ברלין סוף

ברלין, אפריל 1945

ליסבון, סן פרנסיסקו וטוקיו נהרסו בתוך דקות מעטות ברעידת אדמה. ימים רבים חלפו עד שוך השריפות שמחקו את רומא, שיקאגו ולונדון. השריפות ורעידות האדמה שפקדו את אותו המקום על פני כדור הארץ, שנקודת החיתוך הגיאוגרפית שלו היא חמישים ושתיים מעלות ושלושים דקות בקו רוחב צפון ושלוש־עשרה מעלות ועשרים וארבע דקות בקו אורך מזרח, נמשכו שנתיים כמעט. הן התחילו בלילה הצלול והחשוך של עשרים ושלושה באוגוסט 1943 ותמו ביום אפור וגשום בשניים במאי 1945.

במקום הזה, שלושים ושניים מטר מעל פני הים, מכורבלת בחיקה של חולית מעידן הקרח, שכנה עד לאותו הלילה, שבו החל החורבן את מהלכו התופתי, העיר ברלין. מכפר דייגים היתה לעיר בצורה, למקום מושבם של המרקגרפים והקירפירסטים של ברנדנבורג, למקום משכנו של מלך פרוסיה ולעיר הבירה של הקיסרות הגרמנית ושל רפובליקת הרייך הגרמני. היא נוצרה עקב פלישתם של עמים גרמאניים לאזורי מושבותיהם של העמים הוֶונדיים והסלאביים ונותרה במשך מאות שנים בצִלם של מחוזות הולדת התרבות הגרמנית, הפכה למעוז הקולוניות הגרמניות, לחומת ביצורים של המערב הגרמני הישן ולמוצב הקדמי של המזרח הגרמני החדש, ורק בשלב מאוחר יותר פילסה את דרכה אל תוך ההיסטוריה הגרמנית, ובהמשך אף התמקמה במרכזה. היא התגבשה ממספר רב של ערים קטנות, בינוניות וגדולות, כפרים, מושבות, קרקעות ומשקים חקלאיים, שהיו מפוזרים בין נהר ההאבֶל לאזור האגמים בסְפָר המזרחי, וצמחו יחדיו בכיוון ערי המבצר העתיקות ברלין וקלן. כרוניקת העיר היתה קצרה, עקבות עלייתה ותהפוכותיה היו מעטים, אך הם הציגו את פניה הרבגוניות בכמה תווים אציליים שנחקקו היטב בלבה של העיר. מנגד, עקבות מפלתה, מיד אחרי שהתרוממה ונעשתה בירת הרייך של גרמניה הגדולה, היו רבים מספור. שריפות ענק, כמו אש המתפשטת בשטחים פתוחים, וגשמי פלדה שהומטרו בהפצצות שטיח הפכו את פרצופה סמוק הלחיים של העיר לגולגולת החלולה של המוות.

בעשרים ושלושה באוגוסט 1943 נפגעה העיר לראשונה כאשר אלף ומאתיים מטוסים של חיל האוויר הבריטי הנחיתו עליה את המהלומה הגדולה הראשונה. הפרוורים הדרומיים לַנקְוויץ, סידנדה וליכטֶרפֶלְד הפכו לאי של מוות עָשֵׁן ומפויח בתוך ים החיים, אלא שהפעם לא הים בלע את האי, אלא האי הוא שדחק את הים, שכן עד מהרה שוב לא היה לבדו, איים של מוות נוצרו בכל מקום — במוֹאַבּיט ובפרידריכשטאדט, באוסטקרויץ ובשרלוטנבורג, במוריצפלאץ ובלוסטגארטן — חופיהם הלכו והתפשטו, גדלו יחדיו, עד שבסופו של דבר היתה העיר כולה לאי מוות אחד גדול, ובתוכו מִקוֵוי מים אחדים שבהם חיים הוסיפו להתקיים. כל מתקפה נגסה פיסה נוספת ממערך החיים של העיר, השמידה רכוש ודירדרה את תנאי הקיום.

