בשידור חי

גם אנשים שלכאורה התברכו בשפע מעורר השתאות, ניצבים לא אחת בפני המציאות המדכדכת כשמתברר שבעצם אין להם כל מה שרצו, או שחסר להם העיקר. רובם ככולם לא יעזו לעולם להודות בכך כלפי חוץ. כלפי חברים, מכרים וקרובי משפחה. העמדת פנים היא אילוץ שלמדו לחיות איתו. הם נראים מאושרים, קורנים מהצלחה ומהווים מקור לקנאה, אף שברגעי האמת שלהם עם עצמם הם חווים סבל ההולך ומתעצם ככל שחסרונו של משהו החשוב להם במיוחד מוסיף להעיק עליהם.

זהו הסיפור על ורדה גולן, אישה שבגיל ארבעים ותשע היה לה כמעט כל מה שמרבית הנשים עשויות לחשוק: היה לה בית מפואר עם בריכת שחייה, היו לה חפצי אמנות והרבה כסף בבנק, מעצבי אופנה ששירתו אותה בנאמנות, מכונית חדישה ונסיעות לחו"ל, תפקיד נחשק ותשומת לב מתמדת של כלי התקשורת. נשים קינאו בה, גברים ניסו לשווא לפענח את סוד הצלחתה. קולה נשמע בעולם הבידור הישראלי, ואנשי מקצוע רבים רחשו לה כבוד.

ורדה גולן עשתה דרך קשה וארוכה עד שהפכה לאישה מפורסמת וכוחנית, יזמית בלתי נלאית של תוכניות טלוויזיה מובילות. מיד לאחר שחרורה משירות בצה"ל החלה לעבוד באולפני הערוץ השני כנערת הפקה אחת מני רבות, הקדישה את זמנה מעל ומעבר למצופה ממנה, בלעה עלבונות ונזיפות, עד שהגתה רעיון מנצח אחד: את התוכנית “כוכב השנה", שהזניקה אותה אל הצמרת. מיד לאחר תחילת שידוריה של הסידרה זכתה התוכנית לפופולריות רבה ולרייטינג גבוה במיוחד. בארבע השנים האחרונות היא שודרה בחודשי האביב וקבעה הרגלי צפייה שכמעט לא נודעו כמותם. בערבי השידור הסתגרו מאות אלפי ישראלים בבתיהם וצפו בהתמודדויותיהם של זמרים חובבים על התואר הנכסף של “כוכב השנה". הצלחת התוכנית העניקה לוורדה מוניטין של בעלת ידי זהב שאינה יכולה להיכשל. לא רק חובבים, גם זמרים ושחקנים מקצועיים שיחרו לפתחה בבקשת עצה שתזניק אותם אל פסגות ההצלחה.

לכאורה היה עליה ליהנות מכל רגע, לגמוע במלוא פיה מתענוגות החיים, לרחף בגאווה מעל שאר הבריות. למעשה היא הייתה לרוב מרת נפש, בודדה, מצרה עד עמקי נשמתה על שהגורל הנדיב קפץ ידו דווקא כשציפתה שייתן לה במתנה את הדבר החשוב מכל: גבר שיעניק לה אהבה.

היא לא הבינה מדוע דווקא על דרכה שלה לא נקרתה זוגיות של ממש מאז מות בעלה מהתקף לב בגיל חמישים. היא הכירה נשים כעורות רבות שהיו עשירות פחות ומצליחות פחות ממנה, שמצאו להן בני זוג ראויים שטיילו איתן יד ביד, קנו להן מתנות לימי הולדת ויצאו איתן לחופשות ברחבי העולם. כלפי כל הסובב אותן נהנו נשים אלה להצהיר בסיפוק שאהבה חשובה מכסף, חשובה ממעמד, חיונית כמו בריאות טובה. ורדה לא הייתה מסוגלת לשמוע זאת.

