בתו של ממליך המלכים

אמי הגבירה צועדת בראש. היא יורשת גדולה בזכות עצמה ואשתו של הנתין הנעלה ביותר בממלכה. אחריה צועדת איזבל, משום שהיא הבכורה. אחר כך אני. אני אחרונה, אני תמיד אחרונה. אינני מצליחה לראות הרבה בעת שאנו צועדות אל חדר הכס הגדול במצודת לונדון. אמי מובילה את אחותי לעבר כס המלכות כדי שתשתחווה ואחר כך זזה הצדה. איזבל שוקעת לקידה עמוקה, כפי שלימדו אותנו, משום שמלך הוא מלך, גם אם הוא גבר צעיר שאבי הושיב על כס המלכות. אשתו תוכתר ותהיה מלכה ואין זה משנה מה דעתנו עליה. ואז, כשאני צועדת קדימה כדי להשתחוות, אני זוכה לראות היטב את האישה שלכבודה הגענו לארמון.

היא עוצרת נשימה; האישה היפה ביותר שראיתי מעודי. אני מבינה מיד מדוע עצר המלך את צבאו כשראה אותה לראשונה ונשא אותה לאישה כעבור שבועות מספר. חיוכה מתפשט אט אט על פניה ואחר כך מקרין אור כחיוך של מלאך. ראיתי פסלים שייראו סתמיים על ידה, ראיתי ציורים של המדונה שתוויה נראו גסים בהשוואה לחינניות הבהירה והמוארת שלה. אני מתרוממת מקידתי ונועצת בה מבט, כאילו הייתה צלמית מיוחדת במינה; אינני יכולה להסיט את מבטי ממנה. פניה מתרככים תחת מבטי הבוחן, היא מסמיקה ומחייכת אליי ואינני יכולה שלא להשיב לה מבט זורח. היא צוחקת, נראה שהערצתי הגלויה משעשעת אותה, אחר כך אני רואה את מבטה הנזעם של אמי בעת שאני נחפזת לעמוד לצדה. אחותי איזבל מזעיפה פנים לעומתי. "בהית בה כמו טיפשה", היא מסננת. "הבכת את כולנו. מה אבא היה אומר על זה?"

המלך צועד קדימה ומנשק את אמי בחמימות על שתי לחייה. "האם שמעת מחברי הטוב, מאדונך?" הוא שואל אותה.

"הוא פועל למענך כמיטב יכולתו", היא ממהרת לומר. אבא החמיץ את המשתה הערב ואת כל החגיגות משום שהוא נפגש עם מלך צרפת בכבודו ובעצמו וכן עם הדוכס מבּוּרגונדי. הוא נפגש עמם כשווה בין שווים כדי להגיע לשלום עם אנשים אלה שנחשבים לרבי עוצמה בעולם הנוצרי, כעת, לאחר שהמלך הנרדם נוצח ואנחנו השליטים החדשים של אנגליה. אבי הוא איש רם מעלה; הוא מייצג את המלך החדש הזה ואת אנגליה כולה.

המלך הזה, המלך החדש – המלך שלנו – קד קידה משועשעת אל איזבל ומלטף את לחיי. הוא מכיר אותנו מאז היינו ילדות, כשעוד היינו קטנות מכדי להגיע למשתה מסוג זה והוא היה נער שגדל תחת השגחתו של אבי. בינתיים מביטה אמי סביבה כאילו אנחנו בביתנו בטירת קָאלֶה, בודקת אילו טעויות עושים המשרתים. אני יודעת שהיא משתוקקת לראות משהו שעליו תוכל לדווח אחר כך לאבי, משהו שיוכיח שהמלכה היפהפייה הזאת אינה מתאימה לתפקיד. על-פי המבט החמצמץ שעל פניה אני מניחה שהיא לא מצאה דבר.

איש אינו מחבב את המלכה הזאת; אני לא אמורה להעריץ אותה. בעינינו אין חשיבות לכך שהיא מחייכת אל איזבל ואליי בחמימות, לכך שהיא קמה מכיסאה הגדול כדי להתקדם לעבר

אמי ולאחוז בידיה. כולנו נחושים בדעתנו לא לחבב אותה. אבי תכנן נישואים טובים עבור המלך הזה, שידוך מוצלח לנסיכה צרפתייה. אבי פעל לשם כך, הכין את הקרקע, ניסח את חוזה הנישואים, שכנע אנשים ששונאים את הצרפתים שצעד כזה יהיה טוב למדינה, יבטיח את שלומה של קָאלֶה ואולי אף יחזיר את בורדו לידינו. אבל אדוארד, המלך החדש, המלך החדש שיופיו וזוהרו עוצרי נשימה, אדוארד היקר שלנו – שהיה כמו אח צעיר לאבינו ודוד נפלא לנו – אמר בפשטות, כאילו שהוא מזמין את ארוחת הערב, שהוא כבר נשוי ואין מה לעשות בקשר לזה. כבר נשוי? כן. ולאישה הזאת.

