בתחבולות תסיים מלחמה

1 האסטרטגיה

מדיניות אולי מתבססת על ידע אבל [...] היישום שלה הוא אמנות.

־ הנרי קיסינג'ר, "A World Restored"

יום ב', 20 בינואר 1969, וושינגטון, די־סי. הנרי קיסינג'ר נכנס לבית הלבן כיועץ לביטחון לאומי ביומו הראשון של הנשיא ניקסון בתפקיד. באותו זמן, הוא נחשב בעיני רבים לבחירה הטבעית. אף שבגיל 45 הוא נראה צעיר וחסר ניסיון בענייני הממשל לתפקיד כבד משקל שכזה, במהלך שני העשורים הקודמים הוא ביסס את עצמו בציבור כאינטלקטואל מבריק, חריף ויצירתי עם כמה גיחות משמעותיות בתחום המומחיות של מדיניות החוץ.

שלוש שנים לאחר שקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת הרווארד, כתב קיסינג'ר מחקר מדיני פרובוקטיבי על אסטרטגיית הגרעין של ארצות הברית עבור המועצה ליחסי חוץ. תחת הכותרת "נשק גרעיני ומדיניות חוץ" טען קיסינג'ר שארצות הברית צריכה לאמץ דוקטרינה של "תגובה גמישה" לאיום של מתקפה גרעינית סובייטית, הדורשת רצון ויכולת לנהל מלחמות גרעיניות מוגבלות. הרעיון של ניהול מלחמה גרעינית מוגבלת עשוי להישמע מטורף היום, אבל באותו זמן הוא זכה לתשומת לבם של קובעי המדיניות. על ידי ניתוח הדילמות האכזריות של העידן הגרעיני ויצירת אסטרטגיית־על שחיברה בין הארסנל הגרעיני של ארצות הברית לבין המטרות הדיפלומטיות שלה, קיסינג'ר הוזנק לתוך החוג המצומצם של אסטרטגים בתחום הגרעין - בהם תומס שֵלינג, הרמן קאהן ואלברט וולסטֵטר - שהמומחיות שלהם היתה בעלת חשיבות עליונה עבור קובעי המדיניות בוושינגטון, שהתמודדו אז עם אתגרי המלחמה הקרה.5

הפרסום של הספר הזה, שהיה לרב־מכר ולטקסט הנקרא ביותר על אסטרטגיה אמריקאית אז, הזניק את הקריירה של קיסינג'ר גם כהוגה מדיני בזירה הציבורית. המועצה ליחסי חוץ, צוות החשיבה שבו הוא יצר ובחן את אותם רעיונות, סיפקה לקיסינג'ר את כרטיס הכניסה לצמרת מדיניות החוץ האמריקאית.6 אבל ההכנה שלו לתפקיד היועץ הבכיר ביותר במדינה לנושא מדיניות חוץ התחילה עוד קודם לכן.

כששירת בגרמניה כחייל מודיעין בכיתה ג'י־2 של אוגדת חיל הרגלים ה־84 בצבא ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה ומיד אחריה, קיסינג'ר צבר ניסיון רב־ערך בעבודה במנגנון הבירוקרטי העצום של צבא כובש. כגשר בין גרמניה של הולדתו לבין ארצות הברית של חייו החדשים, התנסות זאת השפיעה במידה משמעותית על עיצוב האישיות שלו. התפקיד שמילא ביחסים הטרנס־אטלנטיים בין ארצות הברית לבין גרמניה של אחרי המלחמה העניק לו תובנות מעמיקות על עמוד התווך האירופי בסדר העולמי החדש, שארצות הברית כוננה לאחר ההרס הנרחב ושיבוש החיים שגרמה המלחמה. ודרך החשיפה שלו, עדיין כסטודנט, למה שממשל אייזנהאואר כינה "לוחמה פסיכולוגית" במחקרים שערך קיסינג'ר עבור המשרד לחקר ביצועים של צבא ארצות הברית, הוא הבין כמה חשוב עבור קובעי המדיניות "לזהות את תמצית דפוס החשיבה של בני עם מסוים".

כבר בשלב המוקדם הזה בחייו המקצועיים הוא ערך נסיעות למזרח אסיה ונחשף לדפוסי החשיבה היפניים והקוריאניים. כסטודנט בן 28 לתואר מתקדם בהרווארד שקד גם על בניית רשת של קשרים אישיים ברחבי העולם באמצעות "הסמינר הבינלאומי", קורס קיץ שארך חודשיים ושהתקיים כל שנה ובו למדו כ־40 צעירים מבטיחים מרחבי העולם, שקיסינג'ר בחר בקפידה והדריך.7

באופן דומה, הוא ייסד וערך את כתב העת הרבעוני "קונפלוּאנס", שעבורו הזמין אינטלקטואלים אירופאים ואמריקאים לכתוב על ענייני חוץ. כך ניתנה לו הזדמנות לבנות רשת קשרים עם עמיתים למקצוע ועם הוגים בעלי שם במדיניות חוץ, חלקם קובעי מדיניות אמריקאים חשובים. מאמץ זה התגבר בעת שכמה שנים אחר כך, כפרופסור מן המניין בהרווארד, הוא עמד בראש התוכנית ללימודי הגנה, מסלול לתארים מתקדמים שאליו הזמין קובעי מדיניות מוושינגטון כמרצים אורחים. הוא הקדיש את חודשי הקיץ לנסיעות מחוץ לארצות הברית, לפגישות ולהחלפת רעיונות עם פקידי ממשל בכירים, אנשי עסקים ואינטלקטואלים באירופה ובאסיה. קשרים אלה אפשרו לו להשתתף בקביעת המדיניות אפילו לפני שהצטרף לממשל ניקסון.

ללא ספק החיבור החשוב ביותר שלו במובן הזה היה לנלסון רוקפלר, שאותו פגש ב־1955 כשרוקפלר היה העוזר לענייני חוץ של הנשיא אייזנהאואר. רוקפלר התרשם מקיסינג'ר עד כדי כך שמינה אותו לעמוד בראש הפרויקט ללימודים מיוחדים, מיזם מדיניות במימונו הפרטי שמטרתו היתה למפות את האתגרים הקריטיים העומדים בפני ארצות הברית בעולם. קיסינג'ר הוביל צוות של כ־100 איש, ערך כמה דיונים רבי־משתתפים עם יועצים מומחים וכתב את דוח הפרויקט בנושא ביטחון בינלאומי. שם פגש לראשונה את ננסי מגינס, שאיתה התחתן לבסוף. אחרי התפקיד הזה, רוקפלר המשיך להעסיק את קיסינג'ר כיועץ במשרה חלקית.

תפקידו כיועץ לנצר של אחת המשפחות העשירות בממסד הלבן הפרוטסטנטי סיפק לקיסינג'ר חניכה בכל הקשור למשרות רמות דרג, וכרטיס כניסה לזירה הפוליטית באמצעות פטרון מיוחס ורב־השפעה. כך גם למד על טיפוח קשרים עם בעלי ממון וכוח ועל החשיבות של חנופה לטובת העניין. ב־1964 נחשף לראשונה באופן ישיר לקלחת הפוליטית ולפופוליזם בימין האמריקאי כשהצטרף לקמפיין של רוקפלר מול בארי גולדווטר לתפקיד המועמד הרפובליקני לנשיאות.

