בתוך הוורידים 2: ענני כותנה שחורים

פרק 1 קיין

אדלינה הייתה שקטה לאורך כל הנסיעה הביתה. היא לא חוללה מהומה בשל העובדה שהיא נאלצה לעזוב או נראתה כשוקלת לברוח. היא הרכינה את הראש בשדה התעופה ושתקה כל הטיסה בחזרה לאיטליה בלי להתלונן אפילו פעם אחת.

איך היא הצליחה להפגין איפוק שכזה?

אם אני הייתי רואה את ונסה בפעם האחרונה, לא הייתי עוזב אותה. הייתי קושר אותה כדי שהיא לא תוכל לעזוב, וכל מי שהיה פורץ את הדלת כדי לקחת אותה, היה נאלץ לעבור דרכי – ודרך מיליון כדורים.

כשחזרנו לביתי בכפר, נכנסנו ישר למיטה הענקית שלי. המשרתות בדיוק סיימו לנקות, המצעים הנקיים והרכים היו נעימים על עורי. שכבנו זה ליד זה, אבל לא היה שום מגע בינינו.

ידעתי שהיא לא רצתה בזה.

היא הייתה תשושה ונרדמה מייד.

גם אני הייתי עייף, אבל לא הצלחתי להפסיק לחשוב. בהיתי בתקרה ונזכרתי איך הוריה חיבקו אותה לשלום. שניהם בכו, אפילו אבא שלה. הם חיבקו אותה חזק כל־כך שאדלינה נאלצה להסיר את ידיהם ממנה.

היה כואב מדי לצפות בזה.

שעות חלפו לפני שהצלחתי לכבות את המוח שלי ולהירדם. גופי מצא את גופה, וזרועותיי נכרכו סביב כלוב הצלעות הקטנטן שלה, וחיבקו אותה.

הבוקר הגיע כהרף עין.

עיניי נפקחו ומצאתי את אדלינה כרוכה סביבי. פניה נחו בשקע הכתף שלי, וחלק משערה החום היה מפוזר על בית החזה שלי. זרועה חיבקה את מותניי, וידה הזעירה הונחה על בטני שעלתה וירדה עם כל נשימה שלי. רגל דקיקה אחת הייתה תחובה בין ברכיי. היא נצמדה אליי כאילו הייתי המושיע שלה, ולא השד המרושע שבאמת הייתי. היא לא ראתה את העולם בשחור ולבן. החוויות הטראומטיות שלה לימדו אותה שהחיים היו הרבה יותר מורכבים מזה. אולי הייתי רשע, אבל לא מסוג הרשעים שהיא הייתה צריכה לפחד מהם.

התבוננתי בה בעיניים חצי עצומות, והקשבתי לקול נשימותיה העדינות. מדי פעם, היא שינתה תנוחה והזיזה את זרועה למקום אחר על שרירי הבטן שלי. שפתיה היו פעורות במקצת, ונשימתה החמה דגדגה את עורי.

התבוננתי בה כשהשמש זרחה גבוה בשמיים והציפה את החדר באור הבוקר. היא בדרך כלל התעוררה עם שחר, והעייפות שלה הצביעה על כך שהיא הייתה גמורה מהטיסה הארוכה שלנו.

מכיוון שהייתה לי עבודה, לא יכולתי להמתין יותר. יצאתי מהמיטה, התקלחתי במהירות ויצאתי לבסיס. ניהלתי שיחת טלפון קצרה עם קרואו לפני שהתכוננו לצאת לטיסה שלנו, שלא נאמר בה יותר מדי.

אבל הוא היה עצבני מאוד.

הגעתי לבסיס, טיפלתי בכמה דברים, ומצאתי את קרואו באזור פס הייצור. הרובים המוכנים נערמו על המדפים בזמן שהשאר היו מונחים על שולחנות במרכז החדר. השלדים היו מוכנים, אך הכוונות עדיין לא הורכבו. קרואו עמד באחד המעברים עם הידיים בכיסים ובהה בקיר מולו. הוא היה דומם לחלוטין כמו אחד מאותם פסלים ברומא. בית החזה שלו לא עלה וירד מנשימותיו. הבעת פניו המודאגת לא נראתה שונה מהרגיל כי מאז ומתמיד הוא נראה כך.