הוא שגה מאוד כשפעל ללא עצת אבי; כולם יודעים זאת. זו הייתה הפעם הראשונה שעשה זאת בעת המהלך הארוך והמוצלח שהוציא את בית יורק ממצב מביש, שבו היה עליהם להתחנן לסליחת המלך הנרדם והמלכה הרעה, והביא אותם אל הניצחון ואל כתר אנגליה. אבי היה לצדו של אדוארד. הוא ייעץ לו והדריך אותו והכתיב לו את כל צעדיו. אבי הוא שהחליט תמיד מה הדבר הטוב ביותר עבורו. המלך, אף-על-פי שהוא כעת המלך, הוא איש צעיר שחב לאבי הכול. אילו אבי לא היה לוקח על עצמו את המשימה, מלמד אותו כיצד להנהיג צבא ונלחם עבורו את מלחמותיו הוא לא היה זוכה בכתר. אבי סיכן את חייו, תחילה למען אביו של אדוארד ואחר כך למען אדוארד עצמו, ואז, בדיוק כשהמלך הנרדם והמלכה הרעה ברחו, אדוארד הוכתר למלך, והכול היה אמור להיות נפלא לנצח, הוא הלך והתחתן עם האישה הזאת בסתר.

היא עומדת להוביל אותנו אל הארוחה, והגברות מתארגנות בהקפדה יתרה מאחוריה; יש סדר עמידה מסוים וחשוב מאוד לוודא שנמצאים במקום הנכון. אני כמעט בת תשע, בוגרת מספיק כדי להבין זאת. מאז הייתי ילדה קטנה בכיתת הלימוד לימדו אותי את סדר הקדימות. מאחר שעומדים להכתיר אותה מחר, היא תצעד ראשונה. מעתה ואילך היא תהיה תמיד הראשונה במעלה באנגליה. היא תצעד לפני אמי במשך שארית חייה, ואין ספק שזהו דבר נוסף שאינו מוצא חן בעיני אמי. אחריה אמורה לצעוד אם המלך, אך היא לא כאן. היא הצהירה על סלידתה המוחלטת מאליזבת וודוויל היפה ונשבעה שהיא לא תהיה עדה להכתרה של נערה מפשוטי העם. כולם יודעים על הקרע הזה במשפחת המלוכה, ואחיותיו של המלך מסתדרות בשורה ללא הפיקוח של אמן. הן נראות אבודות למדי ללא הדוכסית סֵסילי שתוביל אותן, והמלך מאבד לרגע קצר בלבד את חיוכו מלא הביטחון כשהוא רואה את החלל שבו אמו אמורה הייתה לעמוד. אינני יודעת כיצד הוא מעז להמרות את פיה של הדוכסית. היא מפחידה ממש כמו אמי. היא דודתו של אבי ואיש אינו מעז להמרות את פי שתיהן. כל מה שעולה בדעתי הוא שהמלך כנראה מאוהב מאוד במלכה החדשה אם הוא מעז להתנגד לאמו. הוא בוודאי אוהב את המלכה בכל לבו.

אמה של המלכה, לעומת זאת, נמצאת כאן. אין סיכוי שתחמיץ רגע כזה של ניצחון. היא צועדת אל מקומה כשצבא בניה ובנותיה מאחוריה ולצדה בעלה, סר ריצ'רד וודוויל הנאה. הוא הברון ריברס – ברון הנהרות – וכולם מתבדחים בלחש על כך שהנהר של משפחת ריברס הולך וגואה. ואכן מספרם של בני ריברס עצום. אליזבת היא הבת הבכורה ומאחורי אמה צועדים שבע אחיות וחמישה אחים. אני נועצת מבט בג'ון וודוויל הצעיר והנאה ההולך לצד אשתו החדשה ונראה כמו נער המלווה את סבתו. כפו עליו להינשא לאלמנה הדוכסית מנורפוק, דודה רבתא שלי, קתרין נוויל. זוהי שערורייה; אבי אומר כך בעצמו. הגבירה קתרין, הדודה רבתא שלי, היא עתיקה, חורבה יקרת מציאות בת שבעים. מעטים האנשים שזכו לראות אישה כה זקנה שעדיין חיה, וג'ון וודוויל הוא גבר צעיר בן עשרים. אמי אומרת שכך יתנהלו הדברים מעתה, שאם מושיבים

על כס המלוכה של אנגליה בת של אישה שהיא בסך הכול מכשפה, אפשר לצפות למעשים אפלים. אם מכתירים עורב, הוא יגזול הכול.

