בשבחי הבדידות



*

עניינים חסרי חשיבות, ענף דק נופל ברוח או נביחת כלב, מתגלים למעשה כבעלי משקל מסוים, אולי אף מה שקרוי גורליים. לשחזר את הדברים בדייקנות איני יכול. אני חופר סביב-סביב, שולף אבנים ועפר גיר לבן, עורם בדליים. משהו ברצף האירועים נותר פרום. התגוררתי ברחוב 122. היה זה סוף הקיץ וזמני בידי. לפני נסיעתי סיפרתי כי חובותי רבים, אולם לא נדרש ממני דבר. בימים הראשונים ניסיתי להשכים קום. בלילה, בלכתי לישון, פתחתי את התריסים. חשבתי שאור היום ימנע בעדי להוסיף ולהתנמנם במיטה ללא גבול. סופו של דבר חדלתי לנסות להתעורר לפני הצהריים. התקלחתי ויצאתי לקפטריה לאכול משהו קל ולהביט בסטודנטים של קורסי הקיץ שוקקים במסדרונות. הסתובבתי ללא כיוון ברחובות. אכלתי ארוחות חפוזות בדיינרים, ובערבים ישבתי באחד מאותם שולחנות הפונים אל הכביש, שתיתי בירה והבטתי בנשים צעירות חוגגות את חייהן, נעלמות בקצה רחוב. מחשבות של מה בכך חצו את ראשי, דבר לא ראוי לתיעוד. איני מאותם אנשים היודעים לפתוח בשיחה עם זר. קומתי נמוכה ופני שקופות. יש צורך בצירוף מקרים כדי להוביל אנשים להבחין בי, לשאול דבר-מה, להאזין לדברַי. ודברי מקוריים בדרך כלל ולא אחת מחמיאים לי, כי נקודת מבטי רבת עניין. ואף על פי כן לא חוזרים לבקש את דעתי. אף ילדַי. לא תמיד שררו בינינו יחסים צוננים. ועם זאת קשה לי להיזכר ברגעים שבהם חשתי את רצונם בקרבתי. אפשר שחנה השפיעה עליהם לנהוג בי כך, במידת ריחוק. היא עצמה שתקנית גדולה. כתפיה רחבות ככתפי בחור, חסונה וגבוהה ממני בראש. פיה קטן וישר. התחתנו מאוחר. התעלסנו שיכורים ופיכחים בדירתי. אבל לא נראה שאהבה אותי. באיזשהו אופן הדבר נוח לי. שהרי גם אני, ככל שאני הופך בזה, איני אוהב אותה. אך כשהיינו מתעלסים אהבתי עד מאוד.

בדידותי בניו יורק לא שונה מבדידותי בכל מקום אחר. על עניינים אלו חשבתי באותם ערבים. כלומר דבר לא באמת השתנה, כאן בניו יורק כמו בבית, מעבר לאוקיינוס האטלנטי. ואף על פי כן הנשים לבנות השיניים, ההולכות תמיד אל מקום כלשהו, הפכוני חסר שקט. לפרקים אפילו אומלל.

אלו הן עיקר החוויות שאמור הייתי לשאת עמי מתקופת הקיץ. לא פתחתי ספר, לא כתבתי מאמר. למעשה לא כתבתי מילה. את הדרך לנמל התעופה החלטתי לעשות ברכבת התחתית. הנחתי רגל על מזוודתי הכחולה והבטתי ביושבים על הספסל לפני. קורה הדבר שמבין גלי המחשבות הנעות בראשי עולה ומזדקרת מחשבה אחת, שאינה שונה אולי, על כל פנים אינה שונה מבחינה עקרונית ממחשבות אחרות, ואף על פי כן היא נאחזת בי ואינה מרפה. כך קרה גם הפעם.

העניין הוא שגם אם פגעתי בדיאן כפי שנדמה היה לי באותו רגע שקרה, הרי שבשלב זה כבר לא היה מה לעשות. כשהגעתי לקמפוס הציגו אותה בפנַי כאשת הקשר של הפרופסורים המתארחים. וכשהייתי ממתין למעלית היורדת לקפטריה, והיא הרימה עיניה והביטה בי מעבר לדלפק, נהגתי לשאול משהו, מאותן שאלות שאנשים מהגגים כלאחר יד ובלבד שלא לשתוק. תשובותיה פרחו באוויר כמו יונים. לא הרמתי עיני להביט במעופן. וכך לא שמתי לב ששאלותי חוזרות על עצמן. כי כבר התעניינתי לכאורה במקום מגוריה או בעבודתו של בעלה וכן הלאה, ובכל פעם, כנראה, חמקה מתשובה, או שסימנה לי בדרך אחרת שאניח לה. עד שבוקר אחד, שבוע לפני עזיבתי, גידפה אותי לפתע: "ישראלי חטטן!" קמה ממקומה ברעש גרירת כיסא ונעלמה במסדרון. הבנתי את שאמרה רק לאחר שדלתות המעלית נסגרו לפני. ובעודי שקוע באותו עניין, כלומר רץ אחרי צלליתה הנעלמת של דיאן ומדבר על לבה דברי פיוסים וכן הלאה, פעולות שלא עשיתי ואיני יודע לעשות, כמעט שפספסתי את תחנת יוניון סקוור שבה היה עלי לרדת ולתפוס את קו הרכבת E. אבל השתחלתי החוצה, גורר את מזוודתי, רגע לפני שדלת הקרון נסגרה. המחשבה כי הייתי עשוי לפספס את התחנה ולהחמיץ את הרכבת של חצות, ובשעה מאוחרת זו הרכבות דלילות, והיה עלי לצאת לרחוב ולקחת מונית, והנה אחרי הכול יצאתי מן הרכבת בזמן - מחשבה זו היא שהובילה אותי לאותו פיזור נפש. וכך עליתי על קו הרכבת E היורד דרומה, אל עבר ברוקלין, ולא צפונה, ובמקום לחתוך את קווינס ממערב למזרח אל עבר נמל התעופה, הקרון שלי חצב את דרכו בתעלות הארוכות המתפתלות מתחת לאיסט ריבר. אבל בשלב זה עוד לא ידעתי כי פני מועדות לשום מקום. עצמתי עיניים והתמסרתי לטלטול העדין של הרכבת.

*

לא ישנתי כלל. אולם נראה הייתי כמי שנרדם ואינו יודע היכן פלטה אותו הרכבת בשעת לילה זו. עמדתי מחוץ לתחנה והבטתי אל מעבר למפרץ ג'מייקה. ניו-יורקים שאיבדו עניין בחיי הלילה של מנהטן בוחרים לחיות כאן, ברוֹקאוֵויי פארק, שבעה-שמונה קילומטרים דרומית לנמל התעופה ג'יי-אף-קיי, שער העולם, עשר דקות נסיעה במונית, שעה וחצי ברכבת E המזדחלת במעגל עצום בכל רחבי העיר. התיישבתי על מזוודתי והבטתי במונית צהובה מתגלגלת לעברי מקצה הרחוב. ידעתי שלא ארים לעברה יד עוד לפני שהחלטתי שלא לעשות זאת. אבל אם הנהג יעצור ויאמר משהו מבעד לחלון הפתוח אקפוץ פנימה, אגיע בזמן לטיסה. הפניתי מבטי אל המפרץ, וכשחזרתי להביט לפנים הכביש היה ריק.

אנשים מאחרים להגיע אל טיסות טרנס-אטלנטיות. מישהו גורר מזוודה ברחוב. אלו מראות של מה בכך. פסעתי כה וכה והתיישבתי על ספסל. ביקשתי להתנמנם ולא מעייפות. ההפתעה מתישה את השרירים, ולראשונה מאז בואי, ואולי לראשונה זה זמן רב, הרגשתי כך, מופתע. אבל גם רגוע. מישהו עצר לידי. חשתי את נשימותיו הכבדות באוויר. פקחתי עיניים. אדם כרע לפני על ארבעותיו ונראה כמחפש דבר-מה. הבטתי בו רגע ושאלתי: "צריך עזרה?" צריך. איבד תליון. התכופפתי לצדו. שערותיו ארוכות וסבוכות, מסתירות אוזניים מלאות בעגילים מוכספים. "תכשיט כמו זה," אמר והצביע על צלב שהשתלשל מאחד הצמידים הקשורים לפרק ידו. לא ממש חיפשתי. תרתי בעיני קרוב ורחוק, ואחרי כן חזרתי והתיישבתי על הספסל. ואז ראיתי, ממש בסמוך לכף רגלי. "הנה!" האיש יצא מגדרו. חיבק את כתפי. נראה שהתליון יקר ללבו יותר מתכשיטים אחרים שענד על אוזניו, על אמות ידיו, על צווארו. "איך אוכל להודות לך?" עשיתי תנועת ביטול עם היד. "לא, בלי צחוק!" נראה שלא התכוון לוותר לי. "אתה ממתין למישהו?" היה משהו בשאלתו. חשתי גל של התרוממות רוח. שמחתו היתה כנה, ילדותית. השתכנעתי שעשיתי מעשה טוב. "אשמח לשתות איתך בירה," אמרתי. בוודאי יש כאן פאב פתוח, ואנחנו נשב בו. דבר אינו בוער לי עוד. כשיאיר היום ארים טלפון ואנסה למצוא טיסה אחרת. אולי אתקשר לחנה להודיע כי אאחר בימים אחדים. לא אספר מדוע. משהו צץ כאן בספרייה ואינו מותיר ברירה. כתב יד עתיק וכיוצא בזה. "בטח, בירה!" בוא אחרי, כך סימן לי בידו, הרים את מזוודתי והחל צועד. רק כעת שמתי לב כמה גבוה היה, ופסיעותיו ארוכות וכבדות.

*

אני זוכר שורת בתים בני שלוש או ארבע קומות. וגם חצר אחת חשוכה. קראתי בקול שם שנחרט באותיות זהב על חתיכת עץ שחוברה בעזרת שני ברגים אל דלת. השם צד את עיני שכן היה שונה מאוד, אך איני יכול לשחזר באיזה אופן היה שונה. הכה בי ריח של בישולים. חשבתי: מי מטגן קציצות באמצע הלילה? ואפלה, ובקצה האפלה שורת פנסים או אולי פנס אחד. אולי היה זה הירח. שכבתי על ספה ירוקה מלאה שערות של כלב. הבטתי בתקרת עץ שמעלי. כמה זמן אני מביט בה? חשתי סחרחורת קלה. איברים ריחפו בחלל בטני וקדח בי קור שצמרר את זרועותי. נראה שנרדמתי שוב.

כשהתעוררתי, והפעם התעוררות מוחלטת, כבר ידעתי שאני שוכב על אותה ספה ירוקה ומביט בתקרה. התיישבתי. הדרכון שלי היה מונח על הרצפה לפני. נגעתי בכיס המכנסיים - הארנק והטלפון אינם. סירחון של שתן הכה באפי. הריח הרע עלה ממני, אבל ברגע הראשון עוד לא הבנתי זאת. הסרתי את המכנסיים תחת השמיכה והבטתי כה וכה. היתה שם דלת עץ הנראית ככניסה למקלחת. כשפתחתי אותה נפלו עלי מטאטא ודלי הקשור לראשו. שמעתי צעדים. דחפתי את המכנסיים אל הדלי, הדפתי את המטאטא וסגרתי את הדלת. שבתי אל הספה, התכסיתי עד קו העיניים והעמדתי פני ישן. היתה שם בחורה. הבטתי בה בלכתה ממני. שערה קצר בצבע שאטני. לבשה חולצת בד ירוקה שנמתחה עד מעלה ירכיה, ותחתוני תחרה עדינים הציצו משולי החולצה. לפתע הסתובבה בתנופה ותפסה אותי ער. "הֵי!" כנראה לא ראתה כל דבר חריג בהסתובבות בתחתונים בפני זר. "אני מכינה קנקן קפה. אבל אולי תלך להתקלח קודם, אתה מצחין כמו כלב." היא הצביעה אל מעבר לכתפה, ככל הנראה אל דלת המקלחת.

קשה לתאר עד כמה קטנה היתה מקלחת זו. יצאתי, מגבת כרוכה סביב חלצי, ותרתי בעיני אחר המזוודה הכחולה. הצצתי מבעד לדלת פתוחה. מטבח. לצד השולחן ישב בחור בשנות העשרים לחייו ועיין בעיתון. עגילי כסף בשתי אוזניו, שערו משוח בשמן, על פניו הנעריות פזורים נמשים קטנטנים. הבחורה עמדה לצד הכיריים בגבה אלי וערבבה משהו בסיר. לא תמיד היה לי קל עם מראה גופי. איכשהו נותרתי רזה, לכל הפחות רזה ביחס לבני גילי. אבל פטמות השזיף שלי נותרו מקור למבוכה. כשאני יוצא מהמלתחה בבריכת האוניברסיטה אני מכווץ אותן בצביטה קלה, וכך עשיתי גם עכשיו.

