יום שני, ה-22 באוגוסט
(קייט)
"מה קורה, פרצוף-תחת?"
"אה, אתה יודע, כרגע נסעתי משהו כמו שלושים שעות ברצף, האמת שהפסקתי לספור. לא ישנתי כבר... מה, משהו כמו יומיים-שלושה? הורדתי איזה עשרים רד-בול וחמישים ליטר קפה. אז, כרגיל, אני מניחה."
הוא צוחק, "אחותי, אני חושב שאולי יש לך קצת גנים של נהג משאית."
"אתה יכול לקרוא לי 'אֵם הדרכים'."
הוא צוחק שוב. "זה מעולה! אני עשוי לנטוש את 'בּרַייטסַייד'1 ולהתחיל לקרוא לך 'אם הדרכים' במקום."
השיחה זורמת בינתיים, טבעית. זה מה שקיוויתי שיקרה. אחרי הצורה שבה אני וגאס נפרדנו לפני כמה ימים בסן-דייגו, לא ידעתי למה לצפות מהשיחה הזאת.
ואז באה השתיקה המביכה.
מעולם, בכל תשע עשרה השנים שאני מכירה אותו, לא היו לנו שתיקות מביכות.
"אז. מינסוטה, הא?"
"כן."
"אז את אצל מאדי?"
"כן."
"ואיך זה הולך?"
"זה הולך." אלוהים, זה לא משתפר. הוא נשמע כמעט משועמם, ואני שומעת כמה הוא מתוח. אני תוהה למה לא שמעתי אותו מדליק סיגריה עדיין, וכמעט מייד שומעת את הקליק של המצת ואת הצליל המוכר של השאיפה הראשונה, הארוכה. "כדאי ש – "
הוא קוטע אותי. "נראה לי שאשחרר אותך, ברייטסייד. בדיוק הגעתי לרובי ונראה שכולם כאן מוכנים לישיבת להקה ורק אני איחרתי, כרגיל. הם מחכים לי."
אני מאוכזבת, אבל יודעת שאי אפשר לשים את החיים של כולם בהמתנה פשוט כי ככה קייט רוצה. אז אני מחייכת את החיוך המוצלח ביותר שלי ועונה לו, "כן. ברור. תהיה פנוי מחר בלילה? אתקשר אליך אז."
"תכננתי ללכת לגלוש אחרי העבודה, אבל אדאג להיות פנוי." הנשימה שלו התייצבה, אבל אני יודעת שזה כי הוא כל כך ממוקד בסיגריה הזאת, שואב את הרוגע לתוכו יחד עם העשן והניקוטין.
"אוקי. אני אוהבת אותך, גאס." אנחנו תמיד אומרים את זה. תמיד אמרנו. בתור ילד הוא היה שומע את זה מאמא שלו כל חמש דקות, והיא באמת התכוונה לזה. זה היה טבעי. אני, בתור ילדה, מעולם לא שמעתי את זה מאמא שלי. מעולם לא, בדיוק כפי שהתכוונה. זה מה שהיה טבעי בשבילה. היא התכוונה לאדישות שלה. הרגשתי אותה בכל יום שעבר, בעצמותיי. אני מניחה שלכן תמיד אהבתי לשמוע את זה מגאס ומאמו אודרי. הרגיש מוזר לנהל איתם שיחה מבלי להגיד את זה.
"אוהב אותך גם, ברייטסייד."
"ביי."
"ביי."
