גבירת הנהרות

טירת בּוּרווּאָר, ליד אָרַאס, צרפת, קיץ-חורף 1430

היא יושבת, שלל המלחמה המשונה הזה, זקופה כמו ילדה צייתנית, על שרפרף קטן בפינת התא שלה. לרגליה שאריות ארוחת הערב שלה, על מגש פיוטר שמונח על הקש. שמתי לב שדודי שלח נתחי בשר משובח, ואפילו לחם לבן משולחנו שלו; אבל היא אכלה מעט. אני מגלה שאני נועצת בה את עיניי – מעבירה את מבטי ממגפי הרכיבה הנעריים שלה ועד למצנפת הגברית המכסה את שערה החום הקצר, כאילו הייתה חיה אקזוטית שנלכדה להנאתנו, כאילו מישהו שלח גור אריות כל הדרך מאתיופיה כדי לשעשע את משפחת לוקסמבורג הנעלה, ולצרף אותו לאוסף שלה. גבירה שהייתה מאחוריי הצטלבה ולחשה: "האם זו מכשפה?"

אינני יודעת. איך אפשר לדעת בכלל?

"זה מגוחך", אומרת באומץ הדודה רבתא שלי. "מי הורה לכבול בשלשלאות את הילדה האומללה? פתחו את הדלת מיד".

מיד נשמע מלמול מבולבל של גברים המנסים להעביר את האחריות מהם והלאה ואחר כך מסובב מישהו את המפתח הגדול שבדלת התא ודודה רבתא שלי צועדת פנימה. הנערה – שנראית כבת שבע עשרה או שמונה עשרה, מבוגרת ממני בשנים אחדות בלבד – מרימה את מבטה מבעד לפוני העקום שלה, בעת שדודה רבתא שלי מתייצבת מולה, ואז היא נעמדת לאט על רגליה, מסירה את כובעה וקדה קידה קטנה וגמלונית.

"אני ליידי ז'יאן, הגבירה מלוקסמבורג", אומרת דודה רבתא שלי. "וזו טירתו של הלורד ג'ון מלוקסמבורג". היא מחווה בידה לעבר דודתי: "זוהי אשתו, גבירת הטירה, ז'יאן מבֶּת'וּן, וזוהי אחייניתי מהדרגה השנייה, ז'אקטה".

הנערה מביטה בכולנו במבט יציב ומנידה בראשה לעבר כל אחד מאיתנו. כשהיא מביטה בי, אני מרגישה שהיא מושכת את תשומת לבי, הרגשה מוחשית כמו רפרוף קצות אצבעות בעורפי, כמו לחישת קסם. אני תוהה אם מאחוריה אכן נמצאים, כפי שהיא טוענת, שני מלאכים מלווים, ואם את נוכחותם אני חשה.

"את יכולה לדבר, נערה?" שואלת דודה רבתא שלי את הנערה שאינה פוצה את פיה.

"הו כן, גברתי", משיבה הנערה במבטא הכבד של חבל שמפאניה. הבנתי שנכון מה שמספרים עליה – היא אומנם עמדה בראש צבא והכתירה מלך, אך היא לא יותר מאשר בת איכרים. "האם תבטיחי לי שלא תברחי אם אורה להסיר את השלשלאות מעל רגלייך?"

היא היססה, כאילו זכות הבחירה בידה. "לא, אני לא יכולה".

דודה רבתא שלי מחייכת. "את מבינה מהי הצעת חנינה? אני יכולה לשחרר אותך, ותוכלי לגור איתנו כאן, בטירה של אחייני, אבל את חייבת להבטיח שלא תברחי".

הנערה מסבה את ראשה ומקמטת את מצחה. נדמה כאילו היא מקשיבה לעצה ממישהו. אחר כך היא מנענעת בראשה. "אני יודעת מהי חנינה כזאת. זה כשאביר אחד מבטיח משהו לאביר שני. יש להם חוקים כאילו היו במשחק דו-קרב ברכיבה. אני לא כזאת. דבריי הם אמת, לא שורות בשיר של טְרוּבָּדוּר. וזה אינו משחק בשבילי".

"נערה, חנינה איננה משחק!" מתערבת דודה ז'יאן.

הנערה מביטה בה. "ודאי שהיא משחק, גברתי. בני האצולה אינם מתייחסים ברצינות לעניינים האלה. הם אינם רציניים כמוני. הם משחקים במלחמות וממציאים כללים. הם יוצאים על סוסיהם וזורעים הרס בכפרים של אנשים טובים וצוחקים בזמן שגגות הקש בוערים. מלבד זאת, אני לא יכולה להבטיח הבטחות. כבר נתתי את הבטחתי".

"לזה שקורא לעצמו שלא בצדק מלך צרפת?"

"למלך השמים".

דודה רבתא שלי מהרהרת לרגע. "אומר להם להסיר מעליך את השלשלאות ולשמור עליך כדי שלא תברחי, ואז תוכלי לבוא ולשבת איתנו במגוריי. אני חושבת שעשית מעשה גדול מאוד למען ארצך ונסיכך, ז'אן, גם אם שגוי. ואני לא מוכנה לראותך כאן, תחת קורת גגי, כבולה בשלשלאות".

"תאמרי לאחיינך לשחרר אותי לחופשי?"

דודה רבתא שלי מהססת. "אינני יכולה לצוות עליו, אבל אעשה כמיטב יכולתי לשלוח אותך בחזרה לביתך. מכל מקום, לא אתן לו להסגיר אותך לידי האנגלים".

הנערה נרעדת למשמע המילה אנגלים, ומסמנת את סימן הצלב, כשהיא טופחת על ראשה ועל חזה באורח מגוחך ביותר, כמו שאיכר מצטלב בשם השטן. אני מחניקה צחוק. פעולה זו מושכת אליי את מבטה הקודר של הנערה.

"הם רק אנשים בשר ודם", אני מסבירה לה. "לאנגלים אין שום כוח מלבד זה שיש לכל בני התמותה. אינך צריכה לפחד מהם כל-כך. אינך צריכה להצטלב כשמזכירים אותם".

"אינני מפחדת מהם. אינני טיפשה עד כדי כך שאחשוש מהכוחות שלהם. זאת לא הבעיה. הבעיה היא שהם יודעים שילי יש כוחות. בגלל זה הם מסוכנים כל-כך. הפחד מפניי מטריף אותם. הם כל-כך פוחדים ממני, עד שיהרגו אותי ברגע שאפול לידיהם. אני זו שמדירה שינה מעיניהם".

"כל עוד אני חיה, לא תפלי בידיהם", מרגיעה אותה דודה רבתא שלי; ומיד, ללא היסוס, ז'אן מביטה ישירות אליי במבט אפל וקשוח, מבט שנועד לוודא שגם אני שמעתי בהכרזה הכנה הזאת את צלילה של הבטחה ריקה מתוכן.

דודה רבתא שלי מאמינה שאם תוכל לגרום לז'אן לשהות בחברתנו, לשוחח איתה, להרגיע את הקנאות הדתית שלה, ואולי גם לחנך אותה, יהיה ניתן במשך הזמן להפוך אותה לנערה רגילה. וכך, הנערה הלוחמנית שנגררה מעל גב הסוס הלבן בקוֹמפיין תעבור מהפך, כיין חזק ההופך למים, ותהיה לאישה צעירה שתוכל להשתלב בין בנות הלוויה, אישה שתציית לפקודות ולא לצלצול פעמוני הכנסייה. כך אולי יעלימו ממנה עין האנגלים, שדורשים כי נסגיר לידיהם את המכשפה הרצחנית, הדו-מינית. אם לא יהיה לנו דבר להציע להם מלבד בת לוויה צייתנית אכולת חרטה, אולי יתרצו וימשיכו הלאה בדרכם רוויית הדמים.

ז'אן עצמה מותשת מהתבוסות האחרונות ומהתחושה הלא נוחה שהמלך שאותו הכתירה אינו ראוי לשֶמֶן הקדוש, שהאויב שאותו הניסה רודף עתה אחריה, ושהמשימה שניתנה לה על-ידי האל עצמו חומקת מבין ידיה. כל מה שהפך אותה לעלמה מאוֹרליאָן בעיני פלוגות החיילים המעריצים, החל להיות מוטל בספק. טוב הלב שמרעיפה עליה דודה רבתא שלי הופך אותה שוב לנערת כפר גמלונית חסרת ייחוד.

מובן שכל בנות הלוויה של דודה רבתא שלי סקרניות לדעת על ההרפתקה המסתיימת בחלחול אטי של תבוסה. לאחר פרק זמן שבו מבלה עמנו ז'אן את ימיה ולומדת כיצד להיות נערה ולא עלמה קדושה, הן מגייסות את האומץ לשאול אותה.

"איך ייתכן שהיית אמיצה כל-כך?" תובעת אחת מהן לדעת. "כיצד למדת להיות כה אמיצה? בקרב, אני מתכוונת?"

ז'אן מחייכת למשמע השאלה. ארבע מאיתנו יושבות על הדשא שעל גדת תעלת המגן של הטירה, חסרות מעש כילדות. השמש של חודש יולי קופחת מלמעלה וכרי המרעה סביב הטירה מנצנצים באובך החמים. אפילו הדבורים עצלות. הן מזמזמות ואחר כך נופלות בשקט כאילו השתכרו מהפרחים. בחרנו לשבת תחת הצל העמוק של המגדל הגבוה ביותר. מאחורינו, במי תעלת המגן הנראים כזכוכית, אנחנו יכולות לשמוע אחת לזמן מה קול בעבוע של דג קרפיון העולה אל פני השטח.

