גברת ורבורג

פרק 1 משפחת סירקין

עד שמשפחת סירקין קנתה את הדירה מולנו, לא היה לי סיפור משפחתי. אמא היתה עקרת בית, בתקופה שעוד אפשר היה להשתמש במונח ללא חשש. עקרות הבית היו באופנה במחצית השנייה של המאה העשרים, וגם אם לא — לפחות לא היה להן במה להתבייש. לא כל האימהות היו עקרות בית. חלק מאימהותיהם של הילדים שהכרתי עבדו, אך רשימת המקצועות שלהן היתה קצרה ומובנת: אחות (ולא סייעת רפואית), פקידה (ולא מנהלת משרד ואחראית על תיאום ניהולי), מורה (מורות היו ויישארו מורות לנצח). אבא היה עורך דין, וגם בעניינו לא הייתי צריכה לטרוח על הסברים. הוא נראה כמו אבא, ונראה כמו עורך דין: לעבודה לבש מכנסי גברדין שחורים וחולצה לבנה מעומלנת ומגוהצת. מעולם לא נעל סנדלים מחוץ לבית אלא רק נעליים חצאיות שחורות. כשהיו מתבלות — היתה אמא קונה לו נעליים חדשות, בדיוק מאותו הדגם, בדיוק באותה החנות. כשהיה בבית בקיץ — לבש מכנסיים קצרים וגופייה. בחורף — מכנסי חאקי ארוכים, חולצת אריג משובצת ועליה אפודה. היתה בו גם גנדרנות. הוא גידל רעמת שיער שחורה מסורקת לאחור, ושפם שטיפח יחד עם הרעמה במספרה ברחוב אלנבי. הוא ענד שעון יד עשוי זהב והסיר אותו רק לכבוד מקלחת או

שינה.

"את זוכרת את משחק השעון?" שאל אותי פעם אחי עמוס. דווקא זכרתי: אבא היה מסתיר את ידו מאחורי גבו ומבקש מאיתנו לנחש מה השעה.

"זה היה משחק משעמם," אמרתי, ועמוס התרגז: "זה היה משחק מעולה! עד היום אני יודע לנחש מה השעה, בדיוק של שלוש דקות. הנה," אמר והסתיר את ידו השמאלית מאחורי גבו, "תבחני אותי. מה השעה? נו, תשאלי אותי מה השעה." והמשיך להציק ולנדנד עד שנשברתי ושאלתי, ועמוס דייק בתשובתו כשהכריז: "חמש עשרים ושתיים!"

ימי העבודה של אבא היו מסודרים ומתואמים עם הנוהל הביתי. השכמה בשש וחצי לאב המשפחה ולילדיו. האם התעוררה קודם, וכבר לבשה שמלת בית רפויה, סירקה את שערה וביקרה בחנות המכולת. הביקור בשירותים ובחדר האמבטיה התבצע על פי סדר חשיבות יורד: אבי המשפחה ראשון, אחריו עמוס ואחריו אני. המשפחה התכנסה בדומייה מנומנמת סביב השולחן (פורמייקה משובצת בצהוב וירוק) לארוחת בוקר של חביתה, סלט, לחם שחור וגבינה לבנה. אבי המשפחה היה שותה בזו אחר זו שתי כוסות קפה נמס עם חלב. ילדי המשפחה היו מביטים בקפה בעיניים כלות, אך נאנסו לשתות כוס חלב, מטעמי בריאות, ולכן עד היום עמוס ואני שונאים חלב במסירות נפש.

המשרד של אבא, "יעקב קרוכמל ושות'", שכן ברחוב אלנבי, וכבר בשמו ניכרה תאוות ההידור של אבא: לא היו לו שום שות'. רק הוא, סטאז'ר ומזכירה. כיוון שגרנו ברחוב פיארברג, היה אבא חוזר הביתה מדי יום לארוחת הצהריים. סביב השולחן חיכתה לנו חקירה קצרה מצדו: מה למדתם? היו מבחנים? יש שיעורי בית? אם רצינו לדבר על משהו אחר — היינו צריכים לחכות עד שיחזור לעבודה. פינינו את הצלחות שלנו לכיור, אמא שטפה את הכלים והלכה לישון, או בשפתה: "לנוח קצת". כשהתעוררה — החליפה שמלת בית רפויה של בוקר בשמלת בית רפויה של ערב. שמלות הבוקר היו פרחוניות ושמלות הערב — מעוטרות בדגמים גיאומטריים.

לא ציפיתי לבידור בחיק המשפחה, ולכן לא התאכזבתי מחסרונו. עמוס זוכר שיחות ערות בשעת ארוחת הערב. הוא זוכר משפטים שלמים מפי אבא, וחוזר עליהם מדי פעם. "אף פעם אל תסמוך על אנשים שהנעליים שלהם לא מצוחצחות", למשל. את המשפט הזה גם אני זוכרת, בגלל אמא. מיד לאחר שאבא פסק את פסוקו, היא הרימה את עיניה מעל הצלחת שלה, השפילה אותן שוב ואמרה בנימוס: "למה?"

אבא הניח את המזלג והסכין. "מה אמרת?"

"שאלתי למה," ענתה אמא. "למה אסור לסמוך על אנשים שהנעליים שלהם לא מצוחצחות."

"כי זה מעיד," אבא עצר, ליטף את שפמו וקבע — "זה מעיד על רשלנות." אמא הסיטה פיסת חביתה מצד אחד של הצלחת לצדה השני.

"בכל זאת לא הבנתי," התעקשה אמא. ברור שלא היתה קנטרנות בקולה, כי את אבא היה אסור לקנטר. ובכל זאת, למרות בעיות הזיכרון הילדי שלי, אני זוכרת היטב רטט גופני של סכנה, וקול צפצפני — שלי — הממהר להתערב: "כי זה אומר שלא שמים לב, אז אם הוא אומר לך שהוא יעשה משהו — הוא לא יעשה כי הוא גם חשב שהוא יצחצח נעליים ולא ציחצח."

אבא הניח את המזלג, נעץ בי מבט בוחן ואז חייך בסיפוק.

"את רואה, לאה'לה?" אמר לאמא, "אפילו הילדה יודעת שאני צודק. אפילו לילדה הזאת יש היגיון בסיסי. היגיון בסיסי! אולי את צריכה ללמוד משהו מהילדה שלך, אה? במקום לדבר כאלה שטויות שאפילו את לא חושבת שהן נכונות."

"סתם שאלתי," אמרה אמא בשלווה, "כנראה שלא הבנתי. אני ממש טיפשה לפעמים. אבל הבת שלך הסבירה יפה מאוד את מה שהתכוונת ועכשיו אני מבינה. כל הכבוד, מתוקה. הסברת לי מצוין. את ילדה מאוד חכמה." היא חייכה אלי, ואני זוכרת עד כמה לא אהבתי את החיוך ההוא.

"את סתם עושה עניין," אמר עמוס אחרי שהכלים פונו ונשטפו. ישבנו על המרפסת וצפינו אל הרחוב. לא שהיה הרבה מה לראות, אבל בהיעדר אמצעי בידור ביתיים, קרי: טלוויזיה, נאלצנו להסתפק במרפסת. כיוון שהייתי ילדה — העליתי טיעונים ילדותיים:

"היא לא באמת התכוונה. היא כאילו הסכימה איתי אבל היא לא באמת הסכימה איתי. היא צחקה עלי."

"היא לא צחקה עלייך," התעקש עמוס, "וגם אבא לא צחק עלייך. את הסברת מאוד יפה ומאוד נכון."

"אז היא צחקה על אבא," אמרתי, ועמוס הזדעזע.

"השתגעת?" אמר, "אף אחד לא צוחק על אבא. בטח לא אמא."

ברחוב עבר זוג מבוגר עם כלב קטן. כנראה הרגישו שצופים בהם, ולכן נשאו עיניים אל הקומה השלישית. עמוס נופף להם בידו בשמחה, ולאחר היסוס קל החזירה לו האישה נפנוף.

"אני לא מבינה למה אתה עושה להם שלום," אמרתי לעמוס. "אתה לא מכיר אותם בכלל."

"בשבוע שעבר זרקתי עליהם מפה פצצת מים," אמר עמוס. "אני לא רוצה שהם יחשדו בי. יאללה, נפנפי."

אני מניחה שאנשים שונים מספרים לעצמם סיפורים שונים על הוריהם. אני יודעת שזה המצב אצל עמוס ואצלי. עמוס ראה משפחה, ואף פעם לא שאל את עצמו איזו משפחה בדיוק הוא רואה. הוא ידחה על הסף כל רמז לכך שגדלנו במשפחה שבה אף אחד מההורים לא חיבב את משנהו — גם היום עמוס לא מייחס חשיבות לחיבה בין בני זוג, למרות המסרונים הארוכים שהוא שולח לחבריו מדי ראש שנה עברי, ושבהם הוא תמיד מקפיד להתייחס לאשתו כאל דמות רומנטית בחייו. עמוס אינו דוגל ברומנטיקה, אלא בחיי המעשה. מבחינתו, העובדה שאבא ואמא לא התגרשו, לא הכו זה את זה וכמעט לא רבו, די בה כדי לקבוע שנישואיהם היו טובים, ושהם אהבו זה את זה במידה מספקת כדי לא להיפרד. בעיני אחי, גירושים מכל סיבה שהיא הם תמצית הכישלון. אלמנוּת היא סיפור הצלחה.

