גברת אלקלעי ישנה עם נעליים

אילנה לא אוהבת אנשים עם שפם

אילנה לא אוהבת אנשים עם שפם – כל המטפלים יודעים שאם תגיע לאילנה לא מגולח אתה כבר תחטוף. פעם כשציון עוד היה חדש, בא עם זיפים של שלושה ימים להביא לה אוכל, והיא קיללה אותו בערבית, קללות איומות, זינקה עליו וניסתה לתפוס לו את הצוואר ולחנוק אותו. היה צריך שלושה גברים כדי להשתלט עליה ולחלץ אותו מידיה. רק ארבעה חודשים אחר כך הסכימה לקבל מציון טיפול כאשר הוא מגולח למשעי ומריח מ"ברוט" אפטר שייב שהיא בחרה.

שנים של בדידות ואובססיה מאנשים משופמים זיכו אותה בכינוי "אילנה המשוגעת". ברחובות החשוכים של התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, זירת המסחר הכי פעילה באזור, כאשר הכול בחזקת סחורה העוברת לסוחר: סמים, סקס, יהלומים ומה לא, "משוגעת" לא היה התיאור הכי מעליב שניתן להיקרא בו. איש לא ידע באמת מניין הגיעה, אבל נראה היה כי היא שם מאז ומתמיד. אף אחד מעולם לא שאל והיא מעולם לא ענתה.

ארבעים שנה היא הייתה שם, ארבעים שנה של חיים סגפניים, של ירידה יומית למכולת של אהרון, רכישה מדויקת של שני מלפפונים, תפוח אחד וגביע גבינה לבנה 9 אחוז, בשלישי - חצי לחם שחור ובשישי - חלה. מעולם לא נצפה אורח מגיע אליה לביקור ואפילו מהפכת הטלפון הנייד פסחה עליה. בשביל מה להחזיק טלפון אם אין מי שיצלצל? All the lonely people.

אף אחד לא ידע מה גרם להתקף הפסיכוטי שכך באמצע הרחוב היא התנפלה על ארבעה גברים משופמים, מפוקפקים וזרים למראה, ששניים מהם שיחקו שש-בש בחמארה הסמוכה בזמן שהשניים האחרים החליפו כסף במנות קוק. משומקום היא קפצה עליהם כנשוכת נחש והכתה בהם באמוק. תגובתם האלימה ושלוחת הרסן לא איחרה להגיע, ושוטרי משמר הגבול שנמצאים באזור דרך קבע מצאו אותה כשהיא שכובה על הרצפה במרכזו של כביש צדדי מרוצף גריז, מתבוססת בדמה, בהכרה מעורפלת ובוכה. הדרך לאשפוז ומשם למחלקה גריאטרית בבית אבות מוזנח במיוחד הייתה קצרה, ונסתיימה אחרי חצי שנה.

"הכי קשות לי הן הלוויות הבודדים," אמר הקברן לאפרת, העובדת הסוציאלית שהגיעה לזהות את הגופה, כשהוא שוטף חול טרי מידיו.

משם היא הגיעה לחדר הקטן בתל אביב והחלה למיין את תכולתו. מתיק קרטון חום, נעול בגומי לבן, נפל גזיר עיתון מצהיב. "בודדה" זעקה הכותרת. תוארה שם אישה שהגיעה רק עם בגדיה ל"גדר הטובה" ועברה לישראל. התמונה דומה להפליא לאילנה. לכתבה התראיין גבר מפוקסל שמכונה "ד", ששיבח באופן לא מובן את אומץ ליבה של אילנה, אך לא פירט.

במאמצים לא פשוטים שעברו דרך רישומי הגדר ובעיקר דרך הכתבת הצליחה אפרת להגיע לאדון אשר בכתבה מכונה ד. ובחיים שמו דני.

"אני לא מדבר עם עיתונאים."

"אני לא עיתונאית, אני עובדת סוציאלית מהמרכז. נפטרה לי מטופלת ערירית שאתה הקשר היחיד שלה לעולם."