ז'אן שרועה כמו נער, ידה האחת טובלת במים והכובע מכסה את עיניה. בסל שלצדי מונחות חולצות תפורות למחצה שאנו אמורות לתפור להן מכפלות. הן מיועדות לילדים עניים מקָמברַיי הסמוכה. אבל העלמות מתחמקות מכל סוג של עבודה, לז'אן אין כל כישרון ובידיי נמצאת חבילת קלפי המשחק הגדולה והיקרה של דודה רבתא שלי. אני מערבבת את הקלפים, פותחת אותם ומביטה בעצלתיים בתמונות.

"ידעתי שהאל קורא לי", אמרה ז'אן בפשטות. "ושהוא יגן עליי, כך שלא היה בי פחד. אפילו לא בקרב הקשה ביותר. הוא הזהיר אותי שאפצע, אך אמר שלא אחוש כל כאב, ולכן ידעתי שאני יכולה להמשיך להילחם. אפילו הזהרתי את אנשיי ואמרתי להם שאפצע באותו יום. ידעתי זאת לפני שנכנסנו לקרב. פשוט ידעתי".

"את באמת שומעת קולות?" אני שואלת.

"ואת?"

השאלה מעוררת הלם רב. הנערות מסתובבות אליי בתנועה חדה ונועצות בי מבטים, ואני מגלה שאני מסמיקה תחת מבטן המשותף כאילו עשיתי משהו מביש. "לא! לא!"

"אז מה?"

"למה את מתכוונת?"

"מה את שומעת?" היא שואלת בטון הגיוני, כאילו כל אדם שומע משהו.

"ובכן, לא בדיוק קולות", אני אומרת.

"אז מה את שומעת?"

אני מעיפה מבט מאחוריי כאילו הדגים עצמם עלולים להרים ראש כדי לצותת לשיחה.

"כשמישהו מבני משפחתי עומד למות, אני שומעת צליל", אני אומרת. "צליל מיוחד".

"איזה מין צליל?" שואלת הנערה אליזבת. "לא ידעתי על כך. האם אני יכולה לשמוע אותו?"

"אינך שייכת למשפחתי", אני אומרת בעצבנות. "מובן שלא היית יכולה לשמוע אותו. את צריכה להיות צאצאית של... ומכל מקום, אסור לך לדבר על זה לעולם. אסור לך להקשיב לזה למעשה. לא הייתי צריכה לספר לך".

"איזה מין צליל?" חוזרת ז'אן ושואלת.

"כמו שירה", אני אומרת ורואה שהיא מהנהנת בראשה, כאילו גם היא שמעה שירה.

"אומרים שזהו קולה של מֶלוּסינה, הגברת הראשונה של בית לוקסמבורג", אני לוחשת. "אומרים שהיא הייתה אלת מים שיצאה מן המים כדי להינשא לדוכס הראשון, אבל היא לא יכלה להיות בת תמותה. היא חוזרת כדי לבכות את מות ילדיה".

"ומתי שמעת אותה?"

"בלילה שבו מתה אחותי התינוקת. שמעתי משהו. וידעתי מיד שזוהי מלוסינה".

"אבל איך ידעת שזאת היא?" לוחשת הנערה הנוספת, שחוששת לא להיות חלק מהשיחה.

אני מושכת בכתפיי וז'אן מחייכת כמי שמכירה בקיומה של אמת שלא ניתן להסבירה. "פשוט ידעתי", אני אומרת. "זה היה כאילו זיהיתי את קולה. כאילו תמיד הכרתי אותו".

"זה נכון. פשוט יודעים", הנהנה ז'אן. "אבל כיצד אפשר לדעת שזה מגיע מהאל ולא מהשטן?"

אני מהססת. כל שאלה בעניין רוחני יש להפנות לכומר המוודה שלי, או לפחות לאמי או לדודה רבתא שלי. אבל הזמרה של מלוסינה, הרעד בעמוד השדרה שלי והיכולת שלי לראות מדי פעם את הנסתר – משהו חצי עלום, שנמוג לעתים מעבר לפינה, שצבעו אפור בהיר יותר בדמדומים אפרוריים, חלום נהיר מכדי לשכוח אותו, הצצה חטופה אל עתיד, אבל לעולם לא משהו שאותו יכולתי לתאר – הדברים האלה קלושים מכדי להעלותם על דל השפתיים. כיצד אוכל לשאול עליהם, כשאינני יכולה אפילו לתרגמם למילים? כיצד אוכל לשמוע מישהו מדבר עליהם בחוסר עידון או גרוע מכך, מנסה להסביר אותם? יהיה זה כאילו אנסה להחזיק את המים הירקרקים של תעלת המגן בין כפות ידיי הקעורות.

"מעולם לא שאלתי", אני אומרת. "מפני שזה כמעט בלתי מורגש. זה כמו שנכנסים לחדר והוא שקט – אבל פשוט יודעים, אפשר להרגיש שמישהו נמצא שם. אי אפשר לשמוע או לראות אותו, אבל פשוט יודעים. זה קצת יותר מזה. מעולם לא חשבתי על זה כעל מתנה שמגיעה מאלוהים או מהשטן. אין בכך כלום".

"הקולות שלי מגיעים מאלוהים", אומרת ז'אן בביטחון. "אני יודעת זאת. אם זה לא היה כך, הייתי כבר אבודה לחלוטין".

"אז את יכולה לנבא את העתיד?" שואלת אותי אליזבת בטון ילדותי.

אצבעותיי נסגרות על הקלפים שלי. "לא", אני אומרת. "ואלה לא מנבאים את העתיד, הם נועדו למשחק בלבד. אלה רק קלפי משחק. אני לא מגלה עתידות. דודה רבתא שלי לא הייתה מרשה לי לעשות זאת, גם אילו יכולתי".

"בבקשה, גלי את עתידי!"

"אלו קלפי משחק בלבד", אני מתעקשת. "אני לא מגדת עתידות".

"אנא, הוציאי קלף בשבילי וגלי לי", אומרת אליזבת. "וגם לז'אן. מה עומד לקרות לה? את ודאי רוצה לדעת מה יקרה לז'אן, לא?"

"אין לזה משמעות", אני אומרת לז'אן. "הבאתי אותם רק כדי שנוכל לשחק".

"הם יפים מאוד", היא אומרת. "בארמון לימדו אותי לשחק בקלפים כאלו. כמה הם מבהיקים".

אני מושיטה לה אותם. "שמרי עליהם, הם יקרים מאוד", אני אומרת בקנאה בעת שהיא פורשת אותם על כפות ידיה המיובלות. "הגבירה הראתה לי אותם כשהייתי ילדה קטנה ואמרה לי את שמות התמונות. היא מרשה לי לשאול אותם מפני שאני אוהבת לשחק. אבל הבטחתי לה שאשמור עליהם".

ז'אן מחזירה לי את החפיסה, ואף שהיא זהירה וידיי מוכנות לתפוס בקלפים, אחד מהקלפים העבים נופל בינינו כשפניו כלפי מטה, על הדשא.

"הו! סליחה", קוראת ז'אן וממהרת להרימו.

אני חשה מעין לחישה הנעה במורד עמוד השדרה שלי כמו נשימה קרירה. האחו שמולי והפרות המנפנפות בזנבותיהן בצל העץ נראים לי רחוקים מאוד, כאילו שתינו מוקפות בזכוכית, כמו פרפרים בקערה, נמצאות בעולם אחר. "כדאי שתביטי בו עכשיו", אני שומעת את עצמי אומרת לה.

ז'אן מביטה בתמונה המצוירת בצבעים זוהרים, עיניה נפערות מעט והיא מראה לי אותה. "מה פירוש הדבר?"

זהו ציור של גבר לבוש במדים כחולים, תלוי במהופך על רגל ישרה אחת, כשרגלו השנייה כפופה קלות, בהונו מתוחה קדימה ומונחת כנגד רגלו הישרה, כאילו הוא רוקד בעודו הפוך באוויר. ידיו שלובות מאחורי גבו כאילו הוא משתחווה ושתינו רואות את שערו הכחול הנופל בעליזות בעת שהוא תלוי במהופך ומחייך.

"ילה-פֶּנדוּ, התלוי", קוראת אליזבת. "כמה נורא. מה פירוש הדבר? הו, לבטח זה לא אומר ש..." היא עוצרת באמצע המשפט.

"זה לא אומר שעומדים לתלות אותך", אני אומרת לז'אן במהירות. "אז אל תחשבי כך. זהו רק קלף משחק; לא יכול להיות כאן שום פירוש שכזה".

"אז מה בכל זאת זה אומר?" דורשת לדעת הנערה השנייה, ואילו ז'אן שותקת, כאילו לא מדובר בקלף שלה ואין זה גורלה שאותו אני מסרבת לומר.

"גרדומו עשוי משני עצים צומחים", אני אומרת. אני מנסה למשוך זמן תחת מבט עיניה החומות והרציניות של ז'אן. "פירוש הדבר הוא אביב והתחדשות – ולא מוות. ויש שני עצים. האיש

תלוי בצורה מאוזנת ביניהם. הוא נמצא בדיוק במרכז תחיית המתים".

