בתו של שומר האש

1

היום שלי מתחיל לפני הזריחה. אני לובשת בגדי ריצה ומניחה קמצוץ סֵמָא למרגלות עץ, בצד המזרחי שלו, המקום הראשון שאור השמש יגיע בו אל הטבק. תפילות מתחילות במנחת סמא ובאמירת שם הנשמה שלי, הקלאן שלי ומאיפה אני. אני תמיד מוסיפה עוד שם כדי לוודא שהבורא יודע מי אני. שם שמחבר אותי לאבא שלי — כי התחלתי כסוד, ואז כשערורייה.

אני מודה לבורא ומבקשת זוּנְגידֶווין כי אצטרך אומץ לְמה שאני חייבת לעשות אחרי הריצה של שמונת הקילומטרים. אני דוחה את זה כבר שבוע.

השמים מתבהרים בזמן שאני עושה מתיחות בְּשביל הגישה. בכל פעם שאחי רץ איתי הוא מתלונן על שגרת המתיחות הארוכה שלי. שוב ושוב אני אומרת לליוויי, שהשרירים שלי ארוכים וגדולים יותר ולכן משובחים יותר, וזקוקים להכנה מקיפה יותר לשם ביצועים מושלמים. הסיבה האמיתית, שבעיניו בטח היתה חנונית, היא שאני עוברת בראש על השם האנטומי הנכון של כל שריר שאני מותחת. לא רק השרירים השטחיים אלא גם העמוקים. אני רוצה יתרון על הסטודנטים האחרים בשנה ראשונה בשיעור אנטומיה אנושית בסתיו.

עד שאני גומרת את החימום ואת הסקירה האנטומית, השמש כבר מציצה בין העצים. קרן שמש אחת מאירה את מנחת הסמא שלי. נישין! זה טוב.

הקילומטר הראשון הוא תמיד הכי קשה. חלק ממני רוצה להישאר במיטה עם החתולה שלי הֵרי, שהגרגורים שלה הם ההפך משעון מעורר. אבל אם לא אוותר, הנשימה שלי תמצא את המקצב שלה, בליווי טלטולי הקוקו הכבד שלי. הרגליים והזרועות שלי יתחילו לפעול על טייס אוטומטי. זה השלב שבו המחשבות שלי נודדות למקום הטוב, ואני חלק מהעולם אבל גם במָקום אחר, והקילומטרים חולפים בערפל חצי־מודע.

המסלול שלי עובר בקמפוס. הנוף הכי יפה בסוּ סנט מארי, מישיגן, נמצא מהצד האחר. אני מפריחה נשיקה כשהריצה שלי לוקחת אותי על פני המעונות החדשים של אוניברסיטת "לֵייק", בניין "פונטיין הול" שנקרא על שם סבא שלי מהצד של אמא. סבתא מרי — אני קוראת לה סבתא־מרי כמילה אחת — התעקשה שאלבש שמלה לטקס חנוכת המעונות בקיץ שעבר. היה מפתה להזעיף פנים בתמונות, אבל ידעתי שההתרסה תפגע באמא יותר משתעצבן את סבתא־מרי.

אני חותכת דרך מגרש החנייה שמאחורי בניין אגודת הסטודנטים בכיוון הקצה הצפוני של הקמפוס. מהצוק יש תצוגה פנורמית משגעת של נהר סנט מריס, הגשר הבינלאומי אל קנדה והעיר סו סנט מארי, אונטריו. בעיקול הנהר שממזרח לעיר נמצא המקום הכי אהוב עלי ביקום: שוגר איילנד.

השמש העולה מסתתרת מאחורי ענן נמוך כהה על האופק, מעבר לאי. אני עוצרת בהתפעמות. קרני אור מתפרשות מהענן, כאילו שוגר איילנד הוא המקור של הקרניים. רוח קרירה מבדרת את חולצת הטריקו שלי ועושה לי עור ברווז באמצע אוגוסט.

"זיסָבּאקָה מיניסינְג," אני לוחשת את שם האי באָנישינאבֵּמוֹוִין, שאבא שלי לימד אותי כשהייתי קטנה. זה נשמע כמו תפילה. משפחת פַיירְקיפֶּר, הצד של אבא שלי, היא חלק משוגר איילנד לא פחות מאשר הנחלים המתמלאים מים באביב ועצי אדר הסוכר.

כשהענן מתקדם הלאה והשמש תובעת בעלוּת בחזרה על הקרניים שלה, משב רוח הודף אותי קדימה. בחזרה לריצה ולמשימה שמחכה לי.

כעבור ארבעים וחמש דקות אני מסיימת את הריצה שלי ב"אֶוֶור־קֵייר", מוסד סיעודי שנמצא כמה רחובות מהבית שלי. היה משהו הפוך בריצה היום, השיא היה בקילומטר הראשון, והיא נעשתה קשה יותר ככל שהתקדמתי. ניסיתי להגיע למקום הטוב, אבל הוא היה חזיון תעתועים שנשאר קצת מעבר להישג ידי.

"בוקר, דוֹניס," האחות הראשית גברת בּוֹנָסֶרָה אומרת מאחורי דלפק הקבלה. "עבר על מרי לילה טוב. אמא שלך כבר כאן."

אני עדיין מתנשפת, אז רק מנופפת לה לבוקר טוב כרגיל.

נדמה שהמסדרון מתארך עם כל צעד. אני מכינה את עצמי לתגובות האפשריות על ההכרזה שלי. בתרחישים הדמיוניים שלי, מצח מקומט יחיד מביע אכזבה, רוגז ומחיקה של כל שבח קודם.

אולי עדיף שאחכה עד מחר להכריז על ההחלטה שלי.

גברת ב' לא היתה צריכה לומר שום דבר; ריח הוורדים הכבד במסדרון מבשר על נוכחותה של אמא. כשאני נכנסת לחדר הפרטי, אני מוצאת אותה מעסה בעדינות את הזרועות הדקות של סבתא בקרם גוף בריח ורדים. זר טרי של ורדים צהובים מוסיף לרמת הרְוָויה הפרחונית.

סבתא־מרי נמצאת ב"אוור־קייר" כבר שישה שבועות, ובחודש שלפני כן היתה מאושפזת בבית החולים. היא עברה שבץ במסיבת סיום התיכון שלי. הביקור בכל בוקר הוא חלק מ'הנורמלי החדש', איך שאני קוראת לְמה שקורה כשהיקום שלך מתערער במידה כזאת, שהוא לעולם לא יחזור לאותו ציר. אבל בכל זאת מנסים.

העיניים של סבתא יוצרות חיבור עם עינַי. הגבה השמאלית שלה מתרוממת בזיהוי. הצד הימני שלה לא מסוגל להביע שום דבר.

"Bon matin, סבתא־מרי," אני מברכת את סבתא שלי בבוקר טוב. אני מנשקת אותה על שתי הלחיים ואז נסוגה אחורה כדי לאפשר לה לבחון אותי.

ב'זמן שלפנֵי', הַבּחינה המדוקדקת שלה את הבחירות האופנתיות שלי עיצבנה אותי בטירוף. אבל עכשיו? הבעת הזעף החד־צדדית שלה למראה חולצת הטריקו הגדולה שלי היא כמו חבטה מושלמת לשער הוקי קרח.

"את רואה?" אני מרימה את שולי החולצה בשובבות וחושפת מכנסי ספנדקס צהובים קצרים. "לא חצי עירומה."

באמצע גלגול עיניים שבקושי מורגש, המבט של סבתא־מרי הופך לרֵיק. כאילו יש מאחורי העיניים שלה נוּרה, שמישהו מדליק ומכבה באופן שרירותי.

"תני לה רגע," אמא אומרת וממשיכה לעסות את הזרועות של סבתא־מרי בקרם גוף.

אני מהנהנת, והמבט שלי עובר על פני החדר של סבתא־מרי. החלון הגדול עם הנוף אל מגרש משחקים סמוך. הלוח המחיק עם הכותרת "שלום! קוראים לי מרי פונטיין", ושורה למילוי אחרי "האחות שלי". השורה אחרי "המטרות שלי" ריקה. אגרטל הוורדים מוקף תצלומים ממוסגרים. סבתא־מרי וסבא לורנצו ביום חתונתם. מסגרת כפולה עם אמא ודוֹד דיוויד כמלאכים מתפללים בתלבושות לבנות של טקס לחם הקודש הראשון. התמונה שלי מ־י"ב במסגרת כסף עם החריטה "מחזור 2004".

למראה התמונה האחרונה שבה צולמנו כל ארבעת בני משפחת פונטיין — אני, אמא, דוֹד דיוויד וסבתא־מרי — במשחק ההוקי האחרון שלי, נתקע לי בגרון גוש בגודל אגוז. לילות רבים נרדמתי לקול אמא ואחיה צוחקים, משחקים קלפים ומדברים בשפה שהמציאו כילדים — תערובת של צרפתית, איטלקית, אנגלית מקוצרת ומילות נונסנס מומצאות. אבל דוֹד דיוויד נהרג באפריל, וכעבור חודשיים סבתא־מרי מוכת הצער עברה שבץ מוחי מדמם.