אחרי שסיים לצחוק דני אמר, "אני בעל של אילנה כבר ארבעים וחמש שנה. יש לנו ארבעה ילדים שיהיו בריאים ואחד עשר נכדים שיהיו בריאים ועוד זוג תאומים בדרך מהקטן, תודה לאל הכי רחוק מערירי שאת מדמיינת, ואין לי כלום במרכז. אני חי כבר חמישים שנה בצפון הרחוק."

"טוב, אני מתנצלת. כנראה הכתבת הטעתה אותי. אללה ירחמה אילנה, אפילו אחרי שמתה אין לה מזל."

"מצטער שלא יכולתי לעזור."

בשעה 23:30 באותו לילה הטלפון של אפרת צלצל. מהמיטה היא עונה בחשש. בריטון עמוק מהצד השני.

"זה דני. אמרת אילנה? כך קראו לה?"

"כן."

"והיא נפטרה?"

"כן."

"תגידי מקום ושעה, מחר אני אצלך."

09:00 בבוקר למוחרת, בית קפה קטן בדרום העיר. מכונית וולבו כסופה עוצרת, ממנה מגיח גבר שחצה את השבעים. גבוה, לבוש בג'ינס ובחולצה כחולה שפסים לבנים דקיקים שזורים לאורכה, מכופתרת וארוכת שרוול. ראש מלא שיער שיבה, הליכה איטית וגאה הנעזרת קלות במקל מעוצב.

"את אפרת?" הוא שואל בבריטון בוטח.

"כן."

"מה את שותה?"

"אני מסודרת."

"מה את שותה?"

"תה."

"וואח'ד צ'אי וואח'ד קאוהה, יא עאמי" (אחד קפה, אחד תה).

"למלצר קוראים אמיר. הוא מדבר עברית," היא צוחקת.

"זה אמיר, אבא שלו איברהים, לסבא שלו קוראים הישאם, הוא נולד בארץ, אבל המשפחה שלו מג'וניה, ובבית הם עדיין מדברים ערבית."

"וואוו, הרשמת."

"יש לך תמונה של אילנה?"

אפרת מוציאה את גזיר העיתון ותעודת הזהות של המנוחה מניחה על השולחן.

"זה כל מה שש לי."

"סאוחת אילי חלא העולם הזה, מדינה חרבנא, זה מה שאנחנו. חרא של מדינה!"

"מה? למה אתה אומר את זה?"

"מה שתשמעי כאן לא כתוב בשום דו"ח, ספר או עיתון. זאת לא אילנה. השם שלה הוא מאג'דה והיא מכפר קטן ליד צידון. אחרי מלחמת ששת הימים אבא שלה, אנטואן, גויס על ידינו וסיפק לנו מודיעין איכותי. במשך השנים כל המשפחה נרתמה לעניין. כיוון שמדובר במשפחה חצי נוצרית חצי סונית, הייתה להם גישה לכל האוכלוסיות, ובלבנון, בלי עין הרע, יש הרבה סוגים של אוכלוסיות. אחרי שנים שהמשפחה עובדת בשבילנו, משנת 68' עד מלחמת האזרחים בלבנון, אחד הפלגים תופס את בני המשפחה, מאשים אותם בשיתוף פעולה עם הציונים ורוצח את כולם. שני הורים, חמישה ילדים ותינוק, הנכד של אנטואן. את כל זה הם עושים מול העיניים של מאג'דה, שרק בגלל שהיא יפה, משאירים אותה בחיים. הם לוקחים אותה בשבי ואלוהים ישמור עלינו מה היא עברה שם. אני לא אפרט לך, אבל רק דוגמה קטנה – הם היו מכריחים אותה לשפוט במשחקי השש-בש, כאשר היא יודעת שהמנצח אונס אותה. כך היא נמצאת במשך תשעה חודשי גיהינום אצל האנשים שרצחו את משפחתה לנגד עיניה. הם אונסים ומענים אותה על בסיס יומי."

"וואוו, איזה סיפור! תגיד, יכול להיות שהם היו משופמים? השובים שלה?"