ז'אן מהנהנת.

"הם מתכופפים לעברו בקידה; הוא שמח. וראי; הוא לא תלוי מצווארו מתוך מטרה להרגו, אלא מכף רגלו", אני אומרת. "אילו רצה בכך, היה באפשרותו לעלות מעלה ולהתיר את עצמו. הוא יכול לשחרר את עצמו, אם הוא רוצה בכך".

"אבל הוא לא משחרר את עצמו", ציינה הנערה. "הוא כמו לוליין, כמו אקרובט. מה פירוש הדבר?"

"המשמעות היא שהוא נמצא שם מרצונו, שהוא ממתין מרצונו, מרשה לעצמו להיות קשור בכף רגלו, להיות תלוי באוויר".

"להיות קורבן חי?" אומרת ז'אן לאט, במילים הלקוחות מהמיסה.

"הוא לא צלוב", אני מציינת במהירות. אני חשה כאילו כל מילה שאני אומרת מובילה אותנו לצורה אחרת של מוות. "זה לא אומר כלום".

"לא", היא אומרת. "אלו רק קלפי משחק, ואנחנו רק משחקות איתם משחק. זהו קלף יפה, האיש התלוי. הוא נראה שמח. נראה כאילו הוא שמח להיות תלוי במהופך בתקופת האביב. את רוצה שאלמד אותך משחק אחר שלמדנו בשמפאניה?"

"כן", אני אומרת. אני מושיטה יד כדי לקחת את הקלף שלה והיא מביטה בו לרגע לפני שהיא משיבה אותו לידיי.

"באמת, זה לא אומר שום דבר", אני אומרת לה שוב.

היא מחייכת לעומתי את חיוכה הבהיר והכן. "אני יודעת היטב מה משמעות הדבר", היא אומרת.

"שנשחק?" אני מתחילה לערבב את הקלפים ואחד מהם מתהפך בכף ידי.

"הנה, זה קלף טוב", מעירה ז'אן. "גלגל המזל".

אני מושיטה לה אותו כדי שתראה. "זהו גלגל המזל שיכול לזרוק אותך מעלה, למקום גבוה מאוד, או להוריד אותך למקום נמוך מאוד. המסר שלו הוא שיש להיות אדישים לניצחון ולתבוסה, מאחר ששניהם מגיעים מסיבוב של גלגל המזל".

"בארצי יש לחקלאים סימן המסמל את גלגל המזל", מעירה ז'אן. "הם מציירים עיגול באוויר בעזרת האצבע המורה שלהם כשקורה משהו טוב מאוד או רע מאוד. הם עושים זאת כשמישהו יורש כסף או כשמישהו מאבד פרה יקרת ערך", היא מרימה את אצבעה באוויר ומציירת עיגול. "והם אומרים משהו".

"לחש?"

"לא ממש לחש". היא מחייכת בשובבות.

"אז מה?"

היא מגחכת. "הם אומרים 'לעזאזל'".

אני כה המומה, עד שאני מיטלטלת לאחור מרוב צחוק.

"מה? מה?" מבקשת הנערה הצעירה יותר לדעת.

"שום דבר, שום דבר", אני אומרת. ז'אן עדיין מצחקקת. "אנשי הכפר של ז'אן אומרים, ובצדק, כי הכול הופך לאבק, וכל מה שהאדם יכול לעשות בנוגע לכך הוא ללמוד להיות אדיש".

עתידה של ז'אן מונח על כף המאזניים; היא מתנודדת כמו האיש התלוי. כל בני משפחתי, אבי פייר, הרוזן מסנט פול, דודי לואי מלוקסמבורג והדוד האהוב עליי, ג'ון מלוקסמבורג, הם בני ברית של האנגלים. אבי כותב מביתנו בטירה שבסנט פול לאחיו ג'ון ומצווה, מתוקף היותו ראש משפחתנו, להסגיר את ז'אן לידי האנגלים. אבל דודה רבתא שלי, הגבירה, מתעקשת על כך שנשמור על שלומה ואילו דודי ג'ון מהסס.

האנגלים תובעים לקבל את האסירה שלהם. מאחר שהאנגלים שולטים כמעט בכל צרפת ובן בריתם הדוכס מבּוּרגונדי שולט על רוב השטח הנותר, פקודותיהם מתמלאות בדרך כלל. החיילים הפשוטים שלהם ירדו על ברכיהם בשדה הקרב כדי להביע הודיה ובכו מרוב אושר כשהעלמה נתפסה. אין בלבם ספק שבלעדיה הצבא הצרפתי, האויב שלהם, יקרוס ויהפוך לאספסוף מבוהל, כפי שהיה לפני שהגיעה אליו.

הדוכס מבֶּדפוֹרד, המושל האנגלי ששולט באדמות האנגליות בצרפת, כמעט בכל צפון המדינה, שולח מדי יום מכתבים לדודי שבהם הוא קורא לו להיות נאמן לשלטון האנגלי ולחברותם ארוכת השנים ומבטיח לו כסף. אני אוהבת לצפות בשליחים האנגליים המגיעים בבגדי השרד של בית הדוכס המלכותי, על גבי סוסים יפהפיים. כולם אומרים שהדוכס הוא איש דגול ואהוב ביותר, האיש בעל ההשפעה הרבה ביותר בצרפת, איש שלא כדאי להמרות את פיו; אבל עד כה, דודי מציית לדודתו, הגבירה, ואינו מוסר לידיו את האסירה שלנו.

דודי ציפה שבית המלוכה הצרפתי יציע מחיר עבורה – אחרי הכול, הם חייבים לה את עצם קיומם – אבל הם שקטים באורח מוזר, אפילו לאחר שהוא כותב להם ומספר להם שהעלמה בידיו ושהיא מוכנה לחזור לארמון המלך שלה ולשרת שוב את צבאו. אם היא תהיה בראשם, הם יוכלו לצאת שוב לקרב נגד האנגלים ולנצח. הם לא אמורים אפוא לשלוח הון כדי לקבל אותה בחזרה?

"הם לא רוצים אותה", טוענת באוזניו דודה רבתא שלי. הם יושבים ליד שולחן האוכל הפרטי שלהם; באולם נערכת סעודה גדולה לכל משק הבית, ושניהם יושבים מול אנשיו של דודי, טועמים מהמאכלים ושולחים אותם סביב החדר כמתנה לאנשים המועדפים עליהם. כעת הם יושבים בנוחיות ליד שולחן קטן מול האח בחדריה הפרטיים של דודה רבתא שלי, בעת שמשרתיה עומדים הכן למלא כל בקשה. אני אמורה לעמוד עם בת לוויה נוספת במהלך הגשת ארוחת הערב. תפקידי הוא להתבונן במשרתים, לזמן אותם על-פי הצורך, לשלב את ידיי בצניעות מלפנים ולא לשמוע דבר. מובן שהקשבתי כל הזמן.

"ז'אן הפכה את הנסיך-ילד שארל לגבר – הוא היה חסר ערך לפני שהיא באה אליו עם חזונה – ואחר כך היא הפכה את הגבר הזה למלך. היא לימדה אותו כיצד לתבוע את ירושתו. היא יצרה צבא ממחנה תומכיו והפכה אותו לצבא מנצח. אילו היו שומעים לעצותיה כפי שהיא הלכה אחר הקולות ששמעה, הם היו מסלקים את האנגלים מהאדמות האלה ומחזירים אותם לאיי הערפל שלהם והיינו נפטרים מהם לנצח".

דודי מחייך. "הו גברתי דודתי! זו מלחמה שמתנהלת כבר כמעט מאה שנה. את באמת חושבת שהיא תסתיים משום שנערה אחת, שרק האל יודע מהיכן הגיעה, שומעת קולות? היא לעולם לא הייתה מצליחה לסלק את האנגלים. הם לעולם לא היו מסתלקים. הם לעולם לא ילכו. אלו הן אדמותיהם על-פי זכות, על-פי זכות צודקת של ירושה, וגם על-ידי כיבוש. כל מה שעליהם לעשות הוא לגייס את האומץ והכוח להחזיק בהן, וג'ון, הדוכס מבֶּדפוֹרד, ידאג לכך". הוא מעיף מבט בכוסית היין שלו, ואני נוקשת באצבעותיי למשרת הראשי כדי שימזוג לו עוד מעט יין. אחר כך אני פוסעת קדימה כדי להחזיק בכוס בעוד האיש מוזג ואז אני מניחה אותה בזהירות על השולחן. הם משתמשים בכוסות משובחות; דודי עשיר ודודה רבתא שלי משתמשת תמיד בחפצים הטובים ביותר. "המלך האנגלי הוא אולי כמעט ילד, אבל אין זה משנה לביטחון הממלכה שלו, משום שדודו בֶּדפוֹרד נאמן לו כאן, ודודו הדוכס מגלוֹסטר נאמן לו באנגליה. לבֶּדפוֹרד יש את האומץ ואת בני הברית הדרושים כדי לשמור על האדמות האנגליות כאן, ואני חושב שהם ידחקו את הדופין, יורש העצר הצרפתי, יותר ויותר דרומה. הם ידחקו אותו אל הים. העלמה התאימה לתקופתה וזה היה משהו בלתי רגיל; אבל בסופו של דבר האנגלים ינצחו במלחמה ויחזיקו באדמות השייכות להם בזכות, וכל הלורדים שלנו שנשבעו היום להילחם נגדם, יכרעו על ברכיהם וישרתו אותם".

"אני לא חושבת כך", אומרת דודה רבתא שלי בנימת ביטחון. "האנגלים חרדים מפניה. הם אומרים שהיא בלתי מנוצחת".

"כבר לא", מציין דודי. "ראי, היא אסירה, ודלתות הכלא אינן נפרצות מעצמן. כעת הם יודעים שהיא בת תמותה. הם ראו אותה כשחץ תקוע בירכה מחוץ לחומות פריז, והצבא שלה צעד משם ועזב אותה. הצרפתים עצמם לימדו את האנגלים שניתן להביס אותה ולזנוח אותה".

"אבל אתה לא תמסור אותה לידי האנגלים", מכריזה דודה רבתא שלי. "דבר זה יטיל עלינו קלון לנצח, בעיני האל והעולם".

דודי רוכן קדימה כדי לדבר בפרטיות. "את לוקחת את הדברים ברצינות שכזאת? את באמת חושבת שהיא יותר משרלטנית? את באמת חושבת שהיא יותר מאשר בת איכרים שפולטת שטויות? את יודעת שאני יכול למצוא חצי תריסר כמותה?"

"אתה תמצא חצי תריסר שיאמרו שהן כמותה", היא אומרת. "אבל אף לא אחת כמותה. אני חושבת שהיא נערה מיוחדת. אני באמת חושבת כך, אחייני. יש לי תחושה חזקה מאוד לגבי זה".

הוא עוצר לרגע, כאילו יש להתחשב בתחושותיה, אף שהיא רק אישה. "היה לך חיזיון לגבי הצלחתה? ניבוי?"

היא מהססת לרגע ואחר כך מנענעת במהירות בראשה. "לא משהו ברור כל-כך. אבל יחד עם זאת, אני חייבת להתעקש שנגן עליה".

הוא שותק לרגע. הוא לא רוצה לסתור את דבריה. היא הגבירה של לוקסמבורג, ראש המשפחה. אבי יירש את התואר לאחר שתמות, אבל יש בבעלותה גם שטחי אדמה גדולים השייכים לה בלבד והיא יכולה להורישם למי שתבחר. דודי ג'ון הוא האחיין האהוב עליה; יש לו תקוות לזכות בירושה, והוא אינו רוצה להעליב אותה.

"הצרפתים יצטרכו לשלם עבורה מחיר טוב", הוא אומר. "אני לא מתכוון להפסיד עליה כסף. היא שווה כופר עצום. הם יודעים זאת".

דודה רבתא שלי מהנהנת. "אכתוב לדופין שארל והוא ישלם את הכופר עבורה", היא אומרת לו. "אין זה משנה מה אומרים יועציו, הוא עדיין יקשיב לי. הוא אומנם מושפע מאוד מרצונותיהם של האנשים המועדפים עליו, אבל אני סבתו. זהו עניין של כבוד. הוא חייב לעלמה הזאת את כל מה שהוא".

"בסדר גמור. אבל עשי זאת מיד. האנגלים לוחצים מאוד ואינני רוצה להעליב את הדוכס מבֶּדפוֹרד. הוא איש רב עוצמה ואדם הוגן. הוא שליט צרפת הטוב ביותר שניתן היה לקוות לו. אילו היה צרפתי, כולם היו אוהבים אותו".

דודה רבתא שלי צוחקת. "כן, אבל הוא לא! הוא שליט אנגלי, והוא צריך לחזור לאי הטחוב שלו ולאחיין הקטן שלו, המלך המסכן, לעשות כמיטב יכולתו עבור הממלכה שלהם ולהניח לנו לשלוט בצרפת".

"לנו?" חוקר דודי, כאילו כדי לשאול אותה אם היא חושבת שמשפחתנו, שכבר שולטת בחצי תריסר רוזנויות ומתגאה בקשר משפחתי עם הקיסרים הרומיים הקדושים, צריכה למלוך גם בצרפת.

היא מחייכת. "לנו", היא אומרת בשוויון נפש.

ביום המחרת אני צועדת עם ז'אן לעבר בית התפילה הקטן שבטירה וכורעת לצדה על מדרגות בימת המזבח. היא מתפללת באדיקות ובראש מורכן במשך שעה ואז מגיע הכומר ומנהל את המיסה וז'אן מכניסה אל פיה את הלחם והיין הקדושים. אני ממתינה לה בירכתי הכנסייה. ז'אן היא היחידה שאני מכירה שמכניסה אל פיה מדי יום את הלחם והיין, כאילו היו ארוחת הבוקר שלה. אפילו אימא שלי, שנחשבת לדתייה יותר מרוב האנשים, אוכלת את לחם הקודש רק פעם בחודש. אנו הולכות יחד בחזרה למגוריה של דודה רבתא שלי והצמחים המיובשים שעל הרצפה מרשרשים תחת רגלינו. ז'אן צוחקת עליי כשאני מרכינה את ראשי כדי שכיסוי הראש המוגבה שלי בצורת החרוט ייכנס בפתח הדלת הצר.

"הוא יפה מאוד", היא אומרת. "אבל אני לא הייתי רוצה לחבוש דבר שכזה".

אני עוצרת ומסתובבת מולה באור השמש הבהיר החודר מחרך הירי. צבעי שמלתי זוהרים. החצאית העליונה בגוון כחול כהה והחצאית התחתונה בגוון טורקיז עז יותר. החצאיות נשפכות מטה מתוך חגורה גבוהה הקשורה בחוזקה סביב הצלעות שלי. כיסוי הראש המוגבה יושב כמו חרוט על ראשי ולקצהו קשור צעיף בגוון כחול בהיר הגולש על גבי, מסתיר ומדגיש את שערי הבהיר. אני פורשת את זרועותיי כדי להראות את השרוולים הגדולים המשולשים, המסתיימים ברקמה יפה ביותר של חוט זהב, ואני מרימה את שולי השמלה כדי להראות לה את נעליי הארגמניות שהאצבעות בהן פונות כלפי מעלה.

"אבל אינך יכולה לעבוד או לרכוב על סוס, או אפילו לרוץ בשמלה כזאת", היא אומרת.

"היא לא נועדה לרכיבה, לעבודה או לריצה", אני עונה בהיגיון. "היא נועדה להתרברבות. להראות לעולם שאני צעירה ויפה ומוכנה לנישואים. היא נועדה להראות שאבי עשיר עד כדי כך שאני יכולה ללבוש בגד רקום בחוט זהב ולחבוש כיסוי ראש עשוי ממשי. היא נועדה להראות שמוצאי אציל במידה כזאת שאני יכולה ללבוש קטיפה ומשי, ולא צמר כמו נערה ענייה".

"לא הייתי מוכנה שיציגו אותי כך לראווה בלבוש כזה".

"גם לא היו מרשים לך", אני מציינת בנימה לא נעימה. "עלייך להתלבש בהתאם למעמד שלך בחיים. תצטרכי לציית לחוק וללבוש גווני חום ואפור. האם באמת חשבת שאת חשובה מספיק כדי ללבוש פרוות סמור? או שמא את רוצה שוב את מעילך העליון המוזהב? אומרים שלחמת בקרב כמו אביר. התלבשת אז כאיש אציל. אמרו שאהבת את הדגל היפה שלך ואת שריונך המצוחצח, ומעל לכל את מעיל הזהב המשובח. אמרו שחטאת בחטא

היוהרה".

היא מסמיקה. "זה היה כדי שיראו אותי היטב", אמרה בנימה מתגוננת. "בחזית הצבא שלי".

"זהב?"

"היה עליי לכבד את האל".

"מכל מקום, אם תלבשי בגדי נשים לא תקבלי כיסוי ראש כמו זה", אני אומרת. "את תלבשי משהו צנוע יותר, כמו בנות הלוויה, לא משהו כה גבוה או גמלוני, רק ברדס מסודר שיכסה את שערך. תוכלי גם לנעול את מגפייך מתחת לשמלה; ועדיין תוכלי להתהלך בקלות. את לא רוצה לנסות ללבוש שמלה, ז'אן? כך לא יוכלו להאשים אותך שאת לובשת בגדי גבר. אישה שמתלבשת כמו גבר נחשדת בכפירה. מדוע שלא תלבשי שמלה, ואז לא יהיה להם דבר נגדך? משהו פשוט?"

היא מנענעת בראשה לשלילה. "יש לי ייעוד", היא אומרת בפשטות. "אני מיועדת לאל. וכשהמלך יקרא לי, עליי להיות מוכנה לרכוב שוב לקרב. אני חייל הממתין לפקודה ולא בת לוויה. אתלבש כמו חייל. אין לי ספק שהמלך יקרא לי, זה יכול לקרות בכל יום".

העפתי מבט מאחורינו. נער משרת נושא כד מים חמים נמצא בטווח שמיעה. אני ממתינה שירכין ראשו בקידה ויחלוף על פנינו. "ששש..." אני אומרת בשקט. "אסור לך אפילו לקרוא לו מלך".