אני מנתקת את עיניי מהפנים העייפות והקמוטות של דודה רבתא שלי ומתמקדת במשימה שלפניי. המשימה שלי היא לוודא שאני עומדת לצד איזבל ומאחורי אמי בלי לדרוך על השובל שלה, אסור לי בשום פנים ואופן לדרוך על השובל שלה. אני רק בת שמונה ואני חייבת לעשות זאת כמו שצריך. איזבל כבר בת שלוש-עשרה, והיא נאנחת כשהיא רואה אותי מביטה ברגליי וגוררת אותן כך שאצבעות כפות רגליי תהיינה תחת בד הברוקד העשיר ולא תהיה לי כל אפשרות לטעות. ואז ז'אקטה, אם המלכה, אמה של העורב החמסן, מציצה לאחור מעבר לילדיה כדי לראות שאני במקומי הנכון, שלא נעשו טעויות. היא מביטה סביב כאילו דאגתה נתונה לנוחותי וכשהיא רואה אותי מאחורי אמי לצד איזבל, היא שולחת אליי חיוך יפה כמו זה של בתה, חיוך שנועד לי בלבד. אחר כך היא מסתובבת ואוחזת בזרועו של בעלה הנאה והולכת אחר בתה, ברגע ניצחונה המזהיר.

לאחר שאנו פוסעים לאורך האולם הגדול, עוברים בין מאות האנשים שעומדים ומריעים בראותם את המלכה לעתיד היפהפייה, וכולם מתיישבים, אני יכולה שוב להביט במבוגרים היושבים סביב שולחן הכבוד. אינני היחידה שנועצת מבט במלכה החדשה. היא מושכת את תשומת הלב של כולם. עיניה אפורות מלוכסנות יפהפיות וכשהיא מחייכת היא משפילה את מבטה כאילו היא צוחקת מסוד עסיסי כלשהו. אדוארד המלך מושיב אותה לימינו, וכשהוא לוחש באוזנה, היא רוכנת אליו כה קרוב עד שנראה כי הם עומדים להתנשק. זה מזעזע ופסול ביותר, אבל כשאני מביטה באמה של המלכה החדשה, אני רואה שהיא מחייכת אל בתה, ונראה כי היא שמחה לראות שהם צעירים ומאוהבים. כאילו הדבר אינו מביך אותה כלל.

הם משפחה יפה להפליא. איש אינו יכול להכחיש שהם יפים כאילו הדם הזורם בעורקיהם הוא הדם הכחול ביותר שיש. והם רבים כל-כך! שישה מבני משפחת ריברס ושני בנים מנישואיה הראשונים של המלכה החדשה הם ילדים, והם יושבים אל השולחן שלנו כמו היו נערים בעלי דם מלכותי ויש להם זכות לשבת איתנו, עם בנותיה של רוזנת. אני רואה את איזבל מביטה בפנים חמוצות בארבע הילדות היפות לבית ריברס, החל מהצעירה שבהן, קתרין וודוויל, שהיא רק בת שבע, ועד לגדולה ביותר בשולחננו, מרתה בת החמש עשרה. ארבע הבנות האלו יזדקקו לבעלים, לירושות ולהון, ובימינו אין באנגליה עודף של בעלים, ירושות והון, משום שהמלחמה הניטשת כבר עשר שנים בין בית לנקסטר לבין בית יורק גבתה את חייהם של גברים רבים. כולם ישוו בינינו לבין הנערות האלו; הן תהיינה היריבות שלנו. ההרגשה היא שהארמון מוצף בפנים חדשות וצחות שעורן בהיר כמטבע חדש וזוהר, מוצף בקולות מלאי שחוק ובנימוסים ללא רבב. נדמה שפלש אלינו שבט יפה תואר של זרים צעירים, של פסלים שהתעוררו לחיים והם רוקדים בינינו כמו ציפורים שירדו מהשמים כדי לשיר או כמו דגים שזינקו מהים אל היבשה. אני מביטה באמי ורואה שפניה סמוקות מרוגז, לוהטות וכעוסות כפניה של אשת אופה. לצדה זורחת המלכה כמלאך שובב, כשראשה מוטה כל העת לעבר בעלה הצעיר ושפתיה פשוקות קמעה כאילו הייתה רוצה לשאוף אותו פנימה כאוויר קריר.

