדירים לטובת ארגונים אנטי-בריוניים, כמו מיזם It Gets Better.

מה גרם להכרתו הפתאומית של הנשיא, באמצע כהונתו הראשונה, בכך שנושא הבריונות ראוי לתשומת ליבו? ג'ונתן קייפהרט, בן בריתו של ממשל אובמה בוושינגטון פוסט, העלה את השאלה הזו בדיוק בפני ולרי ג'ארט, יועצת בכירה לבית הלבן ואחת הדמויות המשפיעות ביותר על אובמה, מיד עם כינוס הוועידה. העלאת הבריונות על סדר היום, הודתה ג'ארט, הייתה חלק מאסטרטגיית התעמולה של הנשיא "לזכות בעתיד". המטרה הייתה לגייס את כלל האזרחים בארה"ב למאבק נגד הבריונות: "הכוונה כאן היא לערב אנשים בשיחה הזאת ולתת לה את אור הזרקורים של הבית הלבן, כך שאנשים שהתעלמו מהנושא או לא היו מודעים לו — נוכל ללכוד את תשומת ליבם... לכל אחד בקהילה יש תפקיד כאן. לא רק להורים ולתלמידים".4

מה יכול קשיש ערירי ומסתגר מהובוקן בניו ג'רזי לעשות כדי למנוע בריונות? אובמה וג'ארט מעולם לא הסבירו בבירור. הם כן הבהירו שיש להילחם בבריונות, ולא רק בבריונות בבתי הספר. האמריקנים נקראו להיענות לאתגר. אמריקה חייבת להפוך למדינה אנטי-בריונית.

זה היה מסר מוזר, בלשון המעטה. אחרי הכול, ארה"ב היא המדינה בעלת העבר האנטי-בריוני המרשים ביותר בהיסטוריה. אמריקה שונאת בריונים. במהלך המאה העשרים אמריקה הביסה את הנאציזם והקומוניזם מחוץ ואת חוקי הגזע של ג'ים קרו ואת הסקסיזם מבית. מדוע דווקא האמריקנים — האמריקנים, מכל האומות — צריכים חינוך מחדש נגד בריונות?

לא היינו צריכים. פשוט היינו זקוקים למעט חינוך מחדש בעד אובמה.

האסטרטגיה הייתה פשוטה. אובמה ושותפיו בתקשורת ובשמאל המאורגן זיהו את הנושא היחיד שכל האמריקנים מסכימים עליו: בריונות. הם מיצבו את אובמה באופן אסטרטגי כמנהיג המאבק בבריונות. ואז הגיע התמרון המבריק: הם הגדירו את הבריונות כך שתציין כל דבר שמרני.

תנועת מסיבת התה? חבורה של בריונים. דתיים? בריונים. ספקני ההתחממות הגלובלית, ניצים במדיניות ביטחון, יזמי הון סיכון, אוהדי הזדהות-מצביעים, חסידי התא המשפחתי המסורתי, מתנגדי ההעדפה המתקנת, מתנגדי העבודה המאורגנת, תומכי ישראל, שונאי הסדרה גְלִי? בריונים. אנשים שאינם מחבבים את הנשיא אובמה? הם הבריונים הגרועים מכולם. ליברליזם ואנטי-בריונות, מתברר, הם היינו הך. מי היה מאמין.

ההיגיון המעוות שלהם התחזה להיגיון פשוט. ליברליםא טוענים שכל עניינם הוא להגן על מעמד הקורבנות מפני הבריונים. השמרנים מתנגדים לליברלים. לפיכך, בהגדרה, שמרנים מוכרחים להיות בריונים. ובריונים צריך לעצור.

זאת הייתה האסטרטגיה של אובמה במסע הבחירות לבחירתו מחדש לנשיאות. כולם מתנגדים לבריונות; אחדו את האמריקנים מאחורי אובמה נגד הבריונות; ואז הגדירו את הבריונות ככל מה שאובמה והשמאל מתנגדים לו. טא-דם! קואליציה מאוחדת נגד בריונות הפכה לקואליציה מאוחדת נגד שמרנות. השמאלנים, בהגדרה, הופכים למתאגרפים אנטי-בריוניים שעומדים לצד החלשים; הימנים, בהגדרה, הופכים לבריונים שצריכים לחטוף בפרצוף.

רתימת המאבק בבריונות בידי ממשל אובמה, ובעקבותיה הלהטוט הלשוני שהתיך את הבריונות והשמרנות זו בזו, היא הטקטיקה הבריונית המוצלחת ביותר שנרשמה בהיסטוריה של הפוליטיקה האמריקנית. מסע המלחמה בבריונות מצדיק כל טקטיקת בריונות שנקט המחנה הליברלי אי פעם.

אין זו טקטיקה חדשה. לקורבן שמור מקום חם בלב הליברלי. יחד עם תחושת הקורבן מגיעה עליונות מוסרית, ועמה בא הכוח לסחוט את הפוגעים לכאורה. ליברלים תמיד התיימרו ללחום בבריונים. החידוש היחיד הוא שנשיא ארה"ב קושר בגלוי בין התנגדות לסדר היום שלו לבין בריונות.