חלקים שלמים בעיר היו לעיי חורבות שוממים. שטחי תעשייה נרחבים, ובהם קונסטרוקציות אדריכליות קפואות, הפכו לסבך פרא של היכלות שבורים ומרוסקים על הקרקע, מכונות חלודות, צינורות, קורות, חוטי תיל, מוטות תמך. ברחובות רבים נותרו חזיתות הבניינים לעמוד על כנן ללא סימני פגע ונראו כמו בתים המאכלסים חיים, אך למעשה לא היו אלא מטרות־דֶמה מאחזות עיניים. חלקים אחרים בעיר ניזוקו לבלי הכר והתמלאו בחיים הנאנקים בכבדות, שרידי בתיהם שהושחתו מתנשאים עירומים ומכוערים בינות להריסות, מתבלטים כמו איים בתוך ים ההרס, ממורטטים ורצוצים, הקורות החשופות של הגגות ההרוסים נראות כמו צלעות חיה שפרוותה הוסרה ממנה, החלונות אטומים כמו עיניים שעפעפיהן משוכים מטה כל הזמן, ורק פה ושם נראה נצנוץ זכוכית כלשהו — החזיתות החשופות אחרי שכל הטיח נשר מהן, והן כמו נשים זקנות שספוג אכזרי מחה את כל הסומק והאיפור מפניהן.

בחלקים אחרים של העיר ההרס אינו כה מוחלט. טופרי המלחמה ביקעו את שורות הבתים, והבקיעים הגדולים הללו חושפים למבט המשתומם את הבתים העורפיים ששרדו את ההפצצות, שכעת לראשונה ניתן לראותם מהרחוב, שכן שוב אינם יכולים להסתיר את חזיתותיהם הכעורות מאחורי הפאר הזול של הבתים הקדמיים, שהוריקן ההפצצות כאילו הסיט בתנופה את הווילון מהם. ברחובות הללו אפשר לראות את כל דרגות החורבן וצורותיו, החל בהשמדה מוחלטת וכלה בבתי הקרטון והצלופן, בתים שקורות הגג שלהם מפוחמות, אחרים שנהרסו רק עד לקומתם הראשונה, וכאלה שהדף הפצצות רוקן אותם מתכולתם וקרע מגופיהם את משקופי החלונות, את התריסים והדלתות, והשלדים המיובשים של גגותיהם מבצבצים מתוכם כמו עצמות מגופו של פגר. ישנן דירות שתלויות כמו קִני סנוניות מעל החלל הפעור שנוצר אחרי שחזית בית התנפצה לרסיסים מפגיעה אלכסונית, וישנם מרתפים שעמדו בכובד הבית שקרס מעליהם, ורק ארובת תנור מעשנת שמזדקרת מבעד לגל הריסות בגובה של יותר ממטר מעידה על קיומם העלוב של האנשים שמתגוררים שם כמו במאורת שועלים. אנטומיית הבתים נחשפה במערומיה, המבואות והקירות הפנימיים, פירי המעליות והארובות הם העצמות, צנרת הגז והמים היא העורקים, והרדיאטורים והאמבטיות הם האיברים הפנימיים. שיירי החיים גוועים לאיטם בסבך ההריסות, ורק הטבע מתחיל להעטות מלבושים על החורבן העירום ומכסה אותו בצמחייה פראית.

רשת התחבורה המסועפת, ארוגה מאינספור קווי החשמליות והאוטובוסים, מהרכבות התחתיות והעיליות, ממסילות הפרושות ברחבי העיר ואלה שמקיפות את מרכזה, מרכבות ה־S ומהרכבות הפרווריות, נקרעה והוטלאה מחדש בצורה רעועה ומאולתרת. מסלולי הנסיעה משתנים מיום ליום משום שנזקים במסילות, בקווי הולכה עילית ובקווי הולכה קרקעית, במנהרות, בוויאָדוּקטים, בגשרים ובתחנות כופים מגבלות ושינויים בפעילות או השבתה מוחלטת שלה.

