בת המעמקים

פתח דבר

המסע שלי אל מתחת לפני המים התחיל ב־2008 בלב היבשה, בבולוניה שבאיטליה. הגעתי לשם ליריד ספרי ילדים ונוער, קצת לפני מועד היציאה לאור המתוכנן של "הקרב על המבוך" ו"39 הרמזים: מבוך העצמות". בזמן ארוחת ערב במרתף מסעדה, בחברת ארבעה־עשר מבכירי ההוצאה לאור של דיסני, נשיא המחלקה הסתובב אליי ואמר, "ריק, יש איזשהו נכס אינטלקטואלי קיים של דיסני שהיית רוצה לכתוב עליו?" לא היססתי רגע ואמרתי, "'עשרים אלף מיל מתחת למים'." נדרשו לי שתים־עשרה שנים נוספות לפני שהרגשתי מוכן לכתוב גרסה משלי לסיפור, אבל עכשיו אתם מחזיקים אותה בידיכם.

*

מי הוא קפטן נמו? (לא, לא הדג המצויר)

אם אתם לא מכירים את קפטן נמו המקורי, מדובר בדמות שברא הסופר הצרפתי ז'ול ורן במאה התשע־עשרה. ורן כתב עליו בשני ספרים, "עשרים אלף מיל מתחת למים" (1870) ו"אי התעלומות" (1875), שבהם מפקד נמו על הצוללת המשוכללת בעולם, ה"נאוּטילוּס".

קפטן נמו היה אדם חכם, משכיל, בעל גינונים ועשיר כקורח. הוא היה גם אדם זועם, מריר ומסוכן. דמיינו לעצמכם שילוב של ברוס ויין, טוני סטארק ולקס לות'ר. נמו, ששמו המקורי היה הנסיך דקר, נאבק בממשל הקולוניאלי הבריטי בהודו. בתגובה הרגו הבריטים את אשתו וילדיו. זה היה סיפור המקור של דקר כגיבור־על/נבל־על. הוא שינה את שמו לנמו, אשר בלטינית משמעותו "אף אחד" (למעריצי המיתולוגיה היוונית: זאת היתה קריצה לסיפור של אודיסאוס, אשר אמר לקיקלופ פוליפמוס ששמו "אף־אחד־לא"). נמו הקדיש את שארית חייו להטלת אימה על המעצמות האירופיות הקולוניאליות, הטביע ובזז את הספינות שלהן ועורר בהן פחד מפני "מפלצת ימית" רבת־עוצמה שהיתה למעשה הנאוטילוס.

מי לא היה רוצה בכוח כזה? כילד, בכל פעם שקפצתי לאגם או אפילו לבריכת שחייה, אהבתי לדמיין שאני קפטן נמו. יכולתי להטביע ספינות אויב ללא חשש, להסתובב בכל רחבי העולם בלי שיבחינו בי, לחקור מעמקים שאיש לא ביקר בהם מעולם ולגלות חורבות מופלאות ואוצרות שמחירם לא יסולא בפז. יכולתי לצלול לממלכה סודית משלי, ואף פעם לא לחזור אל העולם שמעל פני המים (שממילא היה די נורא). לימים, כשכתבתי על פרסי ג'קסון, בנו של פוסידון, אין ספק שהחלומות בהקיץ הישנים שלי על קפטן נמו והנאוטילוס היו חלק גדול מהסיבה לכך שבחרתי לעשות את פרסי חצוי של הים.

אני מודה בכנות שהתקשיתי לצלוח את הספרים של ורן כשהייתי ילד. אבל כן נהניתי מהמהדורות המאוירות שהיו לדוד שלי, ואהבתי לצפות בגרסת דיסני ל"עשרים אלף מיל מתחת למים" — אפילו בחלקים הקיטשיים כמו כשקירק דאגלאס רוקד ושר, או כשדיונון הגומי הענקי תוקף את הצוללת. רק כשהתבגרתי הבנתי כמה עשירים ומורכבים היו הסיפורים המקוריים. נמו היה אפילו יותר מעניין משחשבתי. והתחלתי לראות פרצות מסוימות בסיפור, שבהן השאיר ורן מקום להמשך אפשרי...

*

למה עדיין יש לקפטן נמו חשיבות כיום?

ורן היה אחד מכותבי המדע הבדיוני הראשונים. במבט לאחור מהמאה העשרים ואחת קשה לפעמים להעריך עד כמה מהפכניים היו הרעיונות שלו, אבל ורן דמיין טכנולוגיה שתהפוך למציאות רק מאות שנים אחר כך. צוללת בעלת מקור כוח עצמאי, שמסוגלת להקיף את כדור הארץ ללא צורך לעגון לשם הצטיידות באספקה? בלתי אפשרי! ב־1870 צוללות עדיין היו המצאה חדשה — קופסאות פח מסוכנות שסביר יותר שיתפוצצו על כל צוותן מאשר שישלימו הקפה של העולם. את "מסביב לעולם ב־80 יום" כתב ורן בתקופה שבה לא היה אפשרי לעשות דבר כזה, ועם ההישג של "מסע אל בטן האדמה" הטכנולוגיה האנושית עדיין לא מסוגלת להתמודד, אם כי יום אחד, מי יודע?

יצירות המדע הבדיוני הטובות ביותר מסוגלות לעצב את האופן שבו מדמיינים בני האדם את עתידם. איש אינו משתווה לז'ול ורן מהבחינה הזאת. כבר במאה התשע־עשרה הוא הראה אילו דברים אפשריים, והאנושות עמדה באתגר. כשאנשים מדברים על המהירות שבה מסוגלים מטוס או ספינה להקיף את העולם, הם עדיין משתמשים ב"מסביב לעולם בשמונים יום" כאמת מידה. בתקופה ההיא שמונים יום היו פרק זמן קצר להדהים להקיף את העולם. היום אפשר לעשות את זה בפחות משמונים שעות במטוס, ופחות מארבעים יום בדרך הים.

"מסע אל בטן האדמה" של ורן סיפק השראה לדורות של חוקרי מערות ודחף מהנדסים להבין את האופן שבו מתפקדות שכבות הסלע של כדור הארץ.

קפטן נמו, לעומת זאת, העלה את המודעות לחשיבותם של האוקיינוסים לעתיד כדור הארץ. אנחנו יודעים שרוב שטחי כדור הארץ מכוסים במים, וש־80 אחוזים משטחי האוקיינוסים עדיין לא נחקרו. היכולת להבין כיצד לנצל את כוחו של הים, וכיצד לחיות לצד כוחו של הים בזמן שהאקלים שלנו משתנה, עשויה להיות המפתח להישרדות המין האנושי. את כל זה חזה ורן בספריו.

נמו והצוות שלו הצליחו לחיות באופן עצמאי בלי לעלות אף פעם ליבשה. הים סיפק את כל צורכיהם. ב"עשרים אלף מיל מתחת למים", נמו מסביר לאָרוֹנַקְס שהנאוטילוס מופעלת כולה באמצעות חשמל ושואבת את כוחה מהים. ב"אי התעלומות", סיירוס הרדינג מעלה את ההשערה שכאשר יאזל הפחם, בני האדם ילמדו לשאוב אנרגיה מהמימן המצוי בשפע בים. אנשים עדיין מנסים להשיג את המטרה הזאת, וזו אחת הסיבות לכך שהחלטתי שנמו פיצח את סודות ההיתוך הקר.

ב"עשרים אלף מיל מתחת למים", הצוות של נמו משתמש ברובי לֵיידֶן חשמליים, כלי נשק יעילים ואלגנטיים יותר מרובים רגילים. יש להם הון כמעט בלתי מוגבל בזכות כל הספינות הטרופות שבזזו. הם גילו את סודות החקלאות התת־ימית, כך שאין להם מחסור במזון. וחשוב מכול, הם חופשיים. הם אינם כבולים לחוקי אף מדינה ויכולים לבוא וללכת כרצונם. הם לא מצייתים לאיש מלבד נמו. האם זה דבר טוב או רע? אני מניח שזה תלוי בדעתכם על נמו!

החשיבות של האוקיינוס והחשיבות שבלדמיין פיתוחים טכנולוגיים חדשים — אלה הן סיבות נהדרות לקרוא את ז'ול ורן גם בימינו. אבל יש עוד שיקול משמעותי אחד. ורן עיצב את קפטן נמו כנסיך הודי, שאנשיו סבלו ממוראות הקולוניאליזם האירופי. באמצעות הדמות שלו ורן בוחן רעיונות שיש להם חשיבות היום בדיוק כמו בתקופה הוויקטוריאנית. איך למצוא קול וכוח כשהחברה שוללת ממך את הזכויות האלה? איך להילחם באי־צדק? מי זוכה לכתוב את ספרי ההיסטוריה ולהחליט מי היו ה"טובים" ומי ה"רעים"? נמו הוא פורע חוק, מורד, גאון, מדען, חוקר, שודד־ים, ג'נטלמן, "מלאך נקמות". הוא אדם מורכב, ולכן כיף מאוד לקרוא עליו. חשבתי שיהיה מרתק להמשיך את המורשת שלו עד המאה העשרים ואחת ולבחון כיצד יתמודדו הצאצאים שלו עם כל זה כעבור שנים רבות.

מה אתם הייתם עושים אם כל עוצמתה של הנאוטילוס היתה עומדת לרשותכם? אני מקווה ש"בת המעמקים" יעורר בכם השראה לחשוב על הרפתקאות משלכם, כפי שעשה ז'ול ורן עבורי. תתכוננו לקפוץ למים. אנחנו צוללים!