ההשקפות האלה משרתות אותו גם כשהוא בא לשפוט הורות. אני יכולה להוכיח לו עד מחר שאבא אהב אותו, אמא אהבה גבר אחר, ואותי — אף אחד לא אהב, אבל עמוס מסרב להתרשם, ואין לו כוח לנהל שיחות ארוכות בעניין. הוא חושב שזו בכיינות. כיוון שיש לי תואר אקדמי ומקצוע, כיוון שלקחו אותי לרופאים כשהייתי חולה ודאגו לי ליישור שיניים כשהיו עקומות, ברור שזכיתי להורות הטובה ביותר שבנמצא. את כל היתר הוא פוטר כקשקוש פסיכולוגי מיותר.

נגיד שעמוס צודק. מה שלא משנה את העובדה שאבא ואמא לא סבלו אחד את השני, שאבא היה מוכן לשמוע רק שני קולות בבית: את שלו, ולעתים את של עמוס. שאמא התנהלה מחדר לחדר בתפקוד מעשי מלא ומבלי להשמיע קול בכל עניין שחרג מניקיון, בישול ותכנון נופש משפחתי שנתי, שמעולם לא העזה להשמיע את דעתה אלא אם התאימה לחלוטין לדעתו של אבא, ושגם אז נשמעה ההסכמה כמו עלבון במסווה שאיש מלבדי לא קלט, ושהיא נולדה מחדש כדמות שיש מה לומר עליה רק אחרי שמשפחת סירקין עברה לגור בבניין. ועמוס יכול להרצות כמה שירצה על הבלי עולם הנפש ועל תקפות המעשה, אבל כשאמא שלך מתחילה ללבוש בגדים של ממש במקום שמלות הבית הרפויות והמגעילות שלה, כשהיא מתחילה ללכת למספרת נשים ולצבוע את שערה, כשהיא משאירה עלייך חותם שפתון כשהיא מנשקת אותך, למרות שלא השתמשה כמעט בשפתון קודם לכן ומיעטה מאוד לנשק אותך — את יודעת שמחלת הנישואים של הורייך התפרצה, ממש כשם שאת יודעת שהנשיקות הללו לא באמת נועדו לך.

משפחת סירקין נכנסה לחיינו כשהייתי בת אחת־עשרה ועמוס זה עתה חגג בר מצווה ואת עצמאותו בחדר החדש. הסירקינים נבראו למטרה אחת, והיא להוכיח אותנו על יומרותינו. גם הם, כמונו, כללו אב ואם ושני ילדים. גם הם גרו ברחוב פיארברג 32 בתל אביב, גם הם בקומה השלישית. חיים סירקין, האב, ניהל מחלקה בסולל בונה, ולמרות שכמו אבא שלי העביר את רוב שעות העבודה שלו ליד שולחן, הוא נעדר את רפיון השרירים המשרדי שאפיין את עו"ד יעקב קרוכמל. חיים סירקין היה גבר שזז, ובחן. פניו היו נקיות משפם, שערו גזוז קרוב אל הקרקפת, הוא הִרבה לחייך ונראה שהחיים באופן כללי משמחים אותו, ואם לא משמחים — לפחות משעשעים. לא היו לו מדים. לעתים ראיתי אותו במכנסי חאקי וחולצה בהירה, לפעמים במכנסיים כחולים וחולצה כהה, וכמעט תמיד עלה בריצה במדרגות וירד מהן בשלשות, גם אם סחב סל מלא מצרכים. בשונה מאבא, מדי פעם הלך חיים למכולת לבדו, ללא ליווי רעיה.

בעוד שחיים סירקין הסתמן מיד כטיפוס ידידותי, אשתו אסתר הפחידה. ובצדק: היא היתה רופאת ילדים. לא אחות, לא פקידה, לא מורה ולא עקרת בית. היא עבדה במחלקת ילדים בהדסה ברחוב בלפור, אבל במסגרת יחסי השכנות הטובה ידעו דיירי הבניין שבשעת חירום הם מוזמנים להיעזר בה בביתה. ומובן שהמונח "שעת חירום" תפח מיד להכיל כאבי ראש, כאבי שיניים ותחלואה יומיומית של הילדים ושל הוריהם.

בניגוד לאמא שלי, אסתר סירקין ניחנה בחוש לדיוק. הבגדים שלבשה נראו כאילו נבחרו מתוך כוונה מלאה לנוי, ולא בהכרח לנוחות. את דעותיה הביעה בבירור: דלקת גרון, דלקת אוזניים, הצטננות, אנטיביוטיקה, אדים, רופא שיניים. כשהיתה שואלת אותי איך אני מרגישה, ידעתי שעלי לענות איך אני מרגישה באמת. לפעמים היא רבה עם בעלה, וכיוון שגרו דלת מולנו, ידענו על שום מה: חיים איחר, חיים בילגן, חיים קבע עם חברים בלי לשאול אותה אם נוח לה, והשיא: חיים דיבר לא יפה לאחד הילדים. אבא היה בבית כשהריב המסוים הזה התנהל, ולא היה גבול לזעזוע המוסרי שהביע באוזנינו.

"אני לא מבין!" אמר, "איזה מין דיבורים אלה? איזה מין התנהגות זאת? ועוד לצעוק שהשכנים ישמעו. ולא תגידי סוחרת דגים בשוק. לא! רופאה! ככה היא מדברת אל הבעל שלה? והוא מרשה לה?"

וכשאמא הסכימה איתו, כמו תמיד, ממקומה ליד הכיור, היה נדמה לי שרק אני יודעת שמה שרצתה באמת היה להעיף על אבא את הסיר שסיבנה.

הטינה שרחש אבא למשפחת סירקין לא היתה נטולת בסיס או רקע היסטורי. בעיניו הם ביזו אותו עוד לפני שהספיקו להכיר אותו ולהתרשם מאישיותו הכובשת. ביום שבו עברו בני סירקין לבניין, אמא כבר התייצבה אצלם עם עוגה שאפתה והזמינה אותם לארוחת ערב.

"חשבתי שהם בטח עייפים מהמעבר, ולא נחמד לבשל לפני שכל הארגזים מפורקים," הסבירה לנו כשישבנו ארבעתנו לאכול.

"אז למה הם לא פה?" שאל אבא בזעף. לא שהיתה לו סבלנות לאנשים חדשים, אבל כיוון שהחליט להתייחס לדיירים החדשים במידה אצילית של הכנסת אורחים, דחיית ידו המושטת לא נעמה לו. מבטה של אמא הצטעף משום מה.

"הם אמרו שהם ישמחו לבוא, אבל שהם דווקא החליטו לנצל את כל הבלגן ולעשות מין פיקניק בבית. הם חשבו שזה משעשע. האישה מאוד נחמדה," הוסיפה אמא. "היא רופאה. וגם הילדים נחמדים. אחד קצת יותר גדול מעמוס, ואחד בגיל שלך," פנתה אלי. "אולי אפילו תהיו באותה כיתה."

דומייה נפלה על השולחן. לכבוד האורחים שלא הגיעו, בישלה אמא ארוחת ערב חגיגית מהרגיל. פשטידת בצל החליפה את החביתות, אל סלט הירקות הצטרפו סלט כרוב וסלט גזר, ובמקום הלחם — זכינו בלחמניות. ובכל זאת לא נראה שמישהו מאיתנו נהנה. אחרי הכול, דלת לידינו העדיפו אנשים לאכול על הרצפה במקום ליהנות מהאירוח המפנק שלנו.

"והאבא?" שאל אבא לבסוף, "איך הוא?"

אמא נאבקה לנסח חוות דעת ולבסוף החליטה על, "הוא בסדר", וחזרה לנבור בפשטידה שלה. "דווקא מזל שהם לא באו," אמרה, "לא כל כך הצליח לי. כשהם יבואו אני אעשה משהו אחר."

אחרי האוכל פרשו ההורים, כמנהגם, לסלון לראות מבט לחדשות בטלוויזיה החדשה שאבא הסכים סוף־סוף לקנות, בעקבות הפצרות רבות מצד ילדיו הנודניקים. עמוס ואני נותרנו במטבח עם המשימות הקבועות: לפנות את הכלים, להדיח ולנגב אותם, ולסכם את אירועי הערב.

