גאות ושפל

ברצינות?

אני נכנסת פנימה לחמש דקות וזה מה שמחכה לי?

כשגיליתי שהגבר שעבר לגור כאן הוא רווק, וראיתי כמה מהשיפוצים היקרים שנעשו בבית, כולל הדֶּק הדו־מפלסי, חששתי שמשהו כזה עלול לקרות.

הבית הכפרי שלו — אף שהמילה ׳כפרי׳ כבר לא הולמת אותו — נמצא ממש מולי, בקצה השני של המפרץ הקטן באגם ספֵּנס. פרנק והרייט, הבעלים הקודמים, החליטו למכור ולעבור לגור קרוב יותר לנכדים. הצטערתי שעזבו. הם חיו כאן למעלה מעשרים וחמש שנה והיו מקור מצוין למידע מאז שקניתי את הבית לפני כמה שנים.

הפעילות היחידה שהמפרץ הקטן והפרטי שלנו ראה אי פעם הייתה התזות המים וקולות הצחוק של הנכדים שלהם כשהגיעו לבקר, אבל בימים הספורים מאז שהבחור החדש עבר לגור כאן, לא הפסקתי לשמוע את טרטור סירת המנוע הארורה שלו. אותה סירה שראיתי לפני רגע את החברה שלו קופצת מתוכה בצווחות. בהחלט לא מה שהייתי משווה לצליל המתוק של ילדים משחקים. ואני חשבתי שברגע שייעלמו צוותי הבנייה אוכל להתחיל ליהנות שוב משלוות הבדידות. נראה שלא.

בניגוד בולט לבית הגדול שמעבר לאגם, הבית שלי הוא רק בקתת עץ קטנה עם חדר שינה אחד, וקיאק וסירת קאנו ישנה הקשורים למזח העתיק שלי. אני אוהבת את חלקת האלוהים הקטנה שלי, עם הכלב שלי, עם טבע פראי מאחוריי ונופים יפים לפניי, ועדיין קרוב מספיק לציוויליזציה. המכולת המקומית אפילו עושה משלוחים עד לקצה שביל הגישה שלי. זה מושלם.

המקום האהוב עליי הוא המרפסת המרושתת שלי, שבה אני יכולה ליהנות מניחוח עצי האורן, להרגיש את הבריזה מהאגם ולהאזין לקולם של קורמורן או צוללן צפוני חולפים, בלי שהחרקים יאכלו אותי. יש לי שולחן עבודה קטן, שעליו אני לפעמים אוכלת את ארוחת הערב שלי או פותרת תשבצים. על הספה הזוגית הישנה, המרופדת בעור בלוי, ביליתי מנוחות צהריים רבות, בדיוק כמו שגריפין עושה כרגע.

נתז מים גדול מחלץ מגריף נביחה ישנונית, ואני מביטה לעבר המזח שבצידו השני של המפרץ. השכן החדש שלי כנראה הצטרף לאורחת שלו במים. אם לא הייתי יודעת אחרת, אפשר היה לחשוב שהוא רוצח אותה, לפי הדרך שבה היא צווחת וצורחת.

אני קורעת מהם את עיניי בנחישות ומתמקדת בכריך שלי ובספר החדש שאני קוראת, ואילו הכלב חוזר לישון. ממש ציפיתי לספר הזה שהופיע בקינדל שלי הבוקר. כל בוקר הוא קצת כמו חג המולד עבורי כשאני פותחת את הקינדל שלי, הודות לכל הספרים שאני דואגת להזמין מראש.

החיים בהחלט השתפרו מאז שהתקנתי את הנתב האלחוטי. החיבור לעולם הגדול הופך את החיים בבדידות יחסית להרבה יותר קלים וגם פשוט יותר לשמור על קשר עם האנשים המעטים שאכפת לי מהם. אני לא אוהבת לדבר בטלפון, בלשון המעטה, והאישה היחידה שאני מדברת איתה באופן קבוע היא סטֵפי. מסיבה כלשהי אני תמיד בולעת את הלשון ונקלעת למבוכה, ומעדיפה פי כמה להניח לאצבעות שלי לדבר.