היו לא מעט ימים שבהם היא קצה בעושר שאפף אותה, בכסף, בחפצי הנוי היקרים. היא רצתה להידמות להרבה נשים אחרות, למצוא גבר שתאהב ושיאהב אותה, יעניק לה חום ותשומת לב, ישכב איתה ויפנק אותה. לא היה אכפת לה שיהיה עשיר או עני ובלבד שיהיה הגון ואוהב, גבר כלבבה.

כבר שמונה שנים שהיא לבד. מאז הובא בעלה למנוחות כמו חרב עליה עולמה. לא פעם נדמה היה לה שחייה תמו יחד איתו. לנגד עיניה ריצדו מראות של נשים זקנות שנותרו בבדידותן עד הרגע האחרון לחייהן. היא לא רצתה שזה יקרה לה.

לא קל היה לה ליצור קשרים עם גברים, למרות שעשתה כל מאמץ כדי שזה יקרה. היא הייתה מוכנה להתפשר על גברים שמורים היטב בני ששים ושבעים, אלמנים או גרושים. היא חיזרה אחריהם במסיבות, חיפשה אותם באתרי האינטרנט, ביקשה מחברותיה שימצאו עבורה גברים מתאימים. מאז מות בעלה הצליחה אמנם ליצור קשר עם כמה גברים שמצאו חן בעיניה, אבל הם באו והלכו מהר מדי מבלי שהציתה בהם אהבה אמיתית.

היא לא הייתה אישה יפה. למרות הדיאטה החמורה שכפתה על עצמה, לא הצליחה לצמצם את ממדי גופה המלא ולהצר את מידות ירכיה. היא הלכה לטיפול אצל קוסמטיקאית ידועה וצבעה את שערה לבלונד זוהר. היא השתדלה לאכול מעט, ויתרה על ממתקים והמעיטה בשתיית יין, אבל כל זה לא הועיל. לפעמים עלה בדעתה גם למתוח את עור פניה ולהקטין את שדיה הגדולים בניתוח פלסטי, אולם נרתעה ברגע האחרון מחשש שזה יסב לה כאבים מיותרים ואולי גם לא יצליח כפי שקיוותה.

פתאום, מבלי שציפתה לזה כלל, נדמה היה לה שהמזל מאיר לה פנים ומזמן תקווה חדשה בלבה. בקבלת פנים בתל אביב פגשה את מיקי, בעל מכון כושר. היא קנתה את לבו כשגילתה עניין בשמירת כושר והוא האריך איתה בשיחה על חשיבותה של התעמלות יומית. ורדה שמחה שבניגוד לגברים האחרים שפגשה הוא לא מיהר לקטוע את שיחתם ולהסתלק ממנה, והיה נדמה לה ששאב לא מעט הנאה משיחתו איתה. גם היא נהנתה משטף הדיבור שלו, מביטחונו העצמי, ממראה גופו החסון, וקיוותה שהקשר הזה יילך ויתהדק. כשהחלה שיחתם לגווע, הציעה לו לנטוש את קבלת הפנים וללכת איתה לארוחת ערב במסעדה. הוא הופתע. “אני לא מכיר הרבה נשים שלוקחות יוזמה כמוך," החמיא לה והסכים. ליד השולחן, לאור הלהבה המרצדת של נר שעווה ורוד, סיפר שהוא בן חמישים ושלוש, גרוש ללא ילדים, רץ מרתון, חובב של אוכל טוב, יין מובחר ומכוניות יקרות. הוא התגאה בבריאותו הטובה ובכך שלא לקח שום גלולה מימיו. “הרופא שלי טוען שאני בריא כמו שור," הדגיש בשמחה.

אחרי הארוחה היא הציעה שיסעו לביתה כדי לשתות קפה. כשנכנסו לבית אמרה שהיא רוצה להחליף את בגדיה. היא נכנסה לחדר השינה ויצאה משם לבושה בחלוק דק. על מגש־כסף הביאה אספרסו כפול, וכשהתכופפה אל מיקי כדי להגיש לו את הקפה נפרם חלוקה וחשף את שדיה השופעים. “אני מקווה שאתה לא ממהר," אמרה. היה ברור לו שהיא רומזת על רצונה לגרור אותו למיטתה, אבל הוא מיהר להסיר מלבה כל אשליה. “לא אוכל להישאר כאן הלילה," התנצל, “אני עומד לנסוע לחו"ל מוקדם בבוקר."