"אני דווקא שמח שהם לא באו," קבע עמוס. "איפה היינו מושיבים פה עוד ארבעה אנשים? היינו צריכים לפתוח את השולחן בסלון, ולהתחיל להתעסק עם הסרוויס החגיגי. גם היו מכריחים אותנו להתלבש יפה."

"אני חושבת שהיה יכול להיות נחמד," אמרתי, ועמוס התעצבן מיד.

"מה נחמד? לשטוף פי שתיים צלחות? יותר מפי שתיים — אמא בטח היתה מגישה את הסלטים על צלחת של מנה ראשונה, ואולי גם היו פותחים בקבוק יין ואז היינו צריכים לשטוף גם כוסות יין, ואבא היה עומד לנו על הראש כי אנחנו לא עושים את זה כמו שצריך."

נאנחתי. משפחתנו לא נמנתה עם גדולי המארחים. אבא לא אהב שאנשים מסתובבים לו בבית. גם עמוס נאנח.

"ואת יודעת מה הכי גרוע? שהם שכנים — ברגע שהם יתחילו לבוא אלינו, אנחנו נצטרך להתחיל לבוא אליהם, ולא נוכל לריב איתם, כי הם גרים ממש לידינו. אני מבין למה אמא הלכה אליהם להגיד שלום ולשאול אם הם צריכים משהו. אבל מה היא מזמינה אותם לבוא אלינו כבר על ההתחלה?"

ניסיתי להעיר משהו על נימוס, אבל עמוס לא נתן לי הזדמנות להשלים את ההערה.

"וזה לא שאלה השכנים החדשים הראשונים שנכנסים לגור פה. למשפחת מרדכי היא הביאה עוגה, ולמשפחת ורדי גם. היא לא הזמינה אותם אלינו."

"היא שותה קפה לפעמים עם מרסל מרדכי," אמרתי. "לפעמים אני חוזרת מבית ספר והיא כאן."

עמוס התנער בבוז: "במטבח. ורק היא. בלי הבעל. לא נחשב."

גמרנו לייבש את הכלים והצטרפנו להורים בסלון, שם ישב אבא בכורסתו הגדולה, אמא — בכורסה קטנה יותר, ושניהם נעצו עיניים במסך. עמוס ואני התיישבנו על הספה והצטרפנו לשתיקה הכללית. אחרי כמה דקות פנה אבא לאמא ושאל:

"ואמרת שהם אוכלים טונה מקופסה?"

"ככה הם אמרו. הם אמרו שהם יפתחו כמה קופסאות שימורים ויאכלו ככה סתם, על לחם," השיבה אמא. עמוס נשף קלות לעברי. אולי גם הוא חשב, כמוני, שמשפחת סירקין נהנית כרגע יותר מאיתנו.

לאסתר וחיים סירקין היו שני בנים, ובזכות הצעיר מביניהם לא הערצתי את המשפחה יותר מדי. שמו היה אמיר, הוא הצטרף לכיתה שלי בבית הספר, והוא היה מוזר. לא שחסרו ילדים מוזרים בכיתה: עדי פיינשטיין היה מתנדנד על הכיסא במשך כל השיעורים, ולפחות פעמיים בשבוע נשלח להתנדנד בכיתות אחרות. בסופו של דבר נשלח לארץ הגזרה של המופרעים — תיכון מקצועי. והיתה סמדר גל, עם ההורים הגרושים והשיער המוזנח. ליאת יצחקי, שהיו לה שיער בלונדיני ואבא חבר כנסת, פתחה את יומן בית הספר של סמדר, וגילתה בו קללות מפורטות מאוד על רוב בנות הכיתה. ברור שעשו עליה חרם, ואני התלבטתי אם להצטרף אליו, כי עלי היא לא כתבה כלום. בסופו של דבר הצלחתי לתפוס אותה בסתר ואמרתי לה שאני רק אעשה את עצמי שאני בחרם עליה, אבל לא באמת. חשבתי שהקללות שלה מצחיקות, ועם רובן הסכמתי. סמדר נעצה בי עין קרירה ואמרה: "למי אכפת בכלל אם את עושה עלי חרם או לא? את בעצמך מוחרמת, רק אף אחד לא סיפר לך."

אמיר סירקין היה מוזר יותר מעדי ומסמדר. הוא התפאר שאמא שלו רופאה, הזמין אליו — לשווא — ילדים שבקושי זכרו את שמו, בכה כשהעליבו אותו או כשנפל בשיעור התעמלות, הצביע כל הזמן, גם אם לא ידע את התשובה לשאלות של המורה רינה, ואפילו לה נמאס ממנו, למרות שכמו כל המורות גם היא אהבה ילדים שמשתתפים. אמיר סירקין היה ילד עלוב. אחיו ניר לא.

כבר שנים שעמוס הוא גבר קירח ושרירי שמדבר הרבה וזז מהר. הוא חייב לזוז מהר, כי אם יפסיק — יחזור להיות שמנמן. אנשים נמשכים אליו היום, ונמשכו אליו גם כשהיה ילד קולני ועגול. הוא היה מצחיק, וידע לענות למורות. הוא הושעה מבית הספר כי כתב על הלוח: "יפה עברי בת זונה". יפה עברי היתה המנהלת. עמוס עבד קשה כדי להיות כוכב, אז והיום. ניר סירקין נולד כוכב, והוא גר בבניין שלי.

אין לי עם מי לדבר על בני סירקין. לא כמו שהייתי רוצה. עמוס שונא אותם בקולי קולות, אבא שונא אותם בשקט. כשאמא היתה בחיים היא דיברה עליהם הרבה, רק שאופי השיחות היה דומה מדי לדיוני האספסוף על משפחת המלוכה שאותה הוא מכיר רק מהעיתונים. אני חושבת שמה שמיקד את מבטה אליהם מלכתחילה היה חוש הטעם של ארבעתם. הבית שלנו היה מסודר ונקי, הרהיטים נבחרו בקפידה על פי הנוחות ולפי מדדי ההידור של המעמד הבינוני בשנות השישים. למשפחת סירקין היו שטיחים מטורקיה, אהילים משוק הפשפשים ביפו וכריות נוי שחברה של אסתר סרגה במו ידיה — ושום דבר מאלה לא היה דומה למה שראינו אצלנו בבית או בבתי חברים.

ובני המשפחה היו יפים, עם תווי פנים מדויקים ויציבה נאה. אסתר ידעה היכן לקנות בגדים ושלחה את אמא לחנויות האהובות עליה. אמא חזרה מהן מדוכאת. שום דבר לא נראה עליה טוב כמו שנראה על אסתר, ומחירי הבגדים זיעזעו אותה. אסתר בישלה אוכל שלא הכרנו: דג צרוב במחבת, כרֵשה מאודה, פטריות טריות — אנחנו הכרנו רק פטריות מקופסה, וחשבנו שהן חגיגיות. עמוס ואני הסתייגנו, אבל אמא התפעלה: "זה אוכל קליל," אמרה בהערצה, "אלגנטי." אבא התעצבן כל כך, עד שאמא חסכה ממנו את מה שאמרה לי כמה וכמה וכמה פעמים כשאף אחד לא שמע: "ראית? גם חיים מבשל. את הסלט הירוק הוא עשה, וגם את הבשר. הוא נסע עד לטירה לקנות אותו. הוא אמר שעל בשר הוא לא מתפשר, למרות שקשה להשיג בארץ בשר איכותי."

אפילו אמיר סירקין המוזר היה ילד יפה, וכשהתארחנו אצלם או אירחנו אותם, הוא היה מוזר פחות מכפי שהיה בבית הספר. אבל הוא לא היה אחיו הגדול. ניר ישב איפה שישב ואמר מה שאמר, וכל מילה ותנועה שלו הבהירו לי עד כמה אני גסה ופשוטה. אני ומשפחת האיכרים האספסופית שלי.

עמוס חולק עלי, כמובן. ראשית, הוא יתרגז אם אעלה את הנושא. שנית, הוא ינבח: "המתנפחים האלה עם המרצפות הישנות והקערות המסריחות מעץ? המנוזל הבכיין ואחיו התולעת? מה יש לך איתם?" והוא הרי יודע בדיוק מה היה לי איתם. ניר סירקין היה.