השניים בירכו אותי בבוקר טוב והציגו עצמם. שם הבחור רונלד, רוני. הבחורה דיאן. עוד דיאן, חשבתי. לא ראו את המזוודה שלי. לדעתם הגעתי הנה בלעדיה. אבל את הדרכון הניחו ליד הספה. "הי, אתה שם מישראל, היו חפצי ערך במזוודה?" שאלה דיאן. "אם כן, שכח ממנה, ניק כבר פיזר את הדברים שלך לפה ולשם. תבין, זו העבודה שלו. בלי כעס. הרי יכול היה להשאיר אותך ברחוב." היה מחשב נייד, ובגדים. אני צריך בגדים. רוני הפנה אותי אל החדר של ניק, הדלת השנייה משמאל. ספק אם מישהו ישן כאן בחודשים האחרונים, בתוך הערבוביה הזאת של בגדים ונעליים וארגזי קרטון. פשפשתי כה וכה ולא מצאתי דבר מוכר. נראה שניק פרק את המזוודה שלי במקום אחר. בחרתי משהו מן הערימה. זוג תחתונים, מכנסי בד וחולצת כפתורים דקה בגוונים אדומים.

שבתי אל המטבח. "קפה?" שאלה דיאן. כשמזגה מהקנקן את הקפה הגנבתי בה מבט. איני יכול לומר שהיתה יפה. אפה קטנטן ככפתור, ובצדו הימני נקב. היה שם נזם פעם. עיניה ירוקות, קרובות זו לזו. אבל משהו כללי בין השיער הקצר לסנטר המחודד נעים למראה. "הֵי!" אמרה כשהבחינה במבטי וחייכה. דיאן מרבה לומר "הֵי". ובינתיים רוני הבהיר לי כמה עניינים. הם אינם שותפים לעסקיו של ניק. אבל נראה לי ששומרים על מידה מסוימת של שיתוף פעולה. ואולי אין כאן אלא טוב לב, תמימות של ילדים המנסים לעזור. אל תגיש תלונה, לא יצא מזה דבר. "אין לי כל כוונה להתלונן במשטרה," אמרתי. אבל רוני לא חשב להרפות. ניק כמעט שאינו מגיע לכאן ואינם יודעים היכן הוא מסתובב וישן. אין דרך לאתר אותו, וגם אם יש - אין שוטר שיטרח לעשות זאת. "פעם כבר חקרו אותי," הוא אמר זאת ועיניו הכחולות התנצנצו, "אבל תבין, מה שאני יודע לא יכול להועיל." "הי, בלי כעס!" אמרה דיאן והתיישבה לשולחן ברגליים מקופלות. "אתה יכול להתקשר מכאן," רוני הצביע על טלפון, "לבקש ממכר שיבוא לאסוף אותך." הבטתי אל מעבר לכתפו. היה עלי להסביר שאין לי מכרים בניו יורק. אבל שתקתי. אחר כך אמר: "אתה יכול להישאר כאן היום, אם אתה רוצה, להתאושש."

שתיתי קפה, קפה אמריקאי חיוור ופושר. הוספתי לשתוק ועקבתי אחר תנועותיה של דיאן. חשבתי, כך נראית פושעת? מסתובבת במטבח בתחתוני תחרה לבנים, מוזגת קפה מקנקן זכוכית ומערבבת אוכל בסיר. משהו זע תחת כפות רגלי היחפות. חשתי במגע קריר של מים. טריקת דלת הסתננה מבעד לחלון הפתוח. שמעתי טרטור הליקופטר ההולך וקרב ונביחת כלב חדה. לפתע שמתי לב שעיני עצומות, עצומות כבר זמן רב. ביקשתי לשוב ולפקוח אותן אולם עפעפי כבדו מאוד. שמעתי את קולי מתחנן מרחוק: "לספה... קחו אותי לספה..." עץ שעמדתי בין ענפיו ניער את כפותיו הארוכות, ואצבעותי איבדו את כוחן, זרועותי נשמטו, לא אחזתי בדבר עוד. אבל נפילתי תהיה קלה ופגיעתי באדמה לא תורגש כלל. "הי!" יד ניערה אותי. "ישו, האיש הזה לא בריא..."

*

יצאו את הדירה ואני נשארתי ישוב לשולחן, אוחז בין ידי ספל קפה ריק. אפשר ששוב נמנמתי. אחר כך קמתי ושוטטתי בין החדרים. חדר של ניק, חדר נוסף של רוני, קירותיו צבועים סגול, מזרן זוגי עמוס כריות רכות בצבעים בהירים. חדר של דיאן. שישה-שבעה ספרים על המדף. לא הכרתי דבר. אבל בשמו של סופר אחד, ריימונד קרבר, דומני שנתקלתי פעם. על הקיר תלוי רישום עיפרון, צללית נעלמת בחשכה וברקע שורות בתים מחוקים. בפינה התחתונה משמאל, באותיות עגולות של נערה, נחתם: לדיאן קרונפלד מפיל. לנַבלוּיות שבי יש צדדים שונים. התעלמות מהמרחב הפרטי של הזולת הוא אחד מהם. פשפשתי בארון הבגדים ובמגירות שולחן הכתיבה. "לדיאן היקרה, מזל טוב ליום הולדתך ה-25" נכתב באותיות עשויות קווקווים על דף במסגרת פלסטיק. "מי זו רצה בין השולחנות? מי אהובה על הלקוחות? מי אהובה עלינו? ואת מי אוהב מיסטר הוּמפל יותר מכול? דיאן! דיאן! דיאן!" למטה, מתחת לאוסף שמות - ניקי, רייצ'ל, לוּס, פיל וכו' - סמל שכבר פגשתי פעם: דוב מוזהב עומד בפרופיל, בידו כוס בירה ומעל ראשו סכין ומזלג. ולמעלה, באותיות זהב בולטות בחצי סהר: "קרוסינג פאב", ברודוויי, רחוב 39 מערב. אפשר שעצרתי שם בעבר לשתות בירה. ערכתי חיפוש בחדרו של רוני. הורדתי מזוודת עור כהה שהיתה מונחת על ארון הבגדים. המזוודה היתה מלאה על גדותיה בניירת ובתמונות. רוני היה ילד בלונדיני, שערו ארוך כשל ילדה. בתמונה אחת לבש שמלה עם דוגמאות של חמנייה, תווי פניו משוחים איפור כבד. צדה את עיני תמונה של שרירן היספאני בתחתונים קטנים. בצדה האחורי, בתוך לב, נכתב: "לרון שלי, מפרצוף תחת".

אני יודע דבר או שניים ובכוחי לרדת לעומקם של דברים. אבל את מפתחות המכונית המונחים על השיש אני לא תמיד רואה. גם הפעם, כשכבר כמעט אמרתי נואש, מצאתי את שחיפשתי על השיש. בתוך ספל, שטרות מגולגלים ומטבעות של רבע וחצי דולר. מן הסתם הקופה של הדירה. עלי לצאת לבנק, לבטל את כרטיס האשראי ולמשוך כסף מזומן. להתקשר לחברת "דלתא" להזמין מקום בטיסה קרובה. לקנות זוג מכנסיים וחולצה. להתקשר לחנה.

*

כרטיס האשראי שלי, כך התברר, כבר בוטל. ניק הספיק לגהץ אותו כהוגן לפני שמערכת איתור הוצאות חריגות עצרה את החגיגה. במכנסי הבד שלבשתי לא היו כיסים, ולעת עתה החזקתי חמישה שטרות של מאה דולר מגולגלים בכף ידי וכמה מטבעות שנותרו לי מהכסף שלקחתי מהדירה. קניתי משהו קטן לאכול. מעל הקופאית השתלשלו תיקים קטנטנים בגודל כיס שנשים תולות על הצוואר, סרוגים צמר צבעוני. קניתי אחד. התקשרתי לחברת התעופה ומלמלתי משהו על שוד. יהיה עלי להשיג אישור חתום מהמשטרה כדי לזכות בכספי הביטוח. שריינו עבורי מקום בטיסת בוקר של שישי, מחרתיים. התקשרתי הביתה, אבל עוד קודם שחנה ענתה הנחתי את השפופרת. התקשרתי למזכירות המחלקה באוניברסיטה. ערב כעת בישראל. שנת הלימודים החלה ביום ראשון. לשלושת השיעורים שלי, שריכזתי בזה אחר זה ביום רביעי, כבר לא אגיע. "אנחת בארץ רק ביום שבת לפנות בוקר," אמרתי במשיבון ההודעות הקוליות. "חדוה, תודיעי לסטודנטים שהשיעורים מבוטלים. ואנא, בטובך, תודיעי גם לאשתי שלוח הזמנים השתנה. משום-מה אני לא מצליח להשיג אותה." גשם דק החל מטפטף. הלכתי דרומה והבטתי בעוברים ושבים. לכאורה שוב אני פוסע הנה והנה. אבל הפעם, לראשונה מאז נחיתתי, היתה כתובת בקצה מסלול ההליכה שלי.

*

ראיתי אותה מיד כשנכנסתי. בפינת האולם, בגבה אלי, רוכנת מעל זוג מלוכסני עיניים, בידה פנקס לבן ועט. התיישבתי, שערותי רטובות מעט מהגשם וחולצת הבד דבוקה לכתפי. מלצרית שחורת עור ניגשה אלי, סביב מותניה חגור סינר מלצרים ירוק עם הדפס של דוב שותה בירה וסכו"ם מעל ראשו. תרצה לאכול? ביקשתי זמן לעיין בתפריט. קראתי בו בריכוז גדול.

איני זקוק להוכחה כי פני שקופות. ואף על פי כן האופן שבו חלפה דיאן על פני הפתיע אותי. אבל היא עצרה לפתע במקומה והסתובבה, עיקמה את גבותיה הקטנות ועיניה נפערו בתדהמה. "ישו שבשמים! מה אתה עושה כאן, הי!" היא קרבה אלי בצעדים אטיים, ורק כשהתיישבה מולי הבנתי שהיא פוחדת. "אני לא יכולה להשיג את ניק," לחשה, "באמת. אתה מוכרח להאמין לי." קולה רעד. "הי!" אמרה בתחינה ותפסה את אמת ידי. "אני לא יכולה לעזור, גם רוני לא יכול. אתה מוכרח להאמין לי," זרועה רטטה. "אני מכירה את ניק, פעם היינו... אבל אין שום קשר. רוני ואני לא צד בעניין." דמעות נקוו בצדי עיניה הירוקות. איני יודע אם אי-פעם הביטו בי כך. גל של התרגשות שטף אותי. הנחתי אצבע ארוכה על פי. נשענתי בנחת על משענת הכיסא. "מה כדאי לאכול פה?" שאלתי. דמעות זלגו לאורך לחייה של דיאן. "המבורגר," לחשה בקול שבור, "אנחנו חזקים כאן בהמבורגר." שיהיה המבורגר. ובירה.

הבטתי בה מתרחקת ממני בצעד כושל. המלצרית שחורת העור ניגשה אליה, ומלצרית נוספת. ניכר היה שדיאן מסרבת להסביר. היא נבלעה במסדרון הנמתח מימין לדלפק הבר, מאחורי וילון אדום. שתי המלצריות הגניבו אלי מבטים. חשתי נוכח. ליטפתי את לחיי, שהעלו זיפים. תופפתי באצבעותי על השולחן. חשבתי: כך חשים אנשים. גם הברמן, בחור שחור עור וצנום, כובע צמר על ראשו, הביט בי. נעצתי בו עיני והוא השפיל את פניו.

את ההמבורגר הגישה לי המלצרית שחורת העור. הניחה את הצלחת לפני ואת כוס הבירה. "בון אפטיט," מלמלה והסתלקה. לאחר דקות מספר שבה ובידה צלוחית רוטב. ושבה בשלישית והניחה לפני צלחת תפוחי אדמה צלויים וירקות חתוכים לעיגולים. בזווית עיני ראיתי את הברמן קרב אלי. חתכתי את הבשר בלי להרים את ראשי. הוא רכן לעברי ושאל: "תרצה עוד בירה, אדוני?" הצבעתי בתנועת סנטר לעבר כוס הבירה שלי המלאה כמעט לגמרי. הוא התנדף כרוח.