לכן אובמה נוהג לגלם דרך קבע את תפקיד הקורבן. הוא אומר לנו — אף שהוא עצמו משתמש בגזע שלו — שאנשים נוהגים בו אחרת כי יש לו שם מוזר וכי אם היה לו בן, הוא היה נראה כמו טרייבון מרטין.ב הוא מנפנף בקשקשת גזענית של מפיצי תיאוריות הקונספירציה על פיגועי 11 בספטמבר כדי לטעון שאנשים לבנים — אותם אנשים לבנים שבחרו בו לנשיא, בטיפשותם — מגיבים באלימות על הצלחתו של אדם שחור. הוא גייס את טום הנקס כדי לקריין בסרטון תעמולה הרומז שכישלונותיו של אובמה נובעים מכך שהאיש התמים, יפה התואר והשברירי הזה עומד אל מול המציאות הקשה של רפובליקנים חלאות אדם המתנגדים לשינוי המפואר שהוא מנסה לחולל. אין פלא שאובמה נראה כאילו ירד במשקל. הוא סוחב את הצלב העצום הזה לכל מקום כבר ארבע שנים.

אבל, אומר הקמפיין של אובמה, יש דרך לשים קץ לסבלו של אובמה. פשוט הצביעו לו. והשמידו את כל מי שמתנגד לו.

אתם מבינים, זהו הסוד הקטן והמלוכלך: מתחת לשנאת הבריונות לכאורה של השמאל חבויה אהבה עזה לבריונות — לשימוש בכוח כדי לכפות על החולקים עליך לשתוק, לסגת, או לשאת בתוצאות הרסניות עד כדי אובדן המוניטין, הרס הקריירה ואפילו מוות.

העמדה האנטי-בריונית של השמאל היא שקר עצום. היא שקר מכוון. היא שקר שנועד להסוות את העובדה שהשמאל הוא חבורת הבריונים הגדולה ביותר בהיסטוריה האמריקנית.

• • •

ביום שקדם לפטירתו עסק אנדרו ברייטברט באובססיביות, כמנהגו לעיתים קרובות, בארגון מדיה מטרס אמריקה (Media Matters; מילולית: "ענייני תקשורת", וגם "התקשורת חשובה") — מכון מחקר מיסודו של ג'ורג' סורוס, שהיה מקושר לממשל אובמה ופועל במסירות להשתקת מתנגדיו. זמן מה קודם לכן הכתיב לי טור דעה שבו קטל את מייסד מדיה מטרס, השמרן שהפך את עורו דייוויד ברוק. מדיה מטרס, כתב אנדרו, היה "מנגנון לקידום הקריירה של ברוק באמצעות חיסולים פוליטיים שעניינם אך ורק האינטרס האישי שלו עצמו".

ברוק ושותפיו, אנדרו ציין שוב ושוב, היו בריונים מהסוג הגרוע ביותר.

ואנדרו שנא בריונים.

למעשה, הוא שנא אותם עד כדי כך שהיה מתהלך במשרד וצועק זאת מראש הגג. באופן מילולי.

משרדי ברייטברט עברו לאחרונה למחסן ביזארי בסגנון חברות האינטרנט הקורסות של שנות התשעים. זה היה חלל אחסון ללא תאורה, עם מסך ירוק ענק ששימש לעיתים גם כשולחן פינג-פונג (אנדרו שיחק בזמן ששוחח בטלפון הנייד שלו), אוסף כיסאות שנראו כאילו נשדדו מהסט של אוסטין פאוורס, וגלריה שנמתחה לאורך הקירות והשקיפה מלמעלה על מתחם העבודה המשותף. אנדרו ישב למעלה; גם לשאר צוות העורכים היו שולחנות למעלה, אבל בדרך כלל היינו יושבים למטה, בקבוצה.

ומדי פעם היינו שומעים אותו צועק באקראי: "אני שונא את האנשים האלה!"

אנדרו ידע היטב מיהו. הוא לא היה פילוסוף. הוא לא היה אקדמאי. הוא היה לוחם. "הרבה ממה שקרה לי", אמר לי פעם, "אירע לא מפני שאני יודע על מה יש להגן, אלא מפני שפענחתי מה השמאל רוצה להשמיד". ומה שהשמאל רצה להשמיד יותר מכול הייתה החירות האמריקנית. אמריקה, אמר אנדרו, נשאה בשורה פשוטה אחת: "לכו בעקבות חלומותיכם, תקוותיכם ושאיפותיכם הפרטיות. אמריקה מספקת לכל הגברים, לכל הנשים, מכל הדתות, את ההזדמנות לרדוף אחר החיים, החירות והאושר. בשביל אומה, זה מקדם המכירות הסקסי ביותר שאפשר לדמיין".

אנדרו שנא את השמאל משום שהבין מה הוא מנסה לעשות: להפריד בין האמריקנים באמצעות שיסוי "קורבנות" ב"בריונים". "השמאל יצר סדר כוזב החותר תחת e pluribus unum,ג מתוך רבים — אחד, המוטו שלפיו משותפים לכולנו השפה והתרבות והחוקה", הוא הסביר. "הוא הפריד אותנו לקבוצות מלאכותיות, ואז שיסה אותן זו בזו. והוא הצליח בכך משום שתיאר את אחד הצדדים כמונע בידי דחפים נחותים ודוחים כמו גזענות וסקסיזם ותאוות בצע".

השמאל, הבין אנדרו, תחב נתחים גדולים של סדר היום הסוציאליסטי הקיצוני במורד גרונם של האמריקנים, וזאת באמצעות טקטיקה פשוטה אחת: בריונות.

אחת ההתנסויות המוקדמות ביותר של אנדרו בתופעה הזו אירעה הרבה לפני שהפך לשמרן.

