גוסטב איש הברזל

id="Guilt_new-4" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> פרק ראשון תקופת השלום הטובה והיפה 1

אולי היתה זאת הסוסה באורווה, הסוסה האפורה, החביבה ביותר על האקֶנדאל הזקן: היא דרשה את מנת המספוא שלה, תוך שהיא מקרקשת ללא הרף במשיכת שרשרת האפסר שלה דרך טבעת האבוס ובוטשת בפרסתה ברצפת האורווה.

אבל אולי היו אלה דמדומי הבוקר הראשונים, החיוורים, שבברק האפור שלהם החליפו את אור הירח הבהיר יותר — אולי הבוקר המאפיר מעל ברלין הוא זה שהעיר את האקנדאל הזקן.

אבל אולי לא החיה החביבה ואף לא דמדומי הבוקר העירו את האקנדאל בשעת בוקר כה מוקדמת, בשעה שלוש ועשרים, ביום ה־29 ביוני, 1914 — אלא משהו אחר, אחר לחלוטין... בתוך כדי מאבק עם השינה הברוכה, האיש הזקן נאנח: "אריך, אריך, הרי את זה לא תעשה...!"

ואז הוא התרומם בבת אחת, נעץ את עיניו בחדר עדיין מבלי לראות דבר. אט־אט החלו עיניו לזהות; מעל ראש המיטה המעוגל דמוי הצדפה של המיטה הזוגית, שמשני צדדיו כפתורים, אחד מימין ואחד משמאל. הוא מביט בקיר שעליו תלויה חרבו מהתקופה שבה עדיין שירת כסמל בקירַסירים1 של פָּזֶוואלק,2 ליד הקסדה ומתחת לתמונת שחרורו מן השירות לפני עשרים שנה.

בעיניים ערות הוא רואה באור הדמדומים את הברק העמום על הלהב ועל הנשר הזהוב שעל הקסדה: עוד היום ממלאים אותו הזיכרונות האלה בגאווה ובאושר גדולים יותר מעסק הכרכרות הגדול שבנה. הכבוד שזכה לו בגדוד משמח אותו יותר מהכבוד שרוחשים לו, איש העסקים המצליח, שכניו בפרנקפורטר־אַלֶה.3 ובהמשך ישיר לחלום הבלהות שלו הוא אומר, כבר ער לגמרי: "לא, אריך לעולם לא היה עושה דבר כזה — לעולם לא!"

הוא מניח את רגליו בתנועה נחושה על שטיחון פרוות הכבשים שליד המיטה.

2

"אתה כבר קם, גוסטב?" נשמעת שאלה מן המיטה השנייה, ויד מגששת בחיפוש אחריו. "השעה עכשיו רק שלוש."

"כן בהחלט, אמא," הוא עונה. "השעה שלוש עשרים וחמש."

"אבל למה, אבא? ההאכלה רק בשעה ארבע..."

הוא כמעט נבוך. "יש לי מין תחושה, אמא, שמישהו אולי חולה באורווה..." הוא מכניס את ראשו במהירות לקערת הרחצה כדי לחמוק מהסברים נוספים.

אבל אשתו ממתינה בסבלנות עד שיסיים להתנגב ויתחיל לסדר את שפמו המסולסל עם משחת שיער, מסרק ומברשת. ואז היא אומרת: "כל הלילה הזיתָ על אריך, אבא..."

בבת אחת מפסיק האיש לסרק, הוא רוצה לומר במהירות משהו, אבל נמלך בדעתו. "באמת," הוא אומר באדישות. "אינני יודע על כך דבר..."

"מה יש לך עם אריך?" שואלת האישה בעקשנות. "אני הרי רואה שקורה ביניכם משהו."

"אתמול אווה שוב בילתה את כל אחר הצהריים בקונדיטוריה של קוֹלֶר. זה לא מוצא חן בעיני — אנשים קוראים למקום קפה המזמוטים."

"גם נערה צעירה זקוקה לקצת הנאה בחיים," עונה האם. "פרויליין קוֹלֶר קנתה עכשיו פטפון. אווה הולכת לשם רק בגלל המוזיקה."

"זה לא מוצא חן בעיני!" אומר הסמל הזקן בתוקף. "את תדאגי לסֵדר אצל הבנות, אני כבר אדאג לטפל בפרחחים. גם באריך."

"אבל..." פותחת האישה.

אבל האקנדאל כבר הלך. הוא אמר את מה שרצה, ובבית הזה רצונו קובע!

האישה שבה ושוקעת בכרים שלה באנחה. כן, אלוהים הקטן והטוב! כזה גבר, עיקש כמו מקל של מטאטא; רוצה שהילדים יחיו בדיוק כמוהו! מושג יש לו — אבל אני כבר אדאג לכך שהילדים יזכו לקצת שמחה בחיים, גם אווה, גם אריך. ובייחוד אריך...!

ומיד היא שבה ונרדמת.