אני יודעת שיש לי מגרעות רבות. לא כי בורכתי במודעות עצמית מפותחת, חלילה, אלא כי עמוס טורח להזכיר לי אותן השכם והערב, תמיד בלוויית "את יודעת שאני אוהב אותך ושאני לטובתך." אבל אפילו הוא לא האשים אותי אף פעם בנוסטלגיה מהסוג המאדיר. אם כבר, הוא טוען שיש לי נטייה לצבוע את העבר בשחור. לכן אני חושבת שאני עדה אמינה כשאני טוענת שהיו לי סיבות טובות מאוד להתאהב בבן השכנים מהרגע הראשון שראיתי אותו. הלוואי שיכולתי לומר שהוא היה מתנפח. (ברבות הימים ועם התפתחות השפה שינה עמוס את הגדרתו ל"פלצן".) אריסטוקרט אמיתי לעולם לא יתנשא מעלייך. נימוסיו יהיו טובים, הוא יפתח בשיחה איתך ויקשיב לתשובותייך, גם אם הן באות מפיה של בת השכנים הדהויה. כשהגיעו לגיל ההורמונים, איש־איש בתורו, גם עמוס וגם ניר היו מוכנים ומזומנים להסתער על בנות והציגו — איש־איש בדרכו — כל סממן גברי אפשרי. אני מניחה שעמוס הבחין מיד שבתחרות הזאת ידו תהיה על התחתונה. עמוס תמיד ידע איך להתחבב על בנות, אלא שניר היה צריך רק להופיע, והכול היה קורה מאליו. והגרוע מכול מבחינת עמוס, ובדיעבד גם מבחינתי — השכנוּת כפתה עליהם יחסי חברוּת. לעמוס לא היתה סיבה טובה לשנוא את ניר, וכיוון שניחן מלידה בחוש עסקי, הבין שניר לבדו לא יוכל להתעסק עם כל בנות בית הספר, ולכן חלק מהן ינדדו אליו.

"הוא הגיטריסט. אני המתופף," אמר פעם בזעף. "והוא אפילו לא יודע לנגן בגיטרה."

"טוב, ואתה לא יודע לתופף," אמרתי, אבל עמוס לא צחק. מכל מקום, שיחותינו בנוגע לניר לא היו מפורטות או ממושכות. עמוס סבר שלא ראוי לשתף את אחותו הקטנה במעללי גברים, ואילו אני ידעתי שאילו יחשוד בי שאני רוקמת הזיות רומנטיות על חברו הטוב, לא יהיה גבול להשפלות שירעיף עלי.

איך ניר נראה? כמו הפתעה ממבט שני. רק ממבט שני את מבחינה שהוא גבוה, שיש לו שן קדמית עקומה, וברגע שאת מבחינה בשן העקומה, את לא מבינה למה חיבבת אי־פעם שיניים ישרות. ממבט ראשון שערו נראה לך פרוע, וממבט שני את מבינה שכך צריך להיראות שיער. את מבחינה בעיניו, שנראות מרוכזות במשהו (אולי בך, אם הוא מסתכל עלייך במקרה), בפלומה הזהובה שעל אמות ידיו, באופן החינני שבו הוא מתיישב. פשוט מתיישב. כאילו זכותו לשבת בכל מקום שירצה. ואחרי המבט השני — את מגלה שאת לא יכולה להביט בשום דבר אחר, באף אחד אחר, באותה מידה של התפעלות.

מעמדי החברתי גזר עלי להשקיף מהצד על חייהם של אחרים ולרשום לעצמי הערות. עד היום אני זוכרת את רוב פרטי יחסיהן הסבוכים של ליאת יצחקי, מעין מלכת כיתה, ושל כרמית פייר, מעין סגנית־מלכה, ואת הדרמות שהתחוללו כאשר התאהבו שתיהן בשלומי אברבנאל, הרשג"ד של שכבת "סלע". הייתי הראשונה להבחין כשמורה נכנסה להיריון, וצריך להיות נידח באמת כדי להתעניין במורות עד כדי כך. שמתי לב שהלל ורבורג, בן מחזור של עמוס וחבר שלו, גבה בבת אחת והצמיח תלתלי רגליים ובלורית על החזה. מיותר לציין שהצפייה בזולת יכולה למלא את שעות השעמום בתוכן — בעידן מודרני יותר ייתכן שהייתי מחליפה את כל זה בבהייה בפייסבוק. אבל בחושים מחודדים של פרח קיר צפיתי בעל כורחי בחברַי לכיתה, בעמוס ובחיי החברה שלו, בניר, ויום אחד גיליתי שאני צופה גם באמא שלי, ושיש במה לצפות.

אני מאחלת לכל ילדי העולם הורים משעממים, ועד שאמא השליכה את שמלות הבית, גם לי היו הורים כאלה. נכון, לשם הדיון הפסיכולוגי אפשר להאשים את אבי בניכור, בביקורתיות ובעודף סמכותיות. אבל אמא היתה אדם תפל עד שהתחילה להיות מעניינת, ומוטב היה לכולם שתתמיד בתפלותה.

יום אחד חזרתי מהצופים, שאליהם הצטרפתי בפקודה מפורשת של אבא, שחשב שתנועת נוער היא מחסום יעיל בפני שקיעה בחיים של ניוון ובטלנות. כשהגעתי לכניסה לבית שמעתי קולות מחדר המדרגות. שני אנשים שוחחו זה עם זה. גבר ואישה.

"פשוט עשיתי יותר מדי," אמרה האישה בקול עליז מדי, "ואסתר אמרה כמה שאתה אוהב כבד קצוץ, ושהיא לא יודעת להכין. זה שום דבר."

בן שיחהּ צחק ואמר: "לאה, את באמת חמודה."

כשהגעתי לקומה השלישית ראיתי את אמא עומדת מול דלתם של הסירקינים, מולה עומד חיים המחייך וקערה בידו. כשראה אותי התרחב חיוכו.

"מה שלומך, חמודה?" שאל, "תראי איזה נחמדה אמא שלך. הביאה לי כבד קצוץ." הוא ריחרח את הקערה בעליצות, "בדיוק כמו הריח של הכבד שאמא שלי עושה. איך היה בצופים? אמיר לא חזר איתך?"

אמא הושיטה יד לחבק את כתפי ואני קפאתי תחת מגעה. הייתי מבוגרת מכדי להיות מחובקת בפרהסיה, וגם בפרטיות חיק המשפחה כבר חשבתי שחיבוקי־אֵם פוגעים בכבודי.

"לא חזרת איתו?" חזרה על שאלתו של חיים, השד יודע למה. "הוא בדרך?"

בתנועת כתף חמקתי ממנה ונכנסתי הביתה. תוך זמן קצר נכנסה גם היא, נרגשת, ושאלה:

"למה לא היית מנומסת לחיים? הוא רצה לדעת איפה הבן שלו."

"אבל ראיתם שהוא לא חזר איתי. אז למה לשאול אותי פעמיים? הוא גם בכלל לא בקבוצה שלי. הוא בקבוצה של הבנים. ואני לא חברה שלו," אמרתי והסרתי את העניבה מצווארי.

"היית צריכה להיות יותר מנומסת," אמרה אמא. "הם בסך הכול שכנים מאוד טובים." ואז הבחנתי באדום הבוהק של שפתיה.

"ולמה התאפרת?" שאלתי. אמא התבלבלה.

"אני מאופרת?" אמרה ומחתה את פיה בגב ידה. "לא שמתי לב. קניתי צבע חדש ולא הייתי בטוחה אם הוא מתאים לי, וכנראה שכחתי להוריד אותו. לא נורא." היא שירבבה אלי שפתיים: "את חושבת שהצבע טוב? הוא מתאים לי?"

אמרתי שהצבע טוב, שהוא מתאים לה, ובתגובה היא כרכה את זרועותיה סביבי בחיבוק אוהב ומטריד.

"את ילדה טובה," לחשה באוזני. "ילדה טובה. רק בפעם הבאה, תשתדלי להיות קצת יותר מנומסת, בסדר?" וכשהרחיקה אותי אמרה: "עשיתי המון כבד קצוץ אז נתתי להם. אסתר אמרה שחיים מאוד אוהב, אבל שהיא לא יודעת לעשות. היה יותר מדי, חבל שיתקלקל." היא הטביעה נשיקה על מצחי והפליגה למטבח.

בדרכה החמקמקה הצליחה איכשהו לרקום ידידות עם אסתר. להערכתי, בנתה שיטת מתקפה המבוססת על הרעפת חסדים קטנים בתדירות גבוהה, מה שנראה לי כמו טרחנות. היא היתה מזמינה אותה לקפה באמתלת "אפיתי עוגה חדשה ואת חייבת לטעום." לעתים היו יושבות שתיהן במטבח, ומחדרי שמעתי אותה מדברת כמו שלא דיברה מעולם:

"לפעמים אני חושבת שאולי כן הייתי רוצה לעבוד, אבל יעקב כל כך מתנגד."

"בית צריך להיות בית."

"אם הייתי משקיעה יותר בלימודים, הייתי יכולה להיות רואת חשבון."

"את יודעת, כסף לא חסר לנו."

ההצהרות לכשעצמן היו מפתיעות. באמת לא חסר לנו כסף? הרי אבא תמיד חזר והדגיש את הצורך בחסכנות. אמא רצתה לעבוד? ועוד בתור רואת חשבון? היא לא השקיעה בלימודים? למה לא סיפרו לי? אלא שההנאה שבריגול נפגמה מהנימה המתנצלת של אמא, וגם מתשובותיה הענייניות של אסתר, שבדרך כלל נשמעה משועממת מכל תלונות הסרק הללו.