ב'נורמלי החדש' אמא שלי לא צוחקת.

היא מרימה מבט. העיניים שלה הירוקות כירקן עייפות ואדומות. אתמול בלילה, במקום לישון, אמא ניקתה את הבית כאחוזת טירוף ודיברה אל הדוד שלי, כאילו הוא יושב על הספה ומסתכל עליה מאבקת ושוטפת. היא עושה את זה לעתים קרובות. אני מתעוררת בשעות החשוכות האלה לְאמא שמתוודה בפניו על הבדידות והחרטות שלה, בלי לדעת שאני דוברת בשטף את השפה הסודית שלהם.

בזמן ההמתנה שסבתא שלי תחזור לעצמה, אני לוקחת שפתון מהסלסילה שעל הארונית ליד המיטה. סבתא־מרי מאמינה שיש לברך את היום החדש בחיוך אדום מושלם. בזמן שאני מורחת את השפתון הארגמני המַט על שפתיה הדקות, אני נזכרת בתפילה שלי לאומץ. זוּנְגידֶווין משמעותו להתמודד עם הפחדים שלך בלב חזק. עווית עוברת ביד שלי; השפופרת הזהובה של השפתון היא כמו מחט רוטטת של סיסמוגרף.

אמא גומרת למרוח את הקרם ומנשקת את סבתא־מרי במצח. זכיתי לכל כך הרבה נשיקות כאלה בחיי, שההד שלהן מחמם גם את המצח שלי. אני מקווה שסבתא־מרי מרגישה את הרפואה הטובה הזאת למרות שהנוּרה שלה כבויה.

כשסבתא־מרי היתה מאושפזת בבית החולים, עקבתי אחרי מספר הפעמים שהיא מיצמצה בחלון מסוים של חמש־עשרה דקות בכל יום. לאמא לא הפריעו הרישומים, עד שהיא הבחינה בסיכומים הנפרדים של "נורה דולקת" ו"נורה כבויה". המספר הכולל של המצמוצים לא השתנה, אבל שיעור המצמוצים הערניים ("נורה דולקת" חלקי סך המצמוצים) התחיל לרדת. אמא היתה כל כך נסערת מהסיכום שלי, שעכשיו אני מסתירה את מחברת המצמוצים ומוציאה אותה רק כשאמא לא שם.

הנה זה קורה. סבתא־מרי ממצמצת, והעיניים שלה מוארות. "נורה דולקת". ובבת אחת היא מתמקדת, ושוב היא כוח טבע אדיר, המטריארכית לבית פונטיין.

"סבתא־מרי," אני ממהרת לומר. "החלטתי לדחות את ההרשמה שלי לאוניברסיטת מישיגן ולהירשם לקורסים באוניברסיטת לייק. רק לשנה הראשונה." אני עוצרת את הנשימה בציפייה לאכזבה שלה מהסטייה שלי מהתוכנית: ד"ר דוניס לוֹרֶנצה פוֹנטֵיין.

בהתחלה שיתפתי פעולה עם התוכנית כדי שהיא תהיה גאה בי. כל הילדוּת שלי שמעתי אנשים מתלחשים בעליצות אכזרית על השערורייה הגדולה בחיים המושלמים של מרי ולורנצו פונטיין. העמדתי פנים טוב כל כך, ולמשך כל כך הרבה זמן, שהתוכנית שלה הפכה לתוכנית שלי. לתוכנית שלנו. אהבתי את התוכנית הזאת. אבל זה היה ב'זמן שלפנֵי'.

סבתא־מרי נועצת בי מבט עדין כמו הנשיקות של אמא. משהו עובר בין סבתא לביני. היא מבינה למה אני חייבת לשנות את התוכנית שלנו.

האף שלי מעקצץ מדגדוגים שלפני בכי מרוב הקלה, עצב או שניהם. אולי יש מילה באָנישינאבֵּמוֹוִין לרגע שבו מצליחים להיעמד על הרגליים בין ההריסות לאחר טרגדיה.

אמא ממהרת לעקוף את המיטה ומושכת אותי לחיבוק, שמרוקן לי את כל האוויר מהריאות. הבכי המאושר שלה רוטט דרכי. שימחתי את אמא שלי. ידעתי שאשמח אותה, אבל לא צפיתי שבעצמי ארגיש הקלה כזאת. היא לחצה עלי שלא אעזוב את הבית בזמן הלימודים באוניברסיטה, אפילו עודדה את ליוויי להציק לי לגבי זה. כבר בינואר אמא התחננה בפני שאמלא את טופסי המועמדות לאוניברסיטת לייק כמתנת יום הולדת עבורה. הסכמתי במחשבה שאין סיכוי שמשהו יצא מזה. אז מתברר שכן היה סיכוי.