אנדרו סיים בקושי את לימודיו באוניברסיטת טוליין, שבה התענג על כל חטא שתוכלו לדמיין. כששב ללוס אנג'לס החליט להשיג עבודה ולהפוך לאזרח יצרני. הוא החל לעבוד ב"מקום היפסטרי וליברלי מאוד בווניס ביץ' שנקרא האל'ס". זו הייתה המסעדה החביבה על אנדרו — והוא התאים לה בדיוק. הוא היה ליברל על כל השכל, כפי שתיאר את עצמו. אבל בחור אחד שעבד שם ימרר את חייו — שחור שאכנה כאן ויל. ויל נהג להתמקד באנדרו ולהאשים אותו בגזענות בכל הזדמנות, אף שאנדרו, כשלמד בטוליין, היה היחיד שתמך בסטודנט השחור הראשון שביקש להתקבל לאחווה שלו.

אנדרו זכר שהיה המום לנוכח העוינות של ויל. "חשבתי, 'אבל אתה לא מבין, ויל, אני יהודי ליברלי! אני איתך, אחי!'. אבל לא הייתה שום מחווה שאוכל לעשות, שום דבר שאוכל לומר לו שלא היה מחזק את השנאה שלו אליי. חשבתי שהליברליזם שלי יעניק לי מחילה. והמשכתי לנסות".

זה לא עבד. בתוך זמן קצר, אנדרו ברייטברט שכולנו מכירים ואוהבים עבר למרכז הבמה. אנדרו ברייטברט שסנטרו זקוף והוא נכון להסתער, שלא ישתוק לאף אחד, בפרט לא לבריונים.

"בסופו של דבר", סיפר לי, "התחלתי להתגרות בו. סוף-סוף הרגשתי איך זה להתייצב נגד התקינות הפוליטית... התחלתי להכות בחזרה. התחלתי ללעוג לו... זה היה אחד מהרגעים הראשונים שבהם הבנתי: הליברלים האלה הם בריונים".

וגם, אנדרו הוסיף בחיוך, "הבנתי כמה כיף להעמיד את הבריונים האינטלקטואליים האלה במקומם".

המשימה הזאת היא שגרמה לאנדרו לקום בבוקר. זה המאבק שביקש לעצמו. זה המאבק שבו שגשג.

למאבק של אנדרו היו שני רכיבים. הראשון היה חשיפת העובדה שהשמאל מלא בבריונים. אנדרו תכנן מהלך אחר מהלך במטרה למשוך אותם אל שדה הקרב. זו הייתה הסיבה למעורבותו בהקמת האתר האפינגטון פוסט, הליברלי. "המטרה", אמר אנדרו, "הייתה לחשוף כמה מטורף השמאל". בכך הוא הצליח מעבר לחלומותיו הפרועים ביותר.

אבל הכלי האהוב מכול על אנדרו היה כמובן טוויטר, שבו שמאלנים מלאי שנאה ירקו לעברו ארס שהיה מסוגל למוסס חומת טיטניום בעובי שני מטרים. אנדרו היה אבי טקטיקת הטוויטר המפורסמת כיום: ציוץ מחדש של ציוצי השנאה. הוא אהב להראות לעולם אילו אנשים נבזיים כלולים בשמאל הסובלני והחומל לכאורה. במילותיו שלו, כפי שצייץ בשבוע שבו נפטר, "ציוצי השנאה השמאלניים החביבים עליי ביותר הם אלו שנוטפים מתשוקה להכאיב ולפגוע רגשית. הייאוש מוחשי להפליא".

אנדרו שיגע את השמאל. והוא ידע את זה. הם קראו לו נרקומן, שיכור והומוסקסואל (הוא נהנה במיוחד מהתיוג הזה, כי הוא מעולם לא ראה בו עלבון, בעוד השמאל כנראה כן). יומיים לפני מותו הוא צייץ: "עם כל השתייה וההסנפה וההתגייזות שלי, לפי הטענות, עדיין הצלחתי למצוא זמן להטריף את השמאל המאורגן".

אין שום ספק. בריונים לא מסוגלים להתמודד עם מי שמעז להתייצב נגדם.

ידעתי שאנדרו שונא בריונים מהיום שפגשתי בו לראשונה. מזמן, ב-2001, אנדרו שוטט יום אחד בווסטווד ועלעל בגיליון של הדיילי ברואין, עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA). הייתי אז בעל טור בברואין — למעשה, הייתי הקמע השמרן של העיתון. את הטור קראו רבים ברחבי הקמפוס פשוט כי הוא היה היחיד שסיפק דעה שונה מהבלי התקינות הפוליטית ששלטו בשאר העמודים.

אנדרו ראה את הטור שלי ושלח לי מכתב בדואר אלקטרוני. זה היה משהו כזה: "היי, קוראים לי אנדרו ואני עובד עם מאט דרדג'.ד אשמח להיפגש".

וכך בגיל 17 מצאתי את עצמי יושב מול מנהל אתר אנונימי ומקשיב לו בעודו חושף בפניי את עולמו המופלא של השמאלני. והדבר הראשון והעיקרי שאנדרו התייחס אליו היה בריונות. התקינות הפוליטית, אמר אנדרו, היא צורה של בריונות. והוא היה מאושר לראות מישהו משיב מלחמה לבריונים.