"אז תצאי לעבוד. אם אני מצליחה גם להחזיק בית וגם לעבוד — גם את יכולה. אז תלמדי. יש לך כסף? תיהני מהכסף."

לתוך מחרוזת התסכולים שלה שָזרה אמא כמה שאלות מוסווֹת כהערות אגב: מזל שחיים עוזר כל כך, אתם בטח מבלים הרבה, אתם נראים אנשים שמחים. ייתכן שבנסיבות אחרות לא הייתי מבחינה במשמעותן האמיתית, אלמלא כבר צברתי ניסיון בחקירת עמוס באשר למעלליו של ניר: לאן הלכת, עם מי, איך היה. כמו סקרנים גדולים בהיסטוריה, גם אני ידעתי כיצד לשאול ובמה להבחין. כך למדתי שניר היה במחנה שהקימו כמה חבר'ה בחוף טנטורה, שיש לו חברה מתיכון חדש שלא הלכה בכלל לצופים, שהוא אוהד של הפועל פתח תקווה משום מה — באיזו ערמומיות חילצתי את הפרטים הקטנים הללו מתוך רשת מחוכמת של שאלות כלליות.

אלא שאמא לא הסתפקה בשאלות. יום אחד התעלפה עדינה ארגז, המורה לאנגלית, ממש בתחילת השיעור. מיד חשדתי שהיא בהיריון, והתכוונתי לפרסם את חשדותי בארוחת הערב המשפחתית. אבא לא עודד שיחות בנושאים כאלה, אבל הקפיד לקטוע אותן ברוגז רק אחרי ששמע את כל הפרטים. השיעור בוטל, אנחנו נשלחנו הביתה, כך שהספקתי לראות את אמא בפתח הבניין, שולה מעטפות מתיבת הדואר של משפחת סירקין. כשהבחינה בי קפאה על מקומה והצליחה לפלוט בבהלה: "מה את עושה פה?"

"עדינה התעלפה," עניתי. "למה את מוציאה את הדואר של סירקין?"

"באמת? זה מה שעשיתי?" תהתה אמא, "כנראה התבלבלתי. אני לא יודעת מה קורה לי היום. אולי אני הולכת להיות חולה."

עמדתי מולה, מחכה שתחזיר את המעטפות לביתן החוקי ותעלה איתי במדרגות, אלא שמחלתה המתקרבת של אמא שיבשה את ציפיותי. "נו, תעלי כבר הביתה," אמרה בקוצר רוח. "מה את עומדת פה כמו עץ? את צריכה להשגיח עלי?"

טיפסתי במעלה המדרגות עד לקומה הראשונה ונעצרתי ליד הדלת של משפחת מרדכי. משם יכולתי להציץ על אמא, שעברה על המכתבים של משפחת סירקין אחד־אחד בפנים חתומות, ואחרי שבחנה אותם היטב החזירה אותם לתיבה. אילו הייתי מומחית גדולה יותר לריגול ודאי הייתי מסתלקת בזמן, אך כיוון שהתמהמהתי, ראתה אותי אמא לוטשת אליה עיניים.

"לא אמרתי לך לעלות?" צעקה, ומיד קפאה על מקומה: ההד בחדר המדרגות הגביר את עוצמת הצעקה. אני מאמינה שכמוני, גם היא נבהלה לשמוע את ההיסטריה בקולה, וכדי להוסיף על מבוכתה, נפתחה דלת מאחורי ומרסל מרדכי יצאה מדירתה. מרסל היתה גם היא עקרת בית, ומטבע הדברים, שותפה של אמא לבילויי הבוקר — לא שהיה לי מושג מה הם בדיוק, אבל בכל פעם שאבא היה שואל את אמא מה עשתה בבוקר, היתה מוסרת רשימה של סידורים ומטלות משמימות שבתוכה בלט המשפט "וישבתי לקפה עם מרסל." מרסל היתה מבוגרת מאמא בשני עשורים לפחות (היא סירבה לגלות את גילה, אבל שתי בנותיה היו נשואות וכבר הנפיקו לה שלושה נכדים), שמנה, ונהגה להחליף תסרוקת מדי ביקור במספרה. אבא חשב שהיא לא חברה ראויה לאמא, אבל כיוון שאמא לא ניסתה אף פעם להזמין אותה ואת בעלה — טיפוס רזה ועגמומי בשם מנשה — למפגש חברים, הניח לה.

"מה קרה?" שאלה מרסל ומשכה אותי אליה. היא לא ראתה את אמא, שכבר החלה לשעוט לעברה.

"לא קרה כלום, מרסל," התנשפה, "הילדה פשוט הבהילה אותי. אני ממש מצטערת. לא התכוונתי לצעוק." היא קיפצה מעל כמה מדרגות בבת אחת עד שהגיעה אלי ושיחררה אותי בכוח מאחיזתה של מרסל, ועוד הוסיפה ליטוף אימתני על ראשי, שכמעט תלש את שערותי עם הקרקפת. השמעתי גניחת כאב, ואמא אמרה:

"היא כזאת מצחיקה לפעמים, הקטנה שלי. אל תשימי לב. אנחנו עולות." ותוך שמשכה אותי הוסיפה בנימה רגועה יותר: "אז אני באה אלייך מחר, כן?"

השיחה שניהלה איתי אמא אחרי שוד המכתבים התנהלה לאורך כמה ימים, ותוך חילופי מצב רוח שהקשו עלי לחלץ ממנה משמעות. מיד לאחר התקרית היא הרחיבה בענייני פיזור דעת וגם הדגישה כי בחדרי מדרגות נודעת ללחישות חשיבות רבה, בשל ענייני אקוסטיקה ושמירה על מנוחת השכנים. מאוחר יותר בערב התעכבה ליד מיטתי כדי לדרוש בשלומי, כאילו אני זו שממתינה למחלה שתתפרץ, ולא היא, דיווחה על כאב ראש שמציק לה ואף הביעה תקווה שלמחרת תקום בריאה.

למחרת העלתה שוב את זכר התקרית בחדר המדרגות, והפעם שיוותה לכל הסיפור נימה קומית, מעין סיפור ילדים על אמא המבולבלת שכבר לא יודעת מה היא עושה, והנה — היום היא שכחה להמליח את החצילים לפני הקלייה ובאמת הם יצאו מרים. בגרסה הזאת כיכבה מרסל בתור השכנה האומללה שלא הבינה מה קורה פה, ושבאמת לאנשים כל כך משעמם בחיים שהם נבהלים מכל דבר. כמו כן היא נשמה לרווחה, ממש נשמה לרווחה, שחוץ ממרסל אף שכן לא היה בבית, ומי שהיה — לא שמע, כי מה היו חושבים עליה אם היו יודעים שהיא צעקה ככה בלי סיבה.

מבוהלת או מבודחת, הקפידה לבקש ממני, רק למען הסדר הטוב ושלא יהיו אי־הבנות — כי באמת לא קרה כלום — לא לספר לאבא מה שקרה, כי הוא מאוד קפדן בדברים האלה ותמיד הוא מעיר כשאיזה שכן מרעיש במדרגות, ואפילו יכול להיות שהוא יעניש אותי אם ידע שהתפרעתי ככה. לא עלה על דעתי לספר לאבא דבר וחצי דבר, אלא שמשום מה החלטתי לא לספר גם לעמוס. אני חושבת שאחרי כל כך הרבה נאומים והסברים ואיומים מרומזים באשר לתגובתו של אבא, כבר השתכנעתי שאני זו שחיטטה בדואר של השכנים. וחוץ מזה, עמוס אף פעם לא היה האדם הנכון לחלוק איתו רגשות מציקים. רגשות תמיד עיצבנו את עמוס, והעיסוק בהם — על אחת כמה וכמה. כמובן, הוא נאלץ להתמודד אז והיום עם כל צרה שפוקדת את משפחתנו, אך כאמצעי להבעת מורת רוחו הוא מגיב בפרץ צעקות ונזיפות ורק אחר כך נחלץ לעזרה. ולעתים, לאחר שעיין בכל החומר שהוצג בפניו וצעק על כל מי שצריך לצעוק עליו, הוא קובע בבוז שבסך הכול מדובר במה שהוא מכנה "הַפְרָשות של הלב", ושאם לא אכפת לכם — תעזבו אותו בשקט. ניחשתי שאילו הייתי מספרת לו על הסצנה בחדר המדרגות, הוא היה קובע שאני מגזימה ושאמא באמת סתם התבלבלה בתיבה.

מעניין מה היה אומר על שרבוב שמו של חיים סירקין לשיחות החולין שלה. לא לאלה שניהלה באוזני כולנו, כמובן. באלה נהגה איפוק ולא הזכירה אותו אלא אם הוזכר קודם, וגם החרוץ שבמרגלים לא היה מוצא בדבריה ולו שמץ כוונה נסתרת. אך כשהיינו שתינו לבדנו היתה מצליחה לשתול את חיים אל תוך שגרת פטפוטיה.