כשסיימתי לאכול התרווחתי בכיסאי והבטתי סביב. מלצרית פינתה את צלחתי וניגבה את השולחן. הברמן הגיע בצעדים מהוססים, הניח שתי כוסות זכוכית ארוכות ומזג בהן משקה צהבהב. הוא מלמל דבר-מה, ככל הנראה נקב בשם המשקה. קירבתי את הכוס לאפי ורחרחתי. התיישב מולי אדם מקריח, פחות או יותר בגילי. "אתה לא איש של גראפה!" הוא קבע. ראשו עגול ככדור, נח ללא צוואר על כתפיו השמנמנות, חטטים עמוקים בלחייו. אבל מעיניו הקטנות ניבט חיוך תמידי. הציג עצמו. רובי הומפל, בעל המקום. הקים את "קרוסינג פאב" לפני שלושים ושלוש שנים. היה אז סטודנט שנה שנייה בקולומביה, למד פסיכולוגיה. "תאר לעצמך, בגלגול אחר הייתי היום פסיכולוג," הוא פרץ בצחוק מתגלגל ושתה את הגראפה בלגימה אחת. לקח הלוואות, עבד כמו כלב - ניהל את המקום, אבל גם מִלצר ושטף כוסות. ואז לפתע עמד על הרגליים. היה משהו בראשית שנות התשעים, מין קסם. הוא רכן אלי כממתיק סוד: "קווין בייקון הוא חבר ילדות שלי, גדלנו יחד בפילדלפיה." כנראה למד מעיני שאין לי שמץ של מושג במי מדובר. "קווין," אמר, "'פוּטלוּס', 'אפולו 13'. ב'סְליפרס' הוא תקע את דה נירו בתחת," ושוב צחק בקול. "על דה נירו שמעתי," אמרתי ביובש. הוא המשיך: "כשהיינו ילדים הצלתי את העצמות של קווין יותר מפעם אחת, סיפור ארוך. הגיע הזמן להשיב להומפל טובה תחת טובה, חשבתי. קווין גר בניו יורק אז. פעם-פעמיים בשבוע הייתי מתקשר אליו והוא היה בא, גורר איתו את שון פן וכן הלאה. דואג מראש להיתפס כאן על חם בעדשות. אתה מבין, קווין בייקון כזה מתחת לסמל של הדוב, קליינטים התחילו להגיע, נמשכו לכאן כמו זבובים לחרא..." הוא געה בצחוק.

קירבתי את הגראפה לשפתי, לגמתי ממנה מעט. הומפל עקב אחר תנועותי בעיניו הקטנות. "כשהצביעו לי עליך חשבתי שאתה איטלקי," אמר. הוא הקיש באצבעותיו, והמלצרית שחורת העור הזדרזה והגיעה. "ויסקי?" שאל אותי, "אולי ארמניאק טוב?" "ויסקי זה מצוין," אמרתי בלחישה, "עם קוביית קרח." המתנו בשתיקה עד שהניחו לפנינו שתי כוסות ויסקי בעלות תחתית אדומה.

"עכשיו בקשר לדיאן," אמר לי הומפל, קולו נעשה רציני והוא הרכין ראש חסר צוואר לפנים. "דיאן עובדת אצלי מאז שהיתה בת שמונה-עשרה. תבין, עסקים לפני הכול, אבל כשהעסק רץ יפה אפשר לפתוח את הלב. ישו, כולנו בני אדם, לא ככה? לפחות בדרך כלל," ושוב געה בצחוק. אבל פניו הרצינו בחטף. "אני לא יודע מה אתה רוצה ממנה, אדוני, אני לא יודע מה היא עשתה. היא אולי תכף בת שלושים, אבל עוד ילדה. אם היא הזדיינה איתך פעם-פעמיים ועכשיו זה נגמר, אז נגמר. אתה לא הזקן היחידי שהיא נמרחה עליו, חשוב שתבין את זה. לילדה הזאת יש משיכה למבוגרים. הגיל שלנו עושה לה את זה." בעיניו הקטנות ראיתי פרטים שלא רציתי לדעת. "תאמין לי, אני לא מאלה שסופרים את המציצות שקיבלו בשירותים. אבל סמוך על הומפל, לנשים יש צורת מחשבה אחרת. הן מבלות איתך כאילו אין מחר, אבל כשמגיע מחר מתברר שהספיק להן, ואז צריך לשחרר. לתת להן לעוף עם הרוח." לפתע תפס את אמת ידי בכוח. לפיתתו החזקה הפתיעה אותי. "אתה צריך לשחרר, בן אדם. קיבלת מה שקיבלת. אתה לא שחקן קולנוע מחורבן או משהו. כל העיר מלאה זוגות שדיים, למה אתה נטפל דווקא לזוג אחד?"

לגמתי מהוויסקי והבטתי באצבעותיו הקטנות והשמנמנות שלחצו את אמת ידי. הוא הרפה את אחיזתו ונשען אחורנית. שתק רגע, ניגב את שפתיו ומצחו במפית, הרים את כוסו ונענע את הקרח. פניו הרצינו שוב: "אתה יודע שדיאן היא לא היחידה כאן עם היסטוריה. הנה, גם את קטי אספתי מהאשפה ואת ניקי," והוא הצביע בכיוון לא מוגדר, "והיתה כאן פעם גם ניקולט, ניקה." הומפל רכן לעברי ונענע בראשו בחשיבות: "אבל ניקה היתה סיפור קשה. כל פעם שעלתה על דרך המלך וחשבתי שהדברים מסתדרים בשבילה, היא היתה נעלמת. וחוזרת אלי שוב אחרי חודשים, מפורקת. השד יודע איפה היא היום. אם היא לא מתה מאיזו מנת יתר היא בטח זרוקה עכשיו ברחוב, מתכסה בקרטונים. ויש עוד. תאמין לי. הן באות לכאן, יודעות שהומפל מקבל אותן בלי לחטט להן בחיים, מה עשו ועם מי הזדיינו ואיפה הסתובבו בזמן שהחברות שלהן הלכו לקולג'." הומפל נשען על כיסאו ופלבל בעיניו. "אני לא אשקר לך, צמחה לי תועלת מכל זה. היו כתבות, עיתונאים אוהבים להסתובב כאן. הפנים שלי היו מרוחות יותר מפעם אחת בעיתון. אבל זה לא רק התועלת. אני באמת חושב ככה, כשמתאפשר אז צריך לפתוח את הלב."

הוא הביט אל תוך עיני כשאמר במתינות: "אני אקרא לדיאן עכשיו. תגיד לה שהיה יופי, אבל היא חופשייה. תגיד לה שאתה חוזר לאירופה או לאן שלא יהיה. ותחזור. תשלח לה מתנה יפה מדי פעם. תזכור מה שהומפל אומר לך, אפשר לפתוח את הלב, כולנו בני אדם. והבנות האלה שחו בחרא בחיים הקצרים שלהן. מגיע להן למצוץ למישהו בלי להרוס את כל מה שהשיגו, לא ככה?"

דיאן התקרבה אלי ברגליים כושלות, עור פניה אפרפר. התיישבה במקומו של הומפל. "תרצה להזמין עוד משהו?" שאלה בקול סדוק. מבלי משים אחזה בכוס הוויסקי שנותרה על השולחן, הביטה בתנועת קוביית הקרח הנמסה. "אני אשתה אספרסו," אמרתי. ניסיתי לשמור על קול שקט וחמים ככל האפשר. חשתי צורך מוזר לפרוש זרועות, לחוש ברוח קרה מכה בפני. משהו כאן יוצא משליטה. כשחזרה עם האספרסו אמרה: "הומפל הסכים לזַכּות אותך על האוכל... רק על הבירה ועל האספרסו..." ומלמלה: "עזוב, אני אשלם. תשכח מהחשבון."

"אני חוזר לישראל ביום שישי בבוקר, מחרתיים," אמרתי. דיאן הנהנה. "שני לילות," הוספתי. ולפתע ידעתי שלא אישן במלון הלילה, וגם מחר לא אלון במלון. "אני אישן בחדר של ניק." דיאן קפצה בבהלה: "מה פתאום, בחדר של ניק אסור. מה אם הוא יבוא ויתפוס אותך שם? הוא ישבור לך את העצמות." היא נראתה כחוככת בדעתה. "אני יכולה לישון אצל חברה, תישן אצלי." "אני אישן על הספה," אמרתי. "דווקא ישנתי עליה לא כל כך רע הלילה." ואז, לראשונה מאז נכנסתי לכאן, דיאן חייכה. אבל מעיניה הירוקות עוד נשקף פחד. היא הוסיפה לחייך. הצגתי עצמי: "שמי אורי. אני מישראל."

*

הסתובבתי ברחובות, נותן לרגלי לשאת אותי לכאן ולכאן. קניתי תיק גב קטן, זוג מכנסיים וחגורה תואמת ושתי חולצות כפתורים. ישבתי על ספסל והבטתי בעוברים ושבים. "אבא שוב חולם," חנה היתה אומרת כך כשהתיישבתי להביט בהולכים ברחוב, וחנן ואילן צחקקו מאחורי גבי. היו זמנים שעצרו הליכתם והמתינו שאקיץ, אולי ניגשו אלי לשלוף אותי מן התהום. לפעמים אני יודע להרגיש את מגע ידיהם הקטנות. הייתי אומר לעצמי שכעת עודם ילדים ואיני יכול לתרום להם דבר. הם לא בשלים לסוגיות אינטלקטואליות ואני איני יודע להתיילד. אבל אני כאן, ממתין בסבלנות, וכשיגדלו נהפוך לחברים טובים. וכשהפכו לנערים גיליתי שקשה במיוחד להתיידד עם תאומים שיש להם זה את זה ואינם זקוקים לאיש.

יצאתי לשנת שבתון. האפשרות שניסע כולנו יחד כלל לא עמדה על הפרק. לא בקלות מצאתי אוניברסיטה להתארח בה. איכשהו התגלגלתי לסיינט לואיס, למחלקה ללימודי היסטוריה אירופית. מה אני באמת יודע על ההיסטוריה של אירופה? ומה להם ולפרשנות המקרא הרבנית? אבל נראה שמסיבה כלשהי רצו אדם העוסק ביהדות. ראיתי את שמי מתנוסס בחוברת מהודרת שהודפסה עבור חבר הנאמנים של האוניברסיטה. במכתב ההזמנה שקיבלתי הזכירו הרצאה שיהיה עלי לשאת בפני קבוצה של תורמים. במהלך הסמסטר הראשון פנו אלי פעמיים-שלוש. התחמקתי והדבר התמסמס. בחופשת הכריסמס באתי לביקור בארץ. חנן ואילן היו בני ארבע-עשרה אז. כלואים בתוך כעס. ממעטים ליצור קשר עין. הטיסה חזרה לסיינט לואיס היתה ארוכה ללא גבול. עצירת ביניים באיסטנבול. את המטוס מניו יורק לסיינט לואיס הפנו לשיקגו בשל ראות לקויה. הגעתי לקמפוס כמעט ארבעים שעות לאחר שיצאתי את הארץ, ולראשונה בחיי חשתי שאני עומד למות. ושם הכתה בי ההבנה שילדי אינם אוהבים אותי כלל וספק אם אהבו בעבר. נשכבתי על המיטה בבגדים ונעליים ונשמתי בכבדות. נדמה היה לי שמישהו עומד על חזי ואיני מצליח למלא די אוויר ברֵיאות. אבל לא חשתי כל צער. לא יכולתי להפסיק להתפלא באיזו קלות אני מקבל זאת. לא נלחם. לא יורד לחפש טלפון להתקשר הביתה. לא מרים עט ונייר לכתוב להם משהו. ובעצם, גם אם היו פותחים את דלת חדרי באותו הרגע, ספק אם הייתי יודע מה לומר להם.

לפני, על במה מאולתרת, התמקמה להקת פאנק. זמרת בעלת שיער אדום כדם ופרוע, זרועותיה מכוסות בכתובות קעקע עד כפות הידיים, כשני שרוולים. גיטרה בס תלויה על גופה ברצועה מוזהבת. לצדה עמד גיטריסט קצוץ שיער, במדי צבא ונעליים כבדות, שכיוון בריכוז את מיתרי הגיטרה. מאחורי מערכת התופים התיישב בחור רזה וחיוור, מרכיב משקפיים גדולים. הוא הוריד את חולצתו וחשף חזה שקוע. בקצה פיו תלויה סיגריה. גבר כבן חמישים שמשקפי שמש כהים לעיניו אחז במיקרופון. "אנחנו כאן כדי למחות," אמר. "אני מסתכל מסביב - זו לא אותה השכונה שאני גר בה. לא בשביל זה הגעתם לכאן. 'סטארבקס' לא תקום." הוא הסיר את משקפיו. "כולנו נצעק יחד מספיק פעמים - 'סטארבקס' לא תקום! 'סטארבקס' לא תקום!" הוא הצביע בכיוון מסוים, אולי אל עבר הסניף של "סטארבקס" שעורר את זעמו. "הווארד שולץ, בן זונה, יש לך את כל מנהטן, כל העולם המחורבן שותה את הקפה שלך. את המידטאון איסט תעזוב במנוחה!"