אני נרגשת מהסעודה המפוארת הזאת, משום שמצדו האחד של שולחננו יושב ג'ורג', אחיו של המלך, ואילו בצד האחר יושב אחיו הצעיר ריצ'רד. אם המלכה, ז'אקטה, מחייכת חיוך חם אל השולחן של הצעירים ואני מניחה שהיא ארגנה זאת מתוך מחשבה שיהיה לנו, הילדים, נחמד לשבת יחד ושיהיה לנו לכבוד שג'ורג' יושב בראש השולחן. איזבל מתפתלת ככבשה בעת הגז בין שני דוכסים מלכותיים היושבים משני צדיה. היא אינה יודעת לאן להביט מרוב להיטותה להרשים. ומה שהרבה יותר גרוע – שתי בנות ריברס הבוגרות ביותר, מרתה ואלינור וודוויל, מאפילות עליה ללא כל מאמץ. הן ניחנו במראה הענוג של המשפחה היפה הזאת והן בטוחות בעצמן, גאות ומרבות לחייך. איזבל משתדלת יותר מדי ואני נתונה במצב החרדתי הרגיל שלי כשעיניה הביקורתיות של אמי נעוצות בי. אבל הבנות לבית ריברס מתנהגות כאילו הן כאן כדי לחגוג מאורע משמח, הן מצפות ליהנות ולא להינזף. הילדות האלו בטוחות בעצמן ומוכנות להשתעשע. מובן שהדוכסים המלכותיים יעדיפו אותן על פנינו. ג'ורג' מכיר אותנו כל חייו, איננו יפהפיות זרות מבחינתו. ריצ'רד עדיין נמצא תחת השגחתו של אבי כבן חסותו; כשאנו באנגליה הוא בין תריסר הנערים שמתגוררים איתנו. ריצ'רד רואה אותנו שלוש פעמים ביום. מובן שהוא לא יכול שלא להביט בנערה החדשה בארמון, מרתה וודוויל, הלבושה בבגדי פאר ויפה כמו אחותה, המלכה החדשה. אבל מעצבן אותי שהוא מתעלם ממני לחלוטין.

ג'ורג' בן החמש עשרה נאה כמו אחיו הבכור, המלך, ודומה לו בשערו הבהיר ובגובהו. הוא אומר: "זו ודאי הפעם הראשונה שאת סועדת במגדל, אן, הלא כן?" אני נרגשת ומזועזעת מכך שהוא מבחין בי ופניי בוערות וסמוקות; אבל אני אומרת "כן", באופן ברור למדי.

ריצ'רד, שיושב בצד האחר של השולחן, צעיר בשנה מאיזבל ואינו גבוה ממנה, אבל הוא נראה הרבה יותר גבוה והרבה יותר נאה כעת, כשאחיו הוא מלך אנגליה. תמיד היה לו חיוך מלא שמחה ועיניים טובות, אבל עכשיו הוא גם מפגין נימוסים ללא רבב בארוחת ההכתרה של גיסתו. הוא רשמי ושקט. איזבל מנסה לשוחח עמו בנושא רכיבה על סוסים, היא שואלת אותו אם הוא זוכר את הפוני הקטן שלנו בטירת מידלהַם. היא מחייכת ואומרת שזה היה מצחיק פעם כשהסוס פתח בדהירה וריצ'רד היה על גבו ונפל. ריצ'רד, רגיש תמיד לגאוותו כמו תרנגול קרבות, פונה אל מרתה וודוויל ואומר שהוא לא זוכר. איזבל מנסה להבהיר שאנחנו חברים, חברים טובים ממש; אבל האמת היא שהוא היה רק אחד מבין חצי תריסר בני חסות של אבי שאתם צדנו ועמם סעדנו בתקופה ההיא שבה היינו באנגליה וחיינו בשלווה. איזבל רוצה לשכנע את בנות ריברס שאנחנו משפחה אחת מאושרת ושהן פולשות בלתי רצויות, אבל האמת היא שאנחנו, בנות ווֹרוויק, היינו תחת השגחתה של אמנו בזמן שנערי יורק יצאו לרכוב עם אבא.