"אז מה," אמרה פעם כשישבנו במטבח וניקינו שעועית ירוקה, "יש לך חבר? יש אולי ילד שמוצא חן בעינייך? את הרי לא מספרת לי כלום אף פעם."

עניתי לה שהבנים בכיתה לא מעניינים, ושהם בעצמם לא כל כך מתעניינים בנו. סיפרתי לה שאחות בית הספר באה השבוע לשני שיעורים של חינוך מיני, ולמרות שהפרידו בין הבנים לבנות, בהפסקה הם סיפרו בדיחות גסות. סיכמתי את דברי בהערה כבדת ראש שהבנים ממש לא בוגרים, השמטתי את המבוכה העצומה שעוררו בי המילים "פין" ו"פות", ובלבי התפללתי שתניח לנושא, אלא שאמא התעקשה.

"אני דווקא חושבת שאמיר סירקין הוא ילד נחמד מאוד," אמרה. "ואני גם חושבת שהוא מאוד מחבב אותך. את לא חושבת שהוא מחבב אותך? כי אני רואה שאתם הולכים לצופים ביחד והוא גם ילד מאוד נאה."

אמרתי שאנחנו הולכים יחד כי אנחנו גרים באותו בית והפעולות שלנו בצופים מתנהלות באותן שעות, שאנחנו הולכים ביחד במקרה, שאין לי על מה לדבר איתו ושאני תמיד משתדלת לפגר אחריו או להקדים אותו בכמה צעדים כדי שלא נגיע יחד לשבט. ולא כל כך אכפת לי איך הוא נראה כי הוא ילד מעצבן ואין לו חברים.

"מוזר מאוד שאת אומרת ככה," אמרה אמא. "לי הוא נראה ילד מאוד מוצלח. ובעיני הוא חתיך."

"הוא יותר נמוך ממני," אמרתי, ובכך נתתי לאמא הזדמנות לומר את מה שבאמת רצתה להגיד.

"כן, אבל הוא יגדל. תראי את אבא שלו. חיים מאוד גבוה," אמרה תוך שבירה נמרצת של עוקצי תרמיל השעועית שבידה, "ולדעתי הוא בהחלט נראה טוב. יש לאמיר גנים טובים. ואני חושבת שחיים הוא בעל טוב, וזה משפיע על הילדים. את יכולה לדעת הרבה על אנשים לפי ההורים שלהם. אני בטוחה שעוד שנה־שנתיים אמיר יהיה ממש חתיך וכל הבנות ירוצו

אחריו."

בינתיים העמיקו יחסיו של עמוס עם ניר, להנאתה של אמא ולמורת רוחו של אבא, שחשב שניר מדרדר את עמוס לציונים נמוכים ולתרבות רעה. אני הייתי אז בת שתים־עשרה, עמוס בן חמש־עשרה וניר בן שש־עשרה — תלמיד כיתה יו"ד — ולדעתי היה פטור מכל אחריות למצב הלימודים של עמוס או לחיי החברה שלו. עמוס היה השפעה רעה בזכות עצמו, ומהרגע שהגיע למצוות היה נתון בעימות מתמיד וקולני עם אבא. הוא לא היה זקוק לניר סירקין כדי לברוח מבית הספר פעמיים בשבוע, להוציא ארבעה שליליים בכל תעודה, להיתפס מעשן בחדר המדרגות, להתחצף למורים ואף להיות מואשם בגנבה והשחתה של יומן הכיתה.

פעם ניצל את אחת מהיציאות הנדירות של ההורים לתיאטרון כדי להזמין הביתה את אורית חורב, שגרה בפיארברג 29, ממש מרפסת מולנו, ולא זו בלבד שלמדה בעירוני ד' ולא בעירוני א' כמו עמוס, היא גם היתה מבוגרת ממנו בשנה. הוא הודיע לי שהוא מצפה לאורחת, ושהוא מצפה שאסתלק מהבית לשעתיים, או לפחות אעלים את עצמי — בשום אופן אסור לי לשבת

בסלון.

"לאן אני אמורה ללכת?" שאלתי בקול בוכים. עמוס ידע שאין לי חברות.

"תמצאי סידור," אמר עמוס והעמיס מגבת נקייה על שכמו. "את לא הולכת עכשיו להסתובב לי בבית כשבאה אלי אורחת."

עמוס זינק אל המקלחת, ואני יצאתי למרפסת כדי לתלות מבט נוגה ברחוב ולהרהר על בדידותי. כמו כן יכולתי להשקיף ממש אל תוך דירתה של משפחת חורב, שם ראיתי את אורית בכבודה ובעצמה מנהלת בעמידה שיחה עם אמא שלה (גברת מוזרה שהתהדרה בשיער מנופח ובמכנסיים צמודים). מעניין איזה שקר היא משמיעה באוזניה, חשבתי, שהרי גם כשהייתי בת שתים־עשרה הבנתי מדוע בנים מזמינים בנות לביתם בשעה שההורים יוצאים לענייניהם. עמוס היה במקלחת כשאורית יצאה מפתח הבית וחצתה את הכביש, ורחש המים עוד נשמע כשהתדפקה על דלתנו. כשפתחתי לה, כבה ברק הציפייה בעיניה והתחלף באכזבה.

"אה," אמרה. "את בטח האחות. עמוס בבית?"

"הוא במקלחת," עניתי והובלתי אותה אל הסלון, שם התיישבה בכורסתו של אבא. אורית היתה נערה גבוהה מאוד — גבוהה מעמוס — עם פנים ארוכות ואף מחודד. היה לה גוף יפה, ואותו הציגה כרגע לראווה במכנסיים קצרים וגופייה לבנה, שדרכה נשקפה חזייה מודפסת לבבות אדומים. שמעתי את דלת חדר האמבטיה נפתחת והודעתי לאורית את המובן מאליו: "עכשיו הוא יוצא." בתגובה אמרה אורית: "אה."

"הלו!" צעק עמוס מירכתי הבית, "בואי הנה רגע!"

הלכתי אל חדרו, שם עמד עטוף במגבת, מדיף ריח כבד של האפטר־שייב של אבא וזועף בעליל.

"היא פה," אמרתי.

"את זה הבנתי," אמר עמוס ומשך מעל לראשו חולצת טריקו אדומה. "השאלה היא למה את פה?"

"מה אתה רוצה שאני אעשה?" שאלתי. "היא דפקה על הדלת. הייתי צריכה להשאיר אותה שתחכה בחדר מדרגות?"

"הייתי רוצה שתכניסי אותה, תגידי יפה שלום ותלכי לעשות סיבוב איפשהו," אמר עמוס. "אני לא צוחק איתך."

אמרתי לו שאין לי לאן ללכת ושאלתי אם הוא חושב שאני צריכה להסתובב ברחובות בלילה. ועוד לבד. כתוספת חוצפה שאלתי אותו האם אורית חורב — שהיא די מכוערת, אם שואלים אותי — שווה שיאנסו וירצחו את אחותו.

"אף אחד לא יאנוס אותך, ועכשיו עוד לא שמונה," ענה עמוס, אבל על פי הבעת פניו ניכר שהצלחתי להשתיל מעט חרדה בלבו. לאחר הרהור קצר אמר:

"טוב. האמת שזה היה פתרון לשעת חירום, אבל בואי נגיד שזאת שעת חירום. לכי לסירקינים. הם יצאו עם אמיר לאיזה עניין, ורק ניר בבית. הוא אמר שאם אני לא אסתדר — הוא ישמור עלייך שעה."

את הבעת ההלם על פנַי פירש עמוס כעלבון.

"אל תדאגי. את לא תספרי לאף אחד על אורית, ואני לא אספר לאף אחד שבגילך את צריכה בייבי־סיטר. עכשיו לכי כבר. אין הרבה זמן."

למזלי הגדול עמוס היה ונשאר פרשן מוגבל מאוד של נפש האדם. אלמלא כן היה מבין לפחות חלק מהרגש שכיוון אותי לעבר המסדרון, משם לסלון — אפילו לא טרחתי להיפרד בנימוס מאורית או לדווח לה שעמוס מיד יצטרף אליה — לדלת דירתנו, לחדר המדרגות, אל הדלת של משפחת סירקין. (הם עוד לא הספיקו לתלות שם שלט עם שמם.) שתי דפיקות חלושות, כמה שניות של המתנה ואחריהן הופיע ניר סירקין בדלת, שערו פרוע, אחת משיניו עקומה, וחיוך רחב מרוח על פרצופו.

"אז הוא גירש אותך, אחיך? לא יפה." אמר ניר ושיֵיט בחֵן לעומק הדירה. צעדתי בעקבותיו, והוא המשיך לדבר: "אל תדאגי. אני לא אפריע לך. יש לי שיעורים וטלפונים לעשות. רוצה לראות טלוויזיה? אני אביא לך משהו לשתות. רוצה מיץ פטל? כולנו שונאים פטל, אבל אמיר אוהב, אז יש. רוצה מיץ פטל?"

