גוסטמן

פרולוג

אטלנטיק סיטי, ניו ג'רזי

הקטור מוֹרֶנוֹ וג'רום ריבונס ישבו במכונית בקומת הכניסה של חניון האטלנטיק ריג'נסי הוטל קזינו ועשו קריסטל מת' עם חמישייה מגולגלת, מצת וחתיכה מקומטת של נייר אלומיניום. היו להם שלושים דקות לשרוף.

יש שלוש דרכים טובות לשדוד קזינו. הראשונה היא פשוט להיכנס מהדלת הקדמית. זה עבד בשנות השמונים, וזה היה מזמן. שניים היו נכנסים פנימה, עם מסכות ואקדחים, כמו בשוד בנק ומנופפים בכלים מול הפרצוף של המותק מאחורי הסורגים. היא היתה מתחילה לבכות ולהתחנן שלא יהרגו אותה, ובינתיים המנהל היה מעביר את הכסף מהמגירה. הרעים היו יוצאים כלעומת שבאו ונוסעים משם, כי השכל הישר לימד שקרב יריות יעלה לקזינו יותר מכל מה שאפשר לגרד מהקופות. אבל הזמנים השתנו. הקופאים עוברים עכשיו הכשרה לדברים כאלה. המאבטחים יותר אגרסיביים. ברגע שהאזעקה השקטה מופעלת, והיא תמיד מופעלת, בחורים עם רובים נערכים בחזית המעוטרת. הם מחכים שתצאו, וברגע שאתם מוציאים רגל מחוץ לדלת, ארבעים איש כבר מחכים להוריד אתכם עם AR-15 חצי אוטומטיים ורובי ציד. כבר אין אפילו שתי דקות של חסד.

הדרך השנייה היא ללכת על הז'יטונים. לרדת מהסוויטות במעלית, לגשת לשולחן הרולטה של הכבדים, לשלוף את האקדח ולתקוע כדור ישר באפס הכפול. ברגע שהירייה נשמעת, כולם בורחים. במיוחד הקרופייה. עשירים הם לא אנשים אמיצים. עובדים — אמיצים עוד פחות. מרגע שנפוצו לכל רוח, אפשר לקחת תיק ולגרוף פנימה את כל הז'יטונים. עוד שני כדורים בתקרה יבהירו שאתם רציניים. אז צריך לרוץ החוצה כאילו השטן בעצמו רודף אחריכם. נשמע אידיוטי, אבל זה עובד. משום שאין שום התעסקות עם הקופות, זמן התגובה יתארך מעט. המאבטחים לא יחכו בחוץ כמו בתרחיש הראשון. אולי תצליחו אפילו להגיע עד החניון ומשם לכביש המהיר. באשר לז'יטונים עצמם, זו עדיין בעיה שצריך להתמודד איתה בהמשך. אם תיקחו מספיק — מיליון או יותר, נגיד — הקזינו יחליף את כל הז'יטונים בקומה בכאלה עם עיצוב אחר, ואתם תיתקעו עם תיק מלא חימר שלא שווה כלום. חוץ מזה, הרעיון כולו כבר לא רלוונטי. בגלל הטכנולוגיה. בתי קזינו מסוימים משתמשים במיקרו־צ'יפים כדי לספור את הז'יטונים, וזה מאפשר להם לאתר את אלה שלקחתם. בתוך שש שעות כבר תהיו מבוקשים מווגאס ועד מונקו, וכל מה שלקחתם לא יהיה שווה כלום. וגם אם שני התרחישים האלה איכשהו לא יתממשו, המקסימום שתוכלו לעשות עם השלל הוא למכור אותו בשוק השחור. אלא שבמקרה כזה תצטרכו למכור אותו במחצית הערך הנקוב, אם לא פחות. אף אחד לא יסכים להסתכן אלא אם יוכל להכפיל את ההשקעה שלו. בשורה התחתונה, ז'יטונים לא יביאו אתכם לשום מקום.