מהיום ההוא ואילך היינו חברים. דיברנו בקביעות בזמן שלמדתי באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, פרסמתי טור רב תפוצה דרך קריאייטורס סינדיקט וכתבתי את ספריי הראשונים; הוא בא לארוחת ערב בבית הוריי עם משפחתו המקסימה; שוחחנו תכופות בזמן לימודיי בבית הספר למשפטים בהרווארד. כשכתב את ספרו, היה לי הכבוד להעיר לו את הערותיי. בזמן ששכר אותי כעורך בברייטברט ניוז בפברואר 2012 כבר הכרנו זה את זה יותר מעשור. הוא כינה את התקופה "החיזור הארוך ביותר בהיסטוריה הפוליטית".

התחלתי לעבוד עם אנדרו באופן רשמי יום לפני הנאום המפורסם שלו בוועידת הפעולה הפוליטית השמרנית (CPAC), שבו אמר לנשיא אובמה שבבחירות האלה נבחן אותו בדקדוק. צפיתי בו נִטפל לבריוני אוקיופיי ודורש מהם להפסיק לאנוס אנשים.

שלושה שבועות לאחר מכן, הוא כבר לא היה בין החיים.

בבוקר שלמחרת מותו הגעתי מוקדם למשרד והתיישבתי במרחק כמה שולחנות מהשולחן שלו. הוא השאיר את מחשבו דולק, ומדי כמה שניות נשמע צפצוף כשהודעות דואר אלקטרוני החלו להגיע.

אחר כך עברנו על ההודעות. עברנו גם על הציוצים. לא הופתענו לגלות שרבים מהם היו מלאי שנאה במידה בלתי נתפסת.

"קשה מאוד לחוש אהדה לאדם מרושע כמו אנדרו ברייטברט!" צייץ מישהו. "גמרתי להיות נחמד".

"אמריקה באמת איבדה מניאק. אני בטוח שהשטן יטפל בו היטב".

"אתה קוצר את מה שזרעת, ברייטברט".

"חוקר מקרי המוות של לוס אנג'לס מאשר שאנדרו ברייטברט לא ישקר עוד".

זרם השנאה לא פסק במשך היום כולו. בריוני השמאל הגיחו מחוריהם כדי לחגוג את מותו. סוזי, אשתו של אנדרו, קיבלה כרטיס ברכה שסיפר לה כמה שמח הכותב האלמוני לשמוע על מותו של אנדרו.

"אפילו במותו", צייצה מישל מלקין, "אנדרו ברייטברט חושף את חוסר הסובלנות של השמאל הקנאי".

הגרוע מכולם היה מאט טאיבי מרולינג סטון. עוד בטרם התקררה גופתו של אנדרו, הוא פרסם טור ארוך שכותרתו "מותו של פוץ":

אז אנדרו ברייטברט מת. הנה מה שיש לי לומר על זה, ואני בטוח שברייטברט היה מכבד את התגובה הזו: טוב מאוד! שילך להזד**ן. אני לא יכול להיות מאושר יותר על מותו... ברוך שפטרנו, מוצץ מזורגג. תיזהר מהדלת בדרכך החוצה.

אנדרו תיעב את טאיבי, ומסיבה טובה; טאיבי היה לוחם פלוגות הסער של מה שאנדרו כינה "התשלובת הדמוקרטית-תקשורתית". אבל אנדרו היה שמח להפליא על מה שטאיבי עשה. אנדרו משך את שנאת השמאל אליו כמו שאורו של קוטל חרקים מושך אליו את פרפרי הלילה.

ואז הוא היה מחשמל אותם למוות.

זה בדיוק מה שקרה לטאיבי. העמוד שלו בוויקיפדיה נפרץ ושוכתב. מצחיק עד כמה קצרה תבונתו של טאיבי מלתפוס שמטרתו של אנדרו לא הייתה רק לחשוף את השנאה, אלא גם להילחם בה.

והימין מוכרח להבין זאת גם הוא. שמרנים הניחו לליברלים לנצח במלחמת התרבות מכיוון שאנחנו, באופן כללי, מנומסים. כשהשמאל אומר שאיננו מנומסים, אנחנו נוטים להתחמק מהקרב באלגנטיות במקום, כמו שאנדרו ניסח זאת, לצעוד לתוך האש.

ההתחמקות היא טעות גדולה מאוד. מאה שנות התנהגות מנומסת הקנתה לנו מאה שנות ליברליזם. לא אנחנו הבריונים בסיפור הזה, אלא הם.

בשביל השמאל, בריונות היא טקטיקת ברירת המחדל. שמאלנים חושבים ופועלים כקְדַם-פשיסטים. השליטה היא המפתח. ושליטה באמצעות פחד, איום בכוח והטלת מורא רטורית היא דרך הפעולה.

עכשיו, איננו מתכוונים כאן לחקיקה. כל חקיקה, מטבעה, היא כפייה: היא כופה על מישהו לעשות משהו. אך היא איננה בריונות, משום שהיא מתגבשת דרך תהליך מוסכם: אנו בוחרים בליצנים שמחוקקים את החוקים שלנו.

כשאנו מדברים על בריונות פוליטית, אנו מדברים על בריונות המופעלת כלפי האזרח הפרטי מצד גופי הממשל, כוחות בתקשורת, הוליווד וארגונים פוליטיים א-ממשלתיים. הבריונות יוצרת אווירת פחד בקרב אמריקנים וכופה עליהם לנטוש עקרונות יקרים, לתמוך במטרות נלוזות או פשוט להשתתק. והשמאל מסתמך על הבריונות הזו יותר מעל כל טקטיקה אחרת.