ברור שלא יכולתי להודות שכמו אמיר האוויל, גם אני אוהבת מיץ פטל. לכן אמרתי בביטחון רב מדי שאני ממש שונאת מיץ פטל.

"מוזר," אמר ניר. "הייתי משוכנע שאת דווקא בעד. עמוס מת על זה. כשאנחנו יוצאים לטיולים הוא מביא איתו בקבוק שלם של תרכיז. הוא אומר שמים נקיים עושים לו בחילה."

קפצתי על ההזדמנות לתרום את חלקי לשיחה ואמרתי שעמוס יכול להיות מוזר ושגם חלב הוא לא אוהב.

"טוב, דיברנו מספיק על מה עמוס אוהב ולא אוהב," סיכם ניר בקוצר רוח. "אז מה את כן רוצה לשתות? אני יכול לעשות לך קפה."

כיוון שקפה היה אסור עלי בתכלית האיסור הסכמתי מיד ואף הזדנבתי אחריו אל המטבח כדי לצפות בו ממלא קומקום במים ומדליק את להבת הגז. אחר כך בהיתי בו כשפתח את דלת אחד הארונות ושלף משם צנצנת נס קפה ושני ספלים. שניים! פירוש הדבר ששנינו נשב עכשיו זה מול זה ונשוחח. ניר ישוחח

איתי!

"כמה סוכר?" שאל ניר בנדיבות אלילית.

התלבטתי אם לבקש כפית אחת או שתיים, אך ניר גאל אותי מהתלבטויותי כשאמר: "אני שותה בלי", ולכן גם אני ביקשתי בלי. עד היום אני שותה קפה לא ממותק. לא צריך לומר לי שסוכר משמין, או שלממתיקים מלאכותיים יש טעם לוואי. ניר סירקין לא אהב קפה מתוק, ולכן גם אני שונאת קפה מתוק. אילו התברר שהמשקה האהוב עליו הוא מי שלולית — הייתי שותה שלוליות.

ניר הניח שני ספלי קפה על שולחן המטבח וביניהם הציב קופסת פח ובה עוגיות שאפתה אמו. לקחתי אחת מהן רק כשראיתי שגם הוא התכבד, והתחרטתי על כך מיד כשהעוגיות התפוררו עם כל נגיסה ולכלכו את חזית חולצתי. ניר נראה משועשע.

"אז מה, אמיר עולה לך על העצבים?" שאל בפה מרוסס פירורים. איכשהו, הוא הצליח להיראות חינני גם כך.

"הוא בסדר," אמרתי. "אנחנו לא ממש קרובים."

"את יודעת שלוקחים אותו לפסיכולוג," אמר ניר. "בגלל זה אני לבד בבית."

"מה, הוא לא בסדר?" שאלתי. ניר ניפנף בידו.

"קצת מופרע," אמר. "בכיין ופוחד מכל דבר. לא משהו רציני. זה רעיון של אמא. היא מאוד אוהבת לטפל בדברים."

חשבתי: הוא ממש סומך עלי, אחרת לא היה מספר לי שאחיו הולך לפסיכולוג. ומיד אחר כך נוספה עוד מחשבה: עמוס בחיים לא היה מספר עלי משהו כזה, ועוד למישהו שהוא לא ממש מכיר. ואחר כך דאגתי שמא אני טועה, ואולי עמוס יושב עכשיו עם אורית חורב ומספר לה שהוא ניסה לשלוח אותי לחברוֹת, אבל אין לי חברוֹת, אז הוא שלח אותי לשכנים. אחר כך כבר לא ידעתי מה לחשוב.

"אסור לדבר על זה," המשיך ניר. "אני בכלל לא יודע למה סיפרתי לך. אבל אל תספרי לאף אחד. בסדר? יש לו מספיק צרות גם ככה."

הבטחתי לא לספר ושאלתי אילו עוד צרות יש לאמיר, אבל ניר לעס עוגייה נוספת ושוב ניפנף בידו.

"עזבי. לא חשוב. אני הולך לחדר שלי. אני אפתח לך טלוויזיה," אמר וקם על רגליו. "כולם יחזרו בתשע, אבל את יכולה להישאר. אנחנו לא הולכים לישון לפני עשר וחצי. לפעמים

אחרי."

אלה היו חדשות מסעירות ועדוּת לנטיותיה הבוהמייניות של משפחת סירקין. במשפחתנו שעות ההשכבה היו קשוחות הרבה יותר. אני הושלכתי למיטה בתשע וחצי. עמוס קיבל עוד חצי שעה. אבא ניסה לכפות גם עליו כיבוי אורות מיד עם הכניסה למיטה, אבל לאחר סדרת מריבות סוערות התפשר על סגירת דלת חדרו של עמוס, וכדי שלא יתפרש כאילו נכנע לבנו — העמיד פנים שעמוס ישן בכפוף לחוקי הבית.

ניר הדליק את הטלוויזיה ואחר כך פנה אלי והציע לי לחטט בספרייה אם מתחשק לי, ולקרוא לו אם אצטרך משהו, והסתלק. התיישבתי על אחת משתי הספות. למשפחת סירקין לא היו כורסאות. אולי לא האמינו במקומות ישיבה אישיים, ובכל זאת הבחנתי שספה אחת נראתה משומשת יותר מחברתה, ועליה התיישבתי. כיוון שלא מצאתי עניין בטלוויזיה, קמתי תוך זמן קצר לבדוק את הספרייה, אך הסלון כולו נמלא בקרני ניר ובגלי ניר שעלו ובקעו מחדרו. דעתי התבלבלה עלי והלכתי לחפש אותו.

בחדר השינה של ניר היו מיטת יחיד, שולחן כתיבה וכיסא ופוסטר של ג'ימי הנדריקס. עמוס קישט את חדרו באבנים המתגלגלות, אלביס והביטלס, אבל אצלו הם היו מודבקים לקיר במשחת שיניים. הנדריקס של ניר היה נתון במסגרת שחורה־אדומה ומכוסה בזגוגית. ניר עצמו שכב במיטה על בטנו, נשען על מרפקיו לתוך ספר פיזיקה. הוא הרים את ראשו כשנכנסתי ושאל: "מה קרה?"

"משעמם לי," אמרתי. "אין מה לראות בטלוויזיה ולא בא לי לקרוא." ניר התיישב.

"אז מה? אז אני צריך באמת לעשות לך בייבי־סיטר?" הוא חייך. "בסדר. רוצה לשחק?" רציתי.

ניר לימד אותי לשחק ברידג'.

"אין לי כוח למשחקים של ילדים," הסביר בעודו טורף את הקלפים. "נכון שצריך ארבעה שחקנים, אבל עד שאני אגמור ללמד אותך את החוקים כבר תצטרכי לחזור הביתה. איך את קוראת לצורה הזאת?" הוא ניפנף בקלף.

"עלה," עניתי.

"בברידג' אומרים ספייד. הוא הצבע הכי חזק. זה קלאב," אמר והציג בפני שבע תלתן. "הצבע הכי חלש."

"אבל לשניהם יש אותו צבע," אמרתי.

"בברידג' לא מדברים ככה," אמר ניר. "אל תתווכחי. רק תלמדי. זה משחק טוב. אנחנו משחקים אותו המון בבית. למרות שאמיר כל כך גרוע שלפעמים זה מעצבן. ללב קוראים הארט, וליהלום — דיאמונד. בסדר?"

"ומי מנצח?" שאלתי.

"תלוי מי הפרטנר שלי," ענה ניר. "זה משחק של זוגות ואנחנו מתחלפים. אבל כמעט תמיד מי שמשחק עם אבא מנצח ומי שמשחק עם אמיר — מפסיד. אמא לא רעה, אבל היא לא טובה כמו אבא. הוא למד לשחק בצבא, ועד היום הוא והחבר'ה שלו משחקים במילואים. גם שם הוא מנצח." הוא חילק את הקלפים לארבע ערמות.

"אולי הוא מרמה?" שאלתי, וניר נשף בבוז.

"לא," פסק. "ברידג' זה לא משחק לרמאים. אבל צריך זיכרון טוב. אמא אומרת שברידג' הוא התעמלות למוח, ושהוא משפר את החשיבה ומעלה את הציונים." את דבריה של אמו מסר בקול צורמני מעושה, שלא דמה כלל לקולה המדוד של אסתר.

"וזה נכון?" שאלתי.

"לא נראה לי," ענה ניר. "אבל מה זה חשוב? זה כיף. עכשיו תהפכי את הקלפים שלך — לא, עם הפנים למעלה — ותסדרי אותם לפי צבעים. אני אלמד אותך לספור ניקוד ואיך מכריזים."