הדרך השלישית והאחרונה לשדוד קזינו היא לגנוב את הכסף כשהוא עדיין בדרך. לשדוד את אחת מהמכוניות המשוריינות. בתי קזינו משנעים הרבה כסף מזומן. אפילו יותר מאשר בנקים. אתם מבינים, רובם לא שומרים ערמות גדולות של מאיות בכספת בבניין כמו שרואים בסרטים. ברחבי המבנה כולו יש קופות מזומנים קטנות, לא כספת ענק עם הררי שטרות בשווי מאות מיליונים. ובמקום לשמור את ערמות הכסף האלה במבנה עצמו, הם עושים מה שעושה כל מוסד בסדר גודל כזה: כשיש להם יותר מדי מזומן, הם שולחים אותו לבנק ברכב משוריין. וכשאין להם מספיק, הם עושים אותו דבר, רק להפך. בסך הכול מדובר בשניים או שלושה משלוחים ביום.

אבל גם שוד של רכב משוריין לא באמת עומד על הפרק. המודרניים שבהם הם כמו טנקים מלאים כסף. גם לשדוד את הבנק שממנו מגיע הכסף אי אפשר, משום שאמצעי האבטחה שלהם טובים אפילו יותר מאלה של בתי הקזינו. הסוד הוא לעקוץ בדיוק באמצע ההעברה, כשהבחורים מעמיסים את הכסף על הרכב או פורקים אותו ממנו. הם אפילו מקילים עליך את העניין. לרוב בתי הקזינו אין חניה ייעודית לכלי רכב משוריינים; זה לא מעשי. למעשה, הם חונים ליד אחת הכניסות האחוריות או הצדדיות. כניסה אחרת בכל פעם. השומרים פותחים את הדלתות האחוריות של הרכב ונכנסים עם הכסף היישר בדלתות הזכוכית. זה רגע הזהב של השוד המקצועי. במשך שישים שניות, פעמיים או שלוש בכל יום, יותר כסף מאשר יכולים שני בחורים להוציא משישה בנקים מחליף ידיים באוויר הפתוח, לעין כול. צוות שודדים מקצועי צריך רק לעבור שניים או שלושה בחורים עם שיער קצוץ ונשק ואז להסתלק לפני שהמשטרה מגיעה. זה הכול. מובן שצריך לדעת מתי צפויים המשלוחים להגיע, בכמה כסף מדובר ואיזו כניסה עתידה לשמש את המשוריינים, אבל לא בלתי אפשרי להשיג את הפרטים האלה. מידע הוא החלק הקל. החלק הקשה הוא לברוח. אם תוכלו לתפוס את הכסף ולהיעלם בתוך שתי דקות, תהיו עשירים.

ג'רום ריבונס השפיל מבט אל הרולקס המוזהב שלו. השעה היתה חמש וחצי בבוקר.

עוד חצי שעה עד המשלוח הראשון.

מכה בקזינו דורשת חודשים של תכנון. למזלם, לריבונס כבר היה ניסיון בדברים כאלה. היו לו כבר שתי הרשעות, והוא הגיע מצפון פילדלפיה. לא רזומה מלבב באופן מיוחד, אפילו לא בעיני אנשים שמארגנים עבודות כאלה, אבל היה ברור שיש לו מוטיבציה לא להיתפס. היה לו עור כעין הפחם, וכתובות קעקע כחולות מכלא רוקוויו ביצבצו פה ושם. בשנות התשעים ישב חמש שנים על מעורבות בשוד מזוין של סניף סיטיבנק בנורת'רן ליברטיז, אבל הוא לא עשה אפילו דקה אחת בפנים על ארבע או חמש מכות שסייע לבצע בבנקים מאז שהשתחרר. הוא היה גבר גדול. 193 סנטימטר לפחות, עם משקל שהצדיק את הגובה ואף למעלה מזה. כפלי שומן השתפלו מעל חגורתו, ופניו היו עגולים וחלקים כפני ילד. ביום טוב היה דוחק 180 קילוגרם. אחרי שתי שורות של קוקאין היה מסתדר גם עם 270. הוא היה מקצוען, למרות הפעמים שנתפס.