"לא יכול להיות – בטוח! בליטני תפסנו אותם, למה?"

"כי זה סוגר לי פינה."

"אוקיי. חאסלו, בקיצור, אז מסלימה מלחמת האזרחים בלבנון ובשלב מסוים השובים שלה בורחים מהבית מחשש שפלג אויב יכבוש את הכפר ויעשו בהם שפטים. הם בורחים ומשאירים אותה בבית. אבל הכיבוש מתעכב, והיא מצליחה למצוא את דרכה אל הגדר הטובה. אני אז מפעיל צעיר, מקבל טלפון שאזרחית לבנונית מבקשת לדבר איתי. אני מגיע לגבול ורואה שבר כלי, רזה, מלוכלכת וסובלת מהיפותרמיה. מאשפזים אותה בבית חולים בצפת ואני לידה. בימים הבאים מתחילה מתיחות טרום מבצע ליטני. היא משרטטת לי צירי תנועה, מאפיינת לי את מנהיגי הפלגים השונים, יחסי הכוחות, מקומות המגורים, הבסיסים, בקיצור יומינט (מודיעין אנושי) הכי טוב שמפעיל יכול לבקש. בעקבות המודיעין הזה קרו שני דברים. אני קודמתי," הוא צוחק, "וחיים של עשרות חיילי צה"ל ניצלו."

הוא משתתק לרגע, ולפני שאפרת מעכלת, הוא ממשיך. "יום אחד היא כבר הרגישה יותר טוב וירדה ללובי. נדמה לי שזה כבר היה ברמב"ם, היא שמעה קוביות של שש-בש, שכנראה הזכירו לה את מה שעברה, ונעלמה מייד. התחלנו לחפש אותה, אבל אז כבר התחיל מבצע ליטני ולמי היה זמן להתעסק עם זה. ככה היא נפלה בין הכיסאות."

"ואיך ממאג'דה היא הפכה לאילנה?"

"אההה," הוא מחייך. "זה פשוט. לחברה שלי אז, אשתי היום, קוראים אילנה. כשמאג'דה הגיעה היא לא ידעה מילה בעברית, לכן אמרתי לפקיד משרד הפנים שקוראים לה 'אילנה'. אז עוד חשבנו שנחזיר אותה לצידון, אבל היא נעלמה לנו. אגב, איך היא חיה מאז? ממה?"

אפרת נשענת לאחור בכיסאה ונושמת. "אילנה לא התחתנה מעולם וחיה מעבודות דחק – ניקיון, שטיפת כלים כאלה. תמיד בלילות ואם אפשר – לבד, כנראה בגלל הטראומה."

"אישה אמיצה שאיבדה את הוריה, אחיה ואחיינה התינוק, עברה חודשים של גיהינום שלחלק מהם אני נחשפתי ואקח איתי לקבר, הצילה עשרות אולי מאות חיילי צה"ל, בסוף מוצאת את מותה בגלל מכות שהיא מקבלת משני סוחרי סמים ושני מסתננים." עכשיו הוא נושם. "זאת אחת שהייתה צריכה לחיות בווילה, להדליק משואה ביום העצמאות ולקבל פנסיה שמנה מהמדינה. אילען אבוק."

בתום החודש הגיעה אפרת לגילוי מצבה. היא עמדה שם לבד, אך לא הצליחה להסתיר את פליאתה. לאחר שנתנה לחברה קדישא את פרטיה של אילנה וביקשה שיסדרו לה מצבה סטנדרטית, למולה ניצב לוח שיש מפואר וגבוה שעליו חרוטות מילות השיר "אלינור ריגבי", של החיפושיות.

"All the lonely people

Where do they all come from?

All the lonely people

Where do they all belong?"

בתחתיתו נרשם: "בשם כל אלה שצריכים להגיד לך תודה ולא יודעים את שמך. ובשם אלה שיודעים ומתביישים במדינה שידעה לקחת ולא ידעה להחזיר."

באגרטל משיש נח זר שושנים טריות. מרחוק הניעה וולבו כסופה ונסעה.