היא צוחקת, כאילו אינה חוששת מדבר. "לקחתי אותו אל ההכתרה שלו, עמדתי מתחת לדגל שלי בקתדרלת רֵיימס כשהוא נמשח בשמו של המלך קלוֹביס1. ראיתי כיצד הוא מוצג בפני בני עמו כשהכתר שלו על ראשו. מובן שהוא מלך צרפת. הוא הוכתר ונמשח בשמן".

"האנגלים חותכים את לשונו של כל אדם שאומר זאת", הזכרתי לה. "וזה לאחר העבירה הראשונה. בפעם השנייה שמישהו עושה זאת, הם מטביעים על מצחו סימן בברזל מלובן, כך שיהיה מצולק לכל החיים. המלך האנגלי, הנרי השישי, הוא מלך צרפת. את זה שאת קוראת לו מלך צרפת יש לכנות רק הדופין, ולא אחרת".

היא צוחקת וניכר שהשעשוע שלה אמיתי. "אסור אפילו לקרוא לו צרפתי", היא קוראת. "הדוכס הגדול שלך מבֶּדפוֹרד אומר שצריך לכנות אותו אָרמַניאקי2. אבל הדוכס הגדול מבֶּדפוֹרד רעד מפחד והתרוצץ ברוּאֵן כדי לגייס חיילים כשאני הגעתי לחומות פריז עם הצבא הצרפתי – כן, אני אגיד זאת! – עם הצבא הצרפתי כדי לתבוע את העיר שלנו עבור מלכנו, מלך צרפתי. וכמעט כבשנו אותה".

אני מניחה את כפות ידיי על אוזניי. "אני לא מוכנה להקשיב לך ואסור לך לדבר כך. אני עלולה להיענש בהצלפה אם אקשיב לך".

היא מורידה מיד את כפות ידיי מאוזניי; היא אחוזת חרטה. "אה, ז'אקטה, לא אסבך אותך בצרות. לא אומר דבר. אבל את חייבת להבין שעשיתי דברים גרועים הרבה יותר מאשר להשתמש במילים כנגד האנגלים. השתמשתי בחצים, בירי תותחים, באילי ברזל לניגוח וברובים נגדם! האנגלים לא ממש יוטרדו מהמילים שאמרתי ומהמכנסיים שאני לובשת. הבסתי אותם והראיתי לכולם שאין להם כל זכות על צרפת. הובלתי נגדם צבא והבסתי אותם שוב ושוב".

"אני מקווה שלעולם לא תפלי בידיהם ושהם לעולם לא יחקרו אותך. לא על מילים, לא על חצים ולא על תותחים".

היא מחווירה מעט כשהמחשבה על כך עולה בראשה. "הלוואי, אלוהים. גם אני מקווה כך. אלוהי החסד, גם אני מקווה כך".

"דודה רבתא שלי כותבת לדופין", אמרתי בקול נמוך מאוד. "הם שוחחו על כך אמש בארוחת הערב. היא תכתוב לדופין ותבקש

ממנו לשלם עבורך כופר. ודודי ישחרר אותך לידי הצרפ... לידי האָרמניאקים".

היא מרכינה את ראשה ושפתיה נעות בתפילה. "מלכי יזמן אותי אליו", היא אומרת בטון בוטח. "אין לי ספק שהוא יבקש שאבוא אליו ונתחיל שוב בקרבות שלנו".

באוגוסט מזג האוויר נהיה חם עוד יותר ודודה רבתא שלי נחה מדי אחר צהריים על ספה בחדרה הפנימי, וילונות המשי הבהירים שסביב מיטתה ספוגים במי לבנדר והתריסים הסגורים מטילים צללים מפוספסים על רצפת האבן. היא אוהבת שאני מקריאה לה, בעודה שוכבת בעיניים עצומות וידיה שלובות על קו המותן הגבוה של שמלתה, כאילו הייתה תבליט מפוסל של עצמה בתוך קבר מוצל. היא מניחה בצד את כובע הקרניים הגדול, שאותו היא חובשת תמיד, ומניחה לשערה הארוך, המאפיר, להתפרש על הכריות הרקומות הקרירות. היא נותנת לי ספרים מהספרייה הפרטית שלה, שבהם מסופרים סיפורי אהבה גדולים על טרובדורים ועל גבירות ביערות סבוכים, ובאחר צהריים אחד היא מניחה בידי ספר ואומרת, "תקריאי אותו היום".

הספר מועתק ביד בצרפתית עתיקה ואני נאבקת במילים. קשה לקרוא אותו – האיורים בשוליים דומים לקוצים ולפרחים הנשזרים בין האותיות, והכתבן שהעתיק כל מילה כתב בסגנון מקושט שקשה לי לפענח אותו. אבל לאט לאט מגיח הסיפור. זהו סיפור על אביר הרוכב ביער חשוך ומאבד את דרכו. הוא שומע רחש מים והולך לקראתו. בקרחת יער, באור הירח, הוא רואה אגן מים לבן ומעיין שופע, ובמים נמצאת אישה שיופייה כה רב עד שעורה לבן יותר משיש לבן ושערה כהה יותר משמי הלילה. הוא מתאהב בה בו במקום והיא מתאהבת בו, והוא לוקח אותה אל הטירה והופך אותה לאשתו. היא מציבה בפניו תנאי אחד בלבד: מדי חודש הוא חייב לעזוב אותה לנפשה ולהניח לה לרחוץ במים.

"את מכירה את הסיפור הזה?" שואלת אותי דודה רבתא שלי. "האם אביך סיפר לך עליו?"

"שמעתי משהו דומה לזה", אני אומרת בזהירות. דודה רבתא שלי ידועה לשמצה כאישה חמת מזג בכל הנוגע לאבי, ואינני יודעת אם כדאי לי להרהיב עוז ולומר שאני חושבת כי זו אגדת היווסדותו של ביתנו.

"ובכן, כעת את קוראת את הסיפור האמיתי", היא אומרת. היא עוצמת שוב את עיניה. "הגיע הזמן שתכירי אותו. המשיכי".

הזוג הצעיר שמח יותר מכל אדם בעולם ואנשים מגיעים ממרחקים כדי לבקר אותם. נולדים להם ילדים: בנות יפהפיות ובנים מוזרים ופראיים.

"בנים", לוחשת לעצמה דודה רבתא שלי. "אילו רק יכלו הנשים ללדת בנים על-פי רצונן, ואילו רק היו הבנים כפי שרצו הנשים".

האישה לעולם אינה מאבדת את יופייה, למרות השנים החולפות, וסקרנותו של בעלה הולכת וגדלה. יום אחד הוא כבר לא יכול לשאת עוד את מסתוריותו של סוד הרחצה שלה והוא מתגנב לביתן הרחצה שלה ומרגל אחריה.

דודה רבתא שלי מרימה את ידה. "את יודעת מה הוא רואה?" היא שואלת אותי.

אני מרימה את פניי מהספר, כשאצבעי תחת איור של האיש המציץ דרך תריסי ביתן הרחצה. בקדמת הציור נראית האישה באמבט, שערה היפה כרוך כנחש סביב כתפיה הלבנות. ובתוך המים מנצנץ... זנבה הגדול העטוי קשקשים.

"האם היא דג?" אני לוחשת.

"היא יצור שאינו מהעולם הזה", אומרת דודה רבתא שלי בשקט. "היא ניסתה לחיות כאישה רגילה, אבל יש נשים שאינן יכולות לחיות חיים רגילים. היא ניסתה לצעוד בשבילים המקובלים, אבל יש נשים שאינן יכולות להניח את כף רגלן על שבילים אלה. זהו עולם של גברים, ז'אקטה, ויש נשים שאינן יכולות לצעוד לקצב תיפופו של הגבר. האם את מבינה זאת?"

אינני מבינה, כמובן. אני צעירה מכדי להבין שגבר ואישה יכולים לאהוב זה את זה בצורה כה עמוקה, עד כי לבבם הולם כאילו הוא לב אחד, ויחד עם זאת, באותה עת, לדעת שהם שונים זה מזה באורח תהומי ונטול תקווה.

"מכל מקום, את יכולה להמשיך לקרוא. זה תכף מסתיים".

הבעל אינו יכול לשאת את העובדה שאשתו היא יצור מוזר. היא אינה יכולה לסלוח לו על כך שריגל אחריה. היא עוזבת אותו ולוקחת עמה את בנותיה היפות. הוא חי לבדו, שבור לב, עם בניו. אבל בשעת מותו, כמו גם בעת מותו של כל איש מבני ביתנו, שבה אליו אשתו מֶלוּסינה, האישה היפהפייה שהייתה בת ים, אלת מים, והוא שומע סביב חרכי הירי את בכייה על הילדים שאיבדה, על הבעל שהיא עדיין אוהבת ועל העולם שאין בו מקום עבורה.

אני סוגרת את הספר ומשתררת שתיקה כה ארוכה, עד כי אני חושבת שדודה רבתא שלי נרדמה.

"חלק מהנשים במשפחתנו ניחנו במתת הנבואה", מעירה דודה רבתא שלי בשקט. "חלקן ירשו כוחות ממלוסינה, כוחות מהעולם האחר שבו היא חיה. חלק מאיתנו הן בנותיה, יורשותיה".

אני בקושי מעזה לנשום, אני להוטה כל-כך שהיא תוסיף לדבר אליי.

"ז'אקטה, את חושבת שאולי את אחת מהנשים האלה?"

"יכול להיות", אני לוחשת. "אני מקווה כך".

"עלייך להקשיב", היא אומרת ברכות. "הקשיבי לשקט, חכי למאום. ועמדי על המשמר. מלוסינה משנה את צורתה; היא יכולה לזרום כמו כספית מדבר אחד לשני. את עשויה לראות אותה בכל מקום; היא כמו מים. או שאולי תוכלי לראות רק את ההשתקפות שלך במימי הנחל, כשתאמצי את עינייך כדי לחפש אותה בעומק הירקרק".

"האם היא תהיה המדריכה שלי?"

"עלייך להיות המדריכה של עצמך, אבל אולי תוכלי לשמוע אותה כשתדבר אליך". היא עוצרת. "הביאי לי את תיבת התכשיטים שלי". היא מחווה בידה לעבר תיבה גדולה הניצבת לרגלי מיטתה. אני פותחת את המכסה החורק. בפנים, ליד השמלות, נמצאת קופסת עץ גדולה עטופה במשי מפודר. אני מוציאה אותה. בתוכה יש שורה של מגירות, כולן מלאות באוצר התכשיטים של דודה רבתא שלי. "הביטי במגירה הקטנה ביותר", היא אומרת.

אני מוצאת אותה. בתוכה יש ארנק קטיפה שחור קטן. אני מתירה את החוטים עטורי הציציות ופותחת את הארנק. צמיד זהב כבד נופל אל כף ידי, גדוש בכמאתיים קמעות קטנים, כל אחד מהם בעל צורה אחרת. אני רואה אונייה, סוס, כוכב, כף, שוט, נץ ודורבן.

"כשאת רוצה לדעת משהו חשוב מאוד מאוד, את בוחרת שניים או שלושה קמעות – קמעות המייצגים את הדברים שעשויים להתרחש, את הבחירות שעומדות בפנייך. את קושרת כל אחד מהם לחוט ומניחה אותם בנהר, הנהר הקרוב ביותר לביתך, הנהר שאותו את שומעת בלילות, כשהכול שקט מלבד רחש המים. את משאירה אותם שם עד שעולה ירח חדש ואז חותכת את כל החוטים חוץ מאחד. את מושכת את האחד הזה כדי לראות מה צופן לך עתידך. הנהר ייתן לך את התשובה. הנהר יאמר לך מה עלייך לעשות".

אני מהנהנת. הצמיד קר למגע וכבד בידי. כל קמע הוא בחירה, כל קמע הוא הזדמנות, כל קמע הוא טעות הממתינה להתרחש.

"וכשאת רוצה משהו, צאי ולחשי זאת אל הנהר – כמו תפילה. כשאת מקללת מישהו, כתבי זאת על פיסת נייר והכניסי את הנייר אל הנהר. השיטי אותו כמו סירת נייר קטנה. הנהר הוא בן בריתך, חברך, הגבירה שלך – האם את מבינה?"

אני מהנהנת, אם כי אינני מבינה.

"כשאת מקללת מישהו..." היא עוצרת ונאנחת, כאילו היא עייפה מאוד. "היזהרי במילותייך, ז'אקטה, במיוחד כשאת מקללת. אמרי רק דברים שאת מתכוונת אליהם, ודאִי שאת מטילה את הקללה על האדם הנכון. עלייך לדעת שכאשר את שולחת מילים כאלו אל העולם, הן עלולות להחטיא את יעדן – ממש כמו חץ. הקללה יכולה להיות מוסטת ממטרתה ולפגוע באחר. אישה נבונה מקמצת מאוד בקללות".

אני רועדת למרות החום השורר בחדר.

"אלמד אותך עוד", היא מבטיחה לי. "זוהי מורשתך, מאחר שאת הבת הבכורה".

"הבנים אינם יודעים? אחי לואי?"

עיניה העצלות נפקחות כדי מחצית, והיא מחייכת אליי. "גברים רוצים לנהל את העולם שהם מכירים", היא אומרת. "כל מה שהגברים מכירים, הם הופכים לשלהם. הם דומים לאלכימאים המחפשים אחר החוקים השולטים בעולם, ואז רוצים לתבוע עליהם בעלות ולשמור עליהם בסוד. כל מה שהם מגלים, הם שומרים לעצמם. הם מעצבים את הידע בדמותם האנוכית. מה נותר לנו, הנשים, מלבד ממלכת הלא-נודע?"

"אבל האם נשים אינן יכולות לתפוס מקום חשוב בעולם? את עשית זאת, דודה רבתא, וכך עשתה גם יוֹלנדָה מאַרָאגוֹן, שנקראת מלכת ארבע הממלכות. האם לא אוכל לשלוט באדמות נרחבות כמוך וכמוה?"

"ייתכן שתוכלי. אבל עליי להזהירך שאישה המחפשת עוצמה גדולה ועושר רב חייבת לשלם על כך מחיר כבד. ייתכן שתהיי אישה דגולה, כמו מלוסינה או כמו יולנדה או כמוני; אבל תהיי כמו כל הנשים: תרגישי לא בנוח בעולמם של הגברים. את תעשי כמיטב יכולתך – אולי תשיגי כוח אם תזכי בשידוך ראוי או בירושה גדולה – אבל תמיד תחושי שהדרך קשה תחת כפות רגלייך. ואילו בעולם האחר – טוב, מי יודע על העולם האחר? אולי הם ישמעו אותך ואולי את תשמעי אותם".

"מה אשמע?"

היא מחייכת. "את יודעת. את כבר שומעת את זה".

"קולות?" אני שואלת, בחושבי על ז'אן.

"ייתכן".

חומו של הקיץ מתחיל לפוג אט אט, ובספטמבר מתחיל מזג האוויר להתקרר. העצים שביער הגדול המקיף את האגם מתחילים להחליף את צבעם מירוק עייף לצהוב יבש והסנוניות מתעופפות סביב צריחי הטירה מדי ערב, כאילו כדי לומר להתראות עד השנה הבאה. הן רודפות זו אחר זו סביב, כמו רכבת מסחררת, כמו צעיף המתנופף בעת ריקוד. הגפנים הגדלים שורות שורות הופכים להיות כבדים מרוב פרי, ומדי יום יוצאות האיכרות החוצה בשרוולים מופשלים מעל לאמות ידיהן הגדולות ובוצרות עוד ועוד פרי לתוך סלי הנצרים, שאותם מעיפים הגברים אל עגלות ולוקחים לדריכה. ריח כבד של פירות ויין תוסס מורגש היטב בכל הכפר; לכולן שמלות מוכתמות בכתמים כחולים וכפות רגליים סגולות. אומרים שהשנה תהיה שנה טובה, עשירה ופורייה. כשבנות הלוויה ואני רוכבות דרך הכפר, הן קוראות לנו לטעום מהיין החדש. הוא קליל וחריף ומבעבע בפינו, והן צוחקות למראה פנינו המכווצות.

דודה רבתא שלי אינה יושבת זקופה בכיסאה ואינה מפקחת על הנשים שלה ועל הטירה ועל אדמותיו של דודי, כפי שעשתה בתחילת הקיץ. ככל שהשמש מאבדת מחומה, נדמה שגם היא הופכת להיות חיוורת וקרה. היא שוכבת מאמצע הבוקר ועד לשעות הערב המוקדמות וקמה ממיטתה רק כדי לצעוד אל האולם הגדול לצד דודי ולהניד את ראשה בתגובה למבול הברכות, בעת שהגברים מרימים מבט אל האדון והגבירה שלהם והולמים בפגיונותיהם בשולחן העץ.

ז'אן מתפללת עבורה בתפילה היומית שלה בכנסייה, אבל אני, כמו ילדה, פשוט מקבלת את קצב יומה החדש של דודה רבתא שלי, יושבת עמה לקרוא בשעות אחר הצהריים וממתינה שתדבר איתי על התפילות שנישאות כמו ספינות נייר על מימי הנהרות שזרמו לים בטרם נולדתי. היא אומרת לי לפזר את חבילת הקלפים שלה ומספרת לי על השם והמשמעות של כל אחד מהם.

"וכעת תקראי לי בהם", אמרה לי יום אחד, ואחר כך טפחה באצבעה הדקה על אחד הקלפים. "מהו הקלף הזה?"

אני הופכת אותו למענה. דמות המוות בברדס כהה מחזירה לנו מבט, פניו מוסתרות בצל הברדס, חרמשו מונח על כתפו השחוחה.

"אה, טוב", היא אומרת. "אז הגעת סוף סוף, ידידי? ז'אקטה, כדאי שתודיעי לדודך שיבוא אליי".

אני מכניסה אותו אל מגוריה והוא כורע לצד מיטתה. היא מניחה את ידה על ראשו במחוות ברכה ואחר כך הודפת אותו בעדינות הצידה.

"אני לא יכולה לשאת את מזג האוויר הזה", היא אומרת בכעס לדודי, כאילו אשמתו היא שהימים הולכים ומתקררים. "כיצד אתה יכול לגור כאן? קר פה כמו באנגליה והחורף נמשך לנצח. אסע דרומה; אסע לפרובאנס".

"את בטוחה?" הוא שואל. "חשבתי שאת עייפה. האם לא כדאי שתנוחי כאן?"

היא נוקשת באצבעה בעצבנות. "קר לי מדי", היא אומרת בנימה מתנשאת. "תוכל להזמין לי שומר כדי שאורה שיכינו אפריון מצופה בפרוות. אחזור באביב".

