גברים ללא נשים

תנהגי במכונית שלי

בהינתן הפעמים הרבות שבהן נסע במכוניות נהוגות בידי נשים, הגיע קאפוּקוּ למסקנה שרוב הנהגות משתייכות לאחת משתי קטגוריות: או שהן קצת אגרסיביות מדי או שהן קצת ביישניות מדי. למרבה המזל — וכולנו צריכים לשמוח על כך — האחרונות נפוצות הרבה יותר. ככלל, נשים ליד ההגה זהירות יותר מגברים. מובן שאין להתלונן על הזהירות הזאת. אבל סגנון הנהיגה שלהן נוטה לעצבן נהגים אחרים.

עם זה, נראה שרוב הנשים האגרסיביות משוכנעות שהן נהגות מעולות. ברוב המקרים אין הן רוחשות כלפי אחיותיהן הביישניות אלא בוז, ומתגאות בכך שהן, לפחות, אינן כאלה. הן אינן מודעות להשתנקויות ולהטחות הבלמים הנלוות לחילופי הנתיבים הפתאומיים והנועזים שלהן, ולמילים הלא־מחמיאות־במיוחד שזורקים לעברן שאר הנהגים.

מובן שלא כל הנשים משתייכות לאחת משתי הקבוצות האלה. יש בהן נהגות נורמליות, שאינן לא אגרסיביות מדי ולא זהירות מדי. חלקן עשויות אפילו להיקרא מומחיות. אף על פי כן, כך או אחרת, אפילו בצד אותן נהגות מומחיות קאפוקו חש בדרך כלל מתח מסוים. אין לכך סיבה קונקרטית שהוא היה מסוגל לנקוב בה, אבל ממקומו במושב הנוסע הוא חש איזה חיכוך באוויר, שמילא אותו מתח. גרונו היה מתייבש, או שהיה מתחיל לומר דברים אוויליים ובלתי נחוצים בעליל, רק כדי לקבור את השתיקה.

אין ספק שגם בקרב גברים יש נהגים טובים ורעים. אך על פי רוב הנהיגה שלהם אינה יוצרת את אותה אווירה טעונה. לא שהם רגועים במיוחד. בפועל, גם הם מתוחים, מן הסתם. אף על פי כן, נדמה שהם מסוגלים להפריד באופן טבעי — וקרוב למדי בלתי מודע — בין המתח שהם חשים לבין מי שהם. יש ביכולתם לדבר ולהתנהג בצורה נורמלית גם בעודם מרוכזים בדרך. זה שייך לשם, וזה שייך לפה, כביכול. לקאפוקו לא היה מושג מה מקור ההבדל הזה בין נהגים לנהגות.

על פי רוב קאפוקו נמנע מלערוך הבחנות בין גברים לנשים בחיי היומיום. הוא גם לא נטה לקלוט שום הבדלי יכולת בין המינים. בתחום עיסוקו היו לא פחות נשים מגברים, ולמעשה היה לו נוח יותר לעבוד עם נשים. בדרך כלל נשים הקדישו תשומת לב רבה יותר לפרטים וידעו להקשיב. הבעיה היחידה צצה כשנכנס למכונית ומצא אישה יושבת לצדו עם הידיים על ההגה. מזה לא היה ביכולתו להתעלם. אך הוא מעולם לא הביע את דעתו בעניין באוזני איש. הנושא כשלעצמו נראה בלתי הולם.

לפיכך כשאוֹבָּה, מנהל המוסך שבו טיפל במכוניתו, המליץ לו על אישה צעירה לתפקיד נהגת אישית, קאפוקו לא בדיוק התלהב. אובה חייך למראה תגובתו. כן, אני יודע איך אתה מרגיש, אמרו פני המכונאי.

"אבל היא נהגת מעולה. לזה אני ערב, במאה אחוז. אולי תיפגש איתה ותראה בעצמך?"

"בטח, אם אתה ממליץ," אמר קאפוקו. היה עליו לשכור נהג מהר ככל האפשר, ואובה היה אדם שבטח בו. זה חמש־עשרה שנה הוא מכיר את האיש השובב בעל השיער הסומר כחוטי ברזל. בכל הקשור בכלי רכב, דעתו של אובה היתה שווה זהב.

"ליתר ביטחון, אני רוצה לבדוק לך את איזון הגלגלים, אבל בהנחה שהוא תקין, תוכל לאסוף את המכונית מחרתיים בשתיים בצהריים. אני יכול לבקש גם מהבחורה לבוא הנה, כדי שתוכל לפגוש אותה, ואולי לבקש ממנה להסיע אותך קצת בשכונה? אם היא לא תמצא חן בעיניך, תתחשבן איתי. אין לי שום בעיה עם זה."

"בת כמה היא?"

"אף פעם לא יצא לי לשאול אותה. אבל כנראה סביב עשרים וחמש," אמר אובה. אחר כך קימט את מצחו. "כמו שאמרתי, היא נהגת מעולה, אבל..."

"אבל?"

"טוב, איך לומר, היא לא בדיוק טיפוס נחמד."

"באיזה אופן?"

"היא גסת רוח, יורה מהמותן כשהיא מדברת, מה שלא קורה הרבה. ומעשנת כמו קטר," אמר אובה. "תראה בעצמך כשתפגוש אותה. גם לא הייתי אומר שהיא חמודה. כמעט אף פעם לא מחייכת. ואם להודות על האמת, היא די לא מושכת."

"זאת לא בעיה. הייתי מרגיש לא בנוח אם היא היתה יפה מדי, והיו יכולות לצוץ שמועות מכוערות."

"אז אולי זה יהיה זיווג טוב."

"חוץ מכל זה היא נהגת טובה, כן?"

"כן, רצינית מאוד, אפשר להגיד. לא רק כאישה, גם כנהגת, חד וחלק."

"במה היא עובדת היום?"

"אני לא בדיוק יודע. נדמה לי שהיא מגרדת קצת פה קצת שם, קופאית בחנות נוחות, נהגת שליחויות, דברים כאלה. עבודות זמניות שתוכל לעזוב ברגע שיצוץ משהו יותר טוב. היא באה אליי לחפש עבודה בעקבות המלצה של חברה, אבל המצב קצת לחוץ עכשיו, ואני לא יכול לשכור כרגע מישהו למִשרה מלאה. אני קורא לה לפעמים כשאני צריך עזרה. אבל היא באמת אמינה. והיא אף פעם לא שותה."

פניו של קאפוקו התקדרו לאזכור האלכוהול, ואצבעותיו התרוממו מאליהן אל שפתיו.

"אז מחרתיים," אמר קאפוקו. גסת רוח, שתקנית, לא חמודה — התיאור עורר את סקרנותו.

כעבור יומיים, בשתיים בצהריים, הסתיים התיקון של הסאאבּ 900 הצהובה בעלת הגג הנפתח, והיא היתה כשירה שוב לנסיעה. הפגוש הימני העקום שב לצורתו המקורית, החלק שנצבע מחדש התמזג בצורה כמעט מושלמת עם שאר המכונית. המנוע כּוּון, מערכת ההילוכים טופלה, רפידות הבלמים והמגבים הוחלפו. המכונית היתה מצוחצחת, הצמיגים בוהקים, גופהּ משוח בווקס. כמו תמיד, העבודה של אובה היתה ללא רבב. המכונית נמצאה ברשותו של קאפוקו זה שתים־עשרה שנה, והוא נסע בה כמעט מאה וחמישים אלף קילומטר. הגיל ניכר בגג הקנבס. כשירד גשם חזק, היה חשש לדליפות. אבל לעת עתה לא היתה לקאפוקו שום כוונה לקנות רכב חדש יותר. לא רק שהסאאבּ מעולם לא גרמה לו צרות גדולות במיוחד, הוא היה קשור אליה אישית. הוא אהב מאוד לנהוג עם גג פתוח, בלי קשר לעונה. בחורף לבש מעיל עבה וכרך צעיף סביב צווארו, ובקיץ הרכיב משקפי שמש כהים וחבש כובע מצחייה. הוא היה נוהג ברחבי העיר, מעביר הילוכים להנאתו, ובכל פעם שעצר ברמזור, היה מביט מעלה לספוג עננים חולפים וציפורים ישובות על חוטי חשמל. הרגעים הללו מילאו תפקיד משמעותי בחייו במשך שנים רבות. קאפוקו הקיף את המכונית לאיטו ובחן אותה מקרוב כאילו היתה סוס לפני מירוץ.

אשתו עוד היתה בחיים כשקנה אותה, חדשה. היא זו שבחרה את צבעה הצהוב. במהלך השנים הראשונות הם יצאו לא פעם לנסיעה יחד. לאשתו לא היה רישיון, ותמיד קאפוקו הוא שנהג. הם יצאו גם לכמה טיולים ארוכים יותר למקומות כמו איזוּ, האקוֹנֶה ונאסוּ. אבל עכשיו כבר כמעט עשר שנים הוא נוהג לבד. הוא יצא עם כמה נשים מאז מות אשתו, אבל אף אחת מהן אף פעם לא ישבה לידו במושב הנוסע. משום־מה לא נקרתה ההזדמנות לכך. הוא גם לא יצא עוד במכונית מהעיר למעֵט לצורכי עבודה.

"יש קצת בלאי בלתי נמנע, אבל היא במצב טוב," אמר אובה והעביר את כף ידו על לוח המחוונים כמי שמלטף את צווארו של כלב גדול. "אמינה מאוד. מכוניות שוודיות בגיל הזה נבנו להחזיק מעמד. צריך לשים עין על מערכת החשמל, אבל ביסודן הן אמינות. ואני מטפל לך יופי בבובה הזאת."

