גבי מהשכונה

אותו בוקר התקשה גבי לפקוח את עיניו. הוא ידע שעליו לקום ולמלא את חובתו כתלמיד. אבל גופו כבד. המקרה של יום אתמול השניא עליו את בית הספר. אבל הוא חשב על אמו. אם אביו ידע שלא הלך לבית הספר, הוא יכה אותו ויביא סבל לאמו. אביו לא יסתפק בהכאתו. הוא יכה אותו ואחר כך יכעס על כל בני הבית וגם יריב עם אמו, שתנסה להגן עליו. זרק מעליו את השמיכה והתרומם לכדי ישיבה. עייפות משונה נפלה עליו. משך חזרה את השמיכה וחזר לשכיבה. בתחושת פינוק לא ברורה החל מפזם את השיר "אני אוהב לישון" של אריק איינשטין. זרועותיו צנחו לצידו ועיניו נעצמו.

"חיים קשים," שמע את משה אחיו אומר. גבי הקפיץ נהמתו מחזהו: אתה מדבר על חיים קשים, אחי? לא תאמין כמה קשה לי. אתה לא יודע כמה קשה לי, אחי. אנשים מטומטמים ורעי לב עושים לי חיים קשים. מאז הגעתי לחטיבת הביניים נטפל אלי מנהל בית הספר ולא נותן לי מנוחה. כאילו חיפש מישהו לזרוק עליו את כל הכעסים שלו ומצא אותי.

העלבון מיום אתמול העיק בגבי ככידון שנתקע בליבו. הפכו אותי גנב. אני, שבחיים שלי לא לקחתי שום דבר ולא נוגע במה שלא שייך לי. נאנח לשחרר ממנו מעט מהמועקה. אבל היא נתקעה בבית חזהו. ניער זרועותיו, אך ללא הועיל. הביט כאבו מולו ונתקל בקיר הדהוי והערום שהמחיש את עליבות חייו. הסיט מבטו אל החלון החשוף ושלח מחאתו אל השמיים התכולים-אפורים: אז מה אם אנחנו עניים. לא כל עני הוא גנב ובוודאי לא מישהו מהמשפחה שלי. אני לא רוצה את בית הספר הזה ולא את המנהל הבן... עצר בכעסו ונזכר בתגובת אמו, כאשר שמעה את אחד מחבריו מגדף שופט כדורגל. בעצם, אמא צודקת. לא יעזור שאלכלך את הפה שלי. איך אמרה אז אמא: "לשופט שרימה במשחק תאחלו שירמו אותו אחרים." חיפש מה יאחל למנהל המגעיל ולא מצא. עוד הוא מחפש מה יאמר כדי להפיג את עלבונו, ואל אוזנו הגיעה ברכת אמו למשה בטרם יצא לעבודתו: "אלוהים יהיה אתך." צליל הנשיקה נשמע ומיד הוסיפה אמו כאילו לעצמה: "אלוהים ישמור אותך מכל רע, ומי שעושה לך רע שלא יזכה לברכת אלוהים." גבי חשק לסתותיו: שלא תזכה לברכת אלוהים, מנהל מטומטם. שיאשימו אותך במשהו שלא עשית, כמו שאתה מאשים אותי  בגניבות שאני לא עשיתי. אולי אז תרגיש כמה זה מעליב ומכאיב. בסך הכול הסתכלתי במחשב כף יד של עידן.

כמו רבים מתלמידי הכיתה הסתקרנתי גם אני ובאתי לראות איך עידן משחק במחשב הקטן. רק דקה או שתיים עמדנו יוסי ואני שם ומיד משכתי את יוסי החוצה. משחק הכדורגל היה חשוב יותר. למה דווקא נטפלים אלי? למה המורים והמנהל לא ישאלו ויחקרו לפני שהם מאשימים? והם עוד אומרים לנו שאנחנו עצלנים. קודם מאשימים אותנו שגנבנו למורה לאנגלית את העגילים ועכשיו מאשימים אותי שלקחתי לעידן את המחשב. חבל שנענינו יוסי, אני ועוד כמה בנים מהכיתה לראות את כלבי הפיקינז שלה. למחרת באה והאשימה אותנו שגנבנו לה את העגילים. איזה בני אדם מגעילים. אני אוהב בעלי חיים מאד. במיוחד כלבים.

כשהייתי בן שש או חמש המליטה הכלבה של יוסי גורים חמודים. עדנה, אם יוסי, ראתה את התלהבותי ונתנה לי גור אחד. לקחתי את הגור והבאתי אותו הביתה. כשראה אבא את הגור הרעים קולו וציווה עלי להוציא אותו מהבית:

"שום בעל חיים לא נכנס הביתה. מספיק לי הרעש והלכלוך שאתם עושים בבית."

"גבי, קום." קראה אמו והצמידה כהרגלה הסבר לציווי: "כבר מאוחר ואני צריכה ללכת לקניות."  

אמא יקרה, אמר גבי ומתח זרועותיו. היא מקדימה לבקר בחנויות כדי למצוא מצרכים בהנחות. ירקות שהתרככו לקראת ריקבונם, או פרות מעט כמושים נמכרו לה בחצי מחיר. מהפרות הכינה להם לפתן, או סחטה מהם מיצים. "זה בריא" אמרה ואנחנו למדנו להנות מהם.

גם "מבצעים" משכו את אמו תמיד. לעתים הצטרף גבי אליה וסייע לה בנשיאת סלים עמוסים בחומרי ניקיון או חומרי גלם כמו סוכר או קמח שבמבצע. נסעה עד "מחסני השוק" שבמרכז המסחרי כדי לרכוש מוצרים שבמבצע.

המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעו מאז נפגע אביו בפיצוץ במפעל "מכתשים", הכניס את אמו למצוקה כלכלית. החיסכון שנקטה הרגיז את בני המשפחה. אבל למדו עצמם להבין. משה, שהתקשה במקצועות העיוניים, החליט שזו הזדמנות שלו. בסיוע היועצת עבר לתוכנית לימודים מיוחדת. למד ארבעה ימים לימודים עיוניים בבית הספר ועבד יומיים. עבד אצל מוריס במוסך. אביו סרב לקחת ממנו כסף. "תשמור לך את הכסף שלך. תעזור לי אם תקנה לעצמך מה שאתה צריך." אלא שמשה קנה מצרכים והביא לאמו, שלמדה עם הזמן שאין טעם למחות.

גבי אהב את משה והעריץ אותו. עוד מעט הוא מתגייס. לי יש עוד שלוש שנים עד הגיוס, נאנח גבי. דימה את משה במדי צבא והערצתו לחיו גברה. בעיני גבי משה לא רק היה האח הבכור. הוא היה דמות להערצתו. הוא תמיד התייצב להגן עליו מול כעס אביו.

כעס אביו התגבר מאז שב מבית החולים. לרוב הטיח כעסו בגבי. כעס עליו כשהשמיע מוזיקה בקול. כשנעדר שעות מחוץ לבית, זכה לנחת חגורת אביו. כשהרים אביו קולו עליו שתק גבי. הוא למד שאם הוא מוחה, אביו מכה אותו, ואמו באה להגנתו. אז היה אביו מפנה את כעסו אל אמו והיה מאשים אותו בהתנהגות גבי. העדיף לשתוק גם כשהכה אותו אביו. לעתים היה אביו מכה אותו שוב ומצווה עליו שיבכה. גבי היה חושק לסתותיו ומתאפק. רק בחדרו, כשהיה עם עצמו, בכה.

גבי הבין את המצב אליו נקלע אביו מאז פציעתו. במיוחד כשלא נמצאה לו תעסוקה אחרי שהחלים מפציעתו. אבל התקשה להבין מדוע אביו כועס על כולם ועל כל דבר קטן. בשל כעס אביו סגרה עצבות על כל אחד מבני הבית, וכולם חשו חופשיים רק כשהאב נעדר מהבית. גבי נמנע מלהזמין חברים אל ביתו. כשהזמין את יוסי, חברו הטוב מימי הגן, היה יוסי שואל: "אבא שלך בבית?" השיב גבי תשובה חיובית, הציע יוסי שגבי יבוא אליו. גבי משך בכתפיו וחייך הסכמתו.

גבי אהב את בית יוסי גלעד. הבית שחלם לבנות לאמו, כשיגדל וירוויח כסף. בית קטן עם גג אדום וגינה מלבלבת בחזיתו. רהיטי הבית היו פשוטים אבל בעיצוב אישי, והווילונות בצורות ובצבעים עליזים. כך גם כיסויי הכיסאות שבפינת האוכל. מוזיקה שקטה נשמעה תמיד. לרוב מלווה בריח מאפה קינמון. גם עדנה, אם יוסי, נראתה תמיד מטופחת כאילו עמדה לצאת למסע קניות. גבי אהב את עדנה במיוחד משום שפינקה אותו.

מיד לכניסתו הזמינה עדנה את גבי לשבת ליד השולחן שבפינת האוכל. יוסי הצטרף, והיא הגישה להם עוגיות טעימות עם שוקו, כשעברו לחטיבת הביניים דרש יוסי שתגיש להם קפה בחלב. כעבור שבועיים מצאה עדנה קפה ללא קפאין. כששאלה אותם אם הם  מרגישים בהבדל כלשהו, משכו פיותיהם. עדנה חייכה וישבה איתם. תמיד ישבה עדנה לשוחח איתם. תחילה נסבו השיחות בנעשה בבית הספר. אחר כך שוחחו בנושאים אקטואליים. גבי אהב את השיחות האלה שנטעו בו את התחושה שהוא בוגר. אפילו חכם.  

אמו הופיעה בפתח והודיעה לו שהיא יוצאת. "הקפה מתקרר והפרוסה תתייבש," הזהירה. גבי זרק מעליו את השמיכה הדקה וזינק לעמידה. תר בעיניו אחרי החולצה הלבנה. מצא אותה מונחת על הכיסא, תפס בה ורץ אל חדר הרחצה.

אמר ללבוש את החולצה אחרי שרחץ פניו וגילה שיש בה כתם חום. הקפיד ללבוש חולצה לבנה מאז החמיאה לו ליאורה שלבן מאיר את פניו "וזורק אור לעיניים החומות הגדולות שלך." מפיה נשמעו המילים נעימות, כאילו ליטפה בהן את פניו. מאז דאג גבי ללבוש חולצה לבנה. כשלא מצא חולצה לבנה ביקש ממשה אחיו שישאיל לו את חולצתו. כשראה משה שגבי אוהב את החולצה, הציע לגבי שייקח אותה לתמיד. חולצה זו, שנתן לו משה, זרק אתמול בבוקר לכביסה. הביט בסל שהיה עדיין מלא, ולא העז לשלוף את החולצה מבין כל הבגדים המלוכלכים. ריחה בוודאי רע. קיבל עליו את הדין והחליט לנקות את הכתם במים ובסבון. אלבש אותה, והיא תתייבש כשאצא לאוויר החם, אמר גבי לעצמו ועשה.  

הלחות שנותרה בחולצה דווקא נעמה לו בבוקר זה, שרוחות שרביות החלו מנשבות חמות וקלילות. סרק שערו, הביט בעיניו שליאורה גרמה לו לחשוב שהיא אוהבת אותן, ואחר כך זרק מבט חטוף בצדודיתו. חייך תחושתו הנעימה לדמותו שבמראה ויצא אל המטבח. ראה את הכריך והתפוח שנותרו מיותמים על השולחן הגדול והנקי והבין שעליו ללכת לבית הספר ולהתייצב מול הרוע של המנהל. זרועותיו הפילו רפיונו. נאנח מורת רוחו, לגם שתי לגימות מהקקאו הפושר, אסף את הכריך אל ילקוטו ויצא מהבית.