חרף אותו חיבור מכריע אל הרפובליקנים, הטעימה הראשונה של קיסינג'ר בקביעת מדיניות היתה בתקופת הממשל הדמוקרטי של ג'ון פ' קנדי, כשהועסק כיועץ במשרה חלקית על ידי היועץ לביטחון לאומי של הנשיא, מקג'ורג' בַּנדי. היה זה עידן "הטובים והמבריקים", כשהנשיא הצעיר מבוסטון פנה אל חבריו ועמיתיו בהרווארד כדי לגייס לממשל שלו מסה אינטלקטואלית. כך, באופן טבעי, נפתח צוהר לתהליכי קביעת המדיניות בפני הפרופסור הצעיר מהרווארד שכבר אז התבלט בצמרת מדיניות החוץ.

בנדי, שהיה דיקן הפקולטה למדעים ואמנויות בהרווארד, השיג לקיסינג'ר את משרת הפרופסור מן המניין שם, אבל חשש מהברק של בן חסותו ודאג להרחיק אותו מתהליכי קביעת המדיניות. כך לראשונה נחשף קיסינג'ר למאבקי כוח בדרגים הבירוקרטיים בבית הלבן, כששחקן שעשוי להיות בעל השפעה מוצא את עצמו מקבל תפקיד אך מנוטרל. ב־1979 הוא נזכר בחוויה המתסכלת כשהתארח בטוק שואו של דיק קאווט וציין שקובעי מדיניות מבקשים את חוות דעתו של יועץ מתוך שלל מניעים, "האחרון שבהם הוא הרצון לעשות את מה שתגיד לו".

אבל בפועל, למורת רוחו הרבה של בנדי, קיסינג'ר מצא נתיב אחר לייעץ לקנדי, דרך חברו ועמיתו מהרווארד, ארתור שלזינגר הבן. ההיסטוריון זוכה פרס פוליצר סידר לקיסינג'ר את המינוי במועצה ליחסי חוץ שבע שנים קודם לכן. בתפקידו כעת, כחלק מהמעגל הפנימי של קנדי, שלזינגר הביא את קיסינג'ר מדי פעם לחדר הסגלגל כדי לעדכן את הנשיא וכך פתח ערוץ ישיר לקנדי עבור הרעיונות של קיסינג'ר בעניין "תגובה גמישה", רעיונות שקנדי אימץ במהלך העימות על ברלין מול השליט הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב. קיסינג'ר היה בעל השפעה ישירה כעת על מדיניות החוץ של ארצות הברית. עם זאת, התגובה הרפה של קנדי לבניית חומת ברלין היתה רכה מדי בעיני קיסינג'ר, ועניין זה, יחד עם הנחישות של בנדי לסכל את השפעתו, גרמו לו להיפרד מהבית הלבן בתקופת קנדי.

לאחר מכן קיסינג'ר היה מעורב בממשל ג'ונסון בנושא מלחמת וייטנאם. באוקטובר 1965 הוא ערך את הראשון מבין שלושת ביקוריו במדינה שסועת הקרבות על פי הזמנה של השגריר הנרי קבוֹט לודג' (רפובליקני שהיה סגנו של ניקסון במרוץ מול קנדי ב־1960). בתוך זמן קצר השתכנע קיסינג'ר שסיום המלחמה במשא ומתן הוא הנתיב היחיד לחלץ את ארצות הברית ממחויבות ריקה למשטר הדרום וייטנאמי המושחת והרעוע. ב־1967, דרך קשריו הבינלאומיים, ניסה קיסינג'ר את כוחו באמצעות "מסלול שני", ערוץ דיפלומטי עקיף ובלתי רשמי, כדי לעזור בהשגת תוצאה בהידברות. המאמץ קרס בשל ההתעקשות של האנוי על הפסקת התקיפות בלי תנאים בטרם כניסה למשא ומתן, אבל לא לפני שקיסינג'ר נחשף לוויכוח מדיני סוער בבית הלבן עם הנשיא לינדון ג'ונסון, שאישר באי־רצון את המשימה של קיסינג'ר. בסוף הפגישה, בסגנון האופייני לו, הנשיא רכן על השולחן ואיים על קיסינג'ר בסירוס, אם הגישה שעליה המליץ תיכשל.

נראה שההתנסות הזאת הגבירה את רצונו של קיסינג'ר להיות בין קובעי המדיניות. ב־1968 הוא שב והצטרף למרוץ הפריימריז של רוקפלר לתפקיד המועמד הרפובליקני לנשיאות, כיועץ למדיניות חוץ וככותב הנאומים שלו. כשניקסון זכה במועמדות הוא סירב להצעה להצטרף למועצה למדיניות חוץ שלו בזמן הקמפיין לנשיאות, והעדיף לשמור על מרחק מהיריב של פטרונו, תוך שהוא מבטיח לסייע "מאחורי הקלעים". זה בדיוק מה שעשה.

לדברי ניקסון, קיסינג'ר הזהיר את המועמד הרפובליקני שלא יעלה הצעות או רעיונות חדשים שיטורפדו על ידי ההתפתחויות במשא ומתן בעניין וייטנאם, שניהל השגריר אֵווריל הָארימן בפריז מטעם ממשל ג'ונסון. כמה ימים אחר כך, לפי ניקסון, קיסינג'ר אמר לאנשי הקמפיין "שיש סיכוי גבוה מ־50 אחוז שג'ונסון יורה על הפסקת התקיפות בערך באמצע אוקטובר".

המידע של קיסינג'ר התבסס על עדכונים שקיבל בנסיעה לפריז בספטמבר 1968 מג'ון נגרופּונטֶה ודניאל דיווידסון, אז חברי צוות זוטרים במשלחת של הארימן. שניהם התייחסו אליו כאל אחד משלהם בשל התפקיד שמילא במגעי "המסלול השני" שג'ונסון אישר.8

אבל במפגן של יצירתיות פוליטית, קיסינג'ר העביר עדכונים גם לקמפיין של יוברט המפרי. המועמד הדמוקרטי לנשיאות הצהיר אחר כך שאם היה נבחר, גם הוא היה ממנה את קיסינג'ר ליועץ לביטחון לאומי. עניין זה מעיד על הפתיחות בתהליך קביעת המדיניות בארצות הברית, שבה פליט שואה יהודי היה יכול להגיע במהירות לעמדה בולטת בחוגי מדיניות החוץ ולהתקבל בברכה על ידי שני המועמדים לנשיאות בזכות רעיונותיו המבריקים, גם אם נאמרו במבטא גרמני כבד.

כפי שקיסינג'ר מציין בפתיחה לשלושת הכרכים המתעדים את רשמיו מתקופתו כיועץ לביטחון לאומי וכמזכיר המדינה, "בתפקידים בכירים לומדים קבלת החלטות, לא תכנים. הם דורשים הון אינטלקטואלי, לא יוצרים אותו".

קיסינג'ר בהחלט נכנס לבית הלבן בממשל ניקסון כשבאמתחתו שפע של הון אינטלקטואלי. הוא כלל הערכה עמוקה לחשיבות של ההקשר ההיסטורי ביחסים בינלאומיים ושל הלכי הרוח של המנהיגים המעורבים. אבל הוא לא כלל שום ידע מיוחד בהיסטוריה המורכבת של המזרח התיכון או בטראומות הנפשיות של עמי האזור. כהיסטוריון, הוא לא כתב שום דבר על האזור, למרות חשיבותו הגיאופוליטית כצומת דרכים עבור אימפריות וכמוקד תחרות של מעצמות. באופן מדהים, לימודי ההיסטוריה האירופית של קיסינג'ר לא עסקו באימפריה העות'מאנית ונטייתו לנסיעות לא הובילה אותו לבקר בשום עיר בירה ערבית, מתוך חשש שכיהודי אמריקאי הוא עלול שלא להתקבל בברכה. עם זאת, ההתנהלות של אייזנהאואר בתקופת מבצע סיני ב־1956 משכה את תשומת לבו והוא סבר שזאת מדיניות גרועה להחליש ידידוֹת ולעזור לבנות חסותם של הסובייטים, ושהפקידים במחלקת המדינה אשמים בגישה הזאת.

מבחינה אידיאולוגית, קיסינג'ר היה שותף לספקות שביטאו כמה יהודים אמריקאים ממוצא גרמני לגבי הפרויקט הציוני, אבל הוא לא נקט עמדה פעילה בעניין. הוא היה כמו היהודים הגרמנים שביקשו להיטמע בחברה האמריקאית, כפי שניסו לעשות בגרמניה. בצעירותו בגרמניה הוא הושפע מהגישות של הארגון היהודי־אורתודוקסי אגודת ישראל שאליו הצטרף עם אביו. באגודת ישראל ראו בהקמת מדינה יהודית חילול הקודש. לפי רבניהם, דבר זה אמור לקרות רק כשהמשיח יגיע. הגישה הזאת הרחיקה את קיסינג'ר מכל ארגון נוער ציוני. גם ברמה האינטלקטואלית הוא הטיל ספק בכך שמדינה יהודית קטנטנה תצליח לשרוד בסביבה כל כך עוינת של מדינות ערביות המבקשות לחסל אותה. כל זה לא יצר אצלו גישה שלילית כלפי ישראל, אלא חשש שמקנן במחשבתו של קיסינג'ר עד עצם היום הזה, שההישרדות של המדינה היהודית הקטנה, הרגישה במיוחד לאובדן חיי אדם, באזור העוין את עצם קיומה, לעולם לא תובטח.

בימיו בהרווארד הוא הדריך לפחות שני סטודנטים ערבים, אחד מלבנון והשני מערב הסעודית. עם חשיפה כה מצומצמת לעולם הערבי, הוא פיתח דעות קדומות כלפי מנהיגים ערבים והאמין כי "תמיד קשה לקבוע באיזה שלב נגמרת אצלם המציאות ומתחילה ההתבסמות מההצהרות המנופחות שלהם עצמם, באיזה שלב הם מתארים אסטרטגיה ובאיזה שלב הם מתארים חלום".9

לשם השוואה, קיסינג'ר ערך חמישה ביקורים בישראל, הראשון שבהם ב־1962, כשנענה להזמנה של יגאל אלון, אז פוליטיקאי מבטיח במפלגת אחדות העבודה וגיבור מלחמת העצמאות, שאיתו התיידד כשאלון היה סטודנט בסמינר הבינלאומי שלו בהרווארד ב־1957. הוא זוכר שפגש את ראש ממשלת ישראל דוד בן־גוריון, האגדי כבר אז, ואת שמעון פרס שהיה אז סגן שר הביטחון. הוא התרשם מהסכנה לקיומה של ישראל, אז עם אוכלוסייה של 2.3 מיליון נפש על שטח של "חצי סיכה", כשמסביבה מדינות ערביות עוינות, גדולות הרבה יותר.

הוא חזר שנה מאוחר יותר כדי להעביר הרצאה במשרד החוץ הישראלי, שם עורר מעט מחלוקת כשהביע את דעתו שמשלוחי הנשק הסובייטי למדינות ערב הם פרובוקציות - רמז מקדים למה שייהפך בהמשך לקיבעון. נסיעתו השלישית נערכה בינואר 1965, כשפגש את ראש הממשלה לוי אשכול ואת פרס, שעדיין היה סגן שר הביטחון. הוא קיבל עדכונים צבאיים מקיפים והתרשם מאוד מיצחק רבין שהיה אז רמטכ"ל. הוא דיווח למחלקת המדינה שהוא מאמין שישראל כבר פועלת להשגת נשק גרעיני ושרק ערובות ביטחוניות אמריקאיות איתנות יוכלו למנוע זאת. הביקור הרביעי שלו נערך באביב 1967, כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, כשפגש את שר החוץ אבא אבן ודן בצורך ביוזמת שלום. הביקור החמישי התקיים בינואר 1968, כששב ונפגש עם יצחק רבין. רבין, גיבור מלחמת ששת הימים, התכונן אז לתפקידו כשגריר ישראל בוושינגטון. רבין זכר שקיסינג'ר הזהיר שהבדלנות הגוברת עלולה להקטין את המחויבות של ארצות הברית לגורלן של מדינות מערביות קטנות כמו ישראל.

קיסינג'ר יצא מהביקורים האלה עם ההבנה שלפיה "שלום במזרח התיכון הוא לא רק צורך פיזי אלא גם משאת נפש". עם זאת, מעולם לא עלה בדעתו שיום אחד הוא "עשוי להצטרף לחתירה להשגתו". אבל כמה רעיונות שפיתח במחקריו ובכתיבתו התגלו בהמשך כחשובים בגישתו למזרח התיכון, גם מבחינת הדרכים שבהן עיצב בהצלחה את המתרחש וגם מבחינת הטעויות שעשה לאורך הדרך.

החוויה הטראומטית של הכאוס והאלימות השרירותית של הנאצים בצעירותו הובילה אותו באופן טבעי לבקש סדר בחייו האישיים. שמירת הסדר במערכת העולמית נהפכה לכוח המניע בכתיבתו. עם הכניסה לתפקידו היא היתה לאבן היסוד באסטרטגיה שלו כקובע מדיניות.

שמירת הסדר הבינלאומי הצריכה לדעתו תחזוקה של מאזן כוחות יציב. בעבודת הדוקטורט שלו, שהתפרסמה ב־1957 תחת השם "A World Restored", הראה קיסינג'ר כיצד נשמר הסדר האירופי הפוסט־נפוליאוני של המאה ה־19 בעזרת השגחה יצירתית על מאזן הכוחות ומניפולציה מתוחכמת של ההתנגדויות אצל כוחות מתחרים כדי להכיל את מי שביקשו להפר אותו. סדר זה, שכונן בקונגרס וינה ב־1814, הביא ל־100 שנים של יציבות יחסית בלי מלחמה ביבשת או מהפכה מוצלחת. ואת זאת שאף קיסינג'ר לשכפל במזרח התיכון כשתיפול לידיו ההזדמנות.

ממחקריו, קיסינג'ר הבין שעל מנת שהסדר יהיה בר־קיימא עליו להיות גם לגיטימי, כלומר כל הכוחות המרכזיים במערכת צריכים להיות מוכנים להישמע לסדרה של כללים מקובלים. הכללים האלה יכובדו רק אם ייתנו תחושה מספיקה של צדק למספיק מדינות. אין צורך לענות על כל המכאובים, כתב, נחוץ "רק היעדר של מכאובים שעשויים לעורר מאמץ להפיל את הסדר". כפי שהבחין במאמרו פורץ הדרך על ביסמרק, שנכתב ב־1968:

היציבות של כל מערכת בינלאומית תלויה בשני גורמים לפחות: רמת תחושת הביטחון של מרכיביה ומידת ההסכמה ביניהם על "הצדק" ועל "ההוגנות" של ההסדרים הקיימים [...] שיווי משקל הוא חיוני לצורך היציבות; קונצנזוס מוסרי הוא חיוני לצורך הספונטניות.10

קיסינג'ר הכיר בכך שלא כל מדינה במערכת תסתפק בקורטוב של צדק, ולכן שיווי משקל במאזן הכוחות הוא שותף חיוני לקונצנזוס ערכי שיוצר לגיטימציה. אם הקונצנזוס מאותגר על ידי מדינה אחת או יותר במערכת, מאזן הכוחות צריך לשרור ולהשליט ריסון כדי שהסדר יוכל להישמר. סדר לגיטימי, טען קיסינג'ר, לא מסלק את הקונפליקט, אך הוא מסוגל להגביל את היקפו.

בראשית שנות ה־60 של המאה ה־20, פרץ לתודעה מנהיג מצרים גמאל עבד אל־נאצר כמנהיג מהפכני השואף להפר את הסדר המזרח תיכוני הקיים, בדומה לנפוליאון שקרא תיגר על הסדר האירופי של המאה ה־18. כדי לרסן את נאצר ואת המנהיגים הערבים שהושפעו ממנו, קיסינג'ר ינסה לקדם מאזן כוחות שייטה לטובת המגינים האזוריים על הסטטוס קוו: ישראל בלב המזרח התיכון וערב הסעודית ואיראן במפרץ הפרסי. מאזן הכוחות יחוזק על ידי הדטַנט שהוא חשב לפתח עם ברית המועצות, שיכלול מחויבות משותפת של המעצמות לשמר את היציבות באזור הנפיץ הזה.

קיסינג'ר הגיע להכרה שהלגיטימיות של הסדר המזרח תיכוני הזה מאוימת כל עוד אין מאמץ משכנע להשיג קורטוב של צדק עבור המדינות הערביות שאיבדו שטחים חיוניים לישראל במלחמת ששת הימים. עם זאת, כל עוד שיווי המשקל במאזן הכוחות נשמר על ידי המעצמות, הוא הניח שהצדק יכול להידחות.

כפי שנוכל לראות, הוא טעה לגמרי בהערכותיו, אבל כשתפרוץ מלחמת יום הכיפורים, הוא יזנק לפעולה מתוך הביטחון שנסך בו מחקרו על הסדר האירופי במאה ה־19. המטרה שלו תהיה לבצע התאמה להסדרים מלפני המלחמה, באופן שיתקבל כצודק והוגן יותר על ידי השחקנים המרכזיים וימצב את ארצות הברית בעמדה משופרת, שתאפשר לה להיות המתמרנת המרכזית של הכוחות המתחרים באזור. המנגנון שלו להשגת שיווי משקל לגיטימי יותר יהיה תהליך של נסיגה ישראלית משטח ערבי. המנגנון הזה יוכר בשם "תהליך השלום" והעיקרון שיעניק לו לגיטימציה יימצא בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שהתקבלה לאחר המלחמה ב־1967 ודיברה על שטחים תמורת שלום.11

עם זאת, קיסינג'ר חשב שמטרת התהליך תהיה לכונן סדר יציב יותר ולא שלום לכשעצמו, כי הוא לא האמין בשלום כמטרה אפשרית או אפילו רצויה. בימי חייו, הוא חווה את ההשלכות של האידיאליזם של וודרו וילסון שחתר לשלום שיביא לקץ כל המלחמות, אבל הצליח רק לייצר את הפייסנות שהובילה לעליית הנאציזם ולכיבוש אירופה על ידי היטלר. כפי שהוא מציין בספריו, "עבור רוב האנשים ברוב התקופות בהיסטוריה, שלום היה מצב בלתי יציב ולא סילוק של כל המתיחויות לאלף שנה". כפי שנוכל לראות, הוא יימנע בעקביות מלכוון להסכמי שלום ובמקום זאת יחתור להסכמים שייתנו לכל הצדדים סיבה לשמור על הסדר הקיים. עשרות שנים אחר כך אמר לי, "מעולם לא חשבתי שרגע של פיוס כלל־עולמי הוא אפשרי".

הסקפטיות של קיסינג'ר מצאה את ביטויה הראשון בתת־הכותרת שבחר לספרו "A World Restored": "מטרניך, קאסלריי ובעיות השלום". העובדה שאחרי שנים של מחקר מעמיק וחשיבה הוא הסיק שהשלום הוא בעייתי השפיעה באופן יסודי על הגישה שלו לעשיית שלום במזרח התיכון. בעמוד הראשון בהקדמה של "A World Restored", קיסינג'ר מסביר מדוע. "השגת שלום", הוא כותב, "אינה קלה כמו השאיפה אליו". הוא טוען שתקופות כמו זו שאותה חקר התבררו כשלוות ביותר, כי המדינאים המעורבים היו מעוניינים הכי פחות בהשגת שלום. לפי הניתוח שלו, השלום הוא אבסטרקטי והפיך. מה שמשנה יותר הוא היעדר מלחמה, שהוא תוצר השילוב של "לגיטימיות" ושל "שיווי משקל". קלמנס פון מטרניך, שר החוץ של הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף הראשון, הוא אחד המודלים לחיקוי שלו במובן הזה. בשעה שהקיסר האמין כי "שלום, שלום בר־קיימא, הוא המטרה הנחשקת ביותר לכל אדם הגון", מה שמטרניך חיפש היה יציבות, לא הגשמה של אידיאלים תיאורטיים.12 ולכך יחתור גם קיסינג'ר כשתיפול לידיו ההזדמנות.

קיסינג'ר נכנס לתפקיד גם עם הערכה עמוקה לעמנואל קאנט, הפילוסוף הגרמני הידוע מעידן הנאורות של המאה ה־18, שהאמין שהשלום הוא בלתי נמנע. אבל מה שקיסינג'ר אימץ מהמאמר של קאנט, "השלום הנצחי", הוא שקונפליקטים בין מדינות יובילו במשך הזמן להתשת כוחן. בסופו של דבר הן יעדיפו את השלום על פני הסבל של המלחמה. במילים אחרות, עשיית שלום היא תהליך הדרגתי שאי־אפשר להאיץ. קאנט הבין, כפי שהבחין קיסינג'ר, כי "הדילמה היסודית של תקופתנו היא שאם החתירה לשלום נהפכת למטרה היחידה של המדיניות, הפחד ממלחמה נהפך לנשק בידי האכזריים ביותר; הוא מביא לפירוק מנשק ברמה הערכית". עבור קיסינג'ר אם כן, בכל הנוגע לעשיית שלום, הוא יפעל בזהירות, בסקפטיות ועם תהליך שמתוכנן לאפשר מספיק זמן להתשה לעשות את שלה. שיווי משקל ולגיטימיות בחתירה לסדר, והדרגתיות בחתירה לשלום, הם עקרונות היסוד בגישה האסטרטגית ליחסי חוץ שקיסינג'ר הביא עמו לבית הלבן ובסופו של דבר למזרח התיכון.

כפי שנוכל לראות, יהיה קשה יותר ליישם את האסטרטגיה מאשר להגות אותה. אם קיסינג'ר היה רגיש יותר לפער בלגיטימיות שייצר התכנון שלו לסדר אזורי יציב, אולי היה מונע את מלחמת יום הכיפורים ב־1973 ואת המחיר הכבד שגבתה בחיי אדם.

לפי התיאור של ניקסון, החלטתו למנות את קיסינג'ר כעוזרו הקרוב ביותר למדיניות חוץ היתה "אימפולסיבית באופן חריג". הוא לא הכיר את האקדמאי מהרווארד. הוא פגש את קיסינג'ר רק פעם אחת לפני כן, במפגש חברתי שארגנה קלייר בוּת לוּס, אשתו של הנרי לוס, המוציא לאור של המגזין "טיים". היא היתה חברת קונגרס מטעם קונטיקט והשגרירה באיטליה מטעם אייזנהאואר. ההתנהלות המגושמת של ניקסון עם אנשים מנעה שיחה רצינית עם קיסינג'ר באותה הזדמנות. ניקסון, עם זאת, היה מודע לעבודתו פורצת הדרך של קיסינג'ר בנושא מדיניות הגרעין, כי טרח לכתוב לו מכתב משבח על כך (שקיסינג'ר לא הגיב לו). אבל ניקסון היה מודע גם לכך שקיסינג'ר מתח עליו ביקורת קשה בתקופת הפריימריז כשעבד עבור נלסון רוקפלר, יריבו הפוליטי.13 וכמובן, קיסינג'ר היה יהודי, עובדה שעל פניה היתה בעיה עבור ניקסון, בשל הדעות הקדומות האנטישמיות שלו כלפי יהודים כחורשי מזימות בוגדנים.

אבל בהפוך על הפוך, הזהות היהודית הברורה והזיקה לאוניברסיטה בליגת הקיסוס היו אולי חלק ממה שמשך את ניקסון כדי להראות שעכשיו כשהוא אוחז במשרה הגבוהה ביותר במדינה הוא יכול לגייס את האליטות ולשלוט בהן במקום רק להתנגד להן. אחרי ריאיון שטחי אחד, הוא הציע לקיסינג'ר את התפקיד ב־27 בדצמבר 1968, בפגישה שנערכה במשרדיו בתקופת המעבר, במלון פְּיֶיר המפואר במרכז מנהטן.

ההסבר של ניקסון להחלטתו ברור ולוגי: הוא רצה לנהל את מדיניות החוץ מתוך הבית הלבן. הוא ידע שקיסינג'ר שותף להשקפתו ולאמונתו שיש "לבודד את הגורמים המשפיעים על מאזן הכוחות העולמי ולהשפיע עליהם". הם הסכימו שמדיניות חייבת להיות "חזקה כדי להיות אמינה" וחייבת "להיות אמינה כדי להצליח". בפרט, יש לחשוב מחדש על המדיניות בווייטנאם ולהתייחס אליה בפרספקטיבה הנכונה כבעיה קצרת טווח, יש להחיות מחדש את נאט"ו ויש לבצע הערכה מחדש למדיניות כלפי סין.

לפי ניקסון, קיסינג'ר התמוגג מהאג'נדה הזאת אבל ציין שהנשיא יצטרך מערך ביטחון לאומי שיוכל לא רק לבצע תיאומים מדיניים אלא גם לפתח חלופות מדיניות. זה בדיוק מה שניקסון רצה: הוא יקבל את ההחלטות וקיסינג'ר המבריק יהיה יהודי החצר שיפתח את החלופות עבורו. ניקסון הודה שהשילוב בין בן החנווני מוויטִייר שבקליפורניה לבין הפליט מגרמניה של היטלר הוא "בלתי סביר" אבל דווקא ההבדלים ביניהם היו יכולים לדעתו ליצור שותפות שתצליח.

גם התיאור של קיסינג'ר את מינויו לתפקיד מדגיש את ההבדלים ביניהם. הוא מציין שהגיע ממחנה אחר, בין אם זה העולם האקדמי בהרווארד שבז לניקסון או העולם של נלסון רוקפלר, שראה בו אופורטוניסט חסר "חזון או אידיאלים הדרושים כדי לעצב את גורל האומה". אף על פי כן, ניקסון הציע לו הזדמנות של פעם בחיים. אם היה נשאר בגרמניה, אולי היה הולך בעקבות אביו ונעשה מורה בגימנסיה, אחת הקריירות היוקרתיות ליהודי שם. במקום זאת, נשיא ארצות הברית הציע לו הזדמנות להשפיע על היחסים הבינלאומיים, על פי התפיסות שהוא שקד לפתח בשנותיו כאיש אקדמיה וכמורה בהרווארד. גם אם הסתייג מהאישיות של ניקסון, סירוב לא בא בחשבון.

קיסינג'ר מתאר גם את ההסכמה המלאה בינו לבין ניקסון בכל הקשור לסלידה מהדרגים הבירוקרטיים במחלקת המדינה ומהעדפתם לשמירה על הסטטוס קוו.14 הם הסכימו שאת מדיניות החוץ יש לנהל מתוך הבית הלבן, ושעל קיסינג'ר לפתח גישה מערכתית שבה המדיניות קשורה לאינטרסים הלאומיים והאסטרטגיה מנחה את הטקטיקה ולא להפך.

לשניהם היו גם כמה תכונות אופי משותפות. שניהם ראו את עצמם כאאוטסיידרים. שניהם התקשו לתת אמון באחרים והיו בעלי חוסר ביטחון בסיסי, צמאים להיות מקובלים חברתית. וכפי שמבחין ניל פרגוסון, אחד הביוגרפים של קיסינג'ר, "שניהם היו רגישים ביותר לזלזול בערכם, במיוחד מטעם מי שהם החשיבו כאנשי הממסד".

קיסינג'ר בעצמו אישר בפני, "בעוד שאני לא יכולתי לעשות שום דבר בלי ניקסון, ניקסון היה מסוגל לעשות מעט מאוד בלעדי". במהלך עבודתו עם ניקסון בבית הלבן, קיסינג'ר למד שיש לו את כל היכולות להבין מה צריך לעשות, ואף יכולת לשכנע שחקני מפתח אחרים ללכת אחריו בשל התנהלותו המגושמת עם אנשים. התפקיד חסר התחליף של קיסינג'ר, כך הוא סיפר לי, היה לנסח את הרעיונות של ניקסון בדרך שתשכנע קובעי מדיניות אחרים ואת הציבור הרחב בנכונות התפיסות שלו.

קיסינג'ר וניקסון היו שותפים גם להבנה של חומרת האתגרים במערכת הבינלאומית שהם לוקחים על עצמם. ב־1968 ארצות הברית עדיין הסתגלה לרעיון שהיא כבר לא יכולה לשלוט במערכת הבינלאומית אך אין לה ברירה אלא להוביל אותה כדי להגן על האינטרסים שלה. במובנים רבים זה היה הרע שבזמנים. כפי שקיסינג'ר תיאר מאוחר יותר את המצב:

ברית המועצות בדיוק כבשה את צ'כוסלובקיה; לא התנהלו מגעים מכל סוג שהוא עם סין; הודו היתה מרוחקת; פעולות איבה התחוללו לאורך תעלת סואץ; וסוגיית וייטנאם פילגה את המדינה.

יחד, הם יחתרו לעצב מחדש את הסדר העולמי על ידי סיום המלחמה בווייטנאם, כינון של דטנט עם ברית המועצות, חיזוק של ברית נאט"ו והיחסים הטרנס־אטלנטיים ועל ידי המהלך בעל ההשלכות הגדולות ביותר, נרמול היחסים עם סין. מעל הכול, הצמצום התדמיתי הכרוך בהחזרת החיילים הביתה מווייטנאם דרש דיפלומטיה פעילה יותר במקומות אחרים כדי לפצות על דימוי החולשה שבתבוסה.

אבל בכל מה שקשור למזרח התיכון, השאיפות של ניקסון היו צנועות. הוא חשש מראש שהסכסוך הערבי־ישראלי עלול לגרור את המעצמות לעימות ולכן היה מוכן לעבוד עם ברית המועצות כדי למנוע הסלמה שכזאת. הוא גם רצה מאוד שארצות הברית תחדש את היחסים הדיפלומטיים עם מצרים ועם מדינות אחרות, שנותקו לאחר הניצחון של ישראל במלחמת ששת הימים. מעבר לכך, ניקסון לא ראה סיבה אסטרטגית משכנעת להקדיש למזרח התיכון מקום מיוחד בסדר העדיפויות, לנוכח הסוגיות הדחופות יותר שעל הפרק. הוא גם לא ראה שום הצדקה לעורר מאבק פוליטי פנימי מול תומכי ישראל.15

אינדיקציה מוקדמת לכך שניקסון לא נתן עדיפות גדולה למדיניות במזרח התיכון היתה החלטתו להשאיר את הנושא היחידי הזה לחלוטין בידיהם של ויליאם רוג'רס, המינוי שלו למזכיר המדינה, ושל ג'ו סיסקו. כסגן נשיא בתקופת ממשל אייזנהאואר, ניקסון התיידד עם רוג'רס שכיהן אז כתובע הכללי. רוג'רס עזר לניקסון להתמודד עם שערוריית הקרן החשאית לתרומות פוליטיות, שהגיעה לשיאה בנאום ה"צ'קֶרס" המפורסם מ־1952.16 ניקסון רחש כבוד לרוג'רס וסמך עליו והוא הרגיע את קיסינג'ר שזה יעבוד לטובתם כי רוג'רס הוא "בור מוחלט במדיניות חוץ" וכך תושג המטרה של ניקסון לנהל את המדיניות מתוך הבית הלבן.

אבל כדי להשיג זאת, ניקסון היה צריך לתת לרוג'רס משהו שיעסיק אותו. רוג'רס היה, כפי שהתרשם לאונרד גרמנט, היועץ המשפטי של ניקסון, "אדם מוערך בוושינגטון שלא יסתפק בתפקיד של קישוט דיפלומטי". ניקסון מסביר בזיכרונותיו בצורה קצת מתחכמת, "הרגשתי שהמזרח התיכון דורש תשומת לב מלאה ומקצועית". הוא אמר לקיסינג'ר, "לך ולי יש די והותר לעסוק בו עם וייטנאם, שיחות סאל"ט להגבלת נשק, הסובייטים, יפן ואירופה". בקרוב הוא יוסיף את סין לרשימה הזאת. ניקסון ראה את ההתעסקות במזרח התיכון כנטל מבחינה פוליטית פנימית. רוג'רס ישמש כשעיר לעזאזל, ואם ההדף הפוליטי מהקונגרס ומההנהגה היהודית־אמריקאית יהיה גדול מדי, ניקסון יתנער מכל מעורבות במדיניות של רוג'רס, כפי שעשה בכמה הזדמנויות. בינתיים הוא יצליח למקד את קיסינג'ר בסוגיות שעניינו את ניקסון באמת.

מעבר לכך, ניקסון כותב, "היתה לי תחושה שהרקע היהודי של קיסינג'ר יהיה לחיסרון עבורו בשלבים הראשוניים הרגישים של משא ומתן לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם מדינות ערב".

בספריו, קיסינג'ר מאשר שניקסון "לא ידע אם מוצאי היהודי יטה את שיקול הדעת שלי". הוא מציין שניקסון מנע את מעורבותו בנושאים הנוגעים למדיניות במזרח התיכון עד סוף 1971 מהסיבה הזאת. בעיני קיסינג'ר היה זה בעייתי ביותר שהבוס החדש שלו מטיל ספק בשיקול דעתו לגבי המזרח התיכון, ובעקיפין בנאמנות שלו לארצות הברית, בגלל מוצאו האתני. הוא היה נחוש לגבור על המחסום של ניקסון.

הבעיה תוחרף על ידי העלבונות האנטישמיים שקיסינג'ר ייאלץ לספוג מניקסון ומעוזריו האחרים. כפי שתיאר לאונרד גרמנט, יהודי נוסף בסגל הבית הלבן, "בבית הלבן התייחסו לקיסינג'ר כאל ילד פלא אקזוטי - טיפוס, אאוטסיידר. ההערכה שעמיתיו רחשו לו היתה כנה, אבל כך היו גם אינספור ההערות הלועגות למבטא ולסגנון שלו וכך היו גם ביטויי המחאה נגד הכוח היהודי שהיו חלק מהשיח האקראי בקרב המעגל הפנימי של ניקסון [...] קיסינג'ר מעולם לא היה יכול [...] להשיל את יהדותו".

בהתחשב בכוח ובאחריות שניקסון הקנה לו, ברור שקיסינג'ר היה מוכן לחיות עם ההשפלות של מה שהוא ראה בתור "אנטישמיות חברתית, הדעה הרווחת שיהודים הם עשירים ונכלוליים" של ניקסון. הוא מתאר את הדעות הקדומות של ניקסון לגבי יהודים, כליברלים שנאמנים לישראל מעבר לכל דבר אחר. למרות הגישה הזאת, הוא לא היה היהודי היחיד שניקסון מינה במעגל הפנימי של יועציו.17 וקיסינג'ר הבדיל בין האנטישמיות הרכה שבה נתקל בקבינט של ניקסון לבין הממסד הלבן הפרוטסטנטי.18

כפי שציין קיסינג'ר לעתים קרובות, "אתה לא יכול לאבד 13 מבני משפחתך בשואה בלי שתהיה לכך השפעה על זהותך". אבל הוא האמין שעליו להציג את האינטרסים היהודיים בהקשר של האינטרס האסטרטגי האמריקאי, "לא רק הגורל היהודי", וההמלצות המדיניות שלו הוצגו לפיכך במונחים האלה.19

הוא בהחלט חשש ממה שחשבו הלא יהודים על היהודים, והאמין שהמנהיגים היהודים־אמריקאים לא מספיק רגישים לכך. זה גרם לו להיות אפילו זהיר ומתגונן יותר כשעסק בנושאים בעלי השפעה על עתיד העם היהודי. "תמיד היה לי עניין מיוחד" בשמירה על קיומה של ישראל, אמר לי - והאירועים המתוארים בספר זה מעידים על כך - אבל הוא הבין שעליו להסוות את תמיכתו בישראל כי הוא היה חשוד מראש.

בבית הלבן בתקופת ניקסון קיסינג'ר פעל לעתים כדי להגן על עצמו מפני האשמות בנאמנות כפולה ודאג שהאף־בי־איי יצותת לחברי הצוות היהודים שלו כמו גם לעיתונאים היהודים בפמלייתו.20 במקרים אחרים, בשיחות בחדר הסגלגל, היה עליו לנקוט קו נוקשה יותר נגד אינטרסים יהודיים מאשר ניקסון עצמו והוא מתח ביקורת על מנהיגים בקהילה היהודית־אמריקאית. במקרה אחד מזעזע הוא מתח ביקורת על מחלקת המדינה שפרסמה הצהרה נגד היחס של השלטון הסובייטי כלפי האזרחים היהודים: "ההגירה של יהודים מברית המועצות אינה מטרה של מדיניות החוץ האמריקאית", אמר לניקסון. "ואם יכניסו יהודים לתאי גזים בברית המועצות, זה לא עניין אמריקאי [...] אולי זה עניין של זכויות אדם".

אבל בכל הנוגע למדיניות במזרח התיכון, קיסינג'ר אימץ גישה אסטרטגית. המטרה שלו היתה ברורה: קידום של סדר מזרח תיכוני בהובלה אמריקאית המבוסס על שותפויות עם המעצמות האזוריות הקיימות, שהן איראן בהנהגת השאה, ישראל וכן מצרים, לאחר שיחלץ אותה מהמחנה הסובייטי.

כך הוא יוכל ליישב בין הזהות היהודית שלו לבין האינטרסים הלאומיים של ארצות הברית. ובתוך כך, הוא יעזור להבטיח את קיומה של המדינה היהודית בכך שיספק יסוד הגיוני לתמיכה האמריקאית, שלפי תפיסתו יחזיק מעמד יותר מהערכים "היהודיים־נוצריים" שהאמריקאים חולקים עם ישראל. כפי שהוא מסביר בספריו, "ביטחון ישראל יישמר באופן הטוב ביותר על ידי עיגונו לאינטרס אסטרטגי של ארצות הברית, לא לרגשות של יחידים [ההדגשה לא במקור]". וזה בדיוק מה שהוא נערך לעשות, ותוך כדי כך יצר ברית בין ארצות הברית לישראל, שעוזרת להבטיח את קיומה של ישראל בסביבה עוינת הרבה אחרי שעזב את הזירה.

רוג'רס יקבל את המנדט על המזרח התיכון, אבל בתוך שלוש שנים קיסינג'ר יצליח לחטוף ממנו את השליטה תוך מחלוקת אישית קשה, שתגיע לעתים עד כדי הסחת דעתו של ניקסון.21 במהלך האירועים הצליח קיסינג'ר לגבור בשיטתיות על החששות של הבוס שלו מפני השפעת זהותו היהודית, אך מעולם לא העלים אותם.

עם זאת, המחלוקת עם רוג'רס היתה גם חוויית למידה חשובה עבור קיסינג'ר. כשרגשות של זהות ואמביציה יעוררו את יצריו ויניעו אותו לפעולה, הוא יבין כיצד לגשת לפוליטיקה של המזרח התיכון על תהפוכותיה, כשהוא מנצל את האירועים באזור, את קרבתו לנשיא ואת ההבנה של סדרי העדיפויות של ניקסון ואת נטיותיו לחתור תחת מזכיר המדינה ולתמרן אותו. כשהצליח להביא לכך שרוג'רס יוחלף, מלחמת יום הכיפורים כבר פרצה, אבל עד אז כבר פיתח אסטרטגיה מחושבת ומפורטת כדי להפוך את המשבר העמוק להתחלה דרמטית עבור דיפלומטיית השלום האמריקאית.

5. בפשטות, קיסינג'ר טען שאין היגיון אסטרטגי להתכונן רק למלחמה גרעינית מלאה בהתחשב בחורבן שמלחמה כזאת עלולה להמיט על המין האנושי, כי זה יגביל מאוד את היכולת האמריקאית להגיב לתוקפנות סובייטית ברמות שאינן מלחמה מלאה. במקום זאת, ארצות הברית צריכה להיערך לשימוש בנשק גרעיני טקטי כדי להיות במצב טוב יותר להתמודדות עם אתגרים סובייטיים מוגבלים יותר במלחמות מקומיות.

6. בראש צוות החשיבה עמד גורדון דין, לשעבר ראש המועצה לאנרגיה אטומית, והוא כלל את פול ניצה, לשעבר מנהל תכנון המדיניות במחלקת המדינה והמחבר של "68-NSC" (מסמך של המועצה לביטחון לאומי שהמליץ על היערכות למלחמה הקרה), רוברט ר' בואי, שכיהן אז כמנהל תכנון המדיניות, דיוויד רוקפלר והגנרל ג'יימס מ' גאווין.

7. במהלך השנים השתתפו 600 סטודנטים זרים בסמינר הבינלאומי. חלק מהמשתתפים היו למנהיגים במדינותיהם, כולל יסוהירו נקסונה ביפן, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן בצרפת, מוסטפה בוּלנט אג'וויט בטורקיה, ליאו טינדמנס בבלגיה, מאהאטיר בן מוחמד במלזיה ויגאל אלון בישראל.

8. בזיכרונותיו, ניקסון מציין כי "בימים האחרונים של הקמפיין [...] קיסינג'ר סיפק לנו מידע לגבי הפסקת ההפצצות". קיסינג'ר אומר בזיכרונותיו שהקמפיין יצר איתו קשר. הוא אמר להם שיש סבירות גבוהה להפסקה בהפצצות ממש בסמוך לבחירות, וייעץ לא לעשות מזה עניין. הוא אומר שהם בדקו את ההערכה הזאת "עוד פעם או פעמיים במהלך הקמפיין". ראו: Richard Nixon, RN: The Memoirs of Richard Nixon (New York: Grosset & Dunlap, 1978), 340 וכן Henry Kissinger, White House Years (Boston: Little, Brown, 1979), 11.

9. בנובמבר 1973 אמר קיסינג'ר למלך חוסיין, "קיימת מנטליות ערבית שיש בה מין רומנטיות. זה מושך אבל מוביל לחוסר סבלנות. רעיון שצץ יום אחד נהפך להצעה למחרת ולתוכנית ביום שאחר כך". ראו: תזכיר שיחת טלפון (ת' טל') בין קיסינג'ר למלך חוסיין, 8 בנובמבר 1973, KT00893, NSA.

10. במילה "ספונטניות" קיסינג'ר התכוון שלא יהיה צורך כל הזמן להכריח את המדינות במערכת להישמע לכללי המשחק. במקום זאת, הן יעשו את הדבר הנכון בגלל "קונצנזוס ערכי".

11. החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם התקבלה לאחר המלחמה ב-1967. היא תיארה את העקרונות שעל שני הצדדים בסכסוך הערבי-ישראלי לכבד כדי להגיע לשלום. עקרונות אלה כללו את אי-הקבילות של כיבוש שטחים בכוח. על פי ההחלטה הציפייה מישראל היא שתיסוג משטחים (לא מהַשטחים) שנכבשו ביוני 1967 בתמורה לשלום. עם זאת, עד להשגת מהלך הדדי כזה במשא ומתן, הוסכם שישראל תישאר בשליטה על אותם שטחים כבושים.

12. האופן שבו תיאר קיסינג'ר את מטרניך רמז על היכולת המפורסמת שלו לתאר מדינאים ופוליטיקאים שאיתם התמודד בהמשך כמזכיר המדינה: "דמותו כמו נלקחה מעולם הרוקוקו, מורכבת, בעלת קימורים מעודנים, כולה פני שטח, כמו פריזמה שעובדה ביד אמן. פניו היו עדינות אך ללא עומק, שיחתו מבריקה אך בסופו של דבר חסרת רצינות. מקומו הטבעי היה גם בחוגים החברתיים וגם בקבינט, בעל חן וקלילות, הוא היה אידיאל האצולה של המאה ה-18 שהצדיקה את עצמה לא באמצעות האמת שלה אלא בעצם קיומה". ראו: Henry Kissinger, A World Restored: Metternich, Castlereagh and the Problems of Peace, 1812-1822 (Brattleboro, VT: Echo Point Books and Media, 2013), 8-9.

13. ידוע שבמהלך הקמפיין קיסינג'ר תקף את ניקסון על "הרדידות" שלו והתייחס אליו כאל "אדם חלול" וכאל "רשע". אחרי שניקסון זכה במועמדות, קיסינג'ר הביע "ספקות כבדים" בריאיון עם אמט יוז: "האדם הוא כמובן צרה צרורה [...] למרבה המזל אין מצב שהוא ייבחר - או שכל המדינה תהיה בצרה צרורה". הוא אמר לחברים רבים, "האדם לא כשיר להיות נשיא". ניקסון זוכר שהוא התייחס לכל הדיבורים האלה כאל "פוליטיקה". ראו: Walter Isaacson, Kissinger (New York: Simon & Schuster, 1992), 127-128.

14. הסלידה של ניקסון ממחלקת המדינה הגיעה מניסיונו כסגן הנשיא של אייזנהאואר, כשראה איך הסגל שם מתמרן את הנשיא וחותר תחתיו. הגישה של קיסינג'ר הושפעה מהמחקרים שלו בתחום ההיסטוריה: "רוב המדינאים הדגולים היו נתונים במאבק תמידי עם המומחים במשרדי החוץ שלהם". ראו: Henry Kissinger, White House Years (Boston: Little, Brown, 1979), 39.

15. ניקסון אותת על כך בשלב מוקדם. מיד לאחר שנבחר, בדצמבר 1968, הוא שלח את המושל ויליאם סקרנטון למזרח התיכון. מיריחו הצהיר סקרנטון שחשוב לארצות הברית להיות יותר "מאוזנת" כדי שתוכל "להתמודד עם כל המדינות באזור ולא בהכרח להעדיף אחת". כשעצר ברומא בדרכו הביתה, הוא הודיע שהממשל החדש יגבש תוכנית שלום למזרח התיכון. ובאופן בולט, אחרי שעדכן את ניקסון על נסיעתו, סקרנטון חזר על המטרה של "התייחסות מאוזנת". זה עורר מהומה בישראל ובקרב מנהיגים יהודים-אמריקאים, כי משמעות הדבר היתה שישראל תקבל יחס שווה ליריבותיה הערביות. רונלד זיגלר, דוברו של הנשיא הנבחר, הרחיק באופן מיידי את ניקסון מהאמירות של סקרנטון. ראו: "Scranton's View Draws Disapproval", New York Times, December 12, 1968.

16. אחרי שניקסון עזב את הפוליטיקה, למשך תקופה קצרה שניהם עבדו על עניינים משפטיים בניו יורק. רוג'רס עבד עבור "דווייט, רויאל, האריס, קגל וקאסקי". ניקסון עבד עבור "מאדג', סטרן, בולדווין וטוד".

17. לאונרד גרמנט היה היועץ המשפטי של ניקסון, ויליאם סאפַייר היה כותב הנאומים הראשי שלו וארתור ברנס היה נגיד הבנק הפדרלי.

18. מידת העוינות של ניקסון ליהודים מתועדת בהקלטה של דיון בחדר הסגלגל עם ג'ון קונלי, שהיה שר האוצר של ניקסון. ניקסון דיבר על חוסר האמינות של "קליקה איומה של יהודים ליברלים" ונשבע לצמצם את נוכחותם בתקופת כהונתו השנייה. קונלי עודד אותו לעשות כן. ראו: George Lardner Jr., "Nixon Defended Envoy's Groping," Washington Post, March 1, 2002.

19. בריאיון מ-2016 עם המחבר הסביר קיסינג'ר, "לא היה אפשרי לחיות בשולי השואה מבלי להרגיש אחריות. מעולם לא התכחשתי לזאת". בריאיון עם דניס רוס הסביר כי בעוד שהוא חש שותפות גורל עם העם היהודי, דעותיו נטו בכיוון שגרם לו להיתפס כמשקף את האסטרטגיה האמריקאית ולא רק את הגורל היהודי. "מידת ההשפעה שלנו על עיצוב המדיניות היתה תלויה במידת יכולתנו לשכנע את אלה שעבדנו איתם בטיב האינטרסים האסטרטגיים העולמיים והאמריקאיים". ראו: ריאיון של אינדיק עם הנרי קיסינג'ר, 15 בינואר 2016, וכן "Dr. Henry Kissinger-Plenary with Ambassador Dennis Ross," Jewish People Policy Institute, June 7, 2015.

20. הציתותים כללו את קווי הטלפון של מורט הלפרין, אנתוני לייק והלמוט זוננפלד מהסגל של קיסינג'ר, וכן ויליאם ביצ'ר, הנרי ברנדון, מרווין קאלב וג'ו קראפט מהתקשורת.

21. ראש הסגל של ניקסון, בוב הולדמן, תיעד ביומניו מספר מקרים שבהם ניקסון התקשר אליו כדי להתלונן על האובססיה של קיסינג'ר לרוג'רס. גם להולדמן נמאס מהאיומים החוזרים ונשנים של קיסינג'ר להתפטר אם לא יפטרו את רוג'רס. עם זאת הוא הזדהה באופן מהותי עם קיסינג'ר וכתב שיש "הצדקה מסוימת" לחשש שלו לגבי הנאמנות של רוג'רס. בעוד שניקסון ראה זאת כתמרון של קיסינג'ר במטרה להשיג שליטה על נושא המזרח התיכון, הולדמן ציין כי "רוג'רס בבירור חותר כדי להכניס להנרי". ראו: H. R. Haldeman, The Haldeman Diaries: Inside the Nixon White House (New York: G. P. Putnam, 1994), 103, 145.