אני מתארחת אצל מאדי. מאדי היא דודתי; אחותה-למחצה של אמי, הצעירה ממנה בהרבה. אחות-למחצה צעירה בהרבה שלקיומה בכלל לא הייתה מודעת עד שנפגשו בלוויה של סבא שלי (אביהן המשותף) לפני שלוש שנים. הוא היה מחוץ לתמונה במהלך רוב חייה של אמי, ושב לחייה כמה שנים לפני שמת. פגשתי אותו כמה פעמים וחיבבתי אותו. לא יכולתי לשפוט אותו על מה שעשה. לא ידעתי כלום על החיים שלו. בכל מקרה, מאדי הופיעה בלוויה ואמא שלי התחרפנה כשמאדי הכריזה שהיא אחותה-למחצה. כלומר אמא שלי חיכתה הרבה זמן כדי להביא אותי ואת אחותי, גרייס. אולי 'חיכתה' היא לא בדיוק המילה הנכונה. גרייס קרתה בטעות, ואני הייתי ניסיון עלוב לשמור על גבר שלא רצה לא אותה ולא אותי. היא הייתה בת 39 כשגרייס נולדה, ובת 40 כשאני הופעתי. מאדי רק בת 27 עכשיו, מבוגרת ממני בשמונה שנים, מה שאומר שאמא שלי הייתה בת 37 כשמאדי נולדה. כן, תעשו אחד ועוד אחד; סבא שלי היה זקן חרמן. אבל, שוב, זה לא המקום שלי לשפוט.
אז בכל מקרה, יש לי את הדודה הזאת שלא הייתי מודעת לקיומה ושבקושי הכרתי, מלבד בפעם האחת שהיא הגיעה להתארח אצלנו במשך שבוע בבית של אמא שלי בסן דייגו. זה היה לפני שנתיים. אז כששמעתי שהתקבלתי (על מלגה) לגרנט, קולג' קטן בעיר קטנטנה בעלת אותו השם ליד מיניאפּוֹליס, התקשרתי למאדי ושאלתי אם אני יכולה לישון אצלה למשך שבוע לפני שאעבור למעונות כשהלימודים יתחילו. היא התחבטה עם זה כאילו ביקשתי ממנה תרומת כליה, אבל בסוף הסכימה. ועכשיו אני כאן, בחדר האורחים שלה, ועברה רק שעה אבל אני כבר מרגישה כמו נטל.
פרקתי את המזוודה שלי ושמתי את מברשת השיניים, משחת השיניים, מרכך השיער ואת סכין הגילוח בחדר האמבטיה הענקי שנלווה לחדר האורחים. למאדי יש דירה ממש שווה. אני לא בטוחה לגבי עלות המחיה פה במיניאפוליס, אבל היא נראית יקרה. מפוארת. אני יודעת שיש אנשים שמפואר זה הקטע שלהם, אבל לדעתי תופסים מזה יותר מדי. זה גורם לי להשתוקק לפשטות. פאר מסתיר הרבה, אבל פשטות שמה את כל הקלפים על השולחן, בלי להתנצל, ושכל העולם יראה. זה גורם לי לחשוב על הדירה שהייתה לי בסן-דייגו ועל כמה שאני מתגעגעת אליה. היא הומרה ממוסך ביתי ששכרתי מהגנן לשעבר של אמא שלי, מר יַמַשיטַה. מר ימשיטה התקין שם חדר אמבטיה קטן כדי שיוכל להשכיר את החדר. ה"מטבח" כלל מיני-מקרר, מיקרוגל וכירה חשמלית, אבל בלי כיור. היה צריך לשטוף כלים בכיור באמבטיה. הדירה הייתה קטנה וצפופה וחשוכה, אלא אם כן דלת המוסך הייתה מורמת, אבל אהבתי אותה. היא הייתה פשוטה. היא הייתה הבית. עברתי לשם לפני בערך שנה עם אחותי, גרייס. חיפשנו מקום, ומר ימשיטה, זקן מקסים שכמותו, השכיר לנו אותה בכזה מחיר מגוחך שאפילו אני לא יכולתי לסרב. גרייס ואני חלקנו מיטה, והיו לנו שני כיסאות ושולחן