צחקוק מושך את תשומת ליבי והפעם אני מקבלת הצצה הגונה. אני בטוחה שראיתי את הבלונדינית נכנסת למים בבגד ים, אבל היא עירומה כביום היוולדה כשהיא מטפסת בסולם שבצד המזח. הגוף שלה הוא תמונה של שלמות, עם רגליים ארוכות ושזופות, ירכיים עגלגלות, וזוג שדיים מרשימים המאתגרים את כוח המשיכה — ואני מוכנה להתערב שהטבע לא היה שותף ביצירתם. הגורם לצחקוק הוא כנראה הגבר מאחוריה, שנראה נושך עכשיו את ישבנה? אלוהים אדירים! סומק חמים מתפשט על צווארי כשהשכן שלי יוצא מהאגם. ידעתי שהוא גדול, שמתי לב לכך, אבל לא היה לי מושג עד כמה גדול — בכל מקום!

אני זזה באופן אינסטינקטיבי מעט אחורה בניסיון להסתתר, אם כי אני די בטוחה שהם לא יכולים לראות אותי. לא שאני חושבת שיהיה אכפת להם במיוחד, כי אני צופה בו מושך אותה למקום שבו הוא כורע על המזח. גבו הרחב, עדיין רטוב, זוהר בשמש. אפילו מכאן אני רואה את שרירי הישבן שלו מתכווצים כשהוא מניף את אחת מרגליה של האישה מעבר לכתפו. אוי, אלוהים.

ידיה נאחזות בראשו הכהה, הטמון עכשיו בין רגליה, ראשה נזרק לאחור והיא גונחת חזק כל כך שהקול נישא על פני המים עד לכאן. אני מהופנטת. אני חושבת שעליי להיכנס פנימה, אבל אני לא יכולה להפסיק להסתכל. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה ש... לעזאזל, מה אני אומרת? אני די בטוחה שמעולם לא חוויתי שום דבר דומה לטיפול היסודי שהאישה הזאת מקבלת.

אני מניחה את היד שלי על החזה ומרגישה את ליבי פועם חזק, ואז ידי מחליקה אל השד, כמעט מעצמה. פטמותיי מתקשות ונצמדות אל בד הגופייה הישנה. ברגע שאני מפשילה את הגופייה וחושפת את השד, רוח מלטפת את הבליטה הזקורה ושולחת זרמים היישר לליבת גופי.

עכשיו הוא מניח אותה בזהירות על הקרקע ומשתרע על גופה, התחת הלבן והמוצק שלו בולט על רקע גופו השזוף. אני כמעט מרגישה את החדירה אל גופי כשאני צופה באגן שלו נע קדימה, הישבן המוצק שלו מתכווץ כשהוא חודר אליה. אני מתנשמת כשהיד שלי עוטפת את השד החשוף וצובטת, כמעט בהיסח דעת, את הפטמה. אני רואה אותו מתרומם על זרועותיו, שרירי כתפיו מרשימים כשהוא מחזיק את עצמו מעל גופה ושוקע לתוכה בעוצמה הולכת וגוברת.

אני מרגישה שאני צופה בסצנה אסורה — טאבו — וארוטית להפליא.

בפרטיות של המרפסת הסגורה שלי, אני צופה בשכן מזיין את האורחת שלו וגופי משתוקק כמו שלא השתוקק מעולם, מתייסר בכמיהה לשחרור. ידי השנייה מחליקה מתחת לרצועת הגומי של פיג׳מת הפלנל שלי, נדחפת דרך הקפלים החלקלקים ומוצאת בקלות את העדות הרטובה לתשוקתי. הקולות המשולהבים של האישה גוברים על הנהמות שמשמיע המאהב שלה, ואצבעותיי מחככות בפראות את החמימות הפועמת בין רגליי. אני מרגישה במעורפל את הלחץ המוכר מתפתל ונבנה, עד שמראה אגנו המשתולל וקולות העונג הרמים שהוא משמיע בשעה שהוא גומר מוליכים אותי אל השיא.

לא התכוונתי להשמיע קול, אבל כנראה השמעתי, כי בתוך שניות הוא קם על רגליו, מושך את בת לווייתו ודוחק בה להיכנס פנימה, ואז מסתובב. כשידיו על המותניים ורגליו מפושקות מעט, הוא עומד חשוף ללא בושה ובוהה לכיווני.

אני חומקת עוד יותר אחורה, אל צילה של המרפסת שלי. האם הוא יכול לראות אותי?

אני עוצרת את הנשימה וממתינה עד שהוא סוף־סוף מסתובב ונכנס בעקבותיה אל הבית. אני נחפזת הביתה, הכלב בעקבותיי, וסומק של מבוכה צורב את פניי.

אני מציצנית.