איזבל יכולה להעוות את פניה כמה שתרצה, אבל אני לא מוכנה להרגיש לא נוח. זכותנו לשבת בשולחן הזה גדולה מזו של כל אחד אחר, גם של בנות ריברס היפות. אנחנו היורשות העשירות ביותר באנגליה ואבי מפקד על התעלה האנגלית שבין קָאלֶה לבין החוף האנגלי. אנחנו שייכות למשפחת נוויל המפוארת המגנה על צפון אנגליה; בעורקינו זורם דם מלכותי. אבי היה האפוטרופוס של ריצ'רד ומדריך ויועץ של המלך עצמו, ואנחנו מכובדים כמו כל אחד באולם הזה, עשירים יותר מכל מי שנמצא באולם הזה, עשירים אף יותר מהמלך עצמו, וייחוסנו טוב בהרבה משל המלכה החדשה. אני יכולה לדבר עם כל דוכס מלכותי מבית יורק כשווה אל שווה, מפני שאלמלא אבי, ביתם היה מפסיד במלחמות, בית לנקסטר עדיין היה אוחז בשלטון, וג'ורג', למרות מראהו היפה והנסיכי, היה עכשיו אח של אדם חסר ערך ובן של בוגד.

הארוחה נמשכת זמן רב, וסעודת ההכתרה מחר תהיה אף ארוכה יותר. הלילה מגישים שלושים ושתיים מנות והמלכה שולחת כמה מאכלים מיוחדים לשולחננו כדי לכבד אותנו בתשומת לבה. ג'ורג' נעמד וקד לה לאות תודה ואחר כך מגיש לכולנו מכלי הכסף. הוא רואה שאני מביטה בו ומניח בצלחתי כף נוספת של רוטב בליווי קריצה. מדי פעם שולחת אליי אמי את מבטה כמו פנס מגדלור המאיר מעל ים חשוך. בכל פעם שאני חשה במבטה המחמיר נח עליי, אני מרימה את ראשי ומחייכת אליה. אני משוכנעת שהיא אינה יכולה למצוא בי כל פגם. אני אוחזת בידי באחד המזלגות החדשים ועל שרוולי מונחת מפית, ממש כאילו הייתי גבירה צרפתייה הבקיאה באופנה החדשה הזאת. לימיני כוסית יין מהול במים ואני אוכלת כפי שלימדו אותי: בעדינות וללא חיפזון. אם ג'ורג' הדוכס המלכותי בוחר להקדיש לי את תשומת לבו, אין סיבה שלא יעשה זאת או שהדבר יפתיע מישהו. זה ודאי אינו מפתיע אותי.

בלילה שלפני הכתרת המלכה אנו מתארחות אצל המלך במצודה, ואני חולקת מיטה עם איזבל כפי שאני נוהגת לעשות בביתנו שבקָאלֶה, כפי שעשיתי מדי לילה במשך כל חיי. אני נשלחת למיטה שעה לפניה, אף שאני נרגשת מכדי לישון. אני אומרת את תפילותיי ואחר כך נשכבת במיטתי ומקשיבה למוזיקה מהאולם שמתחתינו שצליליה נישאים מעלה. הם עדיין רוקדים; המלך ואשתו אוהבים לרקוד. כשהוא אוחז בידה אפשר לראות שהוא צריך לרסן את עצמו כדי לא למשוך אותה קרוב יותר אליו. היא משפילה מבט וכשהיא מרימה את עיניה הוא עדיין נועץ בה מבט לוהט והיא שולחת אליו חיוך קטן מלא הבטחה.