קלפים ששימש אותנו כשולחן אוכל, שולחן עבודה ושולחן משחקים. הרבה מרחב לא היה לנו שם, אבל היה נעים וחמים. מרחק רחוב אחד מהים, על פינה שאפשר היה לראות ממנה את הים. כל לילה אחרי שאכלנו ארוחת ערב, וגרייס סיימה עם האמבטיה שלה, היינו מרימות את הדלת של המוסך ומביטות בשמש שוקעת מעבר לקו האופק. ובדיוק כשהשמש הייתה מתחילה לטבול במים, והכתום התפשט על פני הרקיע, גרייס הייתה לוקחת את ידי ומניפה את אצבעותינו השלובות לעבר השמיים, וצועקת, "שואו-טיים!" ואני הייתי צועקת בהסכמה, "שואו-טיים!" ושתי ידיה היו אוחזות בידי בחוזקה, נחות בחיקה, עד שהשמיים היו שחורים לחלוטין. החשיכה חילצה ממנה מחיאות כפיים נלהבות. אני הייתי מצטרפת. היא הייתה אומרת לי, "זו הייתה הכי טובה, נכון?" אני הייתי מסכימה, ואיכשהו תמיד מתכוונת לזה. ואז הייתי סוגרת את הדלת, מניפה את רגליה של גרייס אל המיטה העליונה, והיא הייתה נשכבת על גבה. הייתי מכסה אותה ומנשקת אותה על מצחה ואומרת לה, "לילה טוב, גרייס. אני אוהבת אותך. חלומות נעימים." והיא הייתה עונה, "חלומות נעימים. אוהבת אותך גם, קייט." ומנשקת אותי על המצח. אני כל כך מתגעגעת לזה.
אחרי שפרקתי את כל הדברים שלי לקראת השהייה הקצרצרה שלי, אני יוצאת החוצה ומנסה לדבר עם מאדי, אבל היא בטלפון אז אני מחווה לכיוון המטבח כאילו בבקשת רשות ללכת לאכול משהו. היא מהנהנת בהיסח דעת ומצחקקת בביישנות לתוך השפופרת. בטוח שבצד השני של השיחה יש בחור. נשים רק מצחקקות ככה כשהן מדברות עם מישהו שהן שוכבות איתו. או מנסות לשכב איתו.
הכלבה הקטנה שלה, פּרינסֶס, עוקבת אחרַי לכל מקום שאני הולכת. אני לא יודעת מה הגזע שלה, אבל היא כל כך פצפונת שאם רק ממצמצים אפשר לפספס אותה. היא ידידותית ואני מחבבת אותה, אבל אני צריכה כל הזמן להקפיד להיזהר איפה אני דורכת כדי שלא אמעך אותה בטעות.
אני גוררת רגליים לתוך המטבח. בשלב הזה אני פשוט מחליקה את הרגליים על המרצפות כי להרים אותן זה יותר מדי עבודה. אני פותחת את המזווה של מאדי ומחלצת משם קופסה של מק-אנד-צ'יז, שמלבדה יש שם רק פחית של מרק ירקות משומר וחטיף אנרגיה שמרגיש כל כך מאובן שבטוח פג תוקפו מתישהו במאה הקודמת.
אני מוצאת סיר ומתחילה להרתיח מים בשביל המק-אנד-צ'יז, מנסה להתעלם מקולה של מאדי בחדר השני. אני מזמזמת לעצמי ומתבאסת שהאייפּוֹד שלי לא עלי, אבל הוא בחדר השינה, משהו כמו עשרים צעדים ממני, ואני פוחדת שאם אתחייב למאמץ כזה, אתפתה פשוט לקרוס על המיטה הנעימה והמשדלת. ואני ממש צריכה לאכול. הפעם האחרונה שאכלתי הייתה במרחק כמה מדינות מכאן, באזור נברסקה, אני חושבת.
מאדי מנתקת את הטלפון בזמן שאני מערבבת את המקרוני ופותחת את חבילת אבקת הגבינה. היא מתהלכת לתוך המטבח. "את רעבה, מאדי?" אני שואלת.