אבל ידעתי שהוא כבר לא היה אותו גבר.

צעדתי במעבר ונעצרתי שלושה מטרים ממנו. הוא היה לבוש חליפה שחורה, וידעתי שהוא מתכנן לנסוע ליקב לאחר שיסיים את ענייניו בבסיס. נתתי לו הזדמנות לדבר קודם, רק כדי לדעת עד כמה רע היה מצב רוחו.

אבל הוא לא דיבר. הוא אפילו לא הסתכל עליי.

היום הזה עומד להיות גרוע.

"קיר מרתק, אה?" ניסיתי לרכך את האווירה בבדיחה. בדרך כלל האופן שבו התבדחתי גרם לקרואו להגיב. הרמתי את אחד הרובים מהשולחן ומיששתי אותו בין ידיי. העברתי אגודל על הקנה החלק לפני שהחזרתי אותו לשולחן.

קרואו הטה את ראשו קלות כדי להסתכל עליי, אך תגובתו נותרה זהה. הוא לא ירה איזה עלבון צורב או שלח אותי לקפוץ מצוק.

עכשיו כבר הייתי ממש מודאג. "מה פרל עשתה?"

הוא סובב את מבטו חזרה לקיר.

ניסיתי להיות סבלני ולחכות שקרואו ימצא את המילים ויענה. אחי היה טיפוס חזק ושקט, ובכל זאת, לעיתים היה לו מה לומר. כנראה שיותר מדי דברים התרוצצו בראשו והוא לא הצליח לחשוב בבהירות או שהלסת שלו הייתה קפוצה חזק כל־כך שהוא לא הצליח לשחרר אותה כדי לדבר.

לבסוף, הוא אמר משהו. "היא בגדה בי."

פרל הייתה טיפוס נאמן. היא סיכנה את חייה כדי להציל את חיי. אחי היה תמיד כן, אבל לא האמנתי לו לרגע. "איך?" אין שום סיכוי שפרל תבגוד בקרואו. היא הייתה מחויבת לו בדיוק כמו שהייתה ביום שבו נישאה לו. לא הבנתי למה היא אהבה אותו או למה היא הסכימה לסבול אותו עד סוף ימי חייה, אבל לא פקפקתי באהבה שלה.

קרואו נשם עמוק לפני שענה, כאילו שלהגיד את המילים סחט ממנו את כל האנרגייה. "היא הלכה לטריסטן."

"טריסטן?" שאלתי. "טריסטן הפסיכופט?"

הוא הנהן. "היא הלכה לבדה כדי לעזור לאדלינה."

המילים נצרבו במוחי ובראשי עלתה תמונה של פרל עם טריסטן, אבל עדיין לא הצלחתי להאמין. אף אישה לא הייתה בטוחה בממלכה שלו. הוא השתמש בנשים כמו שהוא השתמש בכדורים ונפטר מהן מייד לאחר מכן. "היא בסדר?"

"היא בסדר גמור." עיניו נעצמו ונראה שהוא נאבק במחשבה המכאיבה שהייתה גם אפשרות הפוכה. "תודה לאל. אם היא לא הייתה אשתי, טריסטן היה..." הוא לא סיים את המשפט וידעתי שהוא גם לא יסיים אותו לעולם.

שפשפתי את הרקה בעצבים. גיסתי הייתה מטומטמת כל־כך. "אלוהים אדירים. מה היא אמרה לו?"

"אין לי פאקינג מושג. לא שאלתי."

"לא שאלת?"

"הייתי עסוק מדי בלהחטיף לה." לפתע הוא אחז בשולחן, והפך אותו בכעס כשהוא מעיף את כל הציוד לרצפת הבטון. ידיו תפסו בראשו כאילו הוא נלחם במיגרנה איומה. "מעולם לא כעסתי כל־כך. לא יכולתי אפילו להסתכל עליה. לא יכולתי לומר מילה ארורה. פשוט... התפרצתי. אמרתי לה שאני לא רוצה לדבר איתה שבוע שלם. והיא לא טיפשה מספיק כדי לנסות לשנות את דעתי."