נשמעו מחיאות כפיים. אנשים התגודדו סביב שולחן מאולתר שבו חילקו פליירים ומדבקות וחתמו על עצומה. על הדשא לצדי הבמה השתרעו פנקיסטים, שערותיהם צבועות ומשוכות לצדדים. אחד מהם, שפניו מקועקעות, צעק: "שולץ, ממזר יהודי שכמוך, בוא לכאן, מיסטר סטארפאק, בוא נראה אותך מגיע אלינו לשכונה, נשרוף לך את הסניף." אבל בצעקתו היתה מתינות מסוימת, ולא נראה היה שבכוונתו לשרוף משהו. הדובר הראשון ירד מהבמה, ואחריו עלה הדובר השני, שנראה נרגש מאוד. הוא הקיף את מערכת התופים והתחבק ארוכות עם המתופף. אחר כך נעמד לפני המיקרופון וסיפר על מחאה דומה בסולט לייק סיטי שהצליחה מעל המשוער. מהפכות מתחילות בנקודה מסוימת, ולפתע הן צוברות תאוצה וכבר לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית. מידטאון איסט זה לא סולט לייק סיטי המחורבנת. כאן זה מנהטן, זה ניו יורק. אנשים בכל ארצות הברית נושאים אלינו עיניים. נשמעו מחיאות כפיים והזמרת פרטה קלות על הבס. יש לנו השקפת עולם מסודרת וכדאי מאוד שיכבדו אותנו. מהפכות מתחילות ברגע, אבל גם מלחמות יודעות להתחיל לפתע פתאום. "אתם יודעים, הגוף עטוף עור ובשר ומתחת זורם דם. לא קשה לחתוך את העטיפה הדקה הזאת, ואז הדם קולח החוצה," הוא הרים קלות את חולצתו ותפס קפל עור בצדי בטנו, "וכשדם זורם העסק נהיה מלוכלך." קולו היה עמוק, ואת דבריו נשא בקצב מדוד ואטי. ניכר היה שהאנשים כאן כבר שמעו אותו נואם בעבר, וכשהחל לדבר על מלחמות התגלגלו מחיאות כפיים. אנשים זרמו מן המדשאות ומהרחובות הסמוכים, והרחבה הגדולה שלפני הבמה הלכה ונתמלאה. לא המתינו לסוף דבריו. הזמרת לפתה את המיקרופון, קולה צרוד ועמוק כקולו של גבר: "הווארד שולץ, חתיכת מפלצת מחורבנת שכמוך, בוא הנה, בוא, שתה איתי קפה!" החלו לנגן. אחד הרמקולים לא עמד בעומס, ומפעם לפעם השמיע צפצוף דק. ילדה החליקה הלוך ושוב בשביל הצר החוצץ בין הרחבה למדשאות. מבטן נעליה יצאו גלגלים קטנים. בכל פעם שהגיעה אל אמהּ, שנשענה על גדר ופטפטה, היא קפצה קלות על עקב הנעליים והגלגלים נבלעו בסוליה. הבטתי בה זמן-מה. היא היתה מיומנת להפליא; מיומנות שלא תשמש אותה לשום דבר אחר. עלה בדעתי שמחשבה שכזאת חולפת בראשי מפעם לפעם, ואולי היא שאינה מאפשרת לי לכתוב מאמרים כבר שנים ארוכות. קמתי וקרבתי אל הבמה, עוקף חבורה של פאנקיסטים שהתגפפו בקפיצות.

אני יודע שלא אהיה פרופסור. ולמען האמת אין לי כל בעיה עם זה. אני רואה זאת בעיניהם של דור הוותיקים שהעניקו לי תקן וקביעות, אלה שפרשו וקיוו להותיר אחריהם מחלקה ובה חוקרים צעירים ומבטיחים, ואלה העומדים לפרוש. אין שם אכזבה. הם מביטים בי כפי שמביטים באדם מושחת. "הולכת אותי שולל," אמרה לי פעם תמנה שלום. כתבתי אצלה את עבודת הדוקטור. כשזכתה בפרס ישראל חגגו לה ברוב פאר באולם הכנסים החדש של האוניברסיטה. בסופו של הערב, כשעלתה להודות לכול, משום-מה הזכירה אותי. דיברה על מוריה ועמיתיה, על שורת התלמידים שהעמידה ובמשך השנים התברגו בתפקידי מפתח באוניברסיטאות ונהפכו לחוקרים בעלי שם בעצמם. "אני פורשת, אבל יודעת שיהיו אחרים." ואז עינינו נפגשו: "הנה אורי, תלמידי הנאמן."

בתמימותי חשבתי שלרגע הזה היה משקל גדול בהחלטה לתת לי תקן. אבל הפרטים ידועים זה מכבר: התקן שלי הוא פרי של פשרה. היו מועמדים אחרים, ואנשי המחלקה לא הצליחו להגיע להסכמה. פרצה סערה גדולה. סכסוכי העבר נצתו. יחסי העבודה הורעו עד כדי כך שלא ניתן היה לכנס ישיבות סגל. הדלתות הצהובות של משרדי המרצים היו חתומות תמיד ושדים התדפקו עליהן. ראש המחלקה ביקש לסיים את תפקידו לאלתר. הזמינו את הדיקן, ואחרי כן ביקשו את הרקטור להתערב, מומחה בכימיה אורגנית, איש מהיר חמה המסתובב בעניבות משי. "אני נראה לכם גננת?!" צעק ודפק על שולחן. לחייו הרזות להטו. הוא הורה לדיקן למצוא פשרה עד סוף השבוע. כבר היו דברים מעולם. מחלקות אוחדו עם מחלקות אחרות, נטמעו בהן ולא נודע כי באו אל קרבן. איפה המחלקה לשפות שמיות צפון-מערביות? איפה המחלקה ללימודים ארמניים? "ובאמת, אין צורך במחלקה לכל ספר!"

זו הנקודה המדויקת שבה עלה שמי כמועמד פוטנציאלי. פני שקופות, ואיש לא היה מוכן לשכב למעני על הגדר. אולם גם לא היו לי שונאים. כשקיבלתי את התקן ידעתי שעלי להיות מאושר. "אתה על גג העולם," אמרה לי תמנה שלום. אבל חשתי כמי שנקלע בטעות לנשף ואינו יכול להיחלץ ממנו. איחזתי עיניים. חתמתי על חוזה עם הוצאת הספרים "מאגנס" ופרסמתי את עבודת הדוקטור שלי כמות שהיא, למרות ההבטחה לעשות בה שינויים מפליגים. גזרתי סעיפים אחדים מהעבודה ופרסמתי אותם כמאמרים בפני עצמם. מאמר אחד פרסמתי שלוש פעמים - באנגלית, בגרמנית ובצרפתית. באותן שנים עוד ראו בי חוקר, אחד מאותם חוקרים בינוניים, לא חסרות דוגמאות, האוניברסיטאות גדולות דיין להכיל את כולם.

מישהו דחף את גופי בכוח. הסתובבתי פזור נפש, ולא עלה בידי לבלום אגרוף עצום שנחת על פני. העולם השחיר לרגע. עמדתי בלב סערת השתוללות של פאנקיסטים שקפצו זה על זה. חשתי בדם נוזל מאפי ונלחצתי אל הבמה, עומד בשורה אחת עם אנשים נוספים הנדחקים כנגדה ומתופפים עליה בידיהם. כמטר לפנינו התפרעה הזמרת. הבטתי באצבעותיה הנעות בפראות על מיתרי גיטרת הבס, אבל לא הצלחתי לאתר הד לנגינתה בין ניסורי הגיטרה החשמלית ורעמי התופים. וגם כשהורידה את הגיטרה מגופה וחיבקה בכוח את עמוד המיקרופון לא נשמע שמשהו עקרוני חסר. לפתע קפצה אל קצה הבמה והחלה מנתרת בריכוז על כפות הידיים שהונחו לפניה. אנשים הותירו את אצבעותיהם פרושות ללא תנועה, והיא קפצה מכפה לכפה ומעכה אותן כפי שמועכים בדלי סיגריות. "קדימה, קופים מחורבנים, בואו נראה אתכם!" צעקה. פה ושם היו מי שקיפלו את ידיהם, על פניהם השתלטה מבוכה. מצדי גופי נדחקו אנשים ושלחו זרועות אל עבר הבמה, ממתינים בדריכות לתורם. ביקשתי להסתלק. "סליחה, אדוני," אמרתי לאנשים הדחוקים מאחורי, אבל הוספתי לעמוד במקום. הותרתי כף יד אחת, יד שמאל, ללא תנועה. את ימיני תחבתי מתחת לחולצת הבד. הבטתי באצבעותי כמי שמביט בחפץ. מתחתי אותן רחוקות זו מזו ככל האפשר, פרושות כאצבעות של שממית.

*

שבתי אל הדירה. רוני פתח לי את הדלת. לא הופתע לראות אותי עומד שם, עם תיק על הכתף וכיס צמר סרוג משתלשל על צווארי. נראה שדיאן עדכנה אותו על בואי. אבל הדם הקרוש על פני ועל צווארון החולצה כנראה הבהיל אותו. הוא שלח יד ונגע באפי. לחש: "זה חתך עמוק. עם מי הסתבכת?" פתחתי את פי להשיב, וכשהנעתי את ידי הבחנתי בשפשוף על פרקי אצבעותי. אבל רוני הסה אותי, הניח אצבע ארוכה על פיו והצביע אל עומק המסדרון האפלולי, אל עבר הספה הירוקה.

ראיתי צללית רגליים על המסעד. קרבתי. בחורה צעירה שכבה מעולפת בבגדיה, נשימותיה עמוקות וארוכות, שערה השחור מסתיר את פניה, חצאיתה מופשלת כלפי מעלה, מגלה ירכיים לבנות ושמנמנות. ריח חריף של שתן נדף מגופה. משכתי את שולי החצאית. הסטתי את שערה. גבותיה השחורות היו דקות כקו. עצם אפה בולטת, שיוותה לה מראה של ציפור. ניק היה כאן שוב. רוני מצא אותה כך כשחזר. אבל הבן זונה גנב לנו כסף מהקופה. זה דבר שעוד לא קרה עד היום. אם לא יחזיר, רוני עוזב. גם ככה הספיק לו מהחרא הזה. הוא תקע בידי מגבון לח והצביע על פני, הסתובב בתנועה תיאטרלית ונבלע בחדרו, טורק אחריו את הדלת. אבל לא נראה היה שהוא כועס באמת. מוזיקה בקעה מבעד לדלתו הסגורה, קצבית, עליזה משהו.

נכנסתי למקלחת והבטתי במראה. חטפתי חתיכת בומבה. חתך רחב חצה את גשר האף, ושני שבילים קרושים של דם נמתחו ממנו לאורך לחיי השמאלית. חסמתי את פתח הכיור בפקק ומילאתי אותו במים חמימים וסבון. טבלתי את פני ושפשפתי את החתך בזהירות. בארון המקלחת מצאתי משחה אנטיביוטית לדלקת עיניים. מרחתי שכבה עבה של משחה ומתחתי עליה שני פלסטרים בצורת איקס. נכנסתי למטבח ופתחתי את המקרר. הוא היה כמעט ריק. בתוך שקית ניילון כמה ירקות. גבינה קשה. סיר אחד, בתוכו אורז עם גרעיני תירס. זה הסיר שדיאן ערבבה אתמול כשהתעוררתי. בדלת המקרר שני בקבוקי יין ופחיות בירה. תקפה אותי תחושת אשם לא מוסברת. הצטערתי על שלא קניתי משהו לטובת הדיירים כאן. שלפתי את מפתח הדירה התקוע במנעול הדלת ויצאתי לרחוב. פסעתי אל סניף של "איסטרן פוד מרקט" מול תחנת הרכבת התחתית. קניתי מכל הבא ליד. מילאתי את העגלה בפסטות ורטבים, ביצים, ירקות, פירות, מוצרי חלב. חתכו עבורי פרוסות בשר בקר דקות. הוספתי שלושה בגטים טריים. כשעמדתי בתור לקופה חשתי שחזי נמלא אוויר. עצמתי עיניים. יש לי מטלות אחדות ובדעתי לעשותן, ובעוד רגע אפסע ברחוב בחזרה אל הדירה.