ציפור מתנגשת בחלון. אמא שלי נרתעת ומרפה ממני. אני מספיקה לעשות רק שלושה צעדים לעבר החלון, וכבר הציפור מתרוממת, מרפרפת בכנפיה להתעשת וחוזרת למסע שלה.

גּראמָה פֶּרל — הנוֹקוֹמיס האָנישינאבֵּה שלי מצד פַיירְקיפֶּר — היתה רואה בציפור שמתנגשת בחלון אות מבשר רעות. היא היתה ממהרת החוצה, יד חומה ומחוספסת אחת מכסה על הפה, ורוטנת "אָה־אָה־אוֹ" למראה הצוואר המעוקם, ואז מתקשרת לאחיות שלה כדי לפענח איזו טרגדיה ממתינה מעבר לפינה.

אבל סבתא־מרי תגיד שזה סתם חוסר מזל אקראי. לא יותר מתוצאה לא מכוונת של חלון נקי. אמונות תפלות אינדיאניות הן לא עוּבדות, דוניס.

הסבתא הז'אגָנאש והסבתא האָנישינאבֵּה שלי לא יכלו להיות שונות יותר. אחת תפסה את העולם כפשוטו, והאחרת ראתה קישורים ומסורות עמוקים יותר מהעולם המוּכּר. ההשפעה שלהן עלי היתה משיכת חבל כל חיי.

כשהייתי בת שבע התארחתי לסוף שבוע בַּבּית המצופה נייר זפת של גראמה פרל בשוגר איילנד. התעוררתי בוכה מכאב אוזניים, אבל המעבורת ליבשת נסגרה ללילה. גראמה פרל הורתה לי לעשות פיפי בכוס ושפכה את השתן לאוזן שלי, כשראשי נח בחיקה. בארוחת הערב של יום ראשון אצל סבתא־מרי וסבא לורנצו, סיפרתי בהתלהבות כמה חכמה הסבתא האחרת שלי. גראמה פרל ריפאה לי את הכאב באוזן עם הפיפי שלי! סבתא־מרי נרתעה, וכעבור רגע נעצה באמא שלי מבט זועם כאילו זאת אשמתה. משהו בי התפצל לשניים למראה המבוכה של אמא. למדתי שישנם זמנים שבהם מצופה ממני להיות בת פונטיין, וזמנים אחרים שבהם בטוח להיות בת פיירקיפר.

אמא חוזרת אל סבתא־מרי, מסיטה את שמיכת הקשמיר ומעסה רגל דקה וצחורה. היא מתישה את עצמה בטיפול בסבתא שלי. אמא משוכנעת שהיא תחלים. אמא שלי מעולם לא הצטיינה בלהשלים עם אמיתות לא נעימות.

לפני שבוע התעוררתי כשאמא שקעה באחד מהתקפי הניקיון שלה.

איבדתי כל כך הרבה, דיוויד. ועכשיו אותה. כשדוניס תעזוב, j'disparaîtrai.

היא השתמשה במילה הצרפתית שמשמעותה "איעלם". אתפוגג או אחלוף.

לפני שמונה־עשרה שנה, הַגָעָתי שינתה את עולמה של אמא שלי. הרסה את החיים שהוריה ייעדו לה. אני כל מה שנשאר לה בעולם הזה.

גראמה פרל תמיד אמרה לי, דברים רעים קורים בשלשות.

דוד דיוויד מת באפריל.

סבתא־מרי עברה שבץ ביוני.

אם אשאר בבית, אוכל למנוע מהדבר הרע השלישי לקרות. גם אם זה אומר לחכות עוד קצת עד שאמשיך בתוכנית.

"אני צריכה ללכת." אני מנשקת לשלום את אמא ואז את סבתא־מרי. ברגע שאני יוצאת מהבניין, אני מתחילה לרוץ. בדרך כלל אני חוזרת את הרחובות הספורים הביתה בהליכה לצורך שחרור, אבל היום אני רצה בשיא המהירות עד הכניסה. אני קורסת מתנשפת מתחת לעץ התפילות שלי. מחכה שהנשימה שלי תסתדר.

מחכה שיתחיל כבר החלק הנורמלי של 'הנורמלי החדש'.