היא מושכת בכתפיה. "סוג של."
אנחנו אוכלות בדממה, מלבד התלונות שלה על כמות השומן שיש במק-אנד-צ'יז ועל כמה לא טעים לה. למרות שאני מבחינה בזה שהיא מחסלת את החצי שלה וכמעט מלקקת את הצלחת בסוף. אישית, חשבתי שהיה די מעולה – קשה לפספס עם מק-אנד-צ'יז.
אני נותנת לה עד סוף הארוחה להתחיל לשחק אותה מארחת ולפתוח שיחה, אפילו סתם שיחת חולין, וכשהיא לא עושה את זה, אני לוקחת את זה על עצמי. "אז, מאדי, את גרה פה הרבה זמן? זאת אחלה דירה."
"אני כאן קצת יותר משנה. היא לא רעה." היא נשמעת משועממת, כאילו הדיבור נורא מאמץ אותה.
"לא רעה? אלוהים, היא מדהימה. קומה גבוהה, קרובה לעיר. השכונה נראית די אופנתית, ממה שראיתי בדרך לפה, הרבה מסעדות וחנויות. לבניין הזה יש חניה תת-קרקעית ואבטחה ובריכה וחדר כושר. שיחקת אותה, מאדי."
היא מושכת בכתפיה. "זה מספיק לעכשיו. אני כרגע מסתכלת על דירה אחרת. שכונה טובה יותר. יותר שירותים מוצעים. גדולה יותר. אבל בדיוק חתמתי פה על חוזה שכירות של חצי שנה, ואני לא חושבת שאני יכולה לצאת ממנו." היא עושה פרצוף.
אני מהנהנת. זה מספיק לעכשיו? וואו. אני מנסה לא לשפוט, אבל ככל שאני מכירה אותה יותר, משהו אצלה מרגיש דפוק. נכון שלרצות למלא חללים זה חלק מהטבע האנושי, והרשימה של המילויים היא ארוכה, חלקם טובים, חלקם רעים. יש לי תחושה שמאדי ממלאת את עצמה בדברים – כסף, רכוש חומרי. היא בנקודה שבה תמיד מחפשים עוד ולא יודעים איך להיות מרוצים ממה שיש. זה די עצוב. חמדנות היא כמו סיפור הילדים ההוא על העכביש והזבוב. חמדנות, כסף והגזמה, הן העכביש. ומאדי היא חתיכת זבוב, מסתבר. אני מנסה לנתב את השיחה למקום שמח יותר. "אז איך בעבודה? את עורכת דין, נכון?" עבר כל כך הרבה זמן מאז הביקור ההוא לפני שנתיים, ואני מפשפשת במוח המותש שלי בחיפוש אחר זיכרונות.
"כן. רוזנשטיין את ברקלי. בעיר התחתית של מיניאפוליס."
"יפה לך." אני מבינה שמוטל עלי להמשיך את השיחה כאן. "אז את בטח ממש עסוקה בעבודה, אבל מה עם תחביבים? מה את אוהבת לעשות בזמנך הפנוי?"
פניה מתבהרות, ונראה שסוף סוף מצאתי נושא שמעניין אותה. "אני אוהבת שופינג, לעשות מניקור, ללכת לספר, מכון שיזוף כמה פעמים בשבוע..." עיניה סוקרות אותי כשהיא שוטחת את הרשימה שלה. היא בבירור הבינה שאין לנו שום דבר במשותף כשראתה את שערי האסוף ברישול, את הציפורניים המכורסמות עד השורש, מכנסי הטרנינג שלי והחולצה של Manchester Orchestra2, דהויה ובלה משימוש ומכביסות מרובות. אני שזופה, אבל לא ממכון שיזוף, פשוט מלהיות בחוץ, ואני בטוחה שהיא יודעת את זה. "אה, ואני חייבת לעשות אימון כל בוקר." הדגש שהיא שמה על חייבת מעט מטריד.