אינני יכולה שלא לתהות אם המלך הזקן, המלך הנרדם, ער הלילה במקום כלשהו באדמות הפרא של צפון אנגליה. נורא למדי לחשוב עליו כך, שקוע בשינה עמוקה ובכל זאת יודע בנבכי חלומותיו שהם רוקדים ושמלך ומלכה חדשים הכתירו את עצמם ותפסו את מקומו ומחר תחבוש מלכה חדשה את הכתר של אשתו. אבא אומר שאין לי ממה לחשוש, שהמלכה הרעה ברחה לצרפת ולא תקבל שום עזרה מחבריה הצרפתים. אבא נפגש עם מלך צרפת בכבודו ובעצמו כדי להבטיח שידידותו נתונה לנו ושהמלכה הרעה לא תזכה לכל עזרה ממנו. היא האויבת שלנו, היא אויבת השלום של אנגליה. אבא יוודא שלא יהיה לה בית בצרפת כפי שאין לה כתר באנגליה. בינתיים יהיה המלך הנרדם, ללא אשתו וללא בנו, עטוף בחמימות בטירה קטנה כלשהי, במקום כלשהו ליד סקוטלנד, ויעביר את חייו בנמנום כל החורף, כמו גולם. אבי אומר שעד יום מותם הוא יישן והיא תבער מזעם, ושאינני צריכה לפחד כלל. מאחר שאבי הוא שהדיח באומץ לב את המלך הנרדם מכס המלוכה והניח את כתרו על ראשו של המלך אדוארד, אני מניחה שהוא צודק. אבי הוא שהתמודד עם המלכה הרעה והאיומה שהייתה זאב בעור אישה וגרועה יותר מזאבי צרפת, והביס אותה. אבל אינני אוהבת לחשוב על המלך הנרי הזקן, שאור הירח זורח על עפעפיו העצומים, בזמן שהגברים שהדיחו אותו רוקדים במקום שהיה פעם האולם הגדול שלו. אינני אוהבת לחשוב על המלכה הרעה הנמצאת הרחק בצרפת, נשבעת שעוד תנקום בנו, מקללת את אושרנו ואומרת שתשוב לכאן, למקום הזה שלו היא קוראת בית.

כשאיזבל נכנסת סוף-סוף, אני כורעת ברך ליד החלון הצר כדי להביט באור הירח המאיר על הנהר ומהרהרת במלך החולם לאורו הזוהר. "את אמורה לישון כבר", היא אומרת בנימה שתלטנית.

"היא לא יכולה לבוא ולנקום בנו, נכון?"

"המלכה הרעה?" איזבל מזהה מיד את האימה מפני מרגרט מאַנז'וּ, שרדפה את שתינו בילדותנו. "לא, היא מובסת, אבא הביס אותה לחלוטין בקרב בטאוּטן. היא ברחה. היא לא יכולה לשוב".

"את בטוחה?"

איזבל כורכת את זרועה סביב כתפיי הרזות. "את יודעת שאני בטוחה בזה. את יודעת שאנחנו בטוחות מרע. המלך המשוגע ישן והמלכה הרעה נוצחה. את רק מחפשת תירוצים להישאר ערה במקום ללכת לישון".

אני מסתובבת בצייתנות, מתיישבת על המיטה ומושכת את הסדינים אל סנטרי. "אני הולכת לישון. היה נפלא, נכון?"

"לא במיוחד".

"את לא חושבת שהיא יפהפייה?"

"מי"? היא שואלת, כאילו באמת אינה יודעת, כאילו זה לא ברור כשמש מי האישה היפה ביותר באנגליה הלילה.

"המלכה החדשה, המלכה אליזבת".

"ובכן, אני לא חושבת שהיא מלכותית במיוחד", היא אומרת, מנסה להישמע כמו אמנו המדברת בנימה המזלזלת ביותר שלה. "אינני יודעת איך היא תסתדר בטקס ההכתרה שלה ובתחרות ההפלה ברומח – היא לא הייתה אלא אשתו של נושא כלים כפרי ובתו של אדם חסר ערך. כיצד תדע אי-פעם להתנהג?"

"למה? איך את היית מתנהגת?" אני שואלת, מנסה להאריך את השיחה. איזבל יודעת תמיד הרבה יותר ממני; היא גדולה ממני בחמש שנים, היא הילדה המועדפת, היא תינשא בהצלחה, והיא כמעט אישה בעוד אני רק ילדה. היא אפילו מזלזלת במלכה!

"הייתי נוהגת הרבה יותר באצילות. לא הייתי מתלחשת עם המלך ומשפילה את עצמי כפי שהיא עשתה. לא הייתי שולחת מאכלים ומנופפת לאנשים כפי שהיא עשתה. לא הייתי גוררת את כל אחיי ואחיותיי אל הארמון כפי שהיא עשתה. הייתי מרוסנת וקרירה הרבה יותר. לא הייתי מחייכת לאיש ולא הייתי משתחווה לאיש. הייתי מלכה אמיתית, מלכת קרח, ללא משפחה וללא חברים".