בזמן שקאפוקו חתם על המסמכים הנחוצים ועבר על החשבון המפורט, הופיעה הבחורה הצעירה. גובהה היה כמטר שישים וחמש, והיא לא היתה שמנה כלל אבל רחבת כתפיים ובעלת מבנה גוף מוצק. היה לה כתם לידה אליפטי סגול מימין לעורף, ונראה שלא היתה לה שום בעיה לחשוף אותו לעין. שערה העבות השחור כזפת היה אסוף מאחור כדי שלא יפריע. איך שלא מסתכלים עליה, היא היתה רחוקה מלהיות יפה, ומשהו בפניה עורר אי־נוחות, כפי שאובה רמז. שרידי פצעונים ניקדו את לחייה. היו לה עיניים גדולות צלולות להדהים שהביטו בעולם בחשדנות, וקשתיות חומות־כהות מרשימות בגודלן. אוזניה הגדולות בלטו כמו צלחות לוויין שהותקנו באיזו ארץ נידחת. היא לבשה ז'קט משובץ גברי כבד במקצת לחודש מאי ומכנסי כותנה חומים, ונעלה קונברס שחורות. מתחת לטי־שרט הלבנה ארוכת השרוולים שמתחת לז'קט הבחין קאפוקו בשדיה הגדולים־מן־הממוצע.

אובה הציג אותה בפני קאפוקו. קראו לה וָטארי. מיסאקי וָטארי.

"אין קאנג'י למיסאקי — כותבים את זה בהיראגאנה,"1 היא אמרה. "אם אתה רוצה קורות חיים אני יכולה לשלוח לך." קאפוקו איתר נימת התרסה בקולה.

"אין צורך בקורות חיים בשלב זה," הוא אמר וניענע בראשו. "את מסתדרת עם הילוכים ידניים, נכון?"

"אני מעדיפה ידניים," היא אמרה בטון צונן. היא נשמעה כמו צמחונית אדוקה שנשאלה אם היא אוכלת חסה.

"זאת מכונית ישנה, אז אין בה ג'י־פי־אס."

"אני לא צריכה עזרה בניווט. עבדתי בשליחויות. יש לי מפה של העיר בראש."

"אולי נצא לנסיעת מבחן קטנה? מזג האוויר טוב אז אפשר לפתוח את הגג."

"לאן תרצה לנסוע?"

קאפוקו חשב רגע. הם לא היו רחוקים משינוֹהאשי.

"קחי ימינה בצומת טֶנגֶנג'י וסעי למגרש החניה התת־קרקעי של הסופרמרקט, שאוכל לעשות קצת קניות. אחרי זה נעלה לפארק אריסוּגאוָוה ונרד ליד שגרירות צרפת אל גאיֶין נישי דוֹרי. אחר כך נחזור הנה."

"קיבלתי," היא אמרה. היא לא ביקשה שום הנחיות נוספות בנוגע למסלול. היא לקחה את המפתח מאובה, וכיווננה במהירות את מושב הנהג והמראות. נראה שכבר ידעה היכן ממוקמים כל הכפתורים והידיות. היא לחצה על המצמד ובחנה את ההילוכים. אחר כך שלפה משקפי שמש ירוקים של ריי־באן מכיס הז'קט והרכיבה אותם. אז הסתובבה ואותתה לקאפוקו שהיא מוכנה לצאת לדרך.

"נגן קלטות," היא אמרה כאילו לעצמה אחרי שהעיפה מבט במערכת האודיו.

"אני אוהב קלטות," אמר קאפוקו. "קל להסתדר איתן יותר מדיסקים. אני מתאמן עם קלטות על השורות שלי."

"הרבה זמן לא ראיתי כאלה."

"כשהתחלתי לנהוג, כל הנַגָנים היו שמונה ערוצים," אמר קאפוקו.

מיסאקי לא ענתה, אבל הבעתה הסגירה שלא שמעה בעבר על נגנֵי שמונה ערוצים.

כפי שאובה הבטיח, היא היתה נהגת מצוינת. היא תיפעלה את המכונית בצורה מושלמת, בלי שום קפיצות פתאומיות. הכביש היה עמוס, רמזורים פה ושם, אבל היא התמקדה בהחלפה חלקה של ההילוכים. תנועות עיניה העידו על כך. כשעצם עיניים, כמעט שלא היה ביכולתו להגיד מתי העבירה הילוך. רק קול המנוע סיפר לו באיזה הילוך הם נוסעים. נגיעת רגלה בדוושות הבלם והגז היתה קלה וזהירה. ובעיקר, היא היתה רגועה לגמרי. למעשה, היה נדמה שהיא רגועה יותר כשהיא נוהגת. ארשת פניה הסתמית הבוטה התרככה, עיניה התעדנו. אבל השתקנות שלה נותרה בעינה. היא ענתה על שאלותיו ולא יותר.

היעדר השיחה לא הטריד את קאפוקו. הוא לא אהב שיחות חולין. הוא אמנם לא סלד משיחות על דברים חשובים עם אנשים שהכיר היטב, אבל פרט לכך העדיף לשתוק. הוא נשען לאחור במושב הנוסע והביט בעצלתיים ברחובות העיר החולפים על פניו. אחרי שנים ליד ההגה, הנוף ממקום מושבו הנוכחי נראה לו חדש ומרענן.

הוא הורה לה לחנות פעמים אחדות במקביל ברחוב גאיֶין נישי דוֹרי ההומה, מבחן שעברה בקלות ובלי שום מאמץ מיותר. היו לה תחושה טובה של המכונית וחוש תזמון מושלם. היא עישנה רק כשעצרה ברמזורים. נראה שמרלבורו היה הסוג המועדף עליה. ברגע שהרמזור התחלף היא כיבתה את הסיגריה. הבְּדלים לא היו מוכתמים בשפתון. לא היה גם לק על ציפורניה, שלא היו מטופחות. והיא נראתה לא מאופרת כלל.

"אני יכול לשאול אותך כמה שאלות?" שאל קאפוקו כשהתקרבו לפארק אריסוּגאווה.

"קדימה."

"איפה למדת לנהוג?"

"גדלתי בהוֹקאידוֹ, בהרים. התחלתי לנהוג בשנות העשרה המוקדמות שלי. מוכרחים מכונית במקום כזה. הכבישים מכוסים קרח חצי מהשנה. אי־אפשר לא להפוך לנהגים טובים."

"אבל בהרים לא לומדים לחנות במקביל, נכון?"

היא לא ענתה על זה. היה ברור שלא ראתה סיבה לטרוח.

"אובה הסביר לך למה אני צריך נהג פתאום?"

מיסאקי ענתה בקול שטוח נטול רגש, עיניה נעוצות בתנועה לפנים. "אתה שחקן, מופיע כרגע שישה ימים בשבוע. מאז ומעולם נהגת לתיאטרון. אתה לא אוהב מוניות או לנסוע ברכבת התחתית. מפני שאתה מתאמן על השורות בדרך. לפני כמה זמן עברת תאונה קטנה ושללו לך זמנית את הרישיון. כי שתית קצת והיתה בעיה עם הראייה שלך."

קאפוקו הינהן. זה נשמע כאילו מישהי מתארת באוזניו חלום שחלמה.

"המשטרה דרשה בדיקת ראייה וגילו אצלי גלאוקומה קלה. נראה שיש לי שטח מת. בצד ימין, בפינה. לא היה לי מושג."

כמות האלכוהול המעורבת היתה זניחה, אז לא היתה להם בעיה להשתיק את זה. איש לא הדליף זאת לתקשורת. אבל הנהלת התיאטרון לא יכלה להתעלם מבעיית הראייה שלו. במצב העניינים הנוכחי, מכונית היתה עלולה להתקרב אליו מאחור מצד ימין, והוא לא היה רואה אותה. ההנהלה התעקשה אפוא שיפסיק לנהוג, לפחות עד שבדיקות יראו שהבעיה נפתרה.

"מר קאפוקו?" שאלה מיסאקי. "זה בסדר שאקרא לך כך? זה לא שם במה?"

"זה שם יוצא דופן, אבל הוא שמי האמיתי," אמר קאפוקו. "בקאנג'י פירושו 'בית המזל הטוב'. נשמע מבשר טובות, אבל למיטב ידיעתי הוא לא הביא לנו שום גמול הולם. איש מקרוביי אינו מה שאפשר לקרוא עשיר."

מקץ שתיקה מסוימת נקב קאפוקו בשׂכרה כנהגת. לא סכום גבוה. אבל זה המרב שהיה ביכולתו של התיאטרון להציע. אמנם שמו היה מוכר, אבל הוא לא היה מפורסם ככוכבי טלוויזיה וקולנוע, והיה גבול לסכומים שאפשר להרוויח על הבמה. לשכור נהג פרטי, ולו רק לחודשים אחדים, לשחקן ברמתו היה מותרות יוצאי דופן.

"לוח הזמנים של העבודה שלך נתון לשינויים, אבל בימים אלה החיים שלי מתמקדים בתיאטרון, מה שאומר שהבקרים שלך בעצם חופשיים. תוכלי לישון עד הצהריים אם תרצי. אני אדאג לכך שתוכלי לסיים עד אחת־עשרה בלילה — אם אצטרך לעבוד מאוחר יותר אקח מונית הביתה. יהיה לך יום חופשי אחד בשבוע."

"אני מסכימה," אמרה מיסאקי בפשטות.

"העבודה לא אמורה להיות קשה כל כך. החלק הקשה יהיה לחכות שעות בלי לעשות שום דבר."