ידעתי דבר או שניים בבישול; מיומנות בסיסית שהתפתחה אצלי עם השנים, ככל שהורעו יחסי עם חנה. לא תמיד היינו אוכלים ארוחת ערב משותפת. היא קיימה קבוצות הדרכה להורים בערבים והתרגלה לאכול את ארוחותיה בשעה מוקדמת. בחמש אחר הצהריים היתה יושבת לשולחן עם חנן ואילן. פטפוטיהם הסתננו אל חדר העבודה שלי. ברגעים האלה הנחתי את הספר שבידי על המדף ועצמתי עיניים, מתמכר להזיות. אבל התאומים גדלו, ובכיתה ט' יצאו מהבית לפנימייה במדרשת בן גוריון בנגב. התנגדתי לרעיון, אך לא ידעתי להעלות שום טיעון מדוע. בשלב זה חנה החלה מדלגת על ארוחות הערב, בין אם יצאה מהבית בין אם לא. תחילה הסתפקתי בכריך. לפעמים הייתי אוכל קורנפלקס בהיחבא. פעם חנה תפסה אותי אוכל בעמידה במרפסת. לא אמרה דבר, אבל אני האדמתי, נבוך כילד. קיים היה מחסום ביני ובין המטבח. מחסומים שכאלה מלווים אותי כל חיי. כמעט בכפייה התחלתי לטגן חביתות. ואחרי כן בישלתי פסטה וריסקתי כמה עגבניות לרוטב. דבר הוביל לדבר, ובסופו של עניין אני עומד כאן בדירה, עוטף פרוסות בקר בפירורי לחם וביצה, מכין רוטב שמנת ופטריות לפסטה, חותך ירקות לסלט ומפזר גבינה מלוחה וקרוטונים מלמעלה. נראה היה שהתפריט הזה נבחר באופן מקרי, והייתי יכול להציע דברים אחרים. למעשה הרבה יותר ממה שבישלתי שם איני יודע לבשל.

ערכתי את השולחן לשלושה, פתחתי את אחד מבקבוקי היין ומזגתי לאחת הכוסות. עלה בדעתי להמתין לדיאן, הרי לא ייתכן שהמשמרת שלה תימשך ללא סוף. אבל דיאן היתה בבית. לפתע יצאה מחדרהּ, על פניה ניכר שקמה משינה לא מתוכננת. היא נעמדה במקומה ועיניה הירוקות, הקרובות זו לזו, נפערו בתדהמה. מבטה נע בין השולחן הערוך והפלסטרים שעל אפי. "הי, איזו ארוחה," מלמלה לבסוף, והצביעה למרכז פני, "הלכת מכות?" "לא ממש מכות," אמרתי, אבל לא מצאתי לנכון לפרט. מן השפשוף על פרקי האצבעות ברור היה שהכיתי מישהו. דיאן נקשה על דלתו של רוני. ישבנו לאכול.

רוני התגלה כפטפטן גדול. הוא קיים מערכת יחסים משונה עם אמו המבוגרת, שלא לחלוטין הבנתי. חלק מהבקרים הם מבלים יחד, אבל לא התרשמתי שהוא סועד אותה. אביו לעומת זאת סיעודי, "לא מזהה את עצמו במראה." רוני הבהיר ברצינות גמורה כי דמנציה היא, בהכרח, תורשתית, ובמוקדם או במאוחר גם הוא עומד לאבד את הזיכרון, להשתין על עצמו ולהביט כל היום בקיר. ולכן הוא חי כך. "מה פירוש כך?" שאלתי. "מסתכן, הולך על הקצה, טועם מהכול." הבטתי בפניו הנעריות. איכשהו לא נראה היה לי כי חייו מתאפיינים בסכנות גדולות. דיאן אכלה מעט, ניקרה מפה ומשם והקשיבה לרוני. ניכר היה שהיא מורגלת בהקשבה לפטפוטיו. גם רוני לא הרבה לאכול. בסלט לא נגע. העמיס חתיכת בשר על פרוסת בגט וטעם קצת מהפסטה. אבל שניהם שתו יין.

פתאום נזכרתי. "מי זה הווארד שולץ?" שאלתי. לא ידעו במי מדובר. "הוא קשור ל'סטארבקס' איכשהו," אמרתי, "אולי המנהל של הרשת." רוני אמר שהשם דווקא נשמע לו מוכר והחל מפטפט מעט בכיוון זה. לפתע השתתק בחטף והביט מאחורי גבי אל עבר המסדרון. הבחורה הצעירה עמדה שם, לטשה בנו עיניים, שערה פרוע ופניה המומות. היא החלה בוכה, תחילה בכי עמום ולאחר מכן יבבות צובטות לב. רגליה קרסו. דיאן ורוני ניסו להרגיעה. ללא הועיל. נראה שהניחה כי נאנסה. רוני ניסה להסביר משהו, אבל דיאן הסתה אותו ברוגז, תמכה בה והובילה אותה למקלחת. שם, מעבר לדלת הסגורה, התחלף בכייה בצרחות חדות: "אלוהים, למה! למה זה קרה לי! זה חלום! זה חלום רע! אמא, זה רק חלום!"

"אתה מבין עם מה אני צריך להתמודד כאן?" אמר לי רוני. "אתה מבין את החרא הזה?!" הוא כבש את פניו בידיו ושתק. מדי פעם אחז במזלג והניע את האוכל שבצלחת מצד לצד. "אני כבר מיואש," אמר, וניסה לשוות לקולו ייאוש. הוא מתח את פניו והליט אותן בכפות הידיים. תנועותיו לא שידרו מצוקה של ממש. "ככה זה תמיד?" שאלתי, "כל יום ניק מביא מישהו?" "לא, מה פתאום. הוא לא הביא אף אחד כבר חודשים, אולי חצי שנה. הוא לא עובד בזה באופן קבוע. ופתאום יום אחרי יום, אתמול אתה ועכשיו זאת." "יכול להיות שהוא מוביל אנשים לדירות אחרות," הצעתי, "מנין לך שהוא מנהל את העסק שלו רק בדירה הזאת?" רוני הביט בי נרעש. הוא קם ממקומו והחל מדבר לעצמו בקול, מפתח את האפשרות שניק הוא פושע ענק, חולש על דירות רבות בניו יורק סיטי. ואולי הוא לא לבד, כלומר ייתכן שהוא עומד בראשה של רשת שלמה של חטפני אנשים כמוהו, או אולי הוא אחד החיילים של הרשת הזאת. הוא נעצר ונראה כמהרהר בדבר. ניק בוודאי חייל בכיר מאוד, מנהל אזור מסוים, האיסט תחת שיפוטו וגם האיים, ורוקאוויי פארק הוא בכלל מקום צדדי שאינו מרבה לעבוד בו.

הוא ניגש לעבר המקלחת ונקש על הדלת. שמעתי אותו מנסה להסביר משהו לדיאן בהתרגשות גדולה. דיאן פתחה את הדלת לכדי סדק והשתיקה אותו. הוא חזר והתיישב, מזג לעצמו יין וניסה להירגע. הוא תקע בי מבט כחול: "הרעיון שלך הוא לא פחות ממדהים!" אמר. "אתה מבין, בני אדם חיים בסרט מסוים, ופתאום מתברר שהסרט אחר לגמרי... אני עוד אשאל את ניק... אני ארמוז לו בעדינות שאני יודע..." אבל לא נראה היה לי שהוא עומד באיזשהו קשר עם ניק. ספק אם העז לפנות אליו בדברים כשנפגשו.

"מצאנו אותך בחדר המדרגות," אמרתי לבחורה בקול רך ככל האפשר. היא נשענה על דיאן, שערותיה חפופות ועיניה אדומות מבכי. "אני חושב שסיממו אותך." היא הביטה בי ודמעות נשרו מקצות עיניה, קילוח עדין בשני קווים ישרים, נספגות בחולצת בד שקיבלה מדיאן. שלפתי מהכיס עשרים דולר וציוויתי על רוני: "תזמין לה מונית." מעיניה של דיאן למדתי שאמרתי דברים שלא הייתי אמור לומר.

*

הוספנו לשבת ליד השולחן בשתיקה. דיאן קמה והוציאה את בקבוק היין השני מהמקרר, חלצה את הפקק ומזגה לכוס. המתנתי להסבר, אבל היא רק אמרה: "הי, לא כדאי לשים יין אדום במקרר." "אני יודע," אמרתי. בשונה מרוני, על פניה אכן ניכר כעס מסוים, או אולי ייאוש. "ניק מכריח אותך?" שאלתי. דיאן הנידה בראשה לשלילה. דומה היה שעיניה לחות מדמעות. רציתי לשאול: אז למה בעצם להוסיף לגור כאן, מה הטעם. רוקאוויי פארק, שעה ברכבת התחתית ממרכז מנהטן, לחלוק דירה עם עבריין.

קול חריקת מפתח עלה מכיוון הדלת. עלה בדעתי שניק מגיע, אולי גורר איתו קורבן חדש. אבל בפתח המטבח נעמד בחור כהה ושרירי, זיפים על פניו, שערו השחור מתולתל מעט, מבטו מלא שובבות. הוא נשען על המשקוף והביט בנו. לרגע השתררה שתיקה. לבסוף אמר: "דיאן, חשבתי שאבא שלך נפטר כשהיית ילדה." הוא החווה לעברי בסנטרו. כשהתקדם לעברנו הבנתי שאני מכיר אותו, אולם לקח לי זמן להבין מנין. הוא נעמד ליד רוני והניח יד כבדה על עורפו, כפי שמניחים כף יד על ילד קטן, לקח את כוס היין שלו וגמע אותה בשתי לגימות ארוכות. אחר כך נאנח בעונג והתיישב על הכיסא הפנוי, בין רוני לדיאן. "נו, מה הולך בבית הזה לעזאזל, אתם נראים כאילו פגשתם שד." הוא הניע את ראשו וחיוך ממזרי נמתח על פניו. "מה, חוגגים יום הולדת בלעדי?"

"רוצה לאכול, פט?" שאלה דיאן. "ברור!" אמר, והניח שוב יד כבדה על עורפו של רוני. "מה שלום הילדה שלי?" שאל והביט אל תוך עיניו הכחולות. רוני ניסה להסביר לו בהתרגשות שניק הוא, למעשה, פושע הרבה יותר גדול ומסוכן ממה שתמיד הניחו, אולי מחפשים אחריו כבר הרבה זמן, משטרה ובלשים. דיאן הניחה צלחת וסכו"ם לפני פט, והוא מילא את הצלחת בסלט ובפסטה, מזג על הפסטה רוטב ובצע חתיכה גדולה מהבגט. מישהו בדירה הזאת בכל זאת יודע לאכול, חשבתי. תוך כדי לעיסה אמר בציניות: "אז מה אתה בעצם אומר לי, רון, יש לנו עסק עם עכברוש של ממש." ברור היה כי כלל אינו נמשך לכיוון מחשבה זה, אולם רוני התעלם או אולי לא חש בכך, והחל מתאר את עסקיו חובקי הידיים של ניק. "מאפיה של איש אחד," פט אמר משועשע. הוא אכל מהר, בצע מהבגט ובתנועות זריזות העמיס עליו סלט.

כשהבחין שאני מביט בו פנה אלי: "סבא'לה, אני חוזר מאימון. בדרך כלל אני אוכל כמו ציפור, קצת כמו דיאן, מנקר פה ושם." דיאן צחקה. היא התרווחה בכיסאה: "בטח, פט, בטח, ככה אתה בדיוק, סמל של נימוס ומנהגים נאים..." "אז מאיפה הגעת אלינו ככה פתאום?" שאל אותי פט. הוא הביט בדיאן. בשלב זה עוד הניח שהגעתי לדירה בעקבותיה. "אני מישראל. שמי אורי." פט הרפה את אצבעותיו מן המזלג ונתן לו להישמט אל השולחן ברעש. הוא הביט בי במבט מופתע: "ישראל המחורבנת! למה לא." במשיכת יד מהירה שלף את כף ההגשה מקערת הסלט והניע אותה אל עבר החלון בתנועת ירי - "בנג בנג!" ולפתע נעמד על רגליו, הניח כף יד פתוחה על לבו והכריז: "בשמי ובשם רון אני מבקש לברך אותך על בואך לביקור, קפטן יורי." לרגע קפא וסקר אותי במבטו. הוא התיישב והרים את המזלג שוב, העמיס עליו סלט, ותוך כדי לעיסה הטה פניו אל עבר אוזנה של דיאן ולחשש משהו. לגם מעט יין ושוב לחש, לחישה שלא פענחתי את רוב מילותיה, אבל את המילה "עורלה" שמעתי היטב.