אני נסערת כל-כך מהתמונה שעולה בעיני רוחי שרגל אחת שלי כבר מחוץ למיטה. אני מפשילה את כיסוי הפרווה מהמיטה שלנו ומושיטה לה אותו. "איך היית עושה את זה? מה את היית עושה? הראי לי, איזי!"

היא מסדרת את הכיסוי כגלימה סביב כתפיה, מטילה את ראשה לאחור, מזדקפת למלוא מאה שלושים ושבעת הסנטימטרים שלה, צועדת סביב החדרון הקטן בראש זקוף מאוד, ומנידה בריחוק לאנשי חצר דמיוניים. "ככה", היא אומרת. "קוֹם סַה, באלגנטיות ולא בידידות".

אני קופצת מהמיטה, חוטפת רדיד, משליכה אותו על ראשי והולכת אחריה. אני מחקה את ניד ראשה של איזבל לימין ולשמאל ומתנהגת במלכותיות כמותה. "מה שלומך?" אני אומרת לכיסא ריק. אני עוצרת, כאילו כדי לשמוע בקשה כלשהי. "לא, בהחלט לא. לא אוכל לסייע לך, אני מצטערת מאוד, כבר הענקתי את התפקיד הזה לאחותי".

"לאבי, הלורד ריברס", מוסיפה איזי.

"לאחי אנטוני – הנאה כל-כך".

"לאחי ג'ון, ונתתי הון לאחיותיי. לא נשאר דבר בשבילך. יש לי משפחה גדולה", אומרת איזבל, ואומרת את המילים בנימה מתנשאת. "וכולם צריכים לקבל את המגיע להם. לקבל בעין יפה".

"כולם", אני חוזרת אחריה. "עשרות בני המשפחה. ראית כמה מהם נכנסו לאולם הגדול מאחוריי? איך אוכל למצוא תארים ואדמות לכולם?"

אנו צועדות במעגלים גדולים, חולפות זו על פני זו בדרכנו, נושאות את ראשינו באדישות מלאת הוד. "ומי את?" אני שואלת בקרירות.

"אני מלכת אנגליה", אומרת איזבל, כשהיא משנה את כללי המשחק ללא אזהרה מוקדמת. "אני איזבל מלכת אנגליה וצרפת, שזה עתה נישאה למלך אדוארד. הוא התאהב בי בשל יופיי. הוא מטורף עליי. הוא לגמרי מטורף עליי ושכח את חבריו ואת חובותיו. נישאנו בסתר, וכעת יכתירו אותי למלכה".

"לא, לא, אני מלכת אנגליה", אני אומרת בעת שאני מפילה את הרדיד ומפנה אליה את כעסי. "אני אן מלכת אנגליה. אני מלכת אנגליה. המלך אדוארד בחר בי".

"הוא לעולם לא היה עושה זאת. את הצעירה ביותר".

"הוא עשה זאת! הוא עשה זאת!", אני יכולה לחוש בחמתה הגוברת, ואני יודעת שאקלקל את המשחק, אבל אינני יכולה לשאת את המחשבה ששוב אתן לה להיות ראשונה, אפילו במשחק שמתנהל בחדרנו.

"אי אפשר ששתינו נהיה מלכת אנגליה", היא אומרת בהיגיון. "את תהיי מלכת צרפת. את יכולה להיות מלכת צרפת. צרפת זה די טוב".

"אנגליה! אני מלכת אנגליה. אני שונאת את צרפת!"

"אבל אינך יכולה", היא אומרת בנימה עניינית. "אני הבכורה. בידיי הזכות לבחור ראשונה. אני מלכת אנגליה ואדוארד מאוהב בי".

מילותיי נעתקות מפי מרוב זעם על שהיא תובעת לעצמה הכול, על שהיא משתמשת בזכות הבכורה שלה. אני המומה מהמעבר הפתאומי שלנו ממשחק שמח ליריבות. אני רוקעת ברגלי, פניי מאדימות מכעס ואני מרגישה שדמעות חמות נקוות בעיניי. "אנגליה! אני המלכה!"

"את תמיד מקלקלת הכול כי את כזאת תינוקת", היא מצהירה ופונה ללכת ממני כשהדלת שמאחורינו נפתחת ומרגרט נכנסת לחדר ואומרת: "הגיע הזמן ששתיכן תלכנה לישון, גבירותיי. בשם אלוהים! מה עשיתן לכיסוי המיטה שלכן?"

"איזבל לא מרשה לי..." אני מתחילה לומר. "היא רעה אליי..."

"לא חשוב", אומרת מרגרט במהירות. "למיטה. אתן יכולות לספר לי מחר מה התחולל כאן".