"את מתאמנת במכון הכושר שיש במורד המדרגות מהלובי? הצצתי לשם בדרך למעלה. נראה נחמד. אני חושבת לעשות ריצה על אחד מההליכונים מחר בבוקר."
היא מתנשפת כאילו ביקשתי ממנה לאכול חרא. "חס וחלילה. המקום ההוא מזוויע. אני מתאמנת במכון פרטי ליד המשרד – קלאב מיניאפוליס."
ברור שזה מה שאת עושה, אני רוצה להגיד, אבל אני פשוט מהנהנת עד שהדחף חולף. "טוב, זה נשמע אדיר, מאדי." אני דוחפת לאחור את הכיסא שלי ומפנה את הכלים שלי. "אני חושבת שאזוז למיטה. תודה על המק-אנד-צ'יז. מחר אעשה קצת קניות; אני פשוט גמורה כרגע."
"תוכלי לקנות יוגורט אוכמניות אפס אחוז שומן?" היא שואלת כשאני מכניסה את הצלחת שלי ואת הסיר למדיח. מדיח כלים אמיתי.
אני כל כך מרותקת על ידי המדיח שאני בקושי שומעת אותה. אני נלחמת בדחף לכרוע ארצה ולסגוד לו. "כן, בטח. היי, תגידי, יש לך קנקן קפה? שלי לא שרד את המעבר ואני די מכורה."
אני יכולה לשמוע את ה"המף!" מהחדר השני, ומקבלת את הרושם שאיכשהו הצלחתי להעליב אותה. כשאני חולפת על פניה בדרך למיטה, היכן שאני מתכננת לבלות 18-17 שעות טובות בעילפון מוחלט, היא נדה בראשה ובוהה בי כאילו הצמחתי עוד ראש. "למה שיהיה לי קנקן קפה? יש סטארבקס ממש ליד הבניין."
"אה, כן, ברור." אני מניחה שככה זה אצל עורכי דין. אני מהנהנת ורושמת לעצמי לדאוג להביא גם קנקן קפה בקניות מחר. "לילה טוב, מאדי."
"לילה טוב? את לא באמת הולכת למיטה עכשיו, נכון? השעה חמש." ידיה מונחות על המותניים שלה. "חשבתי שאולי נצא הערב לשתות משהו."
"נצטרך לדחות את זה, יקירתי. אבל מחר בערב יכול להיות נהדר. את מבינה, בעולם שלי, לילה טוב היה צריך להיות כבר אתמול בלילה, אבל דילגתי עליו כי הייתי מפוצצת בקפאין, אז עכשיו אני צריכה ליישם גם את הלילה טוב ההוא וגם את הלילה טוב של הלילה, במקביל. ברגע זה. נתראה מחר."
1 Bright Side – "הצד הטוב" או "הצד החיובי" של הדברים. מעין ביטוי כללי של אופטימיות. (המת')
2 Manchester Orchestra – להקת אינדי רוק אמריקאית (המת')
סיגלית –
ברייטסייד
אחד הספרים המרגשים ביותר שקראתי ספר מרגש ביותר שגורם להרבה תובנות בחיים ספר שריתק אותי וגרם לי לדמוע מאוד אהבתי את ברייט סייד והחום וטוב לב שהיא הקרינה לסביבה הסובבת אותה הסיפור מסופר ברגישות רבה אהבתי את הידידות עם ג’אז ואת סיפור האהבה בין קלר ספר מומלץ ביותר
גלי –
ברייטסייד
וואו כמה אופטימיות יש בבן אדם אחד. לפעמים נטיתי לחשוב כמה לא הגיוני העניין שהרי אנחנו בסך הכל אנשים המורכבים מרגשות שלא תמיד עומדות לנו בזכות. אך יחד עם זאת למה לא בעצם למה לא לחשוב שכן יש אנשים כאלה שאחראים להכניס קצת אושר ואהבה ללא תנאים לחיים שלנו. אני כל כך שמחה על הספר הזה ולו רק בגלל הרי-סטארט של עצמי. תודה. שווה ממליצה בחום
גליה (בעלים מאומתים) –
ברייטסייד
איזה כיף! ספר רומנטי סוחף ומרגש. ספר מחמם לב, שגורם לך להעריך את הטוב שיש בחייך ואת החיים עצמם. שורף לך לרצות להיות טוב יותר, ולעשות טוב יותר.
אלה (בעלים מאומתים) –
ברייטסייד
סיפור אהבה סוחף ומרגש. ההתפתחות של העלילה מאוד מעניינת ושואבת את הקורא. מקסים ומומלץ, ממש ספר שהוא גישה לחיים..
עינת (בעלים מאומתים) –
ברייטסייד
ללא ספק אחד הספרים הטובים והמרגשים שקראתי.
מסופר על ברייטסייד שעוברת לקולג’ בעיר חדשה, חברויות חדשות ואהבה חדשה. ברייטסייד היא אדם אופטימי ושמח המפיצה אור ואהבה עלהסוססבבים אותה וקשה שלא להתאהב בה.למרות החיים שהיו לה היא נשארת נאמנה לעצמה. זהו ספר עם תובנות רבות שגורם לקורא להרהר בו הרבה אחרי שסיים לקרוא. מומלץ בחום!
סיון –
ברייטסייד
הספר הזה פירק אותי ונגע לי בנשמה!
הדהימה אותי האופטימיות של קייט ודרך ההסתכלות שלה על החיים והעולם.
ספר חובה ולדעתי הוא יזכה בספר האהוב של 2018
הכינו ממחטות!!!
סיון –
ברייטסייד
אז ביקורת טיפה אחרת… זה ספר שמנסה לגרום לך להרגיש ולבכות, הוא גם כנראה יצליח. הבעיה שלי היא עם הגיבורה, שהכתובה באופן מאוד חד מיימדי. אין לה מגרעות, היא מושלמת מידי, אין אנשים כאלה וקשה מאוד להאמין שיש ולכן קשה מאוד להתחבר אליה כי זה לא אמין מספיק. האופטימיות שלה למרות כל מה שקורה, העובדה שכל מי שנכנס לחיים שלה מייד אוהב אותה ומייד הופך להיות חבר קרוב שיש לה השפעה על חייו, האופן שבו היא סוגרת את כל הקצוות, לא משאירה מעגלים פתוחים (כי זה תמיד ככה בחיים..) . היא נשברת רק פעם אחת לקראת סוף הספר, ציפיתי לראות את זה הרבה קודם. והיא אומרת יותר מידי “אחי/ אחותי” ברמה שזה מציק. בעיה אחרת היא עם שתי הדמויות הגבריות, אני מבינה את הבחירה שנעשתה שם אבל לא אהבתי את זה, לא הרגשתי חיבור עם קלר, זה היה מאוד מיידי ולא אמין. אם אני יוצאת מהקריאה ואכפת לי לדעת מה קורה עם גאס, ופחות מה קורה עם קלר… אז כנראה משהו כאן התפספס
לימור –
ברטסייד
איזה ספר מעולה, נוגע ללב, פורט על כח הנקודות הרגישות ומביא לדמעות. מושלם מאוד נהנתי לקרוא.
מיטל (בעלים מאומתים) –
ברייטסייד
וואו…ספר מקסים על אופטימיות למרות כל המשא הכבד של קייטי בחיים,על הרצון לסלוח ולא לנטור טינה,להנות כאילו כל יופ הוא האחרון. ממש אהבתי. להכין טישו.
גליה (בעלים מאומתים) –
ברייטסייד
בקריאה שניה הייתי רוצה לקרוא את הספר בגרסא כזו שבה הגיבורה בוחרת דווקא בגאס, ועם הפי אנד כלשהו אם אפשר…
שרונה –
ברייטסייד
איזה ספר מרגש ועצוב . צריך מצב רוח מסויים כדי לקרוא אותו. היה לי קצת קשה עם האופטימיות חסרת התקנה של קייטי..
לורן –
ברייטסייד
עצוב עצוב עצוב ! לקרוא את הספר רק במצב רוח הנכון. דמעות ובכי לאורך כל הספר . לא מתאים למי שרוצה משהו קליל לקריאה .
קרן (בעלים מאומתים) –
ברייטסייד
וואו..איזה ספר מרגש וסוחף עד דמעות. הסופרת גורמת לנו להתאהב בקייט ובאופטימיות שלה. תכינו ממחטות סיפור עצוב.
עינת (בעלים מאומתים) –
ברייטסייד
וואווו… הספר הזה גרם לי לתנודות מטורפות ברגשות. רגע חייכתי, רגע צחקתי ורגע בכיתי. עצוב ושמח. אי אפשר שלא להתאהב ב ברייטסייד. היא כל כך שובת לב, אמיצה וחזקה. והלב נקרע בין גאס לקלר. מומלץ בחום לרוץ לקרוא. לא תישארו אדישים
אורה –
ברייטסייד
ספר מקסים!
מתחיל כספר קולג’ קליל ורומנטי, ואז באיזשהו שלב הופך לספר על התמודדות עם מחלה ואובדן.
וממש אשמח לקרוא ספר על גאס.
Nehama –
ברייטסייד
וואוו אחד גדול! כמו שנכתב לפניי מתחיל קליל אך עד מהרה הופך למלא תוכן ורגש עצוב אך עם זאת מלא באופטימיות. מומלץ מאודדדדדדד
שושי (בעלים מאומתים) –
ברייטסייד
ספר מקסים, סוחף, ומרגש. עלילה מעניינת ושואבת את הקורא, קצת עצוב, נהנתי מאוד לקרוא אותו. ממליצה בחום.
מירטה (בעלים מאומתים) –
ברייטסייד
ספר מקסים! מתחיל כספר קולג’ קליל ורומנטי, ואז באיזשהו שלב הופך לספר על התמודדות עם מחלה ואובדן. הגעתי אליו עכשיו כי ההמשך התפרסם. ממש שמחה שיכולה להצשיך ישר לספר על גאס.
אביב –
ברייטסייד 1: ברייטסייד
ספר קסום.. עלילה מרתקת וסוחפת.
מהספרים הרומנטיים העצובים שכיף לקרוא. מומלץ בחום
אביב –
ברייטסייד 1: ברייטסייד
ספר קסום.. עלילה מרתקת וסוחפת.
מהספרים הרומנטיים העצובים שכיף לקרוא. מומלץ בחום לכל מי שאוהב ספרים בסגנון
מירטה (בעלים מאומתים) –
ברייטסייד
ספר מקסים! מתחיל כספר קולג’ קליל ורומנטי, ואז באיזשהו שלב הופך לספר על התמודדות עם מחלה ואובדן. הגעתי אליו עכשיו כי ההמשך התפרסם. ממש שמחה שיכולה להמשיך ישר לספר על גאס.
בתיה –
ברייטסייד
נטשתי באמצע וזאת למרות כל התשבחות. לא יכולתי להמשיך לקרוא את כל העצב הזה וכל הדמעות. זה היה יותר מידי בשבילי
אריאל –
ברייטסייד
ספר ערוך נפלא, מעורר השראה
שרונה –
ברייטסייד
איזה ספר , פשוט מושלם ,
הספר מתחיל כמו כל ספר רגיל בחורה פוגשת בחור, בחור פוגש בחורה יש קצת מתח מיני הם מתאהבים , ואז…
בשלב הזה תתחילו להשתמש בהרבה ממחטות , כי הדמעות לא מפסיקות לרדת.