את הקטור מורנו אפשר היה לקטלג כחייל. 167 סנטימטר, שוקל רבע מריבונס, עם שיער קצר כמו עשב במדבר ועצמות שהזדקרו מבעד לעורו, שצבעו כקפה. הוא היה צלף טוב עוד מהשירות הצבאי, ולמעט כמה טיקים, נמנע ממצמוצים. בתיק שלו צוין ששוחרר עם קלון, אבל בלי מחבוש. אחרי שחזר הביתה העביר שנה בביתור בשר בבוסטון. במשך שנה נוספת הילך אימים על סוחרי סמים בווגאס כדי להוציא מהם דמי חסות. זו היתה המכה הגדולה הראשונה שלו, והוא היה עצבני. הוא החזיק בדודג' בית מרקחת שלם רק כדי להתניע. היה לו מה לבלוע ומה לשאוף ומה להסניף ומה לעשן. הוא רצה להוריד כמה ספידים כדי לחסל את הרעידות. מבחינתו לא היה דבר כזה, יותר מדי סמים. הם עברו על התוכנית שוב ושוב, מהתחלה ועד הסוף, אבל למורנו זה לא הספיק. הוא חיסל מנה יפה של קריסטל מת' בקול נחרה. עיניו דמעו. היה לו חבר שבישל את החומר בקרוואן ממערב לסְקוּקֵל. זה היה חומר מחורבן עם אבקה בטעם תות, אבל לא היה אכפת לו. הוא רצה משהו שיכניס אותו לפוקוס, לא לדפוק ראש עם מת' ומדלל צבע לפני הרגע הגדול.

ריבונס שוב הסתכל בשעון. עשרים וארבע דקות.

איש מן הגברים לא דיבר. לא היה בזה שום צורך.

מורנו שלף חפיסת סיגריות מן הכיס והצית אחת, ואז העביר את נייר האלומיניום אל ריבונס. הוא נשף במהירות, פעמיים בזו אחר זו.

ריבונס קודם כול הרדים לעצמו את הפה עם קצת בורבון. שימוש כזה במת' הוא עניין לוהט ומר. הוא הכווין את הטיפה אט־אט במורד נייר האלומיניום שבין אצבעותיו המיובלות. זו לא היתה הפעם הראשונה. המת' עשה לו הרגשה טובה, שעדיין היתה רחוקה מאוד מזו שתהיה לו עם מסכה על הפנים ואקדח ביד. הוא אהב את האקשן.

מורנו הביט בו, עישן את הסיגריה שלו והגניב כמה לגימות מבקבוק סירופ שיעול. הלב שלו דהר. הרבה אנשים מהשכונה היו משלמים טוב בשביל היי כה מוצלח, אבל אף אחד מהם כבר לא עשה סירופ שיעול. רק הוא. זה גורם לך לראות את הדברים כמו שאתה רואה אותם כשיש לך חום גבוה כל כך, שאתה כבר על סף מוות. אתה רואה את אלוהים מחכה לך בקצה המנהרה. אף אחד אף פעם לא אמר לו מילה על הנשימה המאומצת, על הלב הדוהר או על ההזיות שיתחילו ברגע שה־DXM ייכנס לו לדם כמו ארבעה גרם קטמין. הוא האזין לרדיו והמתין.

מורנו השליך את הסיגריה שלו מן החלון בצליפת אצבע ואמר, "כבר בחרת לך בית?"

"כן. ויקטוריאני כחול. מקום מקסים, ליד המים. בווירג'יניה."

"מה אמרה הגברת?"

"שזה שוק של קונים. העסקה שלנו תעבור בקלות."

הם ישבו זמן־מה בשקט והאזינו לדיווחי התנועה ברדיו. ממילא לא היה שום דבר מיוחד לדבר עליו. לא משהו שלא אמרו כבר אלף פעם על כוסות קפה ותרשימים וצגי מחשב בוהקים. לא היה מה לעשות אלא להאזין לדיווחי התנועה.

הם תיכננו את המכה הזו זמן רב מראש, למרות שאולי מדויק יותר לומר שלא הם היו אלה שתיכננו אותה. האיש החתום על הרעיון ישב ליד הטלפון שלו, חמשת אלפים קילומטר מערבה משם, בסיאטל, והתכוון להתקשר. הוא היה המוח. רוב מעשי השוד הם פעולות של בודדים, ואינם עולים יפה. שני מסוממים מנסים לדפוק בנק וגומרים בכלא. מכה עם מוח זה סיפור אחר. זו מכה מן הסוג ששומעים עליו פעם אחת, בחדשות הערב, וזהו. מכה מהסוג שמתחיל כמו שצריך ונגמר כמו שצריך. מכה עם תוכניות ברורות, תזמון ברור ויעד ברור — עבודה של מוח מהתחלה ועד הסוף. ומי שחתום על התוכנית ידע הכול והחליט הכול. ריבונס ומורנו לא אהבו לנקוב בשמו. הם לא היו היחידים.