התחלנו לתרגל הכרזות, כשהדלת נפתחה ובני המשפחה נכנסו. כולם נראו שפופי נפש (מחזה מפתיע. לא תיארתי לעצמי שבני משפחת סירקין מסוגלים לעצבות), אבל אף אחד מהם לא נראה מופתע לראות אותי. "אני מלמד אותה ברידג'," הסביר ניר. אמיר התנתק מהוריו ובא לשבת לידו. חיים ואסתר שלחו מבטים סתומים זה בזה.

"אני הולכת להתקלח," אמרה אסתר. "הכול בסדר, חמודה?"

"אני כבר הולכת," עניתי. הדירה היתה צפופה מדי פתאום, אמיר שתק שלא כהרגלו, וכל בני המשפחה נראו כאילו לא התחשק להם להיות אחד עם השני, לא כל שכן עם בת השכנים. קמתי על רגלי.

"את כבר הולכת?" שאל ניר, "עוד לא באמת לימדתי אותך איך משחקים."

"אני אבוא בפעם אחרת," אמרתי. וביני לבין עצמי הוספתי: אם תהיה פעם אחרת.

"את לא צריכה ללכת," אמר חיים.

"אני ממילא צריכה ללכת לישון," אמרתי ומיד התחרטתי, שכן השעה היתה בקושי תשע, והייתי בטוחה שעמוס עדיין לא גמר את ענייניו עם אורית חורב הסוסה.

דלת הדירה שלנו לא היתה נעולה, ואני נכנסתי לסלון חשוך ולדממה של לילה. צעדתי חרישית אל חדרו של עמוס. מבעד לדלת הסגורה לא בקע אור, אך צחקוקים והתנשפויות — שניהם נשיים בעליל — בקעו ועוד איך. הלכתי לחדרי, סגרתי את הדלת וניסיתי להיזכר בשמות הסדרות, בניקוד הקלפים ובמעט החוקים שניר לימד אותי. את הרוב שכחתי, אך מה שזכרתי הספיק כדי למלא את ראשי בדמיונות שווא, שבהם ישבתי עם ניר ושני בנים מטושטשי פרצוף ושיחקנו ברידג' נגדם וניצחנו, בזכות איזה מהלך מבריק שלא הייתי כשירה לדמיין אפילו, אך בכל זאת הייתי אחראית לו.

דלת חדרו של עמוס נפתחה, טפיפת רגליים במסדרון העידה על כך שמישהו הלך יחף אל חדר האמבטיה, ורחש מים העיד על כך שמישהו החל להתקלח. הימרתי על אורית, וזמן קצר אחר כך ידעתי שצדקתי כששמעתי את עמוס אומר: "אל תיתקעי שם. תכף ההורים שלי חוזרים."

שנים רבות לאחר מכן ניסיתי לשוחח עם עמוס על מעלליו המיניים בתיכון — שיחה שהתבססה על מושגים מעורפלים עד כדי כך שכמעט היה אפשר לנהל אותה ליד ילדים. מטבע הדברים, עמוס ואני לא שוחחנו על מין.

"אז מה מצאת באורית חורב הזאת?" שאלתי אותו. בדיוק באותו הזמן הלל הפסיק להתקשר אלי. הייתי אז בת עשרים ושלוש, ועמוס עזר לי לעבור דירה למרים החשמונאית. לבשנו חולצות ישנות והזענו.

עמוס שאל מה פתאום אני נזכרת באורית חורב ולמה היא מעניינת אותי בכלל.

"כי יצאת איתה הרבה זמן," הסברתי. עמוס לא הבין מה אני רוצה ממנו.

"לא יצאתי איתה," אמר. "לא היינו חברים בכלל. סתם בילינו ביחד."

"ביליתם ביחד במקלט," הזכרתי לו, "ואצלנו, כשאבא ואמא היו יוצאים." עמוס עדיין לא הבין.

"את חושבת שאני זוכר?" עמוס התחיל להתעצבן, וידעתי שבקרוב יאמר לי, "את יודעת שאני אוהב אותך ושאני לטובתך."

"היא בטח חשבה שהיא חברה שלך," אמרתי והתכוונתי אל עצמי. "הייתם נפגשים פעם בשבוע לפחות, ופתאום היא לא באה אליך יותר והתחילו לבוא אחרות. היא עשתה משהו לא בסדר? היא הציקה, או עיצבנה, או רבה איתך? היה אכפת לך ממנה? נפרדת ממנה בכלל? אמרת לה משהו? היא ידעה למה אתה לא רוצה לראות אותה יותר?"

"מישהו עשה לך משהו?" שאל עמוס במקום לענות. "שוב הסתבכת עם טמבל שלא מתנהג אלייך כמו שצריך?" לא סיפרתי לו מיהו הטמבל שלא התנהג אלי כמו שצריך. אילו היה יודע שמדובר בהלל — היה קובע מיד שאני הטמבלית. והוא היה צודק.

"זהו, שחשבתי שהוא כן מתנהג אלי כמו שצריך," הסברתי ואז פרצתי במונולוג ארוך ומלא פרטים שאני ממש רציתי לספר ושעמוס ממש לא רצה לשמוע, ואולי הזלתי דמעה או שתיים. בסופו של דבר סיכמתי: "אני רק רוצה לדעת מה קרה. שמישהו יסביר לי מה קרה."

"בסדר, בסדר," אמר עמוס הנדהם. "אבל למה את שואלת אותי?"

"כי גם אתה היית כזה," עניתי.

"מה זאת אומרת כזה?" תהה עמוס ואני השבתי: "נו, חרא", ושנינו שקענו בהרהורים. סביבנו היו פזורים ארגזי קרטון וסמרטוטי רצפה. עמוס הדיף ריח של צבע פלסטי. (הוא החליט לצבוע מחדש את המטבח, והתייאש אחרי קיר אחד.) אני התגעגעתי להלל שנעלם, ולאמא.

"תשמעי," עמוס ניתר על רגליו. "אני לא הבנאדם לנהל איתו שיחה כזאת. אני לא יודע איך את התנהגת, אני לא מכיר את הבחור, אין לי מושג מה הוא חושב ומה הוא מרגיש ומה הוא צריך. ולידיעתך — איך דבר כזה 'גברים'. ואין דבר כזה 'נשים', וזה ממילא לא מעניין אותך, כי את לא באמת רוצה לדעת למה הוא לא מתקשר. את פשוט רוצה שהוא יתקשר ויגיד שהוא אוהב אותך. אז אני אגיד לך מה —"

"אתה אוהב אותי ואתה לטובתי," השלמתי את המשפט במקומו.

"נכון," אמר עמוס בשלווה, "אין לי מושג למה הוא לא מתקשר. אבל אם תיתני לי שם וכתובת — אני אלך לפוצץ אותו במכות."

כשעמוס הפסיק להתקשר לאורית, אף אחד לא בא לפוצץ אותו במכות. הוא עשה את מה שתמיד עשה בעצמו ואף המליץ לי לעשות — כלומר "לעבור הלאה". פשר המעבר הלאה הוא לשכוח מיד. לא להרגיש, לא להתאבל, לא להתגעגע ולא לחפש הסברים. לעבור הלאה פירושו תמיד למצוא מישהו חדש שיאהב אותך יותר מכפי שאתה אוהב אותו. בעיני עמוס זה קל, והוא לא מבין מדוע שאר האנושות לא פועלת כמוהו. הוא לא מבין למה האנושות מתעקשת לכאוב לשווא.

אחרי שהפסיקה לבוא אלינו, הפכה נוכחותה של אורית בחיי בולטת מאוד. אני משערת שהסיבה שבגללה הרבתה להסתובב ברחוב היתה כדי לפגוש במקרה את עמוס. מדי ערב יצאה למרפסת שלה כדי שעמוס יראה אותה במקרה, ואם לא עמוס — לפחות אני. כשנתקלתי בה ליד הבית — ונתקלתי בה לא מעט — היתה מברכת אותי בחום מיותר ומוסרת דרישות שלום לעמוס. את כולן העברתי בחריצות, רק כדי להיתקל בגלגול עיניים קצר רוח מצד אחי, שעל פי כל הסימנים כבר מצא לו מישהי אחרת לקחת למקלט. את אורית חולת האהבה סיכם במילה אחת:

"נודניקית".

שתים־עשרה הוא גיל מוקדם מכדי לפתח הזיות מפורשות מדי, ובכל זאת מחשבות על הגוף ועל שימושיו הופיעו מדי פעם ושיבשו את דעתי בתערובת של כיסופים וגועל. הצד המעשי של האהבה הלך והתבהר, כמו גם מחירה, שאותו יכולתי לאמוד בכל פעם שפגשתי את אורית המסכנה. אל המחשבה המדכאת שניר לא יאהב אותי לעולם הצטרפה מחשבה מדכאת אפילו יותר: שיאהב אותי ואז יפסיק.