"הי, שתוק כבר," אמרה דיאן. "אני קצת, איך לומר, מתעניין בדברים כאלה," אמר פט. "אתה יודע, אנחנו עם הזרגים השלמים שלנו, יכול להיות שליהודים משהו מתקלקל שם בגלל החיתוך?" "לא, מה פתאום," אמרתי, דיברתי בנחת ככל האפשר, "וחוץ מזה גם מוסלמים חותכים את העורלה, ונדמה לי שגם אחרים, מטעמי בריאות." "בריאות?!" פט הניח שוב את המזלג ועל פניו התפשט תימהון. "אבל לאונן אי-אפשר, לא ככה? אין שם עור עודף להזיז." הוא אגרף את אצבעותיו והניע אותן מעלה ומטה. היה עלי להודות שלא חשבתי על כל העניין עד אותו הרגע. פט תקע בי מבט חודר, עיניו השחורות הבריקו. ניכר היה שנהנה מאוד להביך אותי. אבל אני - אולי בגלל היין, אולי היה זה המבט הירוק של דיאן - דווקא חשתי נינוח. "ובאמת על היהודים נאסר לאונן, כלומר היהודים הדתיים אינם רשאים לעשות זאת. אבל אין לזה כל קשר לברית המילה."

דיאן מצאה לנכון להתנצל בפני: "פט הוא וולגרי, ככה הוא. הוא לא יודע אחרת." "וולגרי?" פט אמר בהפתעה, "סתם סקרן. את יודעת, אנחנו והעפרונות הלא מחודדים שלנו, פתאום את מופיעה כאן עם סבא'לה מישראל." רוני הניח ראש על כתפו של פט, ופט סטר לו בחיבה. ואז התבהרו לי שני עניינים בבת אחת, ואולי טבעי היה שאבין אותם מיד: ראשית, פט הוא ההיספאני השרירי שאת תמונתו מצאתי בתיק המסמכים בחדרו של רוני. ושנית, רוני ופט הם בני זוג, או על כל פנים מקיימים קשרים הומוסקסואליים.

"אז מה יש לנו על האף, קפטן יורי?" פט שאל. "שוב נלחמת עם ערבי? אני מניח נכון?" הוא שלח יד ארוכה ונגע קלות בשפשוף שעל פרקי אצבעותי. חייכתי. "אורי," תיקנתי אותו. בשלב זה כבר ידעתי שלא אומר דבר על הגורם לפציעתי. "היית בצבא?" "הייתי." "נו, ספר משהו. השחלת ערבים?" "לא, לא ממש," אמרתי. "אבל אתם משחילים אותם כמו ברווזים במטווח, לא ככה?" דיאן לגמה מהיין והציתה סיגריה. "אתה לא חייב לענות," לחשה לי. פט סיפר שהיה פעם במזרח התיכון. היה ילד אז ונסע עם הוריו לביקור במצרים. ראה את הפירמידות והספינקס. שט על הנילוס. קהיר יפהפייה, אבל הגברים המצרים דוחים. "לא תמצא גבר אחד מעל גיל עשרים שהשיניים שלו לבנות." רוני, שהוסיף להישען על כתפו של פט ועפעף בכבדות, מלמל: "עזוב, פט, לא היית במצרים. בחיים לא עזבת את ארצות הברית. אני לא בטוח שבכלל עזבת את ניו יורק." פט סטר לו קלות, ורוני קפץ במקומו ומרפקו פגע באחת הכוסות. הכוס נפלה על הרצפה והתנפצה ברעש. "אוי, ילדה מטופשת," פט אמר, "וכל זה כי את בת עשירים ומטיילת בעולם. אוקיי, אז עוד לא הספקתי להיות במצרים, זו לא סיבה לנסות להביך אותי..." הוא הביט בי וסינן: "וזה גם לא יכול לשמש צידוק לקפטן אורי להרוג ערבים."

הוא קם ונבלע במסדרון וחזר ובידו מטאטא ודלי. מתוך הדלי שָלה את זוג המכנסיים שלי, מצחינים משתן. הוא קירב אותם לאפו ועיווה את פניו. "ישו מה זה הגיהינום הזה!" מלמלתי: "האמת היא שזה שלי." פט נעץ בי מבט: "ו...?" נענעתי את ראשי ולגמתי מהיין. לא היתה לי כל כוונה להתעסק בזה. "יש לך עוד עניין בהם?" שאל. שתקתי. פט אחז את המכנסיים בקצות אצבעותיו, ניגש אל עבר חלון המטבח הקטן, פתח אותו וזרק את המכנסיים החוצה.

"הלו!" נשמעה צעקה מלמטה. "אתה שם, יא מזדיין שכמוך, מה הולך כאן?" פט שלשל את ראשו מבעד לחלון והביט כה וכה. "מה העניינים איתך שם למעלה? מה אתה זורק כאן טינופת? הסירחון הזה נפל לי על הראש..." פט צעק: "גאון, על קפטן אורי מישראל שמעת?" "מי זה לעזאזל קפטן אורי?" "הצבא הישראלי אומר לך משהו? אז הקפטן כאן. ואלה המכנסיים שלו. אני במקומך הייתי נזהר מאוד. הוא לפני רגע סיים להשחיל חופן ערבים, אבל נראה מספיק אנרגטי כדי לטפל גם בך." פט סגר את החלון בטריקה, וכששב לשולחן אמר במתינות: "קפטן אורי, נראה שחבורה של אפרו-אמריקאים עומדת להסתער אל הדירה, וכל זה בגלל שהשתנת במכנסיים. נדמה לי שהוגן לדרוש ממך להציל אותנו."

מאוחר יותר, אחרי שפט שלח את רוני לפנות את השולחן ולשטוף את הכלים, והיין נגמר ואני מזגתי לעצמי כוס בירה, ופט סיים להיטפל אלי ועבר להציק לדיאן, שמקיימת מערכות יחסים עם גברים מבוגרים כדי לפצות על הגעגועים לאביה המת, השתרר שקט. רוני הניח את ראשו על כתפו של פט ונרדם. דיאן הסבירה שרוני הוא קצת כמו ילד, בין כה הולך לישון מוקדם, גם כשהוא לא שותה יין. בסופו של דבר דיאן יפה, חשבתי. עורה חלק ושפתיה דקות. אבל עיניה באמת קרובות זו לזו בצורה יוצאת דופן. אז פנה אלי פט ואמר: "אם כן מה, קפטן אורי, יכול להיות שיש לנו בעיה של שתייה?" לא מיד הבנתי את כוונתו, והוא רכן אלי, תנועה שהעירה את רוני: "יכול להיות שאתה שותה יותר מדי?"

אין זו הפעם הראשונה שהותקפתי מכיוון זה. עוד לפני החתונה חנה היתה מעקמת את האף בכל פעם שמזגתי כוסית בערבים. עד לפני שנים אחדות עוד היתה עוקבת אחרי ההתקדמות שלי עם הבקבוקים, מרחרחת את הבל פי כשהייתי משתחל לצדה תחת השמיכה. אני יודע על רינונים בעניין גם במסדרונות האוניברסיטה. פעם אף נשאלתי על כך באופן רשמי. כבר הייתי בדרגת מרצה בכיר ובעל קביעות, את הגלגל לא ניתן היה להשיב אחורנית. אבל נקראתי לשיחה עם הדיקן. הוא גישש בעדינות, ואני הייתי פזור נפש באותו היום, לא הבנתי לאן הוא חותר. לבסוף רכן אלי, קצת כמו שפט רכן עכשיו, דפק על השולחן ושאל בקול יבש: "אורי, אומרים שאתה אלכוהוליסט, כן או לא?" הכחשתי בתוקף. לא הייתי צריך לשקר בשביל זה.

פט ראה על פני שדבריו מפעילים אותי, שתוכחות ישנות מצטלצלות באוזני, והוא הוסיף ללחוץ: "אז אתה מהקפטנים האלה שמדחיקים את מראות המלחמה באלכוהול, כמה שכיח," הוא הנהן לעצמו כמי שחשף נקודה רבת משמעות. "טוב, זה ברור. כשאנחנו שיכורים אז מתברר לנו שבעצם לא הרגנו ערבים מעולם, כל כך שגרתי, משעמם אפילו..." "הי, פט, מי זה הווארד שולץ?" שאלתי. פט הוסיף להביט בי בריכוז. אחר כך סינן בשקט: "קפטן אורי, ב'סטארבקס' לא מחזיקים יותר מקפה. נדמה לי ש'קרוסינג פאב' קצת יותר מתאים לטיפוסים כמוך. אתה יודע, דיאן כבר כמעט מנהלת של המקום."

דיאן ואני הוספנו לשתוק. פט כבר אסף את רוני בין זרועותיו ונעלם איתו מאחורי הדלת. אמרתי: "איזה טיפוס זה, פט?" דיאן חייכה: "פט הוא ילד פלא." "והוא ורוני?" "הי, הם מין זוג משונה. לפט יש בני זוג אחרים. אבל לכאן הוא מגיע הרבה. הוא בעצם גר כאן." "הוא חשב שאנחנו זוג, את ואני." "אני לא חושבת. זו השיטה שלו להציק לי. לפעמים הוא מגיע ל'קרוסינג', מתיישב על הבר ומספר לכולם שאני בת זוג של הומפל. זו הדרך שלו." "ואת לא? כלומר, את והומפל?" דיאן היתה עייפה. "אתה תישן על הספה הירוקה."

היא קמה ממקומה, נכנסה אל חדרה ויצאה ממנו עם שני סדינים פרחוניים. סדין אחד מתחה על המושב ואת השני על המשענת. הניחה שמיכה מקופלת על המסעד. הצעתי שנצא לטייל בחוץ. סיבוב בשכונה. בצד השני של ה"איסטרן פוד מרקט" ראיתי פאב קטן. "אתה באמת אוהב לשתות," דיאן אמרה. "ראיתי את זה כבר הבוקר ב'קרוסינג', לפי הדרך ששתית את הוויסקי." רגע עוד הבטנו זה בזה. "הי, מבחינתי זה בסדר," אמרה וחייכה. רציתי לרוץ אחריה לפני שנעלמה מאחורי דלת חדרה, לספר לה שהיום הזה הוא היום המאושר ביותר שהיה לי מאז הגעתי לניו יורק. ואחר כך, ברחוב, כבר לא היה לי ברור אם הספקתי לומר לה זאת או אולי רק דמיינתי שאמרתי. הזמנתי כוס ויסקי עם קוביית קרח, וידעתי מה שכנראה ידעתי כל הזמן, שללא ספק יש לי בעיית שתייה מסוימת.

*

פקחתי עיניים. השעה היתה מוקדמת והדירה שקטה. סבלתי מסחרחורת וניגשתי למטבח לטפל בה עם כמה כוסות מים. שבתי אל הספה ונשכבתי עליה כבד כמו אבן, אבל דופק שפעם ברקותי לא אִפשר לי לשקוע בשינה שוב. הוספתי לשכב. חלפו דקות אחדות, חצי שעה לכל היותר. נדמה היה לי שאני שומע רחשושים וצחוק קצר. דלת נטרקה וצעדים התרחקו במדרגות. נואשתי. קמתי ונכנסתי למטבח שוב, ולהפתעתי התברר לי כי כבר אחרי אחת-עשרה. רוני ישב לצד השולחן וקרא עיתון, באותה התנוחה שבה מצאתי אותו אתמול. פט כבר יצא. גם דיאן יצאה.

"היא השאירה לך כאן מדבקה רפואית." "מדבקה רפואית?" רוני הצביע אל עבר האף שלי והגיש לי פלסטר ריבועי קטן שנראה כמו מדבקת משרד לבנה. "היא דאגה לקנות את זה במיוחד בשבילך הבוקר, לפני שיצאה לעבוד." אחר כך אמר כמתנצל: "גם אני יוצא עכשיו. אני בדרך לאמא שלי. אחזור רק אחר הצהריים או אולי מאוחר יותר, בערב. אחרי שאבקר את אמא אני אלך לעבוד במרפאה של קוני... אתה יודע, 'קוני-וֶט', עולם החיות, אני מתנדב שם."

אבל הוא לא קם ממקומו אלא החל מספר לי על אמו. היא מבוגרת, אבל אינו מוכן לנקוב בגילה המדויק "כדי לשמור על הכבוד שלה." גרה ברחוב 68, שני צעדים מהסנטרל פארק, "הבית האפור בין בית כנסת לכנסייה, אבל היא לא חושבת שיש אלוהים." מצבה בשנתיים-שלוש האחרונות באמת הידרדר, כי עד אז היתה לגמרי בריאה ופעלתנית. התנדבה יום-יום במרפאה של קוני. "אני עצמי לא כל כך אוהב חיות," הוא הודה, חצי בלחישה, "אבל אמא לחצה שאמשיך לעזור שם. ועובד שם שֶלדון, שהוא בערך בן דוד שלי, כלומר יש איזו קרבת משפחה בינינו. גדלנו יחד. הוא וטרינר מעולה. וקוני אוהב שאני בא כי הוא אוהב את אמא. היא שֵם דבר במרפאה, אפילו שהיא כבר לא יכולה להמשיך להתנדב בה. היא ארגנה ערבי תרומות וכנסים לחובבי חיות. אבל אז הגיע הסיפור הזה עם הלב והיא היתה חייבת לפרוש."