זה מזל רע.

על כל פנים, מורנו וריבונס לא היו טיפשים. הם ידעו איך פועלות מצלמות האבטחה. הם הכירו את הרכב המשוריין עד הפרט האחרון. הם הכירו את שמות הנהגים ואת שמותיהם של מנהלי הקזינו, את ההרגלים שלהם, את העבר הפלילי, את מספרי הטלפון ואת בנות הזוג שלהם. הם ידעו אפילו דברים שלא היה בהם שום צורך, כי זה היה חלק מן התהליך. מיליון דברים עלולים להשתבש. הרעיון היה לשלוט בכאוס, לא להתמסר אליו. ועכשיו נשארו רק דיווחי התנועה.

בתום עשרים דקות צילצל הטלפון של ריבונס. צרצור חד ומהיר, כפול. רינגטון ספציפי למספר טלפון ספציפי. לא היה צורך לענות. שני הגברים ידעו מה הוא אומר. הם החליפו מבטים. ריבונס העביר את השיחה לתא הקולי, החזיר את הסמים לתא הכפפות והביט בשעונו פעם שלישית ואחרונה. שתי דקות לשש בבוקר.

הספירה לאחור התחילה. שתי דקות.

ריבונס הוציא מתא הכפפות כובע גרב עשוי כותנה צפופה. הוא חבש אותו והיטיב את הבד על פניו. מורנו עשה כמוהו, לאט. ריבונס חיבר את החוטים מתחת ללוח המחוונים והניע את הרכב. על הרצפה נח שכפ"ץ KDH טקטי עם לוחות בליסטיים מדרג ארבע, שאמורים לעצור יריות של חמושים עם רובי סער ממרחק חמישה־עשר מטר. ריבונס נדרש ללבוש אותו. מקומו היה בחזית. כרסו השתפלה מתחת לשכפ"ץ. מתחת לשמיכה שעל המושב האחורי נח רובה ציד מסוג רמינגטון 700 עם חמישה כדורים, בתוספת כוונת עם ציין לייזר ומשתיק קול AWC־ת'נדרטראפ באורך עשרים סנטימטר — הנשק של מורנו. לידו נח קלשניקוב 56, אוטומטי, עם שלוש מחסניות של שלושים כדורי ציד 7.7 גרם, מצופים נחושת עם זנב BT. ריבונס לקח את הקלשניקוב, הכניס מחסנית, משך בידית הדריכה, פנה אל מורנו ושאל —

"אתה מוכן לזה כמוני?"

"אני מוכן," אמר.

שוב השתתקו. אורות החניון היבהבו וכבו — אחרי הזריחה כבר לא היה בהם צורך. כתמי חלודה חומים כרקב כיסו את הדודג' ספיריט שלהם. היישר ממול, גלויה לעין מעברו האחר של הרחוב, היתה הכניסה הצדדית לקזינו. המקום שאליו יגיע הרכב. פסי הגשם על החלון הקדמי נראו לריבונס כמו קליידוסקופ.

תשעים שניות לפני שהיה אמור הרכב המשוריין להגיע יצא מורנו מן המכונית ותפס עמדה מול הרחוב מאחורי מחסום דרך. האוויר המלוח כירסם בבטון וחשף את מוטות הברזל. הוא הרים מבט אל מצלמות האבטחה. הן פנו משם והלאה. תזמון מושלם. האבטחה של הקזינו הדוקה די הצורך להציב מצלמות בחניון, אבל לא הדוקה מספיק. מורנו מיפה את הנקודות העיוורות של המצלמות ובחן אותן כבר לפני שבועות. לאיש לא באמת אכפת מה קורה בחניון בשש בבוקר. מורנו ייצב את קדמת הקת על מחסום הבטון. הוא הרים את כיסוי הכוונת, משך בידית וטען את הכדור הראשון.

אז יצא ריבונס. הוא חמק במהירות בזמן שהמצלמות סרקו את הצד הנגדי ונחבא מאחורי העמוד הבא. גם זו היתה נקודה עיוורת. הוא פתח בנשימות עמוקות ומהירות כדי להתכונן למקרה שיידרש לרוץ. הקלשניקוב נראה זעיר בידיו הענקיות. הוא אחז בו קרוב לחזה. הוא התחיל לחוש בחילה. ההרגשה המוכרת ממלאת את הבטן, כמו תמיד. עצבים. לא גרוע כמו העצבים של מורנו, חשב, ועדיין זה שם בכל פעם בלי יוצא מן הכלל.