"אז תן לי להבין... היא נסעה כל הדרך לצרפת לבד?"

"עלתה על מטוס ברגע שנסעתי לעבודה."

"איך היא הצליחה לחשוב על כל זה?"

הוא הניד בראשו. "זה לא משנה, קיין. היא נסעה לשם מבלי להגיד לי אפילו מילה אחת. אמרתי לה שאעשה את מה שאוכל למען אדלינה. היא טיפשה אם היא חושבת שהיא תצליח למצוא דרך כלשהי שאני פספסתי. היא העמידה את חייה בסכנה כשנסעה לשם ובכך ערערה את כל העולם שלי. זה בלתי נסלח. בלתי פאקינג נסלח."

הייתה לי חיבה יתרה לפרל והערצתי את הנחישות שלה, אבל הפעם נאלצתי להסכים עם אחי. המעשים שלה היו תמימים לחלוטין. אם קרואו ואני לא היינו בעלי ברית מאיימים, טריסטן היה עושה לה דברים איומים. היא הייתה מתגעגעת לבונז – עד כמה שזה נשמע מטורף. הרבה פעמים חשבתי שאחי הגזים בתגובות שלו לגבי כל מיני דברים, אבל הפעם, הזעם שלו היה מוצדק. "לפחות היא בסדר."

הוא שחרר נהימה שקטה. "זה לא מרגיע את הכעס שלי. אם היא כל־כך רצתה לדבר עם טריסטן, היינו יכולים לחשוב על תוכנית כלשהי יחד. הייתי יכול להיפגש איתו. הייתי יכול פשוט להתקשר אליו. אבל היא יהירה אם היא חושבת שהיא יכולה להתמודד איתו בכוחות עצמה. זה ממש מעצבן."

"כן..."

"ועכשיו טריסטן והאנשים שלו חושבים שאני לא מסוגל להשתלט על אשתי. זה פאקינג מביך."

כן, זה לא נראה טוב במיוחד.

"ועכשיו הוא גם יודע שאנחנו רוצים להשאיר את אדלינה אצלנו. זה הורס כל מהלך פוטנציאלי שהיינו יכולים לעשות."

"גם ככה לא התכוונו לעשות שום מהלך." התכוונתי להחזיר את אדלינה בעוד שבועיים ולסיים את הסיפור. אנסה להפוך את השבועיים האחרונים בחייה ליפהפיים ומשמעותיים יותר. אבל זו הייתה מידת הרחמים שלי. הדרך היחידה שבה יכולתי להציל אותה הייתה להכריז מלחמת חורמה נגד טריסטן, ולהסתכל מעבר לכתף כל החיים. סוף סוף, בונז מת והייתי חופשי. לא הייתי מוכן לחזור חזרה לצללים – לא בשבילה, ולא בשביל אף אחד. "מה פרל אמרה לטריסטן?"

"אמרתי לך." הוא חרק שיניים. "אני לא יודע."

"טוב, אז אנחנו חייבים לברר. אם טריסטן יתקשר אליי ולא יהיה לי מושג, אראה כמו אידיוט גמור."

קרואו הנהן קלות.

"אז דבר עם פרל, ותודיע לי מה היא אומרת."

"אמרתי לך שאני לא מדבר איתה."

לעזאזל, המריבה הזו הייתה רצינית. "לא דיברת איתה מאז שהיא חזרה הביתה?"

הוא הניד בראשו. "ואני גם לא מתכוון לדבר איתה. אני לא יכול..."

לא שאלתי למה כי כבר ידעתי מה ההיגיון שעומד מאחורי זה. הוא היה עצבני עכשיו בדיוק כמו שהיה ביום שהיא חזרה הביתה. אנשים רגועים לא הפכו שולחן שעליו היו מונחים כלי נשק יקרים. הוא לא הצליח להכיל את הזעם שלו, או לשמור את הידיים שלו לעצמו.