בָּאבּוּ, שנשכר לטפל באביו של רוני בשעתו, מטפל כעת באמו. הגיע מהודו. בחור רזה ששפם דק מתוח תחת אפו. יש לו אישה, ולפני שנים אחדות נסע אליה לביקור של כמה שבועות. אבל מפעם לפעם הוא מזמין נשים לבלות איתו. רוני מעלים עין. העיקר שהוא דואג לאמא ומתנהג אליה יפה, כאילו היה בנה. "איך אתה יודע שהוא מתנהג יפה אל אמא שלך?" שאלתי. "אה, זה ברור, הוא מאוד אוהב אותה. וגם את אבא הוא אהב מאוד. ואפילו כשהראש שלו כבר נמחק לגמרי, בּאבּוּ ניסה לשכנע אותנו שלא נמהר להעביר אותו לבית אבות סיעודי."

זה לא ממש היה ענייני, ובכל זאת, קצת כמו הדחף לבשל כאן ארוחה בריאה, חשתי שמוטל עלי להסביר לו כמה עניינים. "יש מצלמות בדירה?" "מצלמות?" הצעתי שיזמין איש מקצוע לדבר עם אמו, לברר אם היא באמת זוכה לטיפול מסור. רוני קיפל את העיתון. דברי נשמעו לו מוזרים ביותר. אבל הוא ישאל את אמו אם משהו ביחס של בָּאבּוּ השתנה לאחרונה. "אל תדאג, אורי," אמר לי, ואז הוסיף בקול משועשע: "קפטן אורי..." לפני שהלך התעניין מה בכוונתי לעשות היום. "יום אחרון שלי בניו יורק," אמרתי, "מחר בבוקר אני ממריא." ואז עלה בדעתי משהו. עניתי: "אצא לסיור בפסל החירות."

חנן ואילן היו בכיתה ג' או ד' כשהגעתי לניו יורק לראשונה. בכנס שהתקיים באוניברסיטת קולומביה ביקרתי ביקור חטוף, והיה לי פנאי בשפע. הסתובבתי פה ושם. לילה אחד, כשחזרתי אל המלון, חיכתה לי הודעה להתקשר הביתה. נבהלתי. הרמתי טלפון. בישראל היה אמצע הלילה. חנה ענתה מתוך שינה: "זה הבנים, מזכירים לך לצלם את פסל החירות." חשתי הקלה גדולה. "בשביל זה מתקשרים? הרי ביקשו ממני לפני שנסעתי. בטח שאצלם." אבל לא הייתי בפסל החירות. וכששבתי שיקרתי להם בלי להניד עפעף: עומדים בתור שעות ארוכות, אבל זה כדאי. מפחיד מאוד מהמרפסת שיש בקצה הלפיד. קשה לי להאמין שיצא משהו מהתמונות שצילמתי, היתה עננות כבדה והאופק חסום ואפור. לעתים אני נזכר ברגע ההוא. בעיניהם המזוגגות כשהביטו בי. הם ידעו שאיני דובר אמת.

ירדתי מהרכבת התחתית בקצה הדרומי של מנהטן. נשענתי על גדר עץ הפרושה לאורך הים והבטתי אל עבר הפסל. היום היה בהיר והראות נוחה, ואף על פי כן הגברת הירוקה נראתה לי מטושטשת משהו. תייר מלוכסן עיניים הציע לי בחביבות להביט דרך משקפת שחורה. "ללא ספק," אמר לי כשהשבתי לו את המשקפת, "כמו בגלויות." אבל במקום לצאת לאחד מאותם סיורים מודרכים עליתי על ההפלגה חינם לעבר סטטן איילנד. הקפדתי להתיישב כשפני בכיוון מערב וצפיתי בפסל ממרחק. אחר כך נשענתי על קיר הספינה ועקבתי אחר הפס הלבן שהותירה במים. מה עושים אנשים בסטטן איילנד? הלכתי ברחוב אחד שהתעקל בפראות ימינה. נכנסתי לאכול. איכשהו חמש מאות הדולר שהוצאתי אתמול עומדים להיגמר. יהיה עלי להיכנס שוב לבנק. ממרחק נשקף קו גורדי השחקים של מנהטן. הבטתי בו וחשתי שאני מתגעגע אל הרגע בעודו מתרחש.

במשך השנים סיגלתי לי נוהג של שתי נסיעות בשנה, אחת בין הסמסטרים ואחת בקיץ, ממושכת. לא צריכים להרצות בכנס כדי לקבל מימון מאגף תקציבי המחקר. די לספר שהכנס מתקיים ולציין שהוא נחוץ. ויש גם ספריות, הספרייה הבווארית במינכן והספרייה הלאומית בפריז. ובניו יורק ישנה ספריית הג'יי-טי-אס. רק דברים טובים אני יכול לומר על הג'יי-טי-אס. ביולי ובאוגוסט מצטופפים בקפטריה סטודנטים הלומדים באחד מקורסי הקיץ המרוכזים, אבל בספטמבר הקמפוס הקטן כמעט ריק מאנשים. המסדרונות שוממים, ורק אנשי המנהלה מהלכים להם הנה והנה, מחייכים ומנידים ראש לשלום. בקומה השלישית ממוקמים מעונות הסטודנטים הנטושים, ודווקא שם הייתי מתגורר, ולא במגורים המוקצים לחוקרים המתארחים במקום. אבל לעתים הייתי יורד בגרם מדרגות החירום, מגשש באפלולית אחר ידית הדלת, פותח אותה לכדי סדק ומציץ כילד. הניחו רהיטי עץ אחדים בקצה המסדרון, ופרופסורים יושבים עליהם ומספרים שמחקריהם מתקדמים והולכים בקצב משביע רצון, מדווחים על גילויים שגילו בין כתבי היד שבקומה חמש בספרייה, ומבטיחים להזמין זה את זה להרצות באוניברסיטאות שמהן באו. נוח בג'יי-טי-אס. אנשים עוזבים אותך לנפשך, ורק לעתים רחוקות מבררים אם אתה זקוק לדבר-מה. איני בודד כאן יותר מבמקומות אחרים. ניו יורק אינה טובה יותר ממינכן, מפריז או מירושלים. או על כל פנים כך חשתי עד אתמול. "אני לא בטוח שאבוא לבקר כאן שוב בשנה הבאה," אמרתי לשומר העומד לפני דלפק הכניסה בג'יי-טי-אס. הנחתי את מפתח החדר על לוח העץ שלפניו, והוא הצליח להיראות מצטער באופן כה אמין עד שמצאתי עצמי ממלמל משהו על הספרייה - אני כנראה זקוק דווקא לספרייה הבווארית בגרמניה או לזו של הסורבון.

אבל כעת כבר ברור היה לי כי אחזור. יש כאן בניו יורק כמה דברים שאין לי בשום מקום אחר. כלומר כמה עניינים שעלי עוד לברר. אכלתי כריך קטן ושתיתי קפה. עלתה בדעתי תמונה בהירה: שנה עוברת ואני נכנס ל"קרוסינג פאב". ודיאן פוערת עיניים ירוקות כפי שפערה לעומתי אתמול בבוקר. אולם שלא כמו אתמול, בפניה ניכרת השמחה. גם הומפל רץ לעברי מהמשרד, מוזג לי ויסקי בקרח ומספר שוב על דה נירו וההוא, קווין מה-שמו, חבר ילדות מפילדלפיה, שבדיוק אתמול בערב בילה כאן ומשך עוד ועוד סועדים. שמש חמימה ליטפה את פני והתנמנמתי. הייתי כאחד מאותם תיירים הנמשכים לכאן, חווים את ניו יורק כפי שהיא אמורה להיות, מלאת יופי, מרתקת, ובשובם מספרים לכל מי שמוכן לשמוע כי עיר זו, איך ניתן להסביר, שונה מכל מקום אחר על פני הגלובוס, והם עוד ישובו אליה, זו רק שאלה של זמן.

הפלגתי בחזרה למנהטן. היה בדעתי לקפוץ לבנק ולמשוך שוב כסף, וללכת לשתות משהו, בירה של צהריים ב"קרוסינג פאב". אבל איכשהו שכחתי את הדרכון בדירה, בתיק הגב שקניתי ונותר תלוי על קולב במטבח. איש לא ייתן לי כסף בלי תעודה מזהה. אם כן תחילה יהיה עלי לקפוץ לדירה, כל הדרך עד לרוקאוויי פארק, ושוב לחזור למרכז מנהטן. לא היה בכך כדי לצער אותי. התיישבתי ברכבת התחתית והבטתי פזור נפש בעולים ויורדים. "אבא שוב חולם," שמעתי את חנה לוחשת, והתאומים הביטו בי כפי שמביטים בי עמיתים באוניברסיטה עם כניסתי לישיבה החודשית של המחלקה. ואני מיישיר מבט וצועד לפנים בשתיקה. לא תמיד נכון לומר דבר-מה. לא כל התמוטטות ניתן למנוע.

כשפתחתי את דלת הדירה התפלאתי לשמוע מוזיקה מהדהדת. חשבתי: ניק! פסעתי לאורך המסדרון ולבי פעם בחוזקה. אני פוחד, אמרתי לעצמי, וניסיתי לברר ממה בעצם. נעמדתי מטרים אחדים לפני פתח המטבח. נשענתי על הקיר וניסיתי לנשום נשימות עמוקות. לא אוכל להתייצב מולו כשידי רועדות כך. משהו חרק ונדמה היה לי שאני שומע אנחה. אם כן ניק לא לבד. פסעתי צעד או שניים לפנים. יכולתי לראות את תיק הגב שלי משתלשל מאחד הקולבים שמשמאל לחלון המטבח הקטן. רכנתי ומתחתי את ראשי עד שהתגלו לי שלושה כיסאות ריקים וחלק משולחן האוכל, ואצבעות כף יד אוחזות בדופן השולחן, ותנועה קצובה מניעה את האמה המחוברת אליהן. הבטתי רגע באצבעות הללו, שהתקשו לאחוז בפורמייקה החלקלקה, ואז פסעתי בתנועה אחת מהירה לפנים. פלג גופו העליון של רוני צמוד היה אל השולחן, חולצתו מופשלת על גבו, זרועותיו משוכות לפנים ופניו מוסבות אל חלון המטבח. מאחוריו עמד פט, חטוב וכהה כמו בתמונה ההיא שבמזוודה. הוא הביט בי והרים את גבותיו בפליאה. מן הסתם עיני שידרו בלבול מוחלט, וחיוך רחב התפשט על פניו. "קפטן אורי," לחשו שפתיו ללא קול. הוא הניח אצבע על פיו, ובכל אותו הזמן הוסיף לזיין את רוני בתנועות ארוכות ואטיות. נכנסתי על בהונות וחטפתי את התיק שלי. אבל לפני שנעלמתי במסדרון הסתובבתי ונופפתי לפט לשלום. הוא השיב לי בהנעת אצבעותיו מעל גבו של רוני וחייך אלי. השתהיתי רגע. אפשר שחייכתי בחזרה. ואחרי כן ברכבת התחתית, בדרך אל הבנק, חשבתי שהיה משהו שונה בחיוך הזה של פט, באופן שבו הניע את אצבעותיו לעברי. ועוד חשבתי כי לשם שינוי נהגתי נכון, כי תגובתי היתה, מה שקרוי, מדויקת.

*

נכנסתי ל"קרוסינג פאב" לקראת ארבע אחר הצהריים והתיישבתי באחד הכיסאות הגבוהים שסביב הדלפק. פנתה אלי ברמנית דקיקה, נזם מוזהב באפה ועל ראשה כובע צמר כתום. הזמנתי בירה. לא מיד זיהו אותי. אבל בשלב כלשהו חשתי המולה מסוימת מאחורי גבי. הרמתי את כוסי ולגמתי לגימה ארוכה, ולפתע כף יד גדולה וגסה חבטה בעורפי. כמעט שברתי את השיניים על דופן הכוס. בירה נשפכה על חולצתי.