ברק אובמה הוא בריון משיקגו שאיים במהלך בחירות 2008, "אם הם יביאו לקרב סכין, אנחנו נביא אקדח". אובמה הקיף את עצמו בשכירי חרב מן הסוג הגרוע ביותר. אנשים כמו רם עמנואל, ראש סגל הבית הלבן, ששלח דגים מתים ליריבים פוליטיים ולפי הדיווחים נטפל לחברי קונגרס עוינים בעודם עירומים במקלחות בית הנבחרים. אנשים כמו ואן ג'ונס, ששיער שממשל בוש "אולי אפשֵר במתכוון את פיגועי 11 בספטמבר", ושייסד את קבוצת קולור-אוף-צ'יינג' (ColorOfChange), שנועדה להרוס את יריביו הפוליטיים של אובמה. אנשים כמו רוברט גיבס, דובר הבית הלבן, שאמר שאובמה יצטרך לדרוך ברגלו על צווארה של חברת בריטיש פטרוליום. במהלך מסע הבחירות של 2012 אובמה הגביר עוד יותר את הבריונות — כפי שאחד מעוזריו אמר, אובמה "הכניס את ה'בריונות' ל'בימת הבריונות".ה ו 10

אובמה פתח את שערי הבית הלבן בפני בריונים אחרים. אנדרו סליבן, העיתונאי ההומוסקסואל השמרן לשעבר שהפך לשמאלן קיצוני, תהה שמא שרה פיילין אינה אמו הביולוגית של בנה, טריג — ובתמורה, סליבן זכה להזמנה לסעודה ממלכתית רשמית שנערכה בבית הלבן לכבוד בריטניה. לואי סי-קיי, הקומיקאי החדגוני, הידוע יותר מכול בשל ציוציו גסי הרוח שאני שמח לדחות את הדיון בהם להמשך, ביקר גם הוא בבית הלבן כאורחו של כותב הנאומים ג'ונתן פברו. ג'וי בהר מהמבט זכתה גם כן לבקר בבית הלבן — כמובן, הרבה אחרי שכינתה את שרון אנגל, המועמדת לסנאט ממדינת נבדה, "כלבה". אובמה קיבל תרומה של מיליון דולר מהמוקיון המצחיק-לשעבר ביל מאהר, שקרא לשרה פיילין "זנזונת". ובאותו הזמן, בני בריתו של אובמה בתקשורת עיטרו את אושיות השמאל הללו בזרי דפנה של אובייקטיביות ולגיטימיות.

אלה לא רק אובמה וחבריו. שורות השמאל מלאות בבריונים. הם באים בכל הצורות והגדלים. הם קהל מגוון. הם שחורים ולבנים והיספנים ואסייתים ויהודים ונוצרים. הם סביבתנים וסוציאליסטים ופציפיסטים ופמיניסטים. אבל כולם חולקים אותה אידאולוגיה. כולם שותפים לתשוקה לשחוק את יריביהם תחת עקבם בשקרים מוחלטים.

הם נוטפים מכל פינה ירוקה ומכל סדק אדום. בריונים אנטי-אמריקניים מתארים את אמריקה ככוח זדוני בעולם, לוע פעור של נבזות גלובלית, הגורס בשיניו אוכלוסיות משועבדות (בדרך כלל "חומות" ו"צהובות") בשליחות אדוניו הקפיטליסטים. הם מאמינים, כמו הסנאטור הדמוקרטי דיק דרבין מאילינוי, שהצבא האמריקני מלא בחקייני פול פוט ובמעריצי היטלר וסטלין; הם חושבים, כמו ג'ון קרי הדמוקרטי ממסצ'וסטס, ששורות הצבא מלאות במטומטמים שלא היו מסוגלים להצליח בחיים, ולכן נקלעו למדבריות עיראק. הם רואים באמריקה אומה טרוריסטית.

בריוני גזענות כמו אל שרפטוןו מסייעים בהתססת מהומות שמסתיימות ברצח, טופלים אשמות שווא גזעניות על תובעים מחוזיים, או מאיימים במרי אזרחי על עיירות שלוות בפלורידה. קבוצות כמו אומת האסלאם והפנתרים השחורים החדשים מציבות משמרות חמושים באלות מחוץ לקלפיות, בגיבוי מלא של גופי שמאל רבי כוח דוגמת משרד המשפטים של אריק הולדר. בריוני הגירה שולחים איומים ברצח למושלת אריזונה ג'ן ברואר שמפעילה אכיפה נוקשה בגבול, או משווים את אריזונה לרייך השלישי.

בריוני מלחמת המעמדות כמו הניאנדרתלים מאוקיופיי וול סטריט משליכים צואה ושתן לכל עבר תוך שהם מזמרים בעילגות את מסרי אדוניהם, ועדי העובדים; בריוני צדק חלוקתי כמו אובמה מאיימים על התאגידים בקלשונים אם לא ייתנו לאובמה ולחבר מרעיו את מבוקשם.

בריוני הפמיניזם מכנים מתנגדות להפלות "בוגדות במגדר" משום שאינן תומכות בסדר היום הליברלי. בריוני הקהילה הגאה הם כנראה האכזריים מכולם, מרסקים קריירות, מוציאים מהארון יריבים, ומתעקשים שתלמידי בית הספר יעברו אינדוקטרינציה בהיסטוריה ההומוסקסואלית.