"את לא חושבת שיהיה לך נוח יותר כאן?" הוא מציע.

"יש לי חשק לראות שוב את נהר הרוֹן", היא אומרת. "חוץ מזה, יש דבר מה שעליי לעשות".

איש אינו יכול לשכנע אותה אחרת – היא הגבירה – ובתוך ימים אחדים ניצב האפריון הגדול שלה ליד הדלת, על המיטה ערמת פרוות וסיר חימום מפליז עם פחמים חמים. תחתית האפריון עמוסה בלבֵנים שחוממו בתנור כדי לשמור על חום גופה. אנשי משק הבית מסתדרים בשורה כדי להיפרד ממנה לשלום.

היא מושיטה את ידה לז'אן ואחר כך נושקת לדודתי ז'יאן ולי. דודי מסייע לה לעלות לאפריון והיא תופסת את זרועו בידה הרזה. "שמור על שלומה של העלמה", היא אומרת. "שמור עליה מפני האנגלים: אני פוקדת עליך".

הוא מרכין את ראשו. "שובי אלינו בקרוב".

אשתו, שחייה יהיו קלים יותר לאחר שהגבירה הדגולה תלך לדרכה, צועדת קדימה לכסות אותה ולנשק את לחייה החיוורות הקרירות. אבל הגבירה של לוקסמבורג מזמנת דווקא אותי בכיפוף אחד של אצבע דקה.

"יברך אותך האל, ז'אקטה", היא אומרת לי. "זכרי כל מה שלימדתי אותך ותגיעי רחוק". היא מחייכת אליי. "רחוק יותר מכפי שאת יכולה להעלות בדעתך".

"אבל אראה אותך באביב?"

"אשלח לך את ספריי", היא אומרת. "ואת הצמיד שלי".

"ותבואי לבקר את אמי ואבי בסנט פול באביב?"

חיוכה מגלה לי שלא אראה אותה שוב. "יברכך האל", היא חוזרת ואומרת ומושכת את וילונות האפריון שלה כנגד אוויר הבוקר הצונן בעת שתהלוכת הפרשים עושה את דרכה לעבר השער.

בנובמבר, אני מתעוררת בשעה החשוכה ביותר בלילה, מתיישבת במיטה הקטנה שאני חולקת עם אליזבת המשרתת ומקשיבה. נדמה כאילו מישהו קורא בשמי בקול מתוק – גבוה מאוד ודק מאוד. אחר כך אני בטוחה שאני יכולה לשמוע מישהו שר. למרבה הפלא, הקול מגיע מחוץ לחלון שלנו, אף על פי שאנחנו נמצאות גבוה מאוד בצריח הטירה. אני מניחה את גלימתי על כתונת הלילה שלי ויורדת לחלון ומביטה החוצה מבעד לחרכים שבין תריסי העץ. בחוץ לא נראה כל אור, השדות והיערות שסביב הטירה שחורים כמו אריג צמר; אין שם דבר מלבד הקול הצלול המקונן הזה. אין זה קול של זמיר, אבל הוא גבוה וטהור כמו שירת הזמיר. אין זה צליל של ינשוף, הוא הרבה יותר מוזיקלי ומתמשך, משהו הדומה לילד ששר במקהלה. אני פונה אל המיטה ומטלטלת את אליזבת עד שהיא מתעוררת.

"את שומעת את זה?"

היא אפילו לא מתעוררת. "שום דבר", היא אומרת, חצי ישנה. "די, ז'אקטה. אני ישנה".

רצפת האבן קרה כקרח תחת כפות רגליי היחפות. אני קופצת בחזרה אל המיטה ומניחה את כפות רגליי בחלל החם שליד אליזבת. היא משמיעה אנחה עצבנית ומתגלגלת הרחק ממני. ואז – בניגוד לכוונתי לשכב במיטה החמימה ולהקשיב לקולות – אני שוקעת בשינה.

שישה ימים לאחר מכן מספרים לי שדודה רבתא שלי, ז'יאן מלוקסמבורג, מתה בשנתה, בשעת הלילה החשוכה ביותר, באביניון, ליד נהר הרוֹן הגדול. ואז אני יודעת למי שייך הקול ששמעתי, ששר סביב הצריחים.

ברגע שהדוכס האנגלי מבֶּדפוֹרד שומע שז'אן איבדה את המגנה הגדולה שלה, הוא שולח את השופט פייר קוֹשוֹן, עם פלוגת גברים, כדי לנהל משא ומתן על הכופר שלה. היא נקראת לבוא לבית המשפט של הכנסייה באשמת כפירה. סכומי כסף אדירים מחליפים ידיים: עשרים אלף ליברות לגבר שמשך והוריד אותה מסוסה ועשרת אלפים פרנק שישולמו לדודי בצירוף ברכותיו של מלך אנגליה. דודי אינו מקשיב לאשתו, המתחננת בפניו שישאיר את ז'אן אתנו. אני חסרת חשיבות מכדי שקולי אפילו יישמע, וכך עליי להביט בשקט ולראות כיצד דודי חותם על הסכם שז'אן תימסר לידי הכנסייה לחקירה. "אינני מוסר אותה לידי האנגלים", הוא אומר לאשתו. "כך ביקשה ממני הגבירה ולא שכחתי. לא מסרתי אותה לידי האנגלים. מסרתי אותה רק לידי הכנסייה. כך יתאפשר לה לטהר את שמה מכל ההאשמות נגדה. היא תישפט בידי אנשי האל; אם היא חפה מפשע, הם יאמרו זאת, והיא תשוחרר".

היא מביטה בו בפנים נטולות הבעה, כאילו היה המוות בכבודו ובעצמו, ואני תוהה אם הוא מאמין לשטויות האלה, או שמא הוא חושב שבגלל היותנו נשים, אנחנו מספיק טיפשות כדי לחשוב שכנסייה התלויה באנגלים, שהבישוף שלה מונה על-ידי האנגלים, עומדת לומר לשליטה ולמי שמשלם את שכרה, שהנערה שהמרידה את צרפת כולה נגדם היא נערה פשוטה, אולי מעט רעשנית, אולי מעט שובבה, ואפשר לפטור אותה בשלוש תפילות הודיה למריה ולשלוח אותה בחזרה לחווה שלה, לאמה, לאביה ולפרות שלה.

"אלוהים, מי יספר זאת לז'אן?" זה כל מה שאני מעזה לשאול.

"אה, היא כבר יודעת", הוא פולט מעבר לכתפו בעת שהוא יוצא מאולם המבואה כדי להיפרד לשלום מפייר קוֹשוֹן ליד השער הגדול. "שלחתי שליח כדי לומר לה להתכונן. היא אמורה ללכת איתם עכשיו".

ברגע שאני שומעת את המילים, אני נמלאת אימה פתאומית, מציפה אותי תחושה שמשהו עומד לקרות ואני מתחילה לרוץ, אני רצה כאילו על מנת להציל את חיי שלי. אני אפילו לא הולכת למגורי הנשים, שם השליח ימצא את ז'אן ויאמר לה שהיא עומדת להימסר לידי האנגלים. אינני רצה לכיוון התא הקודם שלה, מתוך מחשבה שאולי הלכה לשם כדי להביא את תרמיל הגב הקטן שלה שבו נמצאים כף העץ שלה, הפגיון החד שלה וספר התפילות שדודה רבתא שלי נתנה לה. במקום זאת אני שועטת במעלה גרם המדרגות המתפתל אל הקומה הראשונה שמעל לאולם הגדול ואחר כך ממהרת לחצות את הגלריה, עוברת דרך הדלת הזעירה, שם מעיף המעבר המקושת את כיסוי הראש שלי וקורע את הסיכות שבראשי, ואחר כך אני שועטת במעלה גרם המדרגות המתפתל, רגליי הולמות במדרגות, נשימתי הופכת קצרה יותר ויותר, כותונתי אחוזה בין אצבעותיי כדי שאוכל להתפרץ אל הגג השטוח בקצה המגדל ממש ולראות את ז'אן, בתנוחה של ציפור העומדת לעוף, עומדת מאוזנת על קיר הצריח. כשהיא שומעת את הדלת נפתחת בדפיקה, היא שולחת אליי מבט מעבר לכתפה ושומעת אותי צורחת: "ז'אן! לא!" ואז היא צועדת אל החלל שמתחתיה.

הדבר הגרוע מכול, הנורא ביותר, הוא שהיא אינה קופצת אל הכלום כמו עז מבוהלת. פחדתי שהיא עומדת לקפוץ, אבל היא עושה משהו גרוע הרבה יותר מזה. היא צוללת. היא קופצת קפיצת ראש אל מעבר לביצורים, וכשאני שועטת לעבר הקצה, אני רואה שהיא נופלת כמו רקדנית, אקרובטית, כשידיה שלובות מאחוריה, רגלה האחת מתוחה כמו רקדנית והשנייה כפופה והבוהן מתוחה ופונה לעבר ברכה. אני שמה לב שבאותו רגע במהלך הנפילה, הרגע שבו הלב עוצר מלכת, היא נמצאת בתנוחה של לה-פֶּנדוּ, האיש התלוי, והיא צונחת אל מותה כשראשה מוביל וחיוכו הרגוע מתנוסס על פניה השלוות.