"אתה תדבר איתה."

עמדתי לידו והסתכלתי על הפרופיל שלו. הוא לא היה מוכן לפגוש את מבטי. "אני?" בפעם האחרונה שבדקתי, הוא לא רצה שאתקרב בכלל לפרל כשהוא לא היה בסביבה.

"כן." הוא סובב את גופו והביט בי ישר בעיניים. "אתה."

"מה עם כל השטויות שאמרת על זה שאסור לי להיות איתה לבד?"

"כבר לא מזיז לי. היא בפירוש מזלזלת בביטחון האישי שלה. למה לעזאזל שיהיה לי אכפת?" הוא חלף על פניי, וגופו השרירי היה מודגש בחליפה המחויטת שלו. הוא התכוון לחזור ליקב, עכשיו כשהוא סיים לצעוק ולשבור את המקום. "ספר לי מה היא אמרה."

ראיתי את קרואו ופרל רבים, אבל לא ככה. זה היה גרוע. "בסדר." אם קרואו באמת חשב שפרל בסכנה, הוא היה עושה כל שביכולתו כדי להגן עליה. לבקש ממני לדבר איתה היה בדיוק האישור שרציתי ממנו – שהוא כן סמך עליי איתה. "אעדכן אותך מה היה."

***

לארס פתח את הדלת וקד קלות. "היי, מר ברסטי, מר ברסטי אינו פה כרגע. אודיע לו שקפצת."

"אני לא פה בשבילו. אני פה בשביל פרל."

לארס המשיך לחסום את הכניסה, ולא התנהג כרב המשרתים המנומס שהוא בדרך כלל היה. הוא השאיר יד אחת על הדלת, ועטה חיוך מקצועי מזויף לחלוטין. הפעם היחידה שהוא באמת חייך הייתה כשהוא דיבר עם פרל. "הוד מעלתו נתן לי הוראות מפורשות לגבי האנשים שפרל אמורה לבלות איתם. אני בטוח שאתה מודע לכך..."

בפעם האחרונה שהייתי לבד עם פרל, קרואו התחרפן. "כן, אני יודע. הוא שינה את דעתו."

"עד שאשמע ממנו, תצטרך לחזור בפעם אחרת."

"נו, לארס. אתה לא רציני."

לארס טרק את הדלת בפניי. הוא אפילו נעל אותה.

וואו, איזו סטירה מצלצלת. התקשרתי לקרואו, סיפרתי לו על העיכוב וניתקתי.

כעבור כמה דקות לארס פתח שוב את הדלת. "בבקשה היכנס מר ברסטי. אפשר להביא לך משהו?"

גלגלתי עיניים כשצעדתי פנימה. "אל תנסה להיות נחמד אליי אחרי שטרקת לי את הדלת בפרצוף."

"אני רק ממלא הוראות." הוא החל להתרחק ממני עם הידיים מאחורי הגב. "אכין משהו לאכול. הגברת ברסטי לא אוכלת לאחרונה. אולי אתה תצליח לעודד אותה." הוא נכנס למטבח ונעלם.

בדקתי את הסלון בקומת הקרקע אך לא ראיתי אותה שם. הלכתי משם לפטיו, בידיעה שהיא תעדיף לשבת בחוץ ביום יפה שכזה. מצאתי אותה שם, יושבת על אחד מכיסאות הנוח במרפסת, במכנסי ג'ינס וחולצת טריקו שחורה. משקפי שמש נחו על גשר אפה, אך לא הסתירו את ההבעה העצובה על פניה. גם כשהיא הייתה חשופה לשמש ישירה, היא נראתה חיוורת כערפד.

ניגשתי אליה לאט, עם הידיים תחובות בכיסים. הרגשתי אחראי באופן חלקי לכל הסיוט הזה. אם לא הייתי מביא את אדלינה הביתה, שום דבר מזה לא היה קורה.

האם זה גרם לי להתחרט? לא.

התיישבתי על אחד מכיסאות הנוח לידה.

היא לא סובבה את ראשה אליי. היא כנראה ראתה אותי מאחורי משקפי השמש השחורים שלה. אחרת, היא הייתה נבהלת.

נשענתי קדימה עם המרפקים על הברכיים. שפשפתי כפות ידיים ובהיתי בטבעת השחורה שענדתי על ידי השמאלית. שחורה עם גולגולת באמצע, סמל לעבר שאף פעם לא שכחתי.

פרל לא אמרה מילה וישבה בשקט, בדיוק כמו קרואו.

"אז... מה העניינים?"

שום תגובה. היא אפילו לא זזה. לא הייתי בטוח שהיא נושמת בכלל.

"עד כדי כך גרוע, אה?"

"מה אתה רוצה, קיין?"

"רק מוודא שאת בסדר."

"טוב, אז אני לא בסדר. מה עכשיו?" היא הורידה את המשקפיים והניחה אותם על השולחן. השמש זזה וכעת הייתה ישירות מעלינו ולכן היא כבר לא סנוורה אותה. פניה היו נקיות מאיפור ועיניה חצי סגורות ונפוחות.

שפשפתי את כפות הידיים ואז עיסיתי את פרק כף היד. "יש משהו שאני יכול לעשות?"

"לא."

"זה יעבור. את יודעת איך קרואו מתנהג כש..."

"הפעם זה שונה." היא הצמידה ברכיים לבית החזה, כרכה את זרועותיה סביבן והתכרבלה לכדור.

היא צדקה. זה באמת היה שונה.

"הוא לא מוכן להסתכל עליי. הוא לא מוכן לדבר איתי. חלפו רק כמה ימים... אבל אני מרגישה שכאילו עברו שנים."

פרל תמיד ראתה את האור, אפילו כשהכול מסביב היה חשוך. אבל עכשיו, היא נראתה אבודה בצללים. שבר אותי לראות אותה ככה. שבר אותי לראות גם את קרואו מדוכא כל־כך. נזכרתי איך הוא התנהג לפני שפרל נכנסה לחיינו. הוא לא היה אדם חי, אלא גופה עם מוח מתפקד. "אז למה עשית את זה? מה חשבת לעצמך?"

"יחס מתנשא לא יגרום לי להרגיש יותר טוב."

"אבל ברצינות, מה חשבת לעצמך? אם טריסטן מחזיק שפחות, למה חשבת שזה יהיה רעיון טוב להתעמת איתו?"

"ידעתי שהוא לא ייגע בי כי אני אשתו של קרואו."

"במקרה ושכחת, קרואו גנב אותך מבונז. אין שום סיבה שאף אחד אחר לא ינסה לגנוב אותך ממנו. יש בך משהו שהופך אותך ליקרה יותר מתיק מלא במיליונים. זה היה מסוכן. ולמען האמת, זה היה מטומטם."

היא בהתה ישירות קדימה אל הכרמים. "אני מודעת לזה. תודה שהזכרת לי."

"את תמיד לוקחת סיכונים מטורפים. קרואו ויתר לך ברוב הפעמים, אבל זה היה יותר מדי. את יודעת שברוב הפעמים אני לצידך, אבל הפעם... אני לצידו. סיכנת את החיים שלך סתם, וקרואו ואני לא היינו יכולים להציל אותך. רק בגלל שאת בת למשפחת ברסטי, זה לא הופך אותך לבלתי מנוצחת. ונסה נאנסה ונרצחה. ירו בי שלוש פעמים. סחטו את קרואו... והרשימה עוד ארוכה. אם כבר, אז את יותר פגיעה כי את יותר יקרה."

היא השפילה את מבטה לרגליה, ובהתה בבהונות רגליה שבצבצו מתוך הסנדלים שנעלה. היה יום חם על הגבעה, אך הבריזה העדינה ייבשה את הזיעה מהעורף שלנו. "אני לא יכולה להניח לאישה לסבול ככה. זה נוגד את כל מה שאני מאמינה בו. הייתה אישה שהתפקיד שלה היה לייפות אותי עבור בונז, ותיעבתי אותה על כך. לא היה הבדל אמיתי בינינו. היא בקלות הייתה יכולה להיות במצב שלי, אם היא הייתה לוקחת את הפנייה הלא נכונה. והעובדה שהיא הסכימה לשתף איתו פעולה ולקבל את עצם המאסר שלי... זה הגעיל אותי. אם לא אציל את אדלינה, זה אומר שאני לא יותר טובה ממנה."

בכל פעם שהיא דיברה על הזמן שלה בשבי של בונז, ניסיתי להדחיק את זה. אהבתי את האישה הזו, והידיעה שהיא סבלה רק גרמה לי לסבול. זה גרם לי לחשוב על אחותי הקטנה, וכמה שהיא סבלה לפני שירו לה בראש, והדם שלה ניתז על אחי. התפקיד שלי היה להגן עליה – ונכשלתי.

גם קרואו נכשל, בדיוק כמוני.

"גם לי זה לא קל, פרל. אני לא רוצה שאדלינה תעבור את זה."

"אז אל תשלח אותה חזרה." היא הסתובבה אליי לבסוף, והביטה בי בפעם הראשונה.

"אם זה היה אפשרי, הייתי עושה את זה. מה טריסטן אמר לך בדיוק?"

מבטה חזר לנוף. "הצעתי לקנות אותה, אבל הוא אמר שהיא לא למכירה."

ידעתי שזו תהיה התגובה שלו, ועדיין הרגשתי אכזבה. זה כאב יותר ממה שחשבתי שזה יכאב, ודיכא אותי יותר משכבר הייתי מדוכא. "ברור שהיא לא..."

"הוא אמר שהוא מוכן לעשות החלפה – אני תמורתה."

כמה אופייני לטריסטן. "שלא תעזי לספר לקרואו שהוא אמר את זה."

ידעתי שאחי יגיע לרמות חדשות של זעם. הוא יהרוס את הבית של טריסטן לחלוטין ואז יטביע אותו בנפט ויצית אותו למדורה ענקית. הוא לעולם לא יחזור להיות שפוי. לא יהיה לו אכפת מהעסקים בכלל. טריסטן יהיה במקום הראשון ברשימת החיסולים שלו.

"לא תכננתי לספר לו."

אף שהצהרתו של טריסטן הייתה מגעילה, לא יכולתי לכעוס יותר מדי. פרל הייתה זו שהלכה לבדה לטריטוריה שלו. היא לא הייתה צריכה להיות שם בכלל, והיא בטח התחצפה לכל אורך הדרך. העובדה שהוא לא הניח עליה יד הייתה סימן מובהק לכבוד שהוא רחש לקרואו ולי. "ותסכימי איתי שזו לא אופציה."

"לא הייתי יכולה להתחלף איתה אפילו אם הייתי רוצה."

לפחות היא לא הייתה עלולה לברוח. "הוא אמר עוד משהו?"

"סתם עלבונות מטופשים. שאדלינה היא הזונה האהובה עליו ושהוא מתגעגע אליה." שתי ידיה נסגרו לאגרופים. "אם היה לי אקדח, הייתי יורה בו."

"והיית מתה, אז אני שמח שלא הבאת איתך אקדח."

"אני שונאת להרגיש ככה," היא לחשה. "אני רוצה להוציא אותה מהמצב הזה... מגיע לה יותר."

אדלינה הייתה אישה יוצאת דופן בעלת עוצמה כמו של פרל. יופייה השקט, עיניה המהממות, צליל קולה... הכול היה מהפנט. "הלוואי שיכולתי לעזור לה. אבל אין לנו מה לעשות. את חייבת לשחרר את זה ולהתקדם."

"חייב להיות משהו..."

"רק אם אסרב לוותר עליה. אבל זה יוביל למלחמה. ומכיוון שהוא כבר קיבל מאיתנו את משלוח הנשק... התזמון לא מתאים. אנשים ימותו. קרואו ואני נהיה פגיעים. את תהיי פגיעה. זה לא שווה את זה."

היא בהתה קדימה אל השדה, בפרצוף קודר. "אז מה יקרה לה?"

"היא תסבול... ואז תמות."

"אני הייתי מעדיפה למות ישר."

התלבטתי אם לספר לפרל את מה שהצעתי לאדלינה. גלולות הציאניד יגרמו להתקף לב. זה יהיה כואב, אך ייגמר במהירות. הכול ייראה טבעי. הלחץ מהיחס שלו אליה, הכריע אותה וגרם לה להתמוטט. ואז זה ייגמר. היא תהיה חופשייה סוף סוף.

הרגשתי נורא.

"זה כואב כל־כך," היא לחשה. "כואב שאני חופשייה והיא לא."

"היה לך מזל, פרל. אם קרואו לא היה מתאהב בך, מי יודע מה היה קורה."

"כן, יש לי מזל גדול. או לפחות היה לי."

"הוא יתרצה," חזרתי על עצמי. "הוא תמיד מתרצה."

"הוא לא הסתכל עליי או דיבר איתי כבר ימים. בעלי לא רוצה שום קשר אליי..."

מבטי עבר לרצפה.

"אבל גם אני כועסת עליו, וגם אני לא רוצה לדבר איתו."

היא כעסה עליו? לא חשבתי שיש לה זכות בכלל. היא זו שיצאה בסערה והכניסה את עצמה לסכנה. "מה הוא עשה?"

"כשחזרתי מהפגישה עם טריסטן... הוא איבד את העשתונות."

"מה זאת אומרת?"

"הוא סטר לי."

הרמתי גבה. "אז?"

"אז?" היא ענתה לי. "אני אשתו, לא האסירה שלו. הוא לא יכול להתייחס אליי ככה."

"נכנסת ישירות לגוב האריות. הוא היה חייב להעניש אותך כדי שתלמדי מהטעויות שלך. אם את שואלת אותי, הוא היה צריך לסטור לך עוד כמה פעמים."

פרל הסתכלה עליי כאילו שעמדה לדקור אותי בגרון. "סליחה?"

"את לא מקשיבה. את מסכנת את עצמך כל הזמן. איך תלמדי? את כמו ילד שצריך לתת לו מכה בטוסיק. אבל מכיוון שאת אוהבת מכות בטוסיק, הוא היה חייב לעשות משהו אחר."

"אני לא מסכנת את עצמי כל הזמן."

"את רצינית?" שאלתי. "הלכת לקניות בפירנצה לבד."

"אני לא מאמינה שהוא סיפר לך על זה."

"והתחלפת איתי כשבונז חטף אותי, והשארת את קרואו בלי שום אפשרות לעשות משהו לגבי זה."

"שנינו יודעים שהוא היה עוצר אותי."

"והוא היה צריך לעצור אותך," אמרתי בכעס. "זו הייתה החלטה מטומטמת."

היא נעצה בי מבט בעיניים כועסות וחדות כתער. "אתה בחיים בגלל ההחלטה המטומטמת ההיא. אין בעד מה, דרך אגב."

"אבל לא הייתי שווה את הסיכון. היית צריכה לתת לי למות, פרל."

היא הנידה בראשה.

"ועכשיו עשית תכסיס כזה. זה כנראה הפך להרגל מבחינתך."

היא הפנתה את מבטה הצידה וחסמה אותי.

"אני יודע שאת לא רוצה לשמוע אותי מזלזל בהחלטות שלך, אבל אני חייב להיות כן. אנחנו חיים בעולם מסוכן. את חייבת להיזהר יותר. אני לא אומר את זה רק כאחיו של קרואו – אני אומר את זה גם כאחיך."

הבעתה הנרגזת התפוגגה לבסוף, ותווי פניה התרככו. היא הסתובבה חזרה והסתכלה עליי בעיניים כחולות, כנות ורציניות. העוינות שלה התאדתה כמו מים על מחבת רותחת, האדים מרחפים מעל ראשינו ונושבים למקום אחר. "אני יודעת, קיין."