בריוני הסביבתנות כמו ג'ון הולדרן, הסמכות המדעית העליונה בממשל אובמה, כותבים ספרים המציעים מדיניות של כפיית הפלות ועיקורים כפתרון אפשרי לפיצוץ האוכלוסין העולמי. בריוני החילוניות צועדים בעקבות אובמה, לועגים לדתיים כמטומטמים מימי הביניים, מרירים הנאחזים בעבר שחושבים שאלוהים חשוב רק משום שהם גזענים ובורים. בריונים אנטי-ישראליים כמו אם-ג'יי "אלפרד" רוזנברג ממדיה מטרס טוענים שיהודים התומכים בישראל הם "יהודֵי קודם-כול-ישראל" תוך שיקוף של המאפיינים הבזויים ביותר של רטוריקת תנועת עליונות הגזע הלבן. אחרים, כמו סטיבן וולט וג'ון מירשיימר, מסבירים בספריהם כיצד היהודים שולטים בממשלה בעזרת הכסף היהודוני המלוכלך שלהם.

הבריונות לא הייתה יכולה לפעול ללא אסטרטגיה המשלבת יחסי ציבור, כוח ממשלתי והונאה. ואת האסטרטגיה הזאת בדיוק בנה השמאל.

השיטה המסורתית של השמאל הייתה קלה: ניצול הממשלה כדי לנהוג בבריונות כלפי היריב. הנשיא קלינטון השתמש באף-בי-איי ובמשרד המשפטים ככוח ללחימה באויביו, ושיסה אותם ביריביו הרפובליקנים.

אובמה נהג כמותו. בקמפיין 2008, עושי דברו של אובמה התנפלו כידוע על "ג'ו השרברב" מאוהיו, והשיגו בניגוד לחוק את דיווחי המס שלו לאחר שהעז לשאול את אובמה על מדיניות המס שינקוט. במהלך מסע הבחירות של 2012 אובמה העצים את השימוש בטקטיקה הזאת. גם כשקידם את תדמית הקורבן והפציר בתומכיו "לשמור עליו" — משימה הנתונה בדרך כלל לאנשי השירות החשאי — הוא יצא לחיסולים ממוקדים נגד אזרחים פרטיים רק משום שהתנגדו לו.

אבל כל זה כבר סיפור ישן. הטקטיקות האלה גלויות, וקל לאתר אותן ולהיאבק בהן.

אז השמאל נעשה מתוחכם יותר. קלינטון השתמש במנופי הכוח של השלטון כדי לפגוע ישירות ביריביו, אבל האסטרטגיה של אובמה ערמומית יותר: הוא קשר עם בני בריתו מחוץ למנגנוני הממשל במטרה ליזום התקפות הרסניות על יריבים פוליטיים.

זה מתחיל בבית הלבן ובמפלגה הדמוקרטית, שבהם נולדות האסטרטגיות נגד השמרנים. הבית הלבן מתחיל להפיץ את מסריו דרך ארגונים כמו המרכז לקדמה אמריקנית (CAP) ומדיה מטרס. הם מטלפנים ושולחים הודעות דואר אלקטרוני לבני בריתם בתקשורת הממוסדת — אנשים כמו בן סמית בבאזפיד, הצוות ב-MSNBC, גרג סרג'נט ואי-ג'י דיון בוושינגטון פוסט, סאם סטיין וניקו פיטני בהאפינגטון פוסט ובריאן סטלטר בניו יורק טיימס, בין השאר.

זו אסטרטגיית התקשורת. וזו הסיבה לכך שאתם שומעים מקהלה יוונית שמזמרת מנטרות כאיש אחד: מלחמה נגד נשים! אפיון גזעני! האחוזון העליון! זובין מהטה לא היה מנצח על התקשורת טוב יותר מהמפלגה הדמוקרטית.

אבל התקשורת לבדה לא תספיק: הליברלים זקוקים גם לתמיכת הציבור. או לפחות למראית עין של תמיכה כזו. למשימה הזאת מגויסים מדיה מטרס ושותפיה בארגוני העובדים בכל רחבי הארץ. יחד עם בני בריתו של אובמה הם פועלים להחרמת מפרסמים המעזים בחוצפתם להוציא כסף על פרסום בתוכניות שלא מוצאות חן בעיני אובמה. עד כה האסטרטגיה הזאת יזמה מתקפות צבועות על דון איימוס, לו דובס, גלן בק, ראש לימבו, ארגון המאבק בסרטן השד סוזן ג' קומן למען התרופה, והמועצה האמריקנית לחילופי חקיקה. וזה לא ייגמר שם. עסקים פרטיים מותקפים בשיטת אלינסקי,ז מסומנים כמטרה, מבודדים, מושמדים. אז מה אם לעסקים הללו אין קשר לפוליטיקה. אם הם מוציאים כסף על ראש לימבו, יש להכות בהם. גם אנשים פרטיים מותקפים — אם הם מגבים מאמצים כמו "הצעה 8" בקליפורניה, התומכת בנישואין מסורתיים, המסעדות שלהם עלולות לסבול מחרם, משרותיהם עלולות להילקח מהם. יש לפעול נגדם בבריונות עד שייכנעו.

ולבסוף, ישנה הממשלה עצמה. כשהתקשורת מייצרת לכאורה זעם ציבורי — וכשמדיה מטרס וארגונים דומים בונים זעם ציבורי מזויף שיתאם את התעמולה התקשורתית — נוצרת לולאה מושלמת. עכשיו יש מה שנראה כמו תמיכה ציבורית בחקיקה. הביאו את חוק לילי לדבטר,13 או כל חוק אחר שמעסיק כרגע עורכי דין. הרסו את חוקי "עמדו על שלכם".14 השמידו את חוקי חובת ההזדהות בקלפי. או כל מטרה אחרת שנחשבת באותו רגע ללוהטת.

זו אסטרטגיה נפלאה. והיא עובדת, כל עוד אזרחי אמריקה שותקים על כך.

ובאופן מפליא, בעשורים האחרונים האמריקנים שתקו — כי הם מפחדים מהשמאל. ובצדק.

זה לא אומר שאין בימין בריונים הרוצים להשתיק את יריביהם הפוליטיים. מובן שיש. אבל מבחינה מעשית, בריונות דורשת כוח — ובפוליטיקה, כל מרכזי הכוח נוטים מטבעם שמאלה. הממשלה היא מרכז אחד של כוח; כוחה גדל ככל שהיא גדלה. מכיוון שהשמאל רואה בהגדלת הממשלה את מטרת העל של הפוליטיקה כולה, הוא נוטה להשתמש בממשל ככלי לכפייה הרבה יותר מאשר הימין. מרכז כוח שני הוא התקשורת; היא מוטה שמאלה במידה עצומה. אותו דבר אפשר לומר גם על הוליווד. מערכת החינוך היא מרכז הכוח הרביעי, וגם היא סוטה שמאלה, הן מסיבות של מימון ממשלתי הן מסיבות אידאולוגיות. מרכז הכוח החמישי, שהיה סמוי עד כה, הוא מוסדות ללא כוונת רווח, ששימשו בהצלחה רבה את שני הצדדים — אלא שרק ארגונים הנוטים לשמאל זוכים לתמיכה ממשלתית, ולכן הם נהנים מיתרון עצום.

כוח נגזר ממוסדות. הימין חושב באופן אינדיווידואלי; השמאל חושב באופן ממוסד. כך מגייס השמאל כוח רב יותר, ולכן יש לו הרבה יותר הזדמנויות לנהוג בבריונות.

גם מבחינה אידאולוגית, השמאל נוטה לבריונות הרבה יותר מהימין. העובדה הפשוטה הזו גורמת לשמאל מבוכה רבה, ומכאן ניסיונותיו הפתטיים להגדיר את המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית בגרמניה כמפלגת ימין, ואפילו לתייג את קסטרו, מאו וסטלין כרודנים ימנים. אבל זהו השמאל שמתעקש שצורכי הרבים גוברים על צורכי היחיד, שעל החירות להיות כפופה לתכתיבי החברה ושזכויות נובעות לא מהטבע או מהאל, אלא מסמכות המדינה. השקפת השמאל היא שכדי להכין חביתה צריך לנהוג בבריונות כלפי כמה ביצים.

השמאל אוהב לנהוג בבריונות, והוא טוב בזה. התוצאה, כצפוי, הייתה שהשמאל האמריקני התעצם במדינה שנוטה אל הימין.

מבית, השמאל דחק באמריקנים בבריונות לקבל את הטענה שהפלה לפי דרישה מתחייבת מכוח האצלות, השתמעויות ורוחות רפאים בחוקה. הוא לחץ על האמריקנים לקבל את ההגדרה הקיצונית של חירות כלכלית הכוללת את שליטת הממשלה באופן שבו תדיחו את האסלה שלכם; את ההורות מחוץ לנישואין כשווה באיכות המוסר והתוצאות שלה למבנה המשפחה המסורתי; את ההסרה המוחלטת של הדת מחיי הציבור, והחלפתה בגסות רוח; את דחיית החברה העיוורת לצבע לטובת גזענות נגדית כלפי הלבנים; את יצירתה של רשת ביטחון חברתי עצומה המספקת ביטחון לעצלנים ולוכדת ברשת את היצרנים. הרשימה נמשכת עוד ועוד.

האומה האמריקנית נבנתה על אדני התפיסה שאיש לא צריך לסבול מבריונות המדינה. זו משמעותה של חירות. כעת השמאל שכנע את האמריקנים שהם בריונים אם הם מתנגדים להסגת הגבול הזוחלת של המדינה. אנו בריונים אם ברצוננו לשלוט בגורלנו. אנחנו קורבנות אם אנחנו לא זוכים לשלוט באופן שאחרים חיים בו את חייהם.

בתחום מדיניות החוץ, לשמאל יש תפיסות מהופכות לחלוטין של הטוב האמריקני. אמריקה השמידה יותר בריונים בהיסטוריה של המין האנושי מכל האומות האחרות גם יחד. התחלנו כאומה מורדת נגד הבריון והרודן המלך ג'ורג' השלישי; המשכנו להיאבק למען הצדק ונגד העבדות; הפלנו את הקייזר ואת היטלר מכיסאותיהם; מוטטנו את ברית המועצות, את סדאם חוסיין ואת הטליבאן; מנענו מבריונים למשול בדרום קוריאה, ואם השמאל היה מאפשר זאת היינו עושים אותו דבר גם בווייטנאם.