"היא לא מוכנה לחלוק!" אני גומעת לתוכי דמעות מלוחות. "היא אף פעם לא חולקת. שיחקנו, אבל אז היא..."

איזבל משמיעה צחוק קצר, נראה שהצער שלי מצחיק אותה, היא מחליפה עם מרגרט מבט שאומר כי התינוקת שוב סובלת מהתקף זעם. זה יותר מדי בשבילי. אני פולטת יבבה ומשליכה את עצמי על המיטה כשפניי מטה. לאף אחד לא אכפת ממני, אף אחד לא מבין ששיחקנו יחד, כשוות, כאחיות, עד שאיזבל תבעה משהו שאינו שייך לה. עליה לדעת שהיא צריכה לחלוק. זה לא הוגן שאני אהיה אחרונה, שאני תמיד אחרונה. "זה לא הוגן!" אני אומרת בקול שבור. "זה לא הוגן כלפיי!"

איזבל מפנה את גבה למרגרט שפורמת את כפתורי שמלתה, מסירה אותה ומחזיקה בה למטה, כדי שאיזבל תוכל לצעוד ולצאת ממנה בהבעת בוז כאילו היא המלכה, כפי שעשתה במשחק שלנו. מרגרט פורשת את השמלה על כיסא כדי שתהיה מוכנה לאיבוק ולהברשה מחר, ואיזבל מכניסה את ראשה לכותונת לילה ומושכת אותה על גופה ומניחה למרגרט להבריש את שערה ולקלוע אותו לצמות.

אני מרימה את פניי הסמוקות מהכרית כדי להביט בשתיהן ואיזבל מעיפה מבט אל עיניי הגדולות המביעות טרגיות ואומרת בקצרה: "בלאו הכי היית אמורה לישון. את תמיד בוכה כשאת עייפה. את כזאת תינוקת. לא היו צריכים להרשות לך לבוא לארוחת הערב". היא מביטה במרגרט, אישה בוגרת בת עשרים, ואומרת: "מרגרט, תגידי לה".

"לכי לישון ליידי אן", אומרת מרגרט בעדינות. "אין על מה לריב", ואני מסתובבת על צדי ומפנה את פניי אל הקיר. אסור למרגרט לדבר אליי כך, היא בת הלוויה של אמי ואחותנו למחצה, ועליה לנהוג בי בחביבות רבה יותר. אבל אף אחד לא מתייחס אליי בכבוד, ואחותי שונאת אותי. אני שומעת את ברזלי המיטה חורקים כשאיזבל נכנסת לישון לצדי. איש אינו מכריח אותה לומר את תפילותיה, והיא בטוח תלך לגיהינום. מרגרט אומרת: "לילה טוב, שינה נעימה, שהאל יברך אתכן", ואחר כך מכבה את הנרות בנשיפה ויוצאת מן החדר.

אנחנו לבד לאור האש שבאח. אני מרגישה שאיזבל מסיטה את השמיכות הצדה ואני שוכבת ללא נוע. היא לוחשת בקול חד ומרושע: "את יכולה לבכות כל הלילה אם תרצי, אבל אני עדיין אהיה מלכת אנגליה ואת לא".

"אני בת נוויל", אני מצייצת.

"גם מרגרט היא בת נוויל", מוכיחה איזבל את טענתה. "אבל היא לא חוקית, היא ממזרה שאבא הכיר בה. לכן היא בת הלוויה שלנו והיא תינשא לאיש מכובד כלשהו בעוד שאני אנשא לכל הפחות לדוכס עשיר. וכשאני חושבת על זה, גם את בטח לא חוקית ותצטרכי להיות בת הלוויה שלי".

יבבה מתחילה לעלות בגרוני, אבל אני מניחה את שתי כפות ידיי על פי. לא אתן לה את הסיפוק לשמוע אותי בוכה. אחניק את היבבות שלי. אילו הייתי יכולה לעצור את נשימתי, הייתי עושה זאת; ואז היו כותבים לאבי ואומרים לו שמַתִּי, ואז היא הייתה מצטערת שנחנקתי בגלל התנהגותה הרעה, ואבי – שנמצא הרחק מכאן הלילה – היה מאשים אותה באובדן בתו הקטנה שאותה אהב יותר מכול. מכל מקום, הוא צריך לאהוב אותי יותר מאשר את כולם. בכל אופן, הלוואי שכך היה מרגיש.