שישים שניות.

ריבונס מנה את השניות לאחור בראש. התזמון היה חשוב מאוד. הורו להם שלא לזוז בשום פנים ואופן עד הרגע המדויק. פנים הכפפות שלו היה חלקלק מן הזיעה. קשה יותר לקלוע במדויק עם כפפות גומי, אבל הורו לו גם לעטות אותן עד סוף היום. הוא היה דומם כבודהא מאחורי העמוד שלו, אף שזה האחרון היה מעט קטן בהתחשב במידותיו. אפילו לא היה לו די מקום להפשיל את הז'קט ולהביט בשעון. תחת זאת התרכז בנשימה, לשאוף ולנשוף, לשאוף ולנשוף. השניות חלפו בזו אחר זו בראשו. מים צנחו טיפות־טיפות מן הבטון שמעליו.

בשש בבוקר בדיוק חלף רכב משוריין של אטלנטיק ארמורד ברמזור הירוק שבפינה ופנה במורד הרחוב. הן הנהג והן המאבטח עטו מדים חומים. גובה הרכב היה שלושה מטרים ומשקלו שלושה טון. הוא היה לבן, והסמל של אטלנטיק ארמורד התנוסס על שני צדדיו. הוא נכנס אל רציף האספקה של הקזינו, האט ועצר מתחת לשלט ריג'נסי. ריבונס בקושי הצליח לשמוע משהו למעט קול נשימתו החטופה שלו.

אף פעם לא קל לטפל ברכב משוריין. המדובר במכונות מהלכות אימים. ולא רק מן הסיבות המובנות מאליהן, כמו עשרים וחמישה סנטימטר של מיגון ירי שנבחן בידי מחלקת המו"פ של משרד המשפטים, צמיגים שחוזקו בארבעים וחמש שכבות של דופונט קוולאר או שמשות עשויות ממין פוליקרבונט שקוף שיכול לעצור מחסנית שלמה של כדורי עשרה מ"מ חודרי שריון. לא. כל זה מובן מאליו. הדברים המסוכנים ביותר ברכב משוריין הם אלה שבתוכו. המאבטחים, לדוגמה, הם בחורים מיומנים וחמושים. בפנים יש גם מצלמות שמתעדות כל מה שקורה שם. יש שישה־עשר חרכי ירי, כך שהאנשים שבפנים יכולים לירות באנשים שבחוץ. על כל זה יש להוסיף את הלוחות המגנטיים בכספות. ברגע שמסירים את המטען מעל אחד הלוחות, הטיימר נכנס לפעולה. ואם הזמן אוזל, חפיסות דיו קטנות שהוכנסו לצד הכסף מתפוצצות והורסות את השלל. אבל כל הפרטים האלה לא באמת טורדים את מנוחתם של מוח וצוות שיש להם תוכנית. תמיד יש נקודת תורפה. שתיים, במקרה הזה. הראשונה ברורה מאליה: שום דבר אינו נשאר לעד בתוך הרכב המשוריין. ברגע שהאנשים יוצאים ממנו, כל המיגון, המצלמות והלוחות המגנטיים כבר לא שווים כלום. השנייה כבר מחייבת מעט יותר מחשבה. היא מחייבת הרבה יותר אכזריות.

תהרגו את השומרים — והכסף שלכם.

כאלה יש שניים, שניהם בקדמת הרכב. אחד הנהג, האחר אחראי על הטיפול בכסף, ולכל אחד מהם כמה שנות ניסיון. כך לפחות אמר התחקיר. לאחד היתה משפחה, לאחר לא. הם יצאו מן הרכב ברגע שעצר. וברגע שסגרו את הדלתות, בחור בחליפה שחורה זולה יצא אליהם מן הקזינו. הוא היה מקריח והיתה לו סיכת שם על הדש. הוא היה מנהל הכספת של הקזינו. בן ארבעים ומשהו, עם תיק הכי נקי שאפשר. אפילו דוח על חניה במקום אסור לא היה לו. הוא הוציא מכיסו מפתח והושיט אותו לאחראי על הכסף. מובן שגם עם התיק הנקי שלו לא התירו לו להיכנס לרכב בעצמו. גם לא פעם בעשור. לובשי המדים מטפלים בכל מה שקורה בחוץ, הוא מטפל בעניינים בכלוב שבפנים. הוא המתין על המדרכה וחיכך את ידיו זו בזו.