ועדיין השמאל שכנע את העולם — וגם אמריקנים רבים — שאמריקה היא הבריון הגדול ביותר בעולם. פטריוטיות, לדידם, היא בריונות; ובגידה, הם אומרים, היא פטריוטיות. כשאמריקה הותקפה בפיגועי 11 בספטמבר, שמאלנים כמו פרופ' וארד צ'רצ'יל תיארו את הקורבנות כ"גַּיִס טכנוקרטי השוכן בלבה של האימפריה הפיננסית הגלובלית של אמריקה... אייכמנים קטנים". אנחנו היינו הרעים. זה הגיע לנו משום שאנו בריונים גלובליים, ומגיע לנו שבריונותנו תשוב אלינו כבומרנג, כדברי הכומר ג'רמיה רייט.

כמו לכל בריון, לבריונים הללו מגיע לחטוף אגרוף בפרצוף. אבל תיחשבו לבריונים אם רק תרמזו שלשנוא את אמריקה זה איכשהו קצת בלתי פטריוטי. ואתה נחשב לנושא הדגל אם אתה שורף אותו.

זה העולם שהנחיל לנו השמאל. הוא מלא שקרים; הוא אומר שהאמת היא בריונית, וטשטוש האמת הוא מאפיין חיוני של נימוסים. הוא אומר שבהירות מוסרית היא נבזית וגסת רוח, ושיחסיות מוסרית עדיפה עליה. הוא מבלבל בין בריונים לקורבנות, ובכך מחזק את הבריונים האמיתיים בעולם.

את מה שהבטיחו לנו האבות המייסדים — מה שאנדרו כינה "מקדם המכירות הסקסי ביותר שאפשר לדמיין" — השמאל הפך לאות קין.

"אני שונא את האנשים האלה", אמר אנדרו. הוא חשף אותם. הוא לחם בהם.

"אני רואה בדיוק מה הולך כאן", אמר לי אנדרו כשנתיים לפני מותו. "זה העול האומלל שלי, להבין בדיוק מיהם האנשים הללו, מהן הטקטיקות שלהם, ולהתחיל בניסיון לגבש צבא שישמיד אותם".

כעת אנו מוכרחים להרים את הלפיד של אנדרו. אנו מוכרחים לחשוף את הבריונים. אנו מוכרחים להתייצב מולם.

 

1 Nick Gillespie, "Stop Panicking About Bullies," The Wall Street Journal, April 2, 2012.

2 "Remarks by the President and First Lady at the White House Conference on Bullying Prevention," WhiteHouse.gov, March 10, 2011.

3 Gillespie, "Stop Panicking About Bullies".

4 Jonathan Capehart, "Bullying is not a rite of passage," Washington Post, March 10, 2011.

10 Amie Parnes, "Obama puts the bully in bully pulpit," TheHill.com, April 14, 2012.

13 החוק הראשון שהנשיא אובמה חתם עליו בשנת 2009 שינה את תקופת ההתיישנות על עברות בתחום האפליה בשכר.

14 חוקי "עמדו על שלכם" (Stand your ground) מאפשרים לבעל בית להגן על עצמו בנשק קטלני במקרה של פלישה לשטחו.

 

א המונח "ליברלי" משמש בספר זה בעיקר במובנו האמריקני העכשווי, המציין את השמאל הפוליטי, הכלכלי והתרבותי, כלומר "פרוגרסיבי" או בעגה ישראלית "שמאלני". [כל ההערות לפי סדר האלפבית מכאן ואילך הן משל מתרגם הספר לעברית ועורכי המהדורה העברית.]

ב טרייבון מרטין, תושב פלורידה בן 17, נהרג ב-2012 בעיירה סנפורד בידי מתנדב המשמר הקהילתי ג'ורג' זימרמן, במהלך עימות פיזי ביניהם. מחאה נרחבת פרצה בקהילה המקומית ובארה"ב כולה.

ג המוטו e pluribus unum, בלטינית "מתוך רבים — אחד", מתנוסס על החותם הרשמי של ארצות הברית, המופיע בין השאר על שטר הדולר. המשפט היה המוטו הבלתי רשמי של ארה"ב, עד שאומץ בחוק המוטו הרשמי "באלוהים מבטחנו" (In God We Trust).

ד מת'יו (מאט) דרדג' הוא סופר, מגיש, פרשן פוליטי ומפעיל אתר החדשות והאגרגציה דרדג' ריפורט.

ה משחק המילים במקור על המשמעות הכפולה של המילה bully: האחת נולדה בעקבות נוהגו של הנשיא טדי רוזוולט להשתמש במילה לציון "נהדר" או "נפלא", ומכאן המונח "הבימה הנפלאה" (bully pulpit) לציון הבימה המועדפת שיש לנשיא להשפיע על סדר היום. המשמעות האחרת היא "בריון" (bully).

ו אל שרפטון הוא כומר, פעיל זכויות אדם ומגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה. בשנת 1987 היה שרפטון בין מנהלי יחסי הציבור של הנערה השחורה טוואנה ברולי, שהעלילה על שוטרים ותובע מחוזי בניו יורק וטענה שחטפו אותה ואנסו אותה. כשההאשמות הופרכו נדרש שרפטון לשלם פיצויים על האשמותיו. בשנת 2012, לאחר הירי בשוגג בטרייבון מרטין בסנפורד שבפרברי אורלנדו, איים שרפטון להסית למרי אזרחי בעיירה.

ז סול אלינסקי היה פעיל חברתי בארה"ב, שספרו כללים לרדיקלים הפך לתנ"ך של "המהפכה הפרוגרסיבית".