לבעלי לב חזק ממליצה על הספר
שי –
ברייטסייד 1: ברייטסייד
תקציר
סודות
לכולם יש.
חלקם גדולים מאחרים.
וכשסודות מתגלים,
חלק ירפאו אותך
וחלק יהרסו אותך.
שי –
ברייטסייד 1: ברייטסייד
תקציר
סודות
לכולם יש.
חלקם גדולים מאחרים.
וכשסודות מתגלים,
חלק ירפאו אותך
וחלק יהרסו אותך.
שי –
ברייטסייד 1: ברייטסייד
תקציר
סודות
לכולם יש.
חלקם גדולים מאחרים.
וכשסודות מתגלים,
חלק ירפאו אותך
וחלק יהרסו אותך.
שי –
ברייטסייד 1: ברייטסייד
תקציר
סודות
לכולם יש.
חלקם גדולים מאחרים.
וכשסודות מתגלים,
חלק ירפאו אותך
וחלק יהרסו אותך.
שי –
ברייטסייד 1: ברייטסייד
תקציר
סודות
לכולם יש.
חלקם גדולים מאחרים.
וכשסודות מתגלים,
חלק ירפאו אותך
וחלק יהרסו אותך.
בתיה –
ברייטסייד
כמה שהספר הזה עצבן אותי, לא התחברתי למרות כל ההמלצות שקיבלתי מחברות שאני חייבת לקרוא, אבל כל הסוגריים האלה הטריפו אותי והסיחו את דעתי.
שוש (בעלים מאומתים) –
ברייטסייד
וואוו!!! ספר מדהים ומרגש ברמות מיוחדות. קים הולדן הסופרת מוכשרת ביותר,ויודעת להעבירבאופן מצמרר את הרגעים הקשים והטובים בחיים. זה היה כל כך אמיתי בשבילי, שהיו פרקים בהם לא הפסקי לבכות, ובכל זאת אהבתי מאוד את הספר. כי הספר סוחף וממש קשה לעזוב אותו להפסק כלשהי…ממליצה בחום
תמר –
ברי
כמה שהספר הזה עצבן אותי, לא התחברתי למרות כל ההמלצות שקיבלתי מחברות שאני חייבת לקרוא, אבל כל הסוגריים האלה הטריפו אותי והסיחו את דעתי
רות (בעלים מאומתים) –
ברייטסיד
ספר נוגע ללב וכתוב בכישרון רב. אמנם לפעמים בגיבורה אובר מושלמת אבל שובת לב מאוד וכיף לזרום עם הסיפור. אני בהחלט עם טיים גאס אז לא ברור לי החלטות בעלילה אבל מילא..ספר שנעים לצלול לתוכו, פלוס עוד כמה טישו לסיום.
נאוה –
ברייטסייד
ספר חביב. לכאורה הדמויות עמוקות ומעניינות, אך הרגשתי שחסר חיבור אמיתי. הדיאלוגים מצויינים. אם כי לא מספיק מהם לטעמי. הרבה תיאורים מיותרים שחוזרים על עצמם. למי שמתחילה עם הז’אנר, ספר חביב ביותר. לאלה שקראו דיי והותר ספרות רומנטית, ימצאו שמעט משעמם.
ליבי –
ברייטסייד
ספר נחמד אבל גם קצת מוזר, הכתיבה דיי שיטחית ואין הרבה תיאורים של הדמויות עצמן. לא סיפור רומנטי קלאסי
גליה (בעלים מאומתים) –
ברייטסייד
ספר מקסים, רומנטי, מרגש ועצוב עצוב עצוב. הסוף שלו הוא הסיבה היחידה שקראתי אותו רק פעם אחת. איזה כיף שיש ספר נוסף בסדרה… מומלץ
יסמין סעיד (בעלים מאומתים) –
וואו, איזה ספר מרגש, הלוואי וכולנו היינו יכולים להיות כמו קייט 🙏