החבטה שנשמעת כשהיא פוגעת בקרקע שבבסיס המגדל איומה. היא מהדהדת באוזניי כאילו ראשי שלי הוא זה שנחבט בבוץ. אני רוצה לרוץ למטה ולהרים את גופתה של ז'אן, העלמה, המקומטת כמו ערמה של בגדים ישנים; אבל אינני יכולה לזוז. ברכיי פקות תחתיי. אני נאחזת באבני הביצורים, והן קרות כמו ידיי השרוטות. אינני בוכה עליה, אבל אני עדיין גומעת אוויר ביבבות חנוקות. אני קפואה מאימה, אני ממוטטת מאימה. ז'אן הייתה אישה צעירה שניסתה לצעוד בשביל שלה בעולם הגברים, בדיוק כפי שאמרה לי דודה רבתא שלי. והוא הוביל אותה אל המגדל הקר הזה, אל צלילת הברבור הזאת, אל המוות הזה.

הם מרימים אותה כשהיא חסרת הכרה, ובמשך ארבעה ימים היא איננה זזה או נעה, אבל אז היא יוצאת מערפול החושים, קמה לאט ממיטתה וטופחת על כל גופה, כאילו כדי לוודא שהיא שלמה ובריאה. למרבה הפלא, אף עצם לא נשברה בנפילתה – היא לא סדקה את גולגולתה ולא שברה אפילו אצבע אחת. זה היה כאילו מלאכים החזיקו בה, אף שהיא הפקידה את עצמה בידי יסוד האוויר, היסוד שלהם. זה לא יועיל לה, כמובן; אנשים ממהרים לומר שרק השטן היה יכול להציל נערה שקפצה קפיצת ראש שכזאת ממגדל גבוה כל-כך. אילו הייתה מתה, הם היו אומרים שנעשה צדק אלוהי. דודי, אדם בעל היגיון בריא וחד, אומר שהאדמה כה ספוגה במים לאחר שבועות של גשמי חורף ומים שחלחלו אליה מתעלת המגן, עד שהסיכון של הנערה לטבוע היה גדול יותר מהסיכון לשבור את איבריה. אבל כעת הוא נחוש בדעתו שעליה לעזוב את המקום מיד. הוא אינו רוצה לשאת באחריות ולהחזיק את הנערה בביתו, בלי הגבירה שתדאג לכך שהכול יתנהל כשורה. הוא שולח אותה תחילה לביתו באָרַאס, קוּר לֵה קוֹמטֶה, ואחר כך אנחנו מצטרפים בעת שהיא מועברת לעיר האנגלית רוּאֵן כדי לעמוד למשפט.

אנחנו חייבים להגיע למשפט. לורד רם מעלה כמו דודי חייב להיות שם כדי לוודא שנעשה צדק, ובני ביתו חייבים לעמוד מאחוריו. דודתי ז'יאן לוקחת אותי לחזות בקִצה של היועצת הקדושה של הדופין – הנביאה המתחזה של המלך המתחזה. מחצית מצרפת צועדת לרוּאֵן כדי לחזות בסופה של העלמה, ועלינו להיות הראשונים במעלה מביניהם.

עבור מישהי שהוכרז עליה כי היא לא יותר מאשר בת איכרים שיצאה מדעתה, הם בהחלט לא לוקחים שום סיכון. היא מוחזקת בטירת בוּורֵוויל כשהיא אסורה בשלשלאות, בתא עם דלת בעלת נעילה כפולה וחלון מכוסה בקרשים. כולם חרדים שמא תברח כמו עכבר מתחת לדלת או תעוף כמו ציפור מבעד לחרך בחלון. הם מבקשים ממנה להישבע שלא תנסה לברוח, וכשהיא מסרבת, הם כובלים אותה למיטה.

"היא לא תאהב את זה", אומרת דודתי ז'יאן בצער.

"לא".

הם ממתינים לדוכס מבֶּדפוֹרד, ובימים האחרונים של דצמבר הוא צועד לתוך העיר עם חיילי המשמר שלו הלבושים בצבעי הוורדים – האדום והלבן – הבוהקים של אנגליה. הוא איש מכובד היושב על גב סוס; הוא עוטה שריון כה מבריק מרוב צחצוח, עד שהוא נראה כסוף, ומתחת לקסדתו העצומה נראות פניו חמורות הסבר והקשוחות, כשאפו הגדול הנראה כמקור גורם לו להיראות כמו ציפור טרף, כמו נשר. הוא אחיו של המלך האנגלי הדגול הנרי החמישי, והוא אחראי על האדמות שבהן זכה אחיו בצרפת בקרב הגדול באָגינקוֹרט. כעת בנו הצעיר של המלך המת הוא השליט החדש של צרפת, וזהו דודו הנאמן ביותר: הוא לעולם אינו פושט את שריונו או יורד מאוכפו. הוא לעולם אינו נח.

כולנו עומדים בשורה ליד השער הגדול של בוּורֵוויל בעת שהוא נכנס פנימה ברכיבה ומבטו הקודר סורק את כולנו, כאילו כדי לרחרח אם יש בינינו בוגד. דודתי ואני קדות קידה נמוכה, ודודי ג'ון מסיר את כובעו ומשתחווה. ביתנו היה בן ברית לאנגלים מזה שנים; דודי האחר, לואי מלוקסמבורג, הוא יועצו של הדוכס ונשבע שהוא האדם הנעלה ביותר ששלט אי-פעם בצרפת.

הוא יורד בכבדות מסוסו וכשהוא נעמד הוא נראה בעצמו כמצודה גדולה. הגברים מסתדרים בשורה כדי לברכו, משתחווים מעל לידו המושטת. חלקם כמעט יורדים על ברכיהם. אחד הגברים נע קדימה, ובעוד בֶּדפוֹרד מטה אליו את ראשו באדנותיות, כאות לכך שזיהה אותו, חולף מבטו אל מעבר לראשו של הווסל והוא רואה אותי. אני כמובן בוהה בו – הוא הדבר המרשים ביותר ביום החורפי הזה – אבל כעת הוא משיב אליי מבט ואני רואה בעיניו ברק שאינני מכירה. זהו משהו הדומה לרעב פתאומי, כמו אדם המצוי בצום ורואה לפניו סעודה. אני צועדת לאחור. אני לא מפחדת ולא מנסה להתחנחן, אבל אני רק בת ארבע-עשרה שנים, ויש משהו בעוצמה ובאנרגיה של האיש הזה שאינני רוצה שיופנו לעברי. אני נסוגה מעט עד שאני נמצאת מאחורי דודתי. אני צופה בהמשך טקס הברכות כשאני מוסתרת על-ידי כיסוי ראשה וצעיפה.

אפריון גדול מגיע, הווילונות העבים שלו קשורים היטב בחוט זהב להגנה מפני הקור. המשרתים מסייעים לאשתו של בֶּדפוֹרד, הדוכסית אן, לצאת החוצה. קריאת תרועה קטנה נשמעת מהגברים שלנו: היא שייכת לבית בּוּרגונדי, אדונינו וקרובינו, וכולנו קדים לה קידה קטנה. היא מכוערת כמו כל בני משפחת בּוּרגונדי, אומללים שכמותם, אבל חיוכה שמח ונעים, והיא מברכת את בעלה בחמימות ואחר כך נעמדת כשידה תחובה בנוחיות בעיקול זרועו ומביטה סביבה בפנים עליזות. היא מנופפת בידה לדודתי ומצביעה לעבר הטירה כדי לומר שאנחנו חייבים לבוא אליה אחר כך. "נלך בזמן הארוחה", אומרת לי דודתי בלחישה. "אף אחד בעולם אינו אוכל מזון משובח כמו הדוכסים מבּוּרגונדי".

בֶּדפוֹרד מסיר את קסדתו וקד קידה בפני הקהל, מרים יד עטוית כפפה אל האנשים הרוכנים מהחלונות שלמעלה ומייצבים את עצמם על חומות הגן כדי לראות את האיש הדגול. אחר כך הוא מסתובב ומלווה את אשתו פנימה, וכולנו מרגישים שראינו צוות שחקנים של תאטרון נודד מבצע את סצנת הפתיחה של המחזה. אבל יהיה אשר יהיה הדבר שהביא לרוּאַן כל-כך הרבה אנשים רמי מעלה בצרפת – בין אם זה נשף המסכות או המסיבה, טקס הלוויה או אילוף חיית הפרא – הרי שהוא עומד להתחיל.

 

1 ההכתרה‬ ‫הראשונה‬ ‫באירופה‬ ‫הייתה‬ ‫הכתרתו‬ ‫של‬ ‫המלך‬ ‫קלוֹביס‬ ‫הראשון‬‫‪,‬‬‫ מלך‬ הפרנקים‬‫‪,‬ ‬‫ברֵ‬‫יימס‬‫ בשנת‬ 497. הכתרה‬ ‫זו‬ ‫בוצעה‬ ‫באמצעות‬ ‫משיחה‬ ‫בשמן‬ ‫בנוסף‬ ‫על ‬‫הנחת‬ ‫הכתר‬ ‫על‬ ‫ראשו‬ ‫של‬ ‫המלך‬ (‫כל ‬‫ההערות‬ ‫הן‬ ‫הערות‬ ‫המתרגמת‬)‬‫‪.

2 אָרמניאק היה בית אצולה צרפתי וחבל ארץ בצרפת.‬‬