“מתי תשוב?"

“בעוד שלושה ימים."

הם נפרדו בשעת לילה מוקדמת והיא חיכתה לשובו בכיליון עיניים, משתעשעת במחשבות על הלילה הבלתי נשכח שיבלו אז יחד. הוא השתהה בחו"ל יותר מכפי שאמר לה ולא השיב לשיחות הטלפון היומיומיות שלה. כעבור שבוע הצליחה סוף סוף לדבר איתו בטלפון.

“מי את?" שאל.

עברו רק ימים אחדים, חשבה, והוא כבר שכח אותי. אבל היא בלעה את עלבונה.

“כאן ורדה," אמרה, “דאגתי לך."

“מצטער, הייתי צריך לטפל בכמה דברים לא צפויים."

היא הזמינה אותו לארוחת ערב בביתה. הוא טען שעליו להקדיש קודם כל תשומת לב לעסקיו.

“אין דבר," אמרה, “תבוא מאוחר יותר, מתי שתרצה."

הוא לא הגיע וגם לא טלפן. למחרת בבוקר לא יכלה עוד להתאפק והתקשרה אליו.

“מתגעגעת אליך," אמרה, “מתי תבוא?"

“תראי," התחמק, “יש לי הרבה יותר עבודה מכפי שחשבתי. זה לא יוכל להיות היום."

“אז מתי תבוא?"

היסוס קל.

“חשבתי שאולי את לא צריכה לטפח יותר מדי תקוות, ורדה. אני לא בטוח שיש טעם שניפגש שוב."

“מה קרה, מיקי?" נדהמה, “יש לך מישהי אחרת?"

“אין לי, אבל..."

“אבל מה?" העזה לשאול, “תגיד את האמת, אני לא מושכת אותך?"

“אני אשם, ורדה. קיוויתי שנוכל ליצור זוגיות טובה, אבל כנראה שטעיתי."

“כלומר, לא נתראה עוד?"

“כנראה שלא."

תשובתו המהוססת הכתה בה כמהלומת אגרוף. היא ציפתה שיתוודה באורח חד־משמעי על אהבתו, שיקבע איתה פגישה נוספת, שייכנס איתה למיטה, ואילו הוא גילה כלפיה אדישות מעצבנת. היא זכרה שהתנהגותו של מיקי הייתה דומה לזו של רוב הגברים שנדמה היה לה שהצליחה ליצור איתם קשר. תמיד זה התחיל בשיחה קולחת, לפעמים הגיע האיש גם לביתה לשתיית קפה או ארוחה קלה, אבל אף אחד מהם לא נשאר אצלה לילה שלם. לכולם היה תירוץ, סיבה שלמענה חייבים היו ללכת למקום זה או אחר, לפגישה כלשהי, לביצוע מטלה דחופה. למה זה קורה לי, שאלה את עצמה לא פעם, אני חכמה ואינטליגנטית, מצליחה וכריזמטית, יודעת לנהל שיחה, מנסה לא לכפות את עצמי על אף אחד. מה יש בי שמרתיע גברים? מהי הטעות שלי?

מיקי מלמל משהו נוסף, אבל היא אטמה אוזניה וטרקה את הטלפון.

“בן זונה," פלטה בכעס.

לאחר ליל נדודים עלה הבוקר, חיוור ומדכא. היא הכינה לה קפה מר ושתתה אותו לבדה.

מצב רוחה הידרדר לשפל. לא היה לה חשק להתלבש וללכת למשרד. היא ידעה שגם הפעם תייסר אותה בדידותה והיא לא תראה שוב את האיש שכה רצתה בו.

הטלפון צלצל. היא שיערה שמיקי מתקשר ולא אבתה לשמוע מפיו התנצלויות או הסברים צולעים נוספים.

היא לא השיבה לטלפון.