תוויה הייחודיים של העיר נמחקו, בתים בסגנון הניאו־קלאסיציזם הבורגני, שהיו מקובצים מסביב לשפּרֵאִינזֶל, מכוניות ציר המטוטלת שברחוב אוּנטר דן לינדן, קלסתרהּ שנוצר בידי האמן של שינקל, שליטר, אֵאוֹזַנדר, ראוֹך, קְנוֹבֶּלסדוֹרף ולַנגַהן הושחת, עוד לפני שהמתווים האדריכליים מלוח השרטוט של שפר הספיקו לקנות להם חזקה עליו, סימני הזיהוי שלה הם כעת בונקרים עיליים, סוללות פחד, משאפי מילוט, בטונאדות בירוק־אפור ועליהן תותחי נ"מ שרמסו כמו ממוטות ענק את הרחובות פרידריכשַיין, הוּמבּוֹלדטהַיין וזולוגישר־גארְטן, אין בהם דבר שירכך את התכליתיות האכזרית של האדריכלות שלהם. להם מתווספים אינספור הבונקרים התת־קרקעיים והמקלטים נמוכי־התקרה שבכיכרות ובתחנות הרכבת של מרכז העיר, במקומות היישוב שבעיבורי העיר ובמושבות הקיט, וגם הגרסה הפרימיטיבית שלהם — השוחות שנחפרו באדמת הפארקים והחורשות ובשיפולי הסוללות של רכבת הפרוורים.

עם פרוץ המלחמה חיו בעיר ארבעה מיליון ושלוש מאות שלושים אלף תושבים, באפריל 1945 נותרו בה רק שני מיליון ושמונה מאות וחמישים אלף. הגברים גויסו לשירות הצבאי, לארגון טודט, ונדרשו להתייצב בשורות הפולקסשטורם — המיליציה הלאומנית. הם ועסקיהם שוריינו למאמץ המלחמתי, הנשים נמלטו לאזורים בטוחים לכאורה מפני מתקפות האוויר, הזקנים והחולים פונו מבתיהם, הנוער גויס לארבייטס־דינסט, שירות העבודה של הרייך, ילדי בית הספר נשלחו למחנות נופש לילדים באזורי הכפר, היהודים גורשו בטרנספורטים. האובדן בנפש היה למעשה גדול בהרבה, שכן בקרב שני המיליון ושמונה מאות וחמישים אלף היו שבע מאות אלף עובדי כפייה זרים מהמדינות שנכנעו לגרמניה ושהיו תלויות בה, אוקראינים, פולנים, רומנים, יוונים, יוגוסלבים, צ'כים, איטלקים, צרפתים, בלגים, הולנדים, נורווגים, דנים, הונגרים, יהודים ואסירים אחרים ממחנות המוות במזרח, שעדיין היו כשירים לעבודה. הם הצטופפו בקסרקטינים שנבנו בבהילות והוקפו בגדר תיל על קטעי מסילה עזובים שבין העיר לפרווריה, באתרי פסולת ובשטחים לא בנויים, לרוב לאורך מסילות הברזל. דמיון משווע שרר ביניהם למושבות המגורים הארעיים שהוקמו למען ניצולי ההפצצות, השוכנות באפרוריות מייאשת בין חלקות יער לאזורים של משקים משפחתיים, למעֵט הבדל אחד — גדר התיל הוחלפה ברשת בלתי נראית של מנגנון שליטה וכפייה משוכלל ומתוכנן לפרטי פרטים.

המיניסטריונים נטשו את ברלין, "הועברו למקום חדש" או ל"משכן חלופי". ברחוב וילהלם מרוקנים את הלשכות, יומם וליל מעמיסים על קרונות משא תיקיות, ארונות, ארגזים, אבל גם רהיטים, כלי בית ומזוודות. הפקידוּת הגבוהה של הממשלה ושל המפלגה נסה מהעיר, רק אלה המכונים "אנשי דיווח" נותרים מאחור, אך גם להם דואגים ומקצים לטובתם את שירות התובלה "טוּזנֶלדֶה" עם הרכבות המיוחדות "אדלר" ו"דוֹהלֶה", וכמו כן מספר גדול של רכבים פרטיים לנסיעה בכיוון ליכטֶרפֶלדה־וֶסט ומיכֶנדוֹרף.

בשאון הסירנות שותקות המוזות, אבל אחותן הצעירה והממזרה משמיעה את קולה ברמה בשעות המעטות שבין ניתוקי החשמל לאזעקות החירום, באמצעות מיקרופונים ומקרני סלילים, אם כי הבס הנועז של מַרְס נבלע בצרחות הסופרן ההיסטריות של הנינוחות הכפויה. המקהלה הקטנה שהורכבה מ"קמרדים", "קולבֶּרג", "פלוגת סיור הלגארטן", "הצייד השחור יוהנה" ו"המלך הגדול" עומדת לבד במערכה מול הגדודים האינסופיים של "הלב הצעיר", "בית עליז", "הקולגה מגיע מיד", "הבעל המושלם", "מסביב לאהבה", "אשת חלומותי", "זה התחיל תמים כל כך", "לחיי האהבה", "מלון ירח הדבש", "האהבה הגדולה", "האיש שהיה שרלוק הולמס", "נשים הן דיפלומטיות טובות יותר", "גבר בשביל אשתי", "פְריץ בּוֹלמן רצה לדוג", "מכתבי אהבה", "דם קל", "לילה נפלא" ו"אל תספרו לי על אהבה". התעוזה המתישה של "פרידריקוס רקס" ושל "שירו של הורסט־וֵסֶל" מתערבבת עם "הוואלס של המלך" ועם המופעים המוזיקליים השבועיים, עם הצחוקים המיוסרים ועם יללות הסירנות לכדי קקופוניה מחרידה.

בעיר החורבות הזאת שגופה שרוף ומרוסק, שאיבריה הפנימיים מעוכים ותלושים ממקומם, גרים האנשים בצפיפות. הם מקיימים חיים נוראים וקשים יותר מחייהם של חיילים, שקיומם מכוון לקרבות ולסכנה. נתונים באיום תמידי וממשי לא פחות להיהרג בהפצצה, בשריפה, בחנק או להיקבר תחת מפולת הריסות, מוסיפים אנשי העיר לקיים מעין חיים פרטיים וממשיכים לשאת איתם לכל מקום את משאה המדולדל של הציוויליזציה. הם חייבים לדאוג לעצמם ולמשפחתם, הם חייבים לעבוד ולהביא בחשבון בכל רגע ורגע שפעילותם — תהא זו שינה, תינוי אהבים, פיסול או חישוב, בישול או גילוח — תיקטע באופן מיידי, והם ימסרו את עצמם לידי גורל שלא מותיר בידם כל אפשרות להימלט. קיומם הוא כֶּשל הנוודים ואנשי המערות. הם מניחים לזרעי נוירוזה שאולי אינה ניתנת לריפוי להיקלט בנפש ילדיהם, מפקירים אותם לאנאלפביתיות. הם נאלצים לראות כיצד יסוד הנעורים מאוּכּל במחנות העבודה ובעמדות הנ"מ, וכיצד החינוך לחיי נוודות לוחמניים ממית כל זיקה לסדר הטוב של החיים המיושבים. הם כבר התרחקו כל כך ממקורותיהם, עד שהיסוד האנושי קמל והצטמק, וכעת הם אינם אלא אוטומטים שנכונים להגיב מיידית לנקיפת האצבע ולנקישת הלשון הקלות ביותר. זוהי הפלגמטיות של אנשים חרוּצי גורל שוויתרו לחלוטין על רצונם הפרטי ומוסיפים לצעוד בעיקשות בנתיב היחיד שנסלל עבורם, מקבלים כל פקודה וכל הקצאה מיוחדת בשוויון נפש, מתפארים שוב ושוב באדישותם הפנימית והחיצונית כאילו היתה גבורה ובסבלנותם כאילו היתה כוח עמידה, וזוכים לאישור מגבוה שהם שוב אינם אותו "זן נועז" שגתה תיאר. מתחת למעטה המפוחם של נפשותיהם הכבויות עוד מלחשת התקווה להשגחה עליונה שעל בואה יכריז האנטיכריסט, התקווה לאותה תפנית ידועה שתיגרם בהתערבות אלוהית, זו שהיטלר, גבלס, פריטשה ודיטמר אוהבים כל כך להישען עליה כעת. הם יודעים שהאסון בדרך, שצבא עצום ורב מהוולגה ועד לאוקיינוס האטלנטי מתקדם בכיוונם ולא יעצור מלכת בשערי עירם, אבל שום ניצוץ מהפכני אינו ניצת בהם, שום זעם אינו משתחרר לשבור את שלשלאות השעבוד, שום זעקת ייאוש אינה מעירה את המצפון. האסונות שחיל האוויר האמריקאי וחיל האוויר הבריטי ממיטים על העיר כתוכחה מהשמים סופגים לתוכם את יכולת החשיבה, שולחים את הנידונים לחפש מקלט, מזון ומלבוש, תלושי מזון, אישורי נזיקין בגין הפצצות. הם מעסיקים את הניצולים בתיקון נזקים, באבטחת הרכוש, ועורמים עליהם קשיים בדרכם למקומות העבודה שלהם. אורחות החיים של הציוויליזציה שובשו, הדירות הפכו למאורות חשוכות אחרי שהמעטפת שהגנה על מארג העצבים העדין של הכרך, על מערכת קווי הטלפון והחשמל, צנרת המים והגז ועל מערכת הניקוז, נקרעה לגזרים. אנשי העיר הגדולה חזרו להשתמש במשאבות, בתנורי פחמים ובעששיות.

בתנועות האנשים ובשפתם יש איזו דריכות משונה, כל רחש שמפר את המונוטוניות השוטפת מבהיל אותם ומחולל פרץ התלחשויות. נושא אחד ויחיד עולה בשיחותיהם: מצב השמים, אם הרייך נקי מאויבים, אם מטסי מפציצים חגים בשמיהם, מהו מסלול טיסתם, אם הם נסוגים. כל אדם שעוזב את דירתו נפרד מקרוביו כמו אדם שיוצא למסע ארוך וקשה לארץ זרה ומסוכנת שאין לדעת אם ישוב ממנו. כל אחד נושא איתו מזוודה, תרמיל, תיק מסמכים מתפקע או שק התלוי על שכם, שכן האזעקות מפתיעות אותם לעתים קרובות ומאלצות אותם למצוא מחסה במקום כלשהו, הרחק מביתם.

אבל לא רק הסכנה שבמתקפות האוויר מעיקה על האנשים, איום אחר הכביד עוד יותר את העול המעיק: החזיתות. מאז חציית הריין ברֵמָגֶן ובאוֹפֶּנהַיים הגיעו בעלות הברית המערביות בהסתערות פתע חסרת תקדים דרך מערב גרמניה ומרכזה עד לנהר האֶלבֶּה. מראשי הגשרים בפּוּלאווי, וַרקָה ובָּרָנוֹב שעטו הצבאות הסובייטיים דרך פולין ומזרח גרמניה עד לנהר האוֹדֶר, אבל אף על פי שהחזית במערב מתקדמת אליהם במהירות רבה יותר, ברלין נושאת את מבטה למזרח, שבו, מאחורי האודר, ממתינים הגייסות הסובייטיים בדריכות מאיימת.

אי־שקט שלפני הסערה שורר בעיר, אי־שקט שנוצר בעקבות השקט המבעית שמתפשט מאחורי המעוז האחרון הזה ממזרח לעיר. זהו שקט חסר מנוח שמסווה את קרקוש גלגליהן של רכבות ושיירות כלי רכב היוצאים ממפעלי השריון שבסְפָר הרוסי, מצֵ'ליאַבּינסק, מסבֶרדלוֹבסק, מגורקי, ממגניטוֹגוֹרסק, מהקומבּינטים של אוּרל וקוּזנֶצק, ומתקדמים לכיוון האודר. אין בכל העיר אפילו אדם אחד שאינו יודע שכל יום של שקט לפני הסערה הגדולה משמש להצבת תותחים נוספים בעמדות הירי, להסעת טנקים נוספים אל אזורי הכינוס, להובלת מטוסי קרב נוספים למסלולי ההמראה, להצעדת גדודי רגלים נוספים אל שטחי ההיערכות. שני העולמות המרוחקים, ברית המועצות וארצות הברית, התקרבו זה לזה בחשאי, המרחק בין דגל הכוכבים לדגל האדום הצטמצם לכדי המרחק בין פרנקפורט אן דר אודר למגדֶבּוּרג, ובתווך נמצאת העיר הנצורה שפעם, בעברה — מוגנת על ידי זרמי הוולגה מצדה האחד ותעלת למאנש מצדה האחר — דימתה להיות עיר סְפר בלתי נגישה, ברלין, מה שנותר ממנה. אמנם הצבאות העוינים עוד צריכים לצלוח את הנהרות הגדולים שמהווים את חומות המגן האחרונות, אבל טייסותיהם כבר חורשות את שמי העיר ומבתקות את חוטי החיים הדקים שלה. הם מתכוננים למתקפה האחרונה שיכולה לפרוץ בכל רגע מכיוון האודר או האלבה ולהתנפל על העיר בעוצמה של מפולת שלגים.

שיירי העיר הפכו לשטח של ביצורי שדה ונכנסו למצב מגננה. מחפורות נגד טנקים נחפרו לעומק השטחים שבקדמת העיר, תעלות מילוט נמתחו בין חצרות של משקים משפחתיים לשדות הרחבים, שוחות ליחידים נכרו בסוללות של מסילות ברזל, בשיפולי הדרכים ובחלקות יער, מחסומים ועמדות ירי נ"ט חוסמים את כל כבישי הגישה, טנקים שאינם יכולים לנוע שתולים בצומתי הרחובות, ארטילריית הנ"ט ערכה טיווח של מטרות קצה, המפעלים השביתו את פעילותם מאחר שבין כה וכה בקושי עומדים לרשותם זרם חשמלי, פחמים וחומרי בעירה, פועליהם ופקידיהם כורים מחפורות בקדמת העיר, מקימים שורות על גבי שורות של מחסומים. פטרולים של הוורמאכט, של האס־אס, של האו־טה ושל הגסטאפו מחפשים משתמטים ועריקים ברחובות, במסעדות, בבתי הראינוע, בבונקרים ובאולמות המחוממים של תחנות הרכבת. המפלגה עדיין נוקטת את כל האמצעים העומדים לרשותה כדי להכריח כל אחד ואחד להירתם למאמץ.

כמו חשרת עננים קודרת עומדות החזיתות ממזרח לעיר וממערבה. הן כמו סופת ברקים רחוקה. קולות הרעם עדיין אינם נשמעים, הברקים עוד אורבים מאחורי הקירות העבים, אבל מערבולת רוחות מאותתת על הסערה המתרגשת, בהירוּת מדכדכת שצבעה צהוב־גופרתי מתפשטת באוויר, ערפל רובץ על העיר. רטט של ציפייה השתלט על האנשים, הם מיטלטלים בין התקווה לנס, שההנהגה מפיחה בהם שוב ושוב בטענה כי סיכוייהם מצוינים, לבין פחד מצמית מפני הסוף והזוועות שהוא טומן בחובו. בזמן שפצצות ופגזי זרחן נופלים על העיר כמו ממטרי הזפת והגופרית שנפלו פעם על סדום ועמורה, קבוצות קטנות של אנשי תנועת ההתנגדות מחכות לשחרור המיוחל, כיסופי הגאולה מייסרים אותם משום שלא הצליחו להשתחרר בכוחות עצמם.