זה קורה לי מעט, אבל כשקורה אי-אפשר לפספס את זה. אני סוגר את שפתי זו כנגד זו בעוצמה כה רבה עד שהן כואבות. דם מציף את פני וגל חום מכה לאורך גבי, עד מעלה העורף. חיי זרועים התקפי זעם שכאלה. שבתי הביתה מוקדם מן המתוכנן ומצאתי את חנן ואילן רוכבים על אופניים בסלון. כשראו אותי נבהלו כל כך שהתנגשו בקיר. כידון האופניים סדק את שולחן הזכוכית. הם ישבו על הרצפה החשופה והביטו בי בשתיקה, ממתינים שאסיים לעשות בהם מה שאחפוץ. תפסתי בזרועותיהם וגררתי אותם אל חדרם. הטלתי אותם כמו שקים כבדים אל המיטות. בעטתי בדלת ארון הבגדים ופירקתי אותה מציריה. אלוהים יודע מה צעקתי שם. ומה בעצם רציתי. את שולחן הזכוכית לא סבלתי אף פעם, ואת הסלון כולו הייתי מוכן לשרוף. כשטרקתי אחרי את הדלת חשתי כאב בשפתיים. יצאתי להתגלגל קצת לפה ולשם, וכששבתי הביתה לא היה זכר לשולחן. חנה הביטה בי בשנאה, ואני שתקתי. והיו עוד התקפים שכאלה. אם יש הרואים בי אדם אלים זה בעקבות אחד מהם. חמקתי מיום עיון שהתקיים במכללת אשקלון והתגלגלתי אל חוף הים. חלצתי נעליים והתחלתי לרוץ. עונת הרחצה כבר נסתיימה אז, והחוף אמור היה להיות ריק. אבל משום-מה המון חוגגים מילאו את מרחבי החול, משפחות ישבו על מחצלות, וילדיהן זמזמו סביב כדבורים. נצמדתי אל קו המים והגברתי את קצב ריצתי. לפתע החלה חבורת נערים רצה לצדי, מתיזים מים ומדרבנים אותי בצעקות. אני זוכר במיוחד צעקת עידוד מונוטונית: "להרים את התחת, הופ הופ הופ! להרים את התחת, הופ הופ הופ!" איבדתי שליטה. תפסתי אחד מהם בגרון. הוא כלל לא ניסה להתנגד. לטש בי עיניים מבוהלות, פניו זרועות פצעי בגרות, ותחת אפו חתימת שפם רך שהגעילה אותי. גררתי אותו מעט בחול ואחרי כן שיניתי כיוון, נכנסתי לים עד גובה הברכיים והעפתי אותו בתנופה אל אחד הגלים המתנפצים. כשהתרחקתי חשתי בכאב בשפתיים, וקצת כמו ברגע הקצר שהקדים את המכה בעורף ב"קרוסינג פאב", ידעתי שמאחורי גבי מתרחשת המולה. נדמה היה לי שרודפים אחרי, אולם כבר הייתי רחוק. חתכתי בקו חד אל מחוץ לרצועת החוף, ושם בין הרחובות עברתי לפסיעה רגועה, יחף ומבולבל. אבל מישהו ככל הנראה זיהה אותי. התרוצצו שמועות באוניברסיטה. לא מיד הבחנתי בכך. "אורי, אני אטפל בזה בשבילך," אמרה לי מזכירה אחת כשראתה אותי עומד חסר אונים לפני מכונת הצילום המקולקלת. בזמן שחילצה שורה של דפים שנתקעו בין גלילי המכונה השחורים היא לחשה, כאילו לעצמה: "מספרים שניסית להטביע נער בים. ראו אותך גורר אותו ומכה עד שאיבד את ההכרה."

סגרתי את שפתי בכוח והנחתי את כוס הבירה על הדלפק. השתהיתי שנייה או שתיים, ואז הסתובבתי בתנופה מהירה ושלחתי יד לתפוס בחולצתו של המכה אותי. אבל כף ידי נלכדה באוויר וכוח עצום עיקם לי את הזרוע, עד שהיה עלי לגלוש מן הכיסא ולהישכב על הארץ בראש מורכן. מגף כבד לחץ על גבי, וחשתי שהאוויר מתרוקן מריאותי. לאוזני הגיעו קולות בהלה, גרירת כיסאות וצעקות, ובהן גם צעקה בקול מוכר ומבוהל: "מה אתה עושה?! גרי, לא, לא! עזוב אותו!" "אבל הומפל אמר..." "עזוב, עזוב, זה בסדר, הוא בסדר!" גרי הרים את המגף מהגב שלי אבל לא מיהר לעזוב לי את הזרוע. שמעתי את עצמי צועק: "אולי די, יא בן זונה שכמוך!" אבל לא היה בזה להרגיז אותו. גרי בחור בהיר ומוצק, פניו מגולחות, וריח טוב של בושם גברים עלה ממעיל העור השחור שלבש. הוא הניח לזרועי והתכופף ותמך בי, ובתנועות מיומנות של ג'נטלמן הושיב אותי בחזרה על הכיסא. "בלי כעס, חבר," אמר והושיט לי את ידו. לחצתי אותה, כף יד כבדה כברזל, וחשתי בכאב ההוא בשפתי.

"יופי של קבלת פנים," אמרתי לדיאן, שהניחה יד רכה על כתפי. היא לבשה את אחד מהסינרים הירוקים עם ההדפס של הדוב. מכיס הסינר הציץ פנקס קטן. נדף ממנה ריח קל של זיעת נשים. "האף שלך," היא הצביעה אל מרכז פני. גיששתי אחר אותה מדבקה רפואית שקנתה לי. דיאן הרימה אותה מן הרצפה ונשפה עליה כמו לנקות אבק. "חכה רגע, יש כאן ארון עזרה ראשונה." היא אחזה בכף ידי והובילה אותי אל מאחורי הדלפק, אל עבר מסדרון צר שפתחו הוסתר חלקית על ידי וילון אדום. דלתות השירותים היו קבועות בקיר השמאלי בקצה המסדרון, ודלת נוספת מימין. דיאן דפקה עליה וסובבה את הידית העגולה עוד לפני שהומפל הזמין אותה להיכנס.

"אלוהים שבשמים, מה הוא עושה כאן, חשבתי שגרי בעט אותו החוצה." עיניו הקטנות התרוצצו במבוכה וניכר היה שהוא משקר. מן הסתם עמד וצפה בהתרחשות. "הוא בסדר," אמרה דיאן, "אבל תראה כאן," היא הצביעה אל מרכז פני. הומפל קם, הניח בחביבות מעושה את ידו על כתפי ובחן את פני. "זה חתיכת פצע ממזרי," הוא קבע. ראשו הכדורי נע בין כתפיו ומבטו שידר חוסר שקט. "דיאן, בואי רגע," הוא אמר זאת בלי להסיר ממני את עיניו. הוא כרך את זרועו סביב כתפיה והוביל אותה אל מחוץ לחדר. שמעתי את הדהודי קולותיהם. דיאן הסבירה לו דבר-מה.

ישבתי לשתות בירה. דיאן הגישה לי המבורגר צלוי היטב בלחמנייה עגולה, ומעת לעת, כשמסלול הלקוחות ששירתה אִפשר זאת, חלפה לידי וחייכה אלי חיוכים נעימים. בשלב כלשהו הסירה את הסינר הירוק והצטרפה לשולחני. "יש לי הפסקת אוכל," אמרה וניסתה להדק את שולי הפלסטרים שנחו באיקס על גשר אפי, אבל הם שבו והתקפלו. שוב הרחתי ריח קל של זיעה עולה מבתי השחי שלה. "הדבק מחורבן," אמרה. "הפלסטרים האלה, הומפל בטח קנה אותם לפני שנים." ואז הוסיפה: "הי, זה היום האחרון שלך בניו יורק." והיה משהו בקולה, מין צליל, ולרגע התלבטתי אם אני מפרש אותו נכון. לגמנו מהכוסות, אני מהבירה ודיאן מהדיאט קולה.

ואז, בלי ששאלתי, החלה מספרת לי את מה שיש לספר על הומפל, הגבר השמנמן שאסף אותה כשהגיעה לניו יורק סיטי, נערה מבולבלת שהתגלגלה לפה ולשם. כן, היא מצצה לו פעמיים-שלוש, אבל הי, עברו שנים מאז. ומכל מקום, הומפל באמת דואג לה, דאגה אמיתית, מכל הלב. מפעם לפעם מגניב לה בנג'מין פרנקלין אחד או שניים בלי שהבנות האחרות רואות. ופעם, למחרת מסיבת השנה החדשה, נתן לה שלוש מאות דולר. דיאן לחשה: "אבל על כל זה אסור שיֵדעו כאן. אנחנו חברים כולנו, אבל יש גם קנאה, אתה יודע איך זה." ומה לגבי ההיסטוריה? ניקולט ההיא שחזרה לרחוב? הכתבות ההן בעיתונים? ורציתי לשאול עוד: מה פירוש "מצצה לו פעמיים-שלוש"? מי אינה זוכרת אם מצצה לבוס שלה פעמיים או שלוש? אבל לא שאלתי דבר.

וכשדיאן שאלה סיפרתי גם אני, על קצה המזלג, וכמוה ערפלתי את הדברים. יש לי שני ילדים, תאומים. אני פרוד, עוד לא גרוש באופן רשמי, אבל כבר שנים חי מחוץ לבית. היחסים עם הילדים? כאן כבר קשה היה לי להמשיך לשקר. דיאן הניחה ידה על זרועי, ומבטה הירוק נמלא דוק חם. "הם תאומים זהים?" שאלה. "לא, לא דומים בכלל." "אז מה תביא להם מניו יורק?" לפני ששבה ולבשה את הסינר ניסתה לטפל שוב בפלסטרים הסוררים, הידקה אותם ולבסוף גזרה את שוליהם. "הי, העסק אבוד, אבל תהיה לך צלקת סקסית." ופתאום רציתי לכרוך את זרועותי סביב מותניה, לחבק אותה חיבוק אחד ארוך. אבל רק הבטתי בה בשתיקה. דיאן רכנה אלי וקבעה: "אתה מלא סודות, אורי, אני יודעת שאתה מסתיר הרבה דברים. הי, מבחינתי זה בסדר גמור."

שתיתי בירה נוספת. את החשבון הגישה לי הברמנית הדקיקה עם הנזם וכובע הצמר, ועמו כוסית ארוכה של גראפה, "על חשבון הבית". תרתי בעיני סביב. לא ראיתי זכר להומפל. אבל הוא בוודאי צפה בי מאיפשהו. רוקנתי את הגראפה בלגימה אחת מהירה וניגשתי אל דיאן, שהדפיסה הזמנה במחשב. היא מסיימת לעבוד סביב שמונה. "מה תכין לארוחת ערב?" שאלה בבת צחוק. "אבוא קצת לפני שמונה, נחזור לדירה יחד." ואחר כך הוספתי: "זה הערב האחרון שלי, אולי נאכל במסעדה. אני מזמין."

יצאתי להיפרד מהרחובות הניו-יורקים. אלה היו אותם ימי סוף קיץ. השמש הסתתרה והגיחה חליפות מאחורי עננים, ואני פסעתי כפי שלא פסעתי בעיר זו מעולם, ואולי גם לא בשום עיר ורחוב אחרים. ובפינת רחוב אחד, כשאיקס הפלסטרים נשר סופית מפני, ליקקתי את כרית האצבע ונגעתי בחתך שעל גשר אפי וחשתי שכפות רגלי אינן נוגעות בקרקע. דברים שונים, ענף דק נופל ברוח או נביחת כלב, עניינים חסרי חשיבות, לוכדים את מבטי ושוקעים בי לעולמים. זאת מין טינופת שכזאת, כך אני נוהג למלמל לעצמי מפעם לפעם. הרחוב הזה, מין טינופת. האוויר הסמיך המכה בפני, מין טינופת שכזאת. הסטודנטים שתולים בי עיניים עייפות, ממתינים שאסיים לעלעל בקלסר ואפתח בשיעור. הגעתי לשוליו הדרומיים של הסנטרל פארק, לא רחוק מקולומבוס סירקל, ונעמדתי מתחת לעץ. עננים רכנו על גגות בניינים גבוהים, והליקופטר חצה את קו השמים. יש בי דחפים. לעתים אני מבקש לשמוט עצמי על הארץ, להניח לרגלי להידלדל תחתי בחוסר כוח, לאפשר לאנשים זרים לסחוב אותי עמם. כשרוח מכה בי אני רוצה לפרוש את זרועותי לצדדים, לרוץ מולה כאחד הפראים. בעת נהיגה אני מבקש לעצום את עיני. וכשמשאית קרבה מולי אני חושב: כך נראה המוות כשהוא מגיע, בטרטור מנוע קרב ובא. הליקופטר בשמים מעורר בי דחף לִגבוה, להישען על צמרות עצים, לתפוס במגלשיו, להרחיק. ענפים דקים נשרו מן העץ בקול פקיעה. כלב שעיר כשכש לעומתי בזנבו, בפיו תפוס כדור גומי קטן. נשמעה שריקה חדה מאחורי גבי, והכלב החל רץ בבהילות. כשהרמתי את עיני עוד הספקתי לראות את ההליקופטר לפני שנשמט מאחורי קו הבניינים. דבר לא היה מטונף, ואני לא רציתי דבר, אלא בדיוק מה שיש.