מיסאקי לא הגיבה. שפתיה היו מתוחות בקו ישר. הבעת פניה רמזה שכבר נאלצה להתמודד עם עבודות קשות בהרבה.

"לא אכפת לי שתעשני כל עוד הגג פתוח," אמר קאפוקו. "אבל לא כשהוא סגור, בבקשה."

"מוסכם."

"יש לך תנאים כלשהם?"

"שום דבר מיוחד." היא צימצמה את עיניה והורידה הילוך בתשומת לב. "המכונית מוצאת חן בעיניי," היא הוסיפה.

הם נסעו את שארית הדרך בלי לדבר. כשהגיעו בחזרה למוסך, קאפוקו קרא לאובה לבשר לו. "החלטתי לשכור אותה לעבודה," הוא הכריז.

למחרת החלה מיסאקי לעבוד כנהגת האישית של קאפוקו. היא היתה מגיעה לדירתו באֶבּיסוּ בשלוש וחצי אחר הצהריים, מוציאה את הסאאבּ הצהובה מהחניון התת־קרקעי ומסיעה אותו לתיאטרון בגינזָה. הם נסעו עם גג פתוח אלא אם ירד גשם. קאפוקו התאמן על תפקידו בדרך, דיקלם את השורות עם הקלטת. המחזה היה עיבוד מתקופת מייג'י ל"דוד וניה" של צ'כוב. הוא ידע את תפקידו בעל־פה, אבל עבר עליו בכל זאת כדי להרגיע את עצביו לפני ההופעה. זה היה הרגל ישן שלו.

ככלל, בדרך הביתה הם האזינו לרביעיות כלי קשת של בטהובן. לקאפוקו אף פעם לא נמאס מהן — הוא מצא אותן הולמות בצורה מושלמת לחשיבה, או אם העדיף, לחשיבה על שום דבר שהוא. כשרצה משהו קל יותר, בחר ברוק אמריקאי קלאסי. להקות כמו ה־Beach Boys, ה־Rascals, CCR, ה־Temptations וכן הלאה. המוזיקה הפופולרית של ימי צעירותו. מיסאקי אף פעם לא העירה על הבחירות שלו. הוא לא ידע אם המוזיקה שלו משמחת או מייסרת אותה, או אם היא בכלל מקשיבה לה, לצורך העניין. היא היתה אישה צעירה שאינה מפגינה את רגשותיה.

בנסיבות רגילות קאפוקו היה נלחץ כשנדרש לתרגל את תפקידו בנוכחות אחרים, אבל העכבות הללו התפוגגו לצד מיסאקי. במובן זה הוא העריך את היעדר ההבעה שלה ואת אישיותה הקרה והמרוחקת. הוא היה יכול לשאוג לידה בעודו מתאמן, והיא היתה מתנהגת כאילו לא שמעה דבר. אפשר בהחלט שתשומת לבה היתה נתונה כל כולה לכביש. אולי הַנהיגה הכניסה אותה להלוך נפש זֶני.

לקאפוקו לא היה מושג מה מיסאקי חושבת עליו כאדם. האם נטתה לו חיבה או שמא לא התרשמה ונותרה אדישה כלפיו, או אולי תיעבה אותו והסכימה לשאת אותו רק כדי לשמור על עבודתה? הוא גישש באפלה. אבל לא עניין אותו במיוחד כיצד היא מרגישה. הוא אהב את הנהיגה החלקה והבוטחת שלה, את שתקנותה ואת האופן שבו שמרה את רגשותיה לעצמה.

בתום ההופעה בערב קאפוקו הסיר את האיפור מפניו, החליף בגדים ויצא מהתיאטרון מהר ככל האפשר. הוא לא אהב להתעכב. הוא לא הכיר כמעט איש מעמיתיו לבמה. הוא היה מתקשר למיסאקי בטלפון הנייד ומבקש ממנה לחכות לו ליד דלת הבמה. כשיצא החוצה, הסאאבּ הצהובה המתינה לו. עד שהגיע בחזרה לדירתו באֶבּיסוּ, השעה היתה קצת אחרי עשר וחצי. דפוס זה חזר על עצמו מדי ערב.

היו לו גם עבודות אחרות. יום אחד בשבוע הוקדש לצילומי סדרת דרמה באולפן טלוויזיה במרכז העיר. זאת היתה סדרה בלשית שגרתית, אבל הקהל היה רב והתשלום טוב. הוא שיחק מגיד עתידות שעוזר לבלשית הראשית. כדי להתכונן לתפקיד לבש בגדים של מגיד עתידות והקים דוכן ברחוב, ובו גילה לעוברים ושבים את עתידם. השמועה אמרה שרבות מהתחזיות שלו התממשו. בתום יום הצילומים הוא נסע ישר מהאולפן לתיאטרון בגינזה. זה היה החלק המסוכן. בסופי־שבוע, אחרי ההצגה היומית, הוא לימד שיעור ערב בבית הספר למשחק. הוא אהב מאוד לעבוד עם שחקנים צעירים. מיסאקי שינעה אותו בין כל הפעילויות הללו. היא הסיעה אותו ממקום למקום בלי שמץ של המולה, תמיד בזמן, עד שקאפוקו התרגל לשבת לצדה במושב הנוסע של הסאאבּ. מפעם לפעם אפילו נרדם לגמרי.

כשמזג האוויר התחמם, מיסאקי החליפה את הז'קט המשובץ בז'קט קיצי קל ממנו. היא תמיד לבשה ז'קט לעבודה. מן הסתם המקבילה שלה למדי נהג. בעונה הגשומה הגג נותר סגור לעתים קרובות יותר.

קאפוקו ישב במושב הנוסע ולא פעם חשב על אשתו המתה. משום־מה הוא נזכר בה יותר עכשיו, כשמיסאקי היא זאת שנהגה. אשתו היתה גם היא שחקנית, אישה מהממת שהיתה צעירה ממנו בשנתיים. קאפוקו היה מה שנהוג לכנות שחקן אופי, שנשכר לשחק תפקידי משנה שהיו כרוכים במוזרות כלשהי. היו לו פנים ארוכים וצרים, והוא התחיל להקריח בגיל מוקדם מאוד. לא טיפוס הולם לתפקיד הגיבור הראשי. אשתו היפה, לעומת זאת, היתה שחקנית מובילה של ממש, ותפקידיה והכנסתה שיקפו את מעמדה. אך ככל שהזדקנו הוא רכש לו שם של שחקן מיומן בעל אישיות ייחודית, ואילו כוכבה החל לדעוך. אבל שניהם העריכו זה את זה, ולכן התנודות במידת הפופולריות ובהיקף ההכנסות מעולם לא עוררו בעיות.

קאפוקו העריץ את אשתו. הוא התאהב בה עמוקות כשנפגשו לראשונה (בהיותו בן עשרים ותשע), ורגשותיו לא השתנו עד יום מותה (בהיותו בן ארבעים ותשע). הוא לא שכב עם אף אישה אחרת במשך כל שנות נישואיהם. מעולם לא עלה בו הדחף לכך, אף על פי שלא חסרו לא הזדמנויות.

אשתו, לעומת זאת, שכבה עם אחרים מדי פעם. ככל שידע, היו לה ארבעה רומנים כאלה. במילים אחרות, ארבעה גברים חלקו את יצועה לפרקי זמן. היא עצמה לא אמרה לו מילה על כך מעולם, כמובן, ואף על פי כן לא נדרש לו זמן רב לקלוט שהיא שוכבת עם גבר אחר במקום אחר. לקאפוקו היה חוש שישי לדברים כאלה, ואהבתו אליה לא הניחה לו להתעלם מהסימנים, עד כמה שהיה רוצה לעשות זאת. היה קל לדעת מי המאהבים שלה לפי אופן דיבורה עליהם. בלי יוצא מן הכלל, הם היו שחקנים עמיתים שעבדו איתה על אותו הסרט. רובם היו צעירים יותר. מערכות היחסים נמשכו בחודשי הצילומים וגוועו מאליהן בסופם. אותו הדבר חזר על עצמו ארבע פעמים, תמיד באותו הדפוס.

קאפוקו לא הבין בשעתו מדוע היא חשה צורך לשכב עם אחרים. ועדיין לא הבין זאת עכשיו. מערכת היחסים ביניהם כזוג נשוי וכשותפים לחיים היתה מצוינת למן הרגע הראשון. כשהיה להם פנאי, הם דיברו בלהט ובכנות על מגוון רחב של נושאים, והשתדלו לתת אמון זה בזה. בעיניו הם התאימו מאוד כבני זוג, רוחנית ומינית גם יחד. גם אחרים בחוג מכריהם ראו בהם זוג אידיאלי.

הוא התחרט על כך שלא אזר עוז לשאול אותה עוד בחייה על פרשיות האהבים שניהלה. החרטה הזאת עלתה בו לעתים מזומנות. הוא היה קרוב כל כך לשאול אותה. הוא רצה כל כך לומר, מה חיפשת בגברים האחרים האלה? מה חסר לך בי? אבל הסוף הגיע בתוך חודשים ספורים, והיא סבלה נורא במאבק במותה המתקרב. לא היה לו לב לדרוש ממנה תשובה. ואז, ללא מילת הסבר אחת, היא נגוזה מעולמו של קאפוקו. השאלה מעולם לא עלתה, התשובה מעולם לא ניתנה. אלה המחשבות שהיה שקוע בהן כשליקט את עצמותיה מן האפר בקרמטוריום. שקוע בהן כל כך, שכאשר מישהו לחש באוזנו, הוא לא שמע אותו.

אין צורך לומר שקאפוקו התייסר מלדמיין את אשתו בזרועות גבר אחר. איך אפשר שלא. כשעצם את עיניו, תמונת ההתעלסות לפרטיה היתה עולה בעיני רוחו בלי הזמנה, דועכת ואז שבה ועולה. הוא לא רצה לדמיין דברים כאלה, אבל זה היה חזק ממנו. התמונות חתכו בו כסכין חדה, בתנועות קצובות בלתי פוסקות. היו זמנים שחשב שעדיף היה לו לא לדעת על כך. אבל הוא שב וחזר אל עקרון היסוד שלו: בכל מצב שהוא, יֶדע עדיף על בּוּרוּת. מייסר ככל שזה, צריך להתייצב מול העובדות. רק הידיעה מחזקת את נפשו של אדם.

אבל המייסר מכול היה להמשיך להתנהל כרגיל שעה שאתה יודע את הסוד של בת זוגך — המאמץ הנדרש כדי שהיא עצמה לא תדע על כך. לחייך בשלווה כשלבך נקרע וקרביך מדממים. להתנהג כאילו הכול בסדר בעודכם מתנהלים איש־איש בעבודת יומו, משוחחים, מתעלסים בלילה. אדם נורמלי לא מסוגל לעשות זאת. אבל קאפוקו היה שחקן מקצועי. להשיל את ישותו, בשרו ודמו, כדי להיכנס לתפקיד — זאת היתה השליחות שלו. ואת האחת המסוימת הזאת ביצע בכל מאודו. תפקיד ששיחק בלי קהל.

אם שמים את הדברים הללו בצד — במילים אחרות, מוציאים מכלל חשבון את העובדה שניהלה מעת לעת רומן עם גבר אחר — חיי הנישואים שלהם היו שלווים ומספקים. הקריירות של שניהם התקדמו להפליא, ולא היו להם דאגות כספיות. במהלך כמעט עשרים שנותיהם יחד הם עשו אהבה אינספור פעמים; מבחינתו, לפחות, המין היה מספק לגמרי. אחרי שחלתה בסרטן הרחם ומתה כמעט בתוך רגע, היה לו די מזל לפגוש נשים אחדות, שבמהלכם הטבעי של דברים גם שכב איתן. אך עם אף אחת מהן לא חווה אותו אושר אינטימי שידע עם אשתו. כל שהרגיש הוא תחושה קלה של דז'ה וו, כאילו הוא משחק תמונה מעברו.

הנהלת התיאטרון דרשה מידע מפורט כדי להוציא תלושי משכורת למיסאקי, אז קאפוקו נאלץ לשאול אותה בדבר כתובתה, מקום הרישום של משפחתה, תאריך לידתה ומספר רישיון הנהיגה שלה. היא גרה בדירה במרכז אקאבּאנֶה, משפחתה היתה רשומה בג'וּניטאקיצ'וֹ באי הוקאידו, וזה עתה מלאו לה עשרים וארבע. לקאפוקו לא היה מושג היכן נמצא ג'וניטאקיצ'ו בהוקאידו. אבל העובדה שהיתה בת עשרים וארבע משכה את תשומת לבו.

אשתו של קאפוקו ילדה תינוקת שחיה רק שלושה ימים. היא מתה בלילהּ השלישי באגף היילודים בבית החולים. לבה חדל לפעום בלי התראה. כשמצאו אותה למחרת בבוקר, כבר היתה קרה. בבית החולים אמרו שהיא נולדה עם מום בלב. לא היתה שום דרך לאמת את גרסתם. בירור סיבת המוות האמיתית גם לא היה מחזיר אותה לחיים. לטוב ולרע, הם עדיין לא נתנו לה שם. אילו חיה, היתה בת עשרים וארבע היום. קאפוקו תמיד ציין את יום ההולדת של בתו נטולת־השם בידיים צמודות בתפילה. אחר כך היה מחשב בת כמה היתה היום.

כפי שאפשר לצפות, מותה הפתאומי של התינוקת פצע את קאפוקו ואשתו, הטיל אותם אל תוך חלל כבד ואפל. נדרש להם זמן רב מאוד לחזור לעמוד על הרגליים. הם התבודדו בדירתם והעבירו חלק ניכר מחייהם באותה התקופה בדממה מוחלטת. הם חשו שמילים רק יוזילו את הרגשות שחוו. היא שקעה בשתיית כמויות לא קטנות של יין. הוא עסק לזמן־מה בלהט, כמעט בפנאטיות, בקליגרפיה. כאילו הרגיש שהסמלים השחורים הזורמים ממכחולו אל הדף הלבן הטהור עשויים לחשוף איכשהו את מנגנון הפעולה של לבו.

אף על פי כן, בזכות תמיכתם זה בזה הצליחו השניים להתאושש אט־אט מפצעיהם די הצורך לצלוח את התקופה המסוכנת ההיא. הם התמקדו עוד יותר בעבודה. כשקיבלו תפקידים חדשים, הם שיקעו את עצמם בצורה מוחלטת, משתלהבת. היא אמרה שאבדה לה התשוקה לילדים, והוא הסכים. הם יבטיחו שהיא לא תיכנס להיריון שוב. הוא שמח לעשות כל מה שרצתה.

כשנזכר באותם הימים, הוא קלט שזה בערך המועד שבו החלו פרשיות האהבים שלה. אולי אובדן התינוקת עורר מחדש את תשוקתה המינית. אבל זאת היתה רק השערה שלו. רק עוד "אולי" ותו לא.

"אני יכולה לשאול אותך משהו?" שאלה מיסאקי.

קאפוקו ישב והשקיף מהחלון על הנוף החולף, שקוע במחשבות. הוא נפנה אליה בפליאה. עברו חודשיים מאז החלו לנסוע יחד, וכמעט מעולם לא קרה שיזמה שיחה.

"כמובן," אמר קאפוקו.

"למה נהיית שחקן?"

"חברה ללימודים באוניברסיטה ביקשה ממני להצטרף למועדון התיאטרון שלה. אף פעם לא היה לי עניין בתיאטרון. רציתי לשחק בייסבול. הייתי שוֹרטסטוֹפּ פותח בקבוצה בתיכון, והייתי מגן די טוב. אבל לא הייתי מספיק טוב לקבוצה באוניברסיטה. אז חשבתי לעצמי, למה לא, אני יכול לנסות משהו אחר. גם רציתי לבלות יותר עם הבחורה הזאת. אחרי ששיחקתי קצת, קלטתי שאני ממש אוהב את זה. שזה מאפשר לי להיות מישהו אחר שהוא לא אני. וכשההצגה נגמרה, יכולתי לחזור לעצמי. זה מאוד מצא חן בעיניי."

"אהבת להיות מישהו אחר שהוא לא אתה?"

"כן, כל עוד ידעתי שאני יכול לחזור."

"קרה פעם שלא רצית לחזור?"

קאפוקו חשב רגע. אף אחד לא שאל אותו את זה בעבר. הם בדיוק עמדו לצאת מהכביש המהיר בטאקֶבּאשי, והנתיב היה פקוק.

"אין שום יציאה אחרת, נכון?" שאל קאפוקו.

מאסיקי לא העזה להביע דעה.

הם שתקו רגע. קאפוקו הסיר את כובע הבייסבול שלו, בחן את צורתו ושב וחבש אותו. לצדם עמדה משאית פול־טריילר עם אינסוף גלגלים, מכונה ענקית ששיוותה לסאאבּ הצהובה שלהם עם הגג הנפתח תחושה ארעית בת חלוף. כמו סירת נופש זעירה לצד מכלית נפט.

"אולי זה לא בַּמקום מצדי," אמרה מאסיקי, "אבל זה מטריד אותי. אני יכולה לשאול?"

"קדימה," אמר קאפוקו.

"למה אין לך חברים?"

קאפוקו התבונן בצדודיתה של מיסאקי בארשת תוהה. "איך את יודעת שאין לי?"

מיסאקי משכה בכתפיה. "אני מסיעה אותך כבר חודשיים, אז נראה לי שיכולתי לקלוט את זה."

קאפוקו הקדיש רגע ארוך לבחינת צמיגיה הענקיים של המשאית. "לא היו הרבה אנשים שיכולתי לקרוא להם חברים אמיתיים," הוא אמר לבסוף. "מעניין למה."

"גם כשהיית ילד?"

"לא, אז היו לי הרבה חברים. אבל כשגדלתי כבר לא הרגשתי צורך בהם. במיוחד אחרי שהתחתנתי."

"היתה לך אישה ובגלל זה כבר לא היית צריך חברים?"

"נראה לי. אחרי הכול, היא ואני היינו חברים טובים."

"בן כמה היית כשהתחתנתם?"

"שלושים. שיחקנו באותו הסרט. היא בתפקיד משנה חשוב ואני בתפקיד קטן."

המכונית הזדחלה בפקק התנועה. הגג היה סגור, כמו תמיד כשנסעו בכביש המהיר.

"את לא שותה בכלל?" שינה קאפוקו נושא.

"הגוף שלי לא מסוגל להתמודד עם אלכוהול," אמרה מיסאקי. "לאמא שלי היתה בעיית שתייה, אז אולי זה קשור."

"השתייה שלה עוד עושה בעיות?"

מיסאקי ניענעה בראשה מצד לצד. "אמא שלי מתה. היא נהגה שיכורה, איבדה שליטה על ההגה, הסתחררה ועפה מהכביש אל תוך עץ. נהרגה כמעט במקום. הייתי בת שבע־עשרה."

"אישה מסכנה," אמר קאפוקו.

"כל אחד ומה שמגיע לו," אמרה מיסאקי בלי רגש. "היה ברור שזה יקרה במוקדם או במאוחר. השאלה היחידה היתה מתי."

הם שתקו זמן־מה.

"ואבא שלך?"

"אני לא יודעת איפה הוא. הוא עזב את הבית כשהייתי בת שמונה, ומאז לא ראיתי אותו. גם לא שמעתי ממנו. אמא תמיד האשימה אותי בזה שהוא עזב."

"למה?"

"הייתי הבת היחידה שלהם. אילו הייתי יותר יפה, הוא לא היה עוזב. זה מה שאמא אמרה תמיד. שמפני שנולדתי מכוערת הוא נטש אותנו."

"את לא מכוערת," אמר קאפוקו בשקט. "אמא שלך פשוט העדיפה לחשוב עלייך ככה."

מיסאקי משכה קלות בכתפיה. "בדרך כלל היא לא היתה כזאת, אבל כשהיא שתתה, היא פשוט לא סתמה את הפה. חזרה שוב ושוב על אותם הדברים. זה פגע בי. זה לא בסדר, אני יודעת, אבל הרגשתי הקלה כשהיא מתה."

הפעם השתיקה התמשכה אף יותר.

"לך יש חברים?" חקר קאפוקו.

מיסאקי ניענעה בראשה. "אפילו לא אחד."

"למה?"

היא לא ענתה. היא צימצמה את עיניה והתמקדה בכביש.

קאפוקו ניסה להתנמנם, אך התנומה לא באה. המכונית הזדחלה ונעצרה, הזדחלה ונעצרה, שעה שמיסאקי העבירה הילוכים במיומנות. בנתיב סמוך המשאית התקדמה ואז פיגרה, כמו צל שמטיל איזה גורל ענקי.

קאפוקו ויתר על הניסיון לישון. "הפעם האחרונה שהתחברתי עם מישהו היתה לפני כמעט עשר שנים," הוא אמר ופקח את עיניו. "אולי מישהו 'כמו חבר' יהיה תיאור מדויק יותר. הוא היה צעיר ממני בשש או שבע שנים, בחור נחמד מאוד. אהב לשתות, אז שתינו ודיברנו על כל מיני דברים."

מיסאקי הינהנה בציפייה שימשיך. קאפוקו היסס רגע לפני שצלל פנימה.

"האמת היא שהוא היה אחד המאהבים של אשתי. אבל הוא לא ידע שידעתי."

נדרש למיסאקי רגע ארוך לספוג את מה ששמעה זה עתה. "אתה מתכוון שהוא שכב עם אשתך?" שאלה לבסוף.

"נראה לי שהוא שכב עם אשתי על בסיס קבוע במשך שלושה־ארבעה חודשים."

"איך ידעת?"

"היא הסתירה את זה ממני, כמובן, אבל ידעתי. ייקח לי יותר מדי זמן להסביר לך איך. אבל לא היה שום ספק. הדמיון שלי לא תיעתע בי."

כשעצרו לרגע, מיסאקי הושיטה את שתי ידיה לכוונן את המראה הפנימית. "זה לא הפריע לחברוּת ביניכם?"

"דווקא להפך," אמר קאפוקו. "התיידדתי איתו בדיוק משום שהוא שכב עם אשתי."

מיסאקי לא אמרה דבר. היא המתינה שימשיך.

"איך לומר... רציתי להבין. למה היא שכבה איתו, למה אותו היא רצתה. זה לפחות היה המניע שלי בהתחלה."

מיסאקי נשמה נשימה עמוקה וארוכה. חזהּ התרומם מתחת לז'קט ואחר שב ושקע. "אבל זה לא הכאיב לך נורא? לשתות ולדבר עם גבר שידעת ששכב עם אשתך?"

"זה לא היה קל," אמר קאפוקו. "זה עורר בי מחשבות על דברים שהייתי מעדיף להתעלם מהם. זיכרונות שהייתי מעדיף לשכוח. אבל שיחקתי תפקיד. אחרי הכול, זה המקצוע שלי."

"להפוך למישהו אחר," אמרה מיסאקי.

"בדיוק."

"ואחר כך לחזור להיות מי שאתה."

"בדיוק," אמר קאפוקו. "אם אתה רוצה ואם לא. אבל המקום שאתה חוזר אליו תמיד שונה קצת מהמקום שעזבת. זה הכלל. הוא לעולם לא יהיה אותו הדבר."

גשם דק החל לרדת. מיסאקי הפעילה את המגבים. "אז הצלחת להבין את זה? למה אשתך שכבה איתו?"

"לא," אמר קאפוקו ונענע בראשו. "אף פעם לא הבנתי. היו לו כמה תכונות שלי אין. או־קיי, הרבה כאלה, כנראה. אבל אף פעם לא הצלחתי להבין מה בדיוק משך אותה. המעשים שלנו לא מתבססים על פרטים מסוימים כאלה — אנחנו לא יכולים להגדיר במדויק למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. מערכות יחסים בין אנשים, במיוחד בין גברים ונשים, מתנהלות — איך לומר — במישור כללי יותר. מעורפל יותר, אנוכי יותר, פתטי יותר."

מיסאקי חשבה רגע. "ובכל זאת," היא אמרה, "נשארת חבר שלו למרות שלא הבנת, נכון?"

קאפוקו שב והסיר את כובע המצחייה מראשו והניח אותו על ברכיו. "קשה להסביר את זה," הוא אמר ועיסה את קודקודו בכף ידו. "כשאתה ממש נכנס לתפקיד, קשה למצוא את הרגע הנכון לעצור. לא חשוב איזה מחיר הרגשות שלך משלמים, אתה מוכרח להמשיך לזרום עם התפקיד עד שהמופע שלך מתממש, עד לנקודה שבה מתבהרת המשמעות האמיתית שלו. אותו הדבר במוזיקה. שיר לא מגיע לסופו ההולם עד שנשמע האקורד הסופי והאחרון שנקבע מראש. את מבינה למה אני מתכוון?"

מיסאקי שלפה סיגריית מרלבורו מהחפיסה ותחבה אותה בין שפתיה. אבל היא אף פעם לא עישנה כשהגג סגור, והסיגריה נשארה כבויה.

"אז הבחור עדיין שכב עם אשתך כשהייתם חברים?"

"לא, הוא לא," אמר קאפוקו. "אם זה היה ככה, אז איך לומר... הכול היה מסתבך מדי. נהיינו חברים לא הרבה אחרי שאשתי מתה."

"אז הייתם חברים אמיתיים? או שהכול היה משחק?"

קאפוקו חשב רגע. "גם וגם. הגיע רגע שבו התחיל להיות לי קשה למתוח קו ברור בין השניים. בסופו של דבר, זה כל הסיפור של משחק רציני."

למן הרגע הראשון קאפוקו היה יכול לחוש משהו דמוי חיבה כלפי האיש. שמו היה טָקאטסוּקי. בחור גבוה ויפה תואר, גיבור רומנטי קלאסי. הוא היה בתחילת שנות הארבעים לחייו, שחקן לא מיומן במיוחד. גם הנוכחות שלו לא היתה מורגשת במיוחד. טווח התפקידים שלו היה מוגבל. ככלל, הוא שיחק טיפוסים נחמדים, אבל לפעמים העכירה איזו מלנכוליה את דמותו העליזה־בדרך־כלל. היו לו מעריצות נאמנות בקרב נשים בגיל העמידה. קאפוקו נתקל בו מעת לעת בחדר הירוק באולפן הטלוויזיה. כחצי שנה אחרי מות אשתו, טקאטסוקי ניגש להציג את עצמו ולהביע תנחומים. "אשתך ואני עשינו פעם סרט יחד. אני חייב לה הרבה," אמר טקאטסוקי בענווה. קאפוקו הודה לו. ככל שידע בנקודת הזמן ההיא, מבחינה כרונולוגית האיש היה האחרון בשרשרת המאהבים של אשתו. זמן קצר אחרי תום הרומן ביניהם אשתו נכנסה לבדיקות בבית החולים ואובחנה עם סרטן הרחם בשלב מתקדם.

"סלח לי, אבל הייתי רוצה לבקש ממך טובה," אמר קאפוקו כשתמו חילופי הדברים הרשמיים. זאת היתה ההזדמנות שלו להעלות את מה שהעסיק אותו.

"אני יכול לעשות בשבילך משהו?"

"אם לא יפריע לך, הייתי רוצה שתקדיש לי מעט מזמנך. לדבר על אשתי. אולי לשתות כמה כוסות ולהיזכר בה יחד. היא דיברה עליך לא פעם."

טקאטסוקי נראה מופתע. או המום, ליתר דיוק. גבותיו המטופחות התקרבו זו לזו שעה שבחן בזהירות את פניו של קאפוקו. נראה כאילו הוא מנסה לפענח מה עשוי להסתתר מאחורי ההזמנה. אבל לא עלה בידו לקרוא שום כוונה בארשת פניו של האיש המבוגר ממנו. הוא ראה בהם רק את אותה הדממה שאפשר לצפות לה אצל מי שאיבד לא מזמן את אשתו לאחר הרבה שנות נישואים. כמו פני המים בבריכה אחרי שהאדוות התפשטו ונעלמו.

"רק קיוויתי לדבר על אשתי עם מישהו שהכיר אותה," הוסיף קאפוקו. "לומר את האמת, לפעמים זה די קשה לשבת בבית לבד. אבל אני לא רוצה להטריח אותך."

נראה שהוקל לטקאטסוקי. כאילו חש שהאיש אינו חושד במערכת היחסים שניהל עם אשתו.

"זאת לא טרחה בכלל. אשמח לפַנות זמן לזה. אני רק מקווה שלא אשעמם אותך." חיוך קל עלה על שפתיו כשדיבר, וזוויות עיניו נחרצו בחמלה. הבעה מקסימה להפליא. אילו הייתי אישה בגיל העמידה, חשב קאפוקו, לחיי היו מאדימות עכשיו.

טקאטסוקי הירהר רגע בלוח הזמנים שלו. "נראה שיש לי הרבה זמן פנוי מחר בערב. יש לך תוכניות אחרות?"

קאפוקו ענה שגם הוא פנוי אז. הוא התפלא לגלות כמה קל לו לקרוא את רגשותיו של טקאטסוקי. האיש היה שקוף — קאפוקו חשב שאם יביט די זמן אל תוך עיניו, יוכל לראות את הקיר שמאחוריו. לא היה בו שום דבר מעוות, שום דבר זדוני. ממש לא הטיפוס שיחפור בור בלילה ויחכה שמישהו ייפול לתוכו. אבל בסבירות גבוהה, גם לא אדם שנועד לתהילה כשחקן.

"איפה ניפגש?" שאל טקאטסוקי.

"אני משאיר לך להחליט," אמר קאפוקו. "תן לי שם מקום, ואני אגיע."

טקאטסוקי נקב בשמו של בר ידוע בגינזה. הוא אמר שיזמין להם תא, כדי שיוכלו לדבר מלב אל לב בלי לחשוש שישמעו אותם. קאפוקו הכיר את הבר. הם נפרדו בלחיצת ידיים. ידו של טקאטסוקי היתה רכה, בעלת אצבעות ארוכות ודקות. כף יד חמימה ולחה במקצת, כאילו הזיע. אולי היה עצבני.

אחרי שיצא, קאפוקו התיישב על כיסא בחדר הירוק, פתח את כף ידו הימנית ולטש בה עיניים. התחושה שנותרה בעקבות לחיצת היד עדיין היתה טרייה. היד הזאת, האצבעות האלה, ליטפו את גופה העירום של אשתו. לאט ומתוך התכוונות חקרו כל שקע וסדק. הוא עצם את עיניו ונשם עמוק. מה הוא מנסה לעשות, בשם אלוהים? הוא הרגיש שיהיה ה"מה" אשר יהיה, אין לו ברירה אלא להמשיך ולעשות זאת.

קאפוקו לגם ויסקי בתא הישיבה בבר והגיע למסקנה אחת. טקאטסוקי נשאר קשור מאוד לאשתו. הוא עדיין לא קלט את עובדת מותה הבלתי הפיך, לא קלט שהבשר שהכיר היה לערימת עצמות חרוכות ואפר. קאפוקו היה מסוגל להבין איך הוא מרגיש. כשעיניו של טקאטסוקי התערפלו כשנזכר בה, הוא רצה להושיט אליו יד מנחמת. האיש פשוט לא היה מסוגל להסתיר את רגשותיו. קאפוקו חש שאם רק ירצה, יוכל להתקיל אותו בשאלה מכשילה, לכפות עליו להתוודות על הכול.

לפי אופן דיבורו של טקאטסוקי, אשתו של קאפוקו היא ששמה קץ לרומן ביניהם. "עדיף שלא ניפגש יותר", כך ודאי התנסחה. ומילאה בדבקות אחר דבריה. רומן של חודשים אחדים הגיע לקִצו הפתאומי. לא שום דבר ארוך ומתמשך. ככל הידוע לקאפוקו, זה היה הדפוס של כל אהבהביה (אם אפשר לכנותם כך). אבל נראה שטקאטסוקי לא היה מסוגל להתמודד עם פרידה כל כך מהירה ובלתי פורמלית. מן הסתם קיווה לקשר קבוע יותר.

טקאטסוקי ניסה לבקר אותה במהלך השלב האחרון של מחלתה, אבל נדחה מפורשות. אחרי שאושפזה בבית החולים העירוני, היא לא הסכימה לראות כמעט איש. להוציא צוות בית החולים, רק שלושה אנשים הורשו להיכנס לחדרה: אמה, אחותה וקאפוקו. טקאטסוקי נראה מלא חרטה על כך שלא הצליח לראות אותה בפרק הזמן הזה. הוא אפילו לא ידע שיש לה סרטן עד שבועות ספורים לפני מותה. החדשות הכו בו כרעם ביום בהיר, ועדיין לא שקעו לגמרי. קאפוקו היה יכול להזדהות איתו. אך רגשותיהם לא היו זהים, רחוק מזה. קאפוקו ראה את אשתו הולכת וגוועת עם כל יום שעבר לקראת הסוף, וליקט את עצמותיה הלבנות כשלג מתוך האפר בקרמטוריום. הוא עבר את כל השלבים. זה הבדל עצום.

הם העלו זיכרונות על אשתו, ופתאום הכתה בקאפוקו המחשבה שהוא המנחם העיקרי פה. איך היתה אשתו מרגישה אילו צפתה בהם יושבים כך יחד? הרעיון העלה בקאפוקו תחושה מוזרה. אך הוא היה מסופק אם המתים יכולים לחשוב או להרגיש משהו. לעניות דעתו, זהו אחד הדברים הנפלאים במוות.

דבר נוסף הלך והתבהר. טקאטסוקי שתה יותר מדי. היו הרבה שתיינים כבדים בתחום עיסוקו של קאפוקו — מדוע שחקנים מגלים נטייה עזה כל כך לאלכוהול? — והוא לא התקשה לראות שהשתייה של טקאטסוקי אינה מהסוג הבריא במיוחד. לדעתו השקולה של קאפוקו, יש שני סוגי שתיינים: אלה ששותים כדי להעצים את אישיותם, ואלה שמנסים להיפטר ממשהו. טקאטסוקי השתייך בלי ספק לקבוצה השנייה.

קאפוקו לא היה מסוגל לומר ממה הוא מנסה להיפטר. אולי חולשת האופי שלו, או טראומה מהעבר. ואולי משהו בהווה הוא מקור הבעיה. או שילוב של כל הדברים הללו. יהיה הדבר אשר יהיה, הוא ניסה בטירוף להשכיח אותו או להקהות את הכאב שגרם, מה שאילץ אותו לשתות. על כל כוס שקאפוקו שתה, טקאטסוקי רוקן שתיים וחצי. חתיכת קצב.

מצד אחר, אולי הוא סתם לחוץ. אחרי הכול, הוא ישב פנים אל פנים עם בעלה של אישה שאיתה ניהל רומן חשאי. זה בלי ספק הכניס בו עצבנות. אבל קאפוקו ניחש שזה לא הכול. אדם כמו טקאטסוקי כנראה יכול לשתות רק ככה.

קאפוקו שתה בקצב יציב וזהיר ופיקח מקרוב על בן לווייתו. כשמספר הכוסות הלך ועלה, והגבר הצעיר החל להירגע, קאפוקו שאל אם הוא נשוי. הייתי נשוי עשר שנים ויש לי ילד בן שבע, ענה טקאטסוקי. אבל בשל נסיבות מסוימות הוא ואשתו חיים בנפרד מאז שנה שעברה. הם קרוב לוודאי לקראת גירושים, והשאלה מי יקבל משמורת על הילד מרחפת מעל שניהם. מה שרצה להימנע ממנו בכל מחיר הוא מצב שבו לא יוכל לבקר את בנו בחופשיות. הוא צריך את הילד בחייו. הוא הראה לקאפוקו צילום של בנו. ילד יפה ומתוק למראה.

בדומה לרוב המורגלים בשתייה, ככל ששתה יותר — טקאטסוקי הלך ואיבד את הרסן. הוא נידב מידע שאסור היה לו לנדב בלי שנשאל. קאפוקו נטל על עצמו את תפקיד המאזין, השחיל מילת עידוד פה ושם כדי לדחוק בבן לווייתו להמשיך לדבר, והציע מילות ניחומים שנבררו בקפידה כשהיה נדמה שיש צורך בנחמה. קאפוקו שיחק כאילו הוא רוחש רק את החמים שברגשות כלפי טקאטסוקי. זאת לא היתה משימה קשה. הוא היה מאזין מלידה, והגבר הצעיר באמת מצא חן בעיניו. נוסף על כך הם חלקו דבר אחד גדול במשותף: שניהם עוד היו מאוהבים באותה האישה היפה והמתה. חרף ההבדלים בין מערכות היחסים שניהלו איתה, נדמה שאיש משניהם עדיין לא התגבר על האובדן. היו להם דברים רבים לדבר עליהם.

"אולי ניפגש שוב?" הציע קאפוקו כשהערב התקרב לסיומו. "היה תענוג לדבר איתך. כבר המון זמן לא הרגשתי כל כך טוב." קאפוקו דאג לשלם את החשבון בבר מבעוד מועד. נראה שטקאטסוקי כלל לא ער לכך, שמישהו יצטרך לשלם בסוף. האלכוהול השכיח ממנו דברים רבים. חלקם חשובים מאוד, בלי ספק.

"בהחלט," אמר טקאטסוקי והרים את עיניו מכוסו. "אשמח מאוד להיפגש שוב. השיחה איתך הורידה לי משקולת מהחזה."

"אני מרגיש כאילו הפגישה שלנו נקבעה מראש איכשהו," אמר קאפוקו. "אולי אשתי המנוחה היא זו שהפגישה אותנו."

היתה בזה מידה של אמת.

הם החליפו מספרי טלפון נייד. אחר כך לחצו ידיים ונפרדו.

וכך היו שני הגברים לחברים. חברים לשתייה יהיה מונח מדויק יותר. הם היו יוצרים קשר, נפגשים בבר ומדברים על מגוון נושאים. אף לא פעם אחת חלקו ארוחה. ברים היו מקום המפגש היחיד שלהם. קאפוקו לא ראה מימיו את טקאטסוקי אוכל משהו ממשי יותר מחטיף קל לצד האלכוהול. ככל שידיעתו מגעת, האיש לא הכניס לפיו אוכל מוצק מימיו. להוציא בירה מזדמנת, המשקה היחיד שהזמין היה ויסקי. הוא העדיף סינגל מאלט.

הנושאים השתנו, אבל תמיד בנקודה כלשהי השיחה חזרה אל אשתו המנוחה של קאפוקו. קאפוקו סיפר סיפורים על ימי צעירותה, וטקאטסוקי האזין ברוב קשב. הוא נראה כמו חוקר שמחטט בזיכרונה של דמות־מפתח בניסיון להרכיב מאגר נתונים מקיף על אודות מישהו. קאפוקו מצא את עצמו מתענג על אותם הרגעים.

ערב אחד הם שתו באָאוֹיאמָה באיזה בר קטן ועלום, דחוק בסמטה צרה מאחורי מוזיאון נֶזוּ. הברמן היה גבר שקט כבן ארבעים. חתולה אפורה רזה רבצה מצונפת על מדף תצוגה בפינת החדר. היא נראתה כמו חתולת רחוב שהתנחלה שם לעת עתה. תקליט ג'ז ישן הסתובב על הפטפון. האווירה במקום מצאה חן בעיני שני הגברים, שכבר ביקרו בו פעמים אחדות בעבר. משום־מה לא פעם ירד גשם בערבים שנפגשו בהם, והערב הזה לא היה יוצא דופן — בחוץ ירד גשם דק.

"היא היתה אישה נפלאה," אמר טקאטסוקי ובחן את ידיו המונחות על השולחן. היו לו ידיים יפות יחסית לגבר שכבר הגיע לגיל העמידה. גם לא היו קמטים סביב עיניו, וציפורניו היו מטופחות בקפידה. "היית בר־מזל שמצאת אותה, מר קאפוקו, ושחלקתם את חייכם זה עם זה."

"אתה צודק," אמר קאפוקו. "נראה לי שהייתי מאושר אז. אבל מידה כזאת של אושר עלולה להוביל למידה שווה של כאב."

"באיזה אופן?"

קאפוקו הרים את כוסו ועירבל את גוש הקרח שהיה בה. "חששתי לאבד אותה. די היה שאדמיין את זה כדי שלבי יכאב."

"אני מכיר את ההרגשה הזאת," אמר טקאטסוקי.

"כלומר?"

"כלומר..." אמר טקאטסוקי וגישש אחר המילים הנכונות. "איך זה לאבד מישהו נפלא כל כך."

"באופן כללי."

"כן," אמר טקאטסוקי. הוא הינהן פעמים אחדות כמו בניסיון לשכנע את עצמו. "אני יכול רק לדמיין את ההרגשה."

קאפוקו השתתק. הוא הניח לדממה להתארך ככל האפשר. ולבסוף דיבר.

"אבל בסופו של דבר איבדתי אותה. בהתחלה בהדרגה, ואחר כך לגמרי. כמו משהו שנשחק שלב־שלב. התהליך התחיל לאט, עד שבסוף בא גל עצום וגרף את כולה, עם השורשים והכול... אתה מבין מה אני אומר?"

"אני חושב שכן."

היית מת, אמר קאפוקו בלבו.

"זה מה שהכי כואב," אמר קאפוקו. "לא הבנתי אותה באמת — או לפחות איזה חלק עיקרי בה. ויכול מאוד להיות שכך זה יישאר עכשיו, כשהיא כבר מתה ואיננה. כמו כספת נעולה קטנה שמונחת על קרקעית האוקיינוס. זה כואב מאוד."

טקאטסוקי חשב רגע לפני שדיבר.

"אבל מר קאפוקו, האם מישהו מאיתנו יכול אי־פעם להבין לגמרי מישהו אחר? כל כמה שנאהב אותם?"

"חיינו יחד כמעט עשרים שנה," אמר קאפוקו, "כבעל ואישה, אבל גם כחברים נותני אמון. יכולנו לדבר בכנות על כל דבר שבעולם, כך לפחות חשבתי. אבל אולי זה בכלל לא היה כך. אולי — איך לומר? — אולי היה לי שטח מת גורלי."

"שטח מת," הידהד טקאטסוקי.

"היה בה משהו בפנים, משהו חשוב, שבטח פיספסתי. ואם ראיתי אותו, אולי לא הצלחתי לזהות בדיוק מהו."

טקאטסוקי נשך את שפתו רגע. הוא רוקן את כוסו וקרא לברמן שיביא לו עוד אחת.

"אני יודע למה אתה מתכוון," הוא אמר.

קאפוקו נעץ בו מבט. טקאטסוקי פגש את מבטו למשך שניות אחדות, ואחר הסיט את עיניו.

"באיזה מובן אתה יודע?" שאל קאפוקו בקול נמוך.

הברמן הביא כוס חדשה של ויסקי על קרח והחליף את התחתית הרטובה של טקאטסוקי בתחתית חדשה. הם שתקו עד שהלך.

"באיזה מובן אתה יודע?" חזר קאפוקו עד דבריו.

טקאטסוקי הירהר בשאלה רגע. קאפוקו הבחין בעיניו המתרוצצות. הוא מהסס, הסיק. נאבק בדחף לגלות משהו. אך בסופו של דבר הצליח טקאטסוקי להרגיע את מה שטילטל אותו.

"אני לא חושב שנוכל להבין אי־פעם את כל מה שאישה חושבת," הוא אמר. "זה מה שרציתי לומר. לא חשוב באיזו אישה מדובר. אז אני בספק אם השטח המת שהזכרת הוא משהו ייחודי לך. אם ככה אתה רוצה לקרוא לו, אז כולנו הגברים חיים עם שטח מת כזה. אני לא חושב, אם ככה, שאתה צריך להאשים את עצמך."

"על כל פנים, אתה מדבר בהכללות," אמר קאפוקו מקץ מחשבה קצרה.

"זה נכון," אמר טקאטסוקי.

"אבל אני מדבר על אשתי המתה ועליי. אני לא רוצה לקפוץ להכללות כאלה בקלות כזאת."

"ממה שהבנתי," אמר טקאטסוקי לאחר שתיקה ארוכה, "אשתך היתה אישה נפלאה. אני משוכנע בזה אף על פי שאני קולט שאני יודע עליה אולי מאית ממך. לכל הפחות, אתה מוכרח להיות אסיר תודה על כך שיכולת לבלות עשרים שנה מחייך עם דמות כזאת. אבל הרעיון שאנחנו יכולים להביט אל תוך לבו של אדם אחר בבהירות גמורה נראה לי אווילי. לא משנה עד כמה נראה לנו שאנחנו מבינים את האדם הזה, או עד כמה אנחנו אוהבים אותו. זה רק יכול לגרום לנו כאב. אבל להביט אל תוך לבך שלך, זה עניין אחר. אני חושב שאפשר לראות מה יש בו, אם מתאמצים מספיק. אז בסופו של דבר אולי זה האתגר: להביט אל תוך לבך שלך בכל הרצינות והחדות שאפשר, ולהשלים עם מה שמגלים שם. אם אנחנו מקווים להצליח לראות מישהו באמת, עלינו להתחיל בלחפש בתוך עצמנו."

נראה שנאומו של טקאטסוקי בקע ממקום עמוק. כאילו נפתחה בו איזו דלת סתרים, ולו לרגע. הדברים שאמר היו ברורים וטעונים שכנוע עצמי. הוא לא שיחק, זה בטוח. כישורי המשחק שלו לא היו טובים כל כך. קאפוקו לא אמר דבר, רק הישיר מבט אל עיניו. הפעם טקאטסוקי פגש את מבטו ולא הסיט את עיניו זמן רב. הם זיהו ניצוץ הכרה מסוים זה בעיני זה.

השניים לחצו ידיים שוב כשנפרדו. גשם דק ירד בחוץ. טקאטסוקי צעד אל תוך הגשם במעיל הבז' שלו, וקאפוקו, כהרגלו, השפיל מבט אל כף ידו הימנית, זאת היד שליטפה את גופה העירום של אשתי, הוא חשב.

אבל ביום הזה המחשבה לא חנקה אותו. במקום זה תגובתו היתה, כן, דברים כאלה אכן קורים. הם אכן קורים. אחרי הכול, מדובר רק בבשר ודם. לא יותר מערימת עצמות ואפר בסוף, נכון? מוכרח להיות משהו חשוב מזה.

אם ככה אתה רוצה לקרוא לו, אז כולנו הגברים חיים עם שטח מת כזה. הדברים הידהדו באוזנו זמן רב מאוד.

"אז החברוּת הזאת החזיקה מעמד?" שאלה מיסאקי, עיניה נעוצות בטור המכוניות שלפניהם.

"היא נמשכה בערך חצי שנה, פחות או יותר. פעם בשבועיים בערך נפגשנו בבר ושתינו יחד," אמר קאפוקו. "ואז זהו זה. התעלמתי מהטלפונים שלו. לא עשיתי שום ניסיון ליצור איתו קשר. כעבור כמה זמן הוא הפסיק להתקשר."

"זה בטח היה לו מוזר."

"מן הסתם."

"בטח פגעת בו."

"אני מתאר לעצמי."

"למה קטעת את זה בצורה פתאומית כל כך?"

"כי לא היה צורך להמשיך לשחק."

"אתה מתכוון שלא היה צורך להישאר חברים ברגע שלא היית צריך לשחק?"

"כן, גם זה," אמר קאפוקו. "אבל היתה עוד סיבה."

"והיא?"

קאפוקו השתתק. מיסאקי העיפה בו מבט מעת לעת, הסיגריה הכבויה צבוטה בין שפתיה.

"את יכולה לעשן אם את רוצה," אמר קאפוקו.

"מה?"

"את יכולה להדליק אותה."

"אבל הגג סגור."

"לא אכפת לי."

מיסאקי פתחה את החלון, הדליקה את המרלבורו במצית של המכונית ושאפה שאיפה ארוכה. עיניה הצטמצמו בהנאה. היא נשפה לאיטה, מכוונת את העשן דרך החלון החוצה.

"טבק הורג," אמר קאפוקו.

"לחיות הורג, כשחושבים על זה," אמרה מיסאקי.

קאפוקו צחק. "גם זאת דרך להסתכל על זה."

"זאת הפעם הראשונה שראיתי אותך צוחק," אמרה מיסאקי.

היא צודקת, חשב קאפוקו. עבר זמן רב מאז צחק, לא כמשחק, אלא באמת.

"כבר כמה זמן רציתי להגיד לך," הוא אמר. "יש בך משהו מאוד מושך. את בכלל לא בלתי מושכת, את יודעת."

"תודה רבה לך. תווי הפנים שלי רגילים, זה הכול. כמו של סוניה."

קאפוקו הביט במיסאקי בפליאה. "אז קראת את 'הדוד וניה'."

"אני שומעת קטעים ממנו כל יום, אז רציתי לדעת על מה הוא. גם אני יכולה להסתקרן, אתה יודע," אמרה מיסאקי. "'הו, אומללה שכמותי! איני יכולה לשאת זאת. מדוע נולדתי חסרת מזל כל כך? הייסורים!' מחזה עצוב, מה."

"מחזה עצוב מאוד," אמר קאפוקו. "'הו, זה בלתי נסבל! מה אוכל לעשות? אני בן ארבעים ושבע עכשיו. אם נניח שאחיה עד גיל שישים, נותרו לי שלוש־עשרה שנים לשאת. הרבה מדי. איך אעביר את שלוש־עשרה השנים האלה? במה אמלא את ימיי?' אנשים חיו אז רק עד גיל שישים בערך. מזלו של הדוד וניה שלא נולד לעולם של ימינו."

"נולדת באותה השנה כמו אבא שלי. בדקתי."

קאפוקו לא הגיב. הוא לקח כמה קלטות וסרק את השירים על גבי התוויות. אבל הוא לא השמיע אף אחת מהן. מיסאקי החזיקה את הסיגריה הדולקת בידה כשזרועה מחוץ לחלון. רק כשטור המכוניות התקדם, והיה עליה להשתמש בשתי ידיה כדי לאחוז בהגה ולהעביר הילוך, היא שמה אותה לרגע בין שפתיה.

"האמת היא, שרציתי להעניש את הבחור ההוא," אמר קאפוקו כמין התוודות. "הבחור ששכב עם אשתי." הוא החזיר את הקלטות לקופסאות שלהן.

"להעניש אותו?"

"לגרום לו לשלם על מה שעשה. התוכנית שלי היתה להעמיד פנים שאני חבר שלו כדי שיירדם בשמירה, לעלות על החולשה הכי רצינית שלו ולענות אותו באמצעותה."

"איזה מין חולשה?" שאלה מיסאקי וקימטה את מצחה במחשבה.

"לא חשבתי רחוק כל כך. הבחור הזה שיחרר את ההגנות שלו כששתה, אז הייתי בטוח שמשהו יצוץ במוקדם או במאוחר. הייתי משתמש בכל דבר שיוכל לעורר סקנדל — ליצור מצב שיהרוס לו את המוניטין. חשבתי שזה יהיה קל. ואז במסגרת בוררות הגירושים שלו, הוא בטח יאבד את הזכות לראות את הבן שלו, וזאת תהיה מכה נוראית בשבילו. אני בספק אם הוא היה מתאושש ממנה."

"זה די אפל."

"כן, זה אפל מאוד."

"והכול כדי לנקום בו על זה ששכב עם אשתך?"

"זאת לא היתה נקמה בדיוק," אמר קאפוקו. "לא יכולתי לשכוח את מה שקרה ביניהם, אפילו שהתאמצתי מאוד. התמונה שלה בזרועותיו של גבר אחר לא יצאה לי מהראש, חיה לגמרי. כאילו איזה שד שאין לו שום מקום אחר ללכת אליו נתלה לי בפינת התקרה ונועץ בי עיניים. אחרי שאשתי מתה קיוויתי שהשד ייעלם אם רק אחכה מספיק זמן. אבל הוא לא נעלם. להפך, הנוכחות שלו בלטה יותר. הייתי מוכרח להיפטר ממנו. כדי לעשות את זה, הייתי מוכרח לשחרר את הזעם שלי."

קאפוקו תהה למה הוא מספר את כל זה לבחורה מג'וניטאקיצ'ו בהוקאידו, שצעירה מספיק להיות בתו. אבל מרגע שהתחיל, התחוור לו שאינו מסוגל להפסיק.

"אז רצית להעניש אותו," אמרה הבחורה.

"כן, בדיוק."

"אבל לא הענשת אותו, נכון?"

"לא, לא הענשתי אותו," אמר קאפוקו.

נראה שהוקל למיסאקי לשמוע זאת. היא פלטה אנחה קלה והשליכה את הסיגריה הדולקת לכביש. הוא שיער שזה מה שאנשים בג'וניטאקיצ'ו עושים.

"אני לא ממש יכול להסביר את זה, אבל בשלב מסוים הרבה דברים כבר לא נראו לי חשובים כל כך. כאילו השד הרפה ממני פתאום," אמר קאפוקו. "הזעם נעלם. ואולי זה לא היה זעם מלכתחילה."

"מה שזה לא היה, אני שמחה בשבילך שהוא נעלם. שלא פגעת באמת באף אחד."

"נראה לי שגם אני."

"אבל בסופו של דבר לא הצלחת לפענח למה אשתך שכבה עם הבחור הזה, למה דווקא איתו, נכון?"

"לא, את זה לא פתרתי. זה נותר סימן שאלה גדול מבחינתי. הוא היה בחור נחמד ולא מסובך, שכנראה באמת אהב את אשתי. זה לא היה סתם משחק מבחינתו. הוא חטף הלם כשמתה. ועוד אחרי שלא הסכימה שיבקר אותה לקראת הסוף. אבל בלי שהתכוונתי הבחור מצא חן בעיניי, אפילו חשבתי שנוכל להיות חברים."

קאפוקו השתתק. הוא ניסה לעקוב אחר התפתחות רגשותיו כדי לאתר את המילים ההולמות.

"אלא שלאמיתו של דבר לא היתה לו כמעט חשיבות. אדם טוב, יפה תואר, עם חיוך מנצח. כזה שמסתדר עם כולם. אבל לא אדם שמעורר יותר מדי כבוד. הוא היה די חלש, ושחקן סוג ב'. לאשתי, לעומתו, היו רצון ברזל והמון עומק. מאלה שחושבים על דברים בדרך שלהם. אז איך היא יכלה להתאהב בסתם בן אדם כזה ולהיכנס איתו למיטה? הקוץ הזה עוד נעוץ לי בלב."

"נשמע כאילו זה מעליב אותך, מה?"

קאפוקו חשב על כך רגע. היה משהו בדבריה. "יכול להיות שאת צודקת," הוא אמר.

"אולי אשתך בכלל לא התאהבה בו?" אמרה מיסאקי בפשטות. "ולכן היא שכבה איתו?"

קאפוקו בחן את צדודיתה של מיסאקי כמי שמשקיף על נוף רחוק. היא הפעילה את המגבים פעמים אחדות כנגד הטיפות שהצטברו על השמשה. המגבים החדשים חרקו כמו זוג תאומים מתקוטטים.

"נשים יכולות להיות כאלה," היא הוסיפה.

קאפוקו לא מצא מילים. אז הוא שתק.

"בעיניי, זאת מין מחלה. לחשוב על זה לא מביא שום תועלת. זה שאבא שלי עזב אותי ואת אמא שלי, ההתעללות הבלתי פוסקת שלה — אני מאשימה את המחלה בדברים האלה. היגיון לא קשור לזה. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להשלים עם מה שהם עשו ולהמשיך בחיי."

"אז כולנו שחקנים," אמר קאפוקו.

"כן, אני חושבת שזה נכון. עד נקודה מסוימת, בכל אופן."

קאפוקו נשען לאחור במושב העור, עצם את עיניו וניסה להתמקד ברחש המנוע כשמיסאקי העבירה הילוכים. אבל הוא לא הצליח לתפוס את הרגע המדויק. הכול היה חלק מדי, מסתורי מדי. הוא הבחין רק בשינוי הדרגתי בהמהום המנוע. כמו כנפיים של חרק מעופף שמתקרב ומתרחק.

הגיע הזמן לתנומה, חשב קאפוקו. לישון עמוק ולהתעורר. רבע שעה תספיק. ואז לחזור לבמה, ולמשחק. לאורות הבוהקים, לשורות המוכרות. למחיאות הכפיים, למסך היורד. לצאת מעורךָ לזמן־מה, ואז לחזור. אבל מי שאתה חוזר אליו לעולם אינו זהה לגמרי למי שהשארת מאחור.

"אני הולך לישון קצת," אמר קאפוקו.

מיסאקי לא ענתה. היא בחנה בשקט את הכביש. קאפוקו היה אסיר תודה על שתיקתה.

1 השפה היפנית הכתובה מורכבת משלושה סוגי אותיות, שלוש מערכות כתב: היראגאנה, קאטאקנה וקאנג'י.