שלושים שניות.

הנהג הסיר עוד מפתח מעל החגורה שלו והושיט אותו לאחראי הכסף, שפתח את המנעול שבאחורי הרכב ונכנס פנימה. על הדופן הצדדית היתה כספת עם משטח מגנטי ועליה עוד שכבה של מיגון קרמי נגד קליעים. המפתח שלו התאים למנעול אחד, המפתח של מנהל הכסף התאים למנעול השני. עד כה, איש מעולם לא שדד רכב של אטלנטיק ארמורד. השירות שלהם היה סוף הדרך הודות לבנקאים פרנואידים ולרואי חשבון של רשתות מלונאות שהיו שווים פי כמה וכמה מצי שלם של משוריינים. אבטחה היתה עניין רציני בעיר הזאת. הפריט שעל הפרק היה קובייה במשקל שנים־עשר קילוגרם ובה שטרות של מאה דולר באריזת ואקום מהסוג החדש, עם פסי אבטחה ממתכת נוצצת ישר באמצע. הבלוק נחלק לצרורות של מאה שטרות האחד. אלה כונו "סרטים" על שם סרט הנייר בצבע החרדל שנכרך סביב כל צרור כדי להקל על הספירה. כל סרט היה שווה עשרת אלפים דולרים אמריקאיים. בבלוק של שנים־עשר קילו היו 122 סרטים, 1,220,000 דולר אמריקאי שנדחסו לגודל של מזוודה גדולה. אחראי הכסף הסיר אותו מעל הלוח המגנטי. במגירה ממול היה תיק כחול וממוגן ירי. הוא הכניס את המזומן לתיק, ואת התיק העמיס על עגלת נשיאה קטנה שנתלתה על הקיר. הוא שלף זוג משקפי שמש מכיסו, הרכיב אותם ודחף את העגלה אל המדרכה. היא היתה גדולה ולא נוחה לתפעול, והדבר היה כרוך במידת־מה של מאמץ.

עשר שניות.

ברגע שיצא מן הרכב, הנהג שלף גלוק 19 מתוך נרתיקו ואחז בו נמוך, סמוך לירך, בנוהל הרגיל למשלוח כזה. הוא נראה משועמם. זה היה המשלוח הראשון לאותו יום, וצפויים עוד עשרה כאלה, הלוך ושוב בין בתי קזינו שונים בשעות שונות במהלך המשמרת. הוא היטיב את אחיזתו באקדח עם אצבע רחוקה מן ההדק. אחראי הכסף נעל את הרכב והחזיר את המפתח של הקזינו למנהל הכספת, שחיבר אותו לחגורתו. הנהג סקר את החניון ואז הסתובב, פסע שני צעדים אל עבר דלתות הקזינו והחווה לשני האחרים לבוא בעקבותיו עם הכסף.

הגיע הזמן. ריבונס נתן את האות.

הרובה של מורנו ניתר בזרועותיו מעדנות. הירייה לא היתה חרישית, אלא עמומה. כמו נקישה מאקדח מסמרים קרוב. הקליע פגע בראשו של הנהג ממש מתחת לקו השיער ומאחורי האוזן. הוא חלף היישר מבעד לראש ויצא מן האף. דם ומוח ניתזו על המדרכה. מורנו לא המתין עד שראה את הגופה צונחת. ממרחק כזה ידע לאן יגיעו הקליעים. הוא טען שוב את הבריח והתרמיל ניתז החוצה. שבריר שנייה נדרש לו כדי לעבור בין מטרות, כאילו עשה זאת כל חייו. מנהל הכספת היה הקרוב ביותר אליו, ומכאן שהיה הבא בתור. הקליע פגע בעצם החזה וחלף לו מבעד ללב. המטרה השלישית כבר היתה בתנועה.

האחראי על הכסף השליך את עצמו אל עבר הרכב המשוריין. הוא כשל על המדרכה, פגע בה וגישש אחר הגלוק שבנרתיקו. מורנו עקב אחריו מבעד לכוונת. הוא מיקם את הרובה וסחט את ההדק. הקליע החמיץ בכשלושים סנטימטר. המאבטח ניסה למצוא מחסה. מורנו החווה בידו אל ריבונס. אין סיכוי שיצליח לפגוע מהזווית הזו.

ריבונס הגיח מן הנקודה העיוורת והרים את הקלשניקוב לכתפו. הוא השתין קליעים בלי עכבות, באוטומט. היריות חתכו את דממת הבוקר כמו פטיש אוויר באמצע הלילה. דלתות הזכוכית של הקזינו התנפצו תחת שטף התחמושת הארוך שניתז מלוע הרובה, שלושים קליעים. הבחור השלישי נפל מכוחו של חוק המספרים הגדולים. רוב הקליעים החמיצו אותו, אחד לא. קליע פילח את עמוד השדרה של אחראי הכסף, מתחת ללב. גופו התעוות על המדרכה ברגע הפגיעה. אנשים בתוך הקזינו התחילו לצרוח.

ריבונס קפץ מעל מחסום הבטון שבין החניון לרחוב ורץ אל המשוריין. הוא שמט את המחסנית, שלף אחרת ודרך את הנשק. לא היתה תנועת כלי רכב בשום כיוון. השעה היתה מוקדמת מדי. ביד אחת אחז ברובה לפניו, למקרה שמישהו מתעתד לצאת מהקזינו ולחטוף את הכסף לפניו. הוא רכן בלי להסיר את עיניו מן הדלתות ולו לרגע, והשתמש ביד החופשית כדי לנסות לשחרר את התיק, שהוצמד לעגלה באבזמי ניילון גדולים וקלים לתפעול. אלא שריבונס לא הביא בחשבון עד כמה קשה יהיה לשחרר אותם ביד אחת הנתונה בכפפת לטקס, אחרי רבע גרם מת' בחום של יולי. ידו רעדה.

מורנו צפה ברחוב מבעד לכוונת. קדימה קדימה קדימה.

אז החלה האזעקה.

היא כללה צופר עז ואורות מהבהבים בלובי, למקרה שרפה או רעידת אדמה. ריבונס נרעד ואז ריסס צרור מבעד לדלתות כדי להניא מכוונתו כל מי שאולי ביקש לצאת מבעדן. ההדף הזיז את ידו למעלה וכמה קליעים חדרו מבעד לחלונות במגדל המלון של הקזינו ופוצצו את ה־ר' בשלט הניאון "ריג'נסי". תרמילי נחושת צנחו ודינדנו על המדרכה. הוא שאג. ההדף כמעט שבר לו את היד. כשהשתלט שוב על הקלשניקוב, בעט את התיק למדרכה מרוב תסכול. שיזדיין הכול. הוא כיוון את הרובה אל אבזם הניילון האחרון ופוצץ אותו.

האחראי על הכסף שכב על גבו במרחק כמה מטרים משם וקול בעבוע נפלט משפתיו. עיניו עקבו אחר ריבונס. קצף של דם עלה בפיו ונקווה סביב פניו כהילה. ריבונס תפס את רצועת התיק שנקרעה והניף אותו על כתפו. כשחלף על פני המאבטח הגוסס, השפיל אליו מבט, הנמיך את הרובה וירה צרור בראשו.

במרחק נשמעו סירנות משטרה שמיהרו אל מקום היריות. הן היו במרחק שמונה גושי בניינים משם, אם לשפוט לפי הקול. זמן תגובה של שלושים שניות, מעכשיו. ריבונס רץ מהר ככל שיכול בחזרה אל החניון. הוא רעד למרות חופן הברביטורטים שבלע. עיניו היו פראיות כשל לוחם ברברי. תנועת כלי הרכב עדיין לא התחילה. הריצה עברה בקלות.

מורנו החווה אליו בכף יד פרושה. יותר מהר, חתיכת חרא שמן.

כשהגיע לטווח שמיעה, ריבונס צעק, "שוטרים בדרך מצפון. תפתח את המכונית המזדיינת ונזוז!"

פחות משישה מטרים חצצו ביניהם. המצלמות כבר לא היוו גורם בהחלטה. אנשי האבטחה לא יצליחו לזהות אותם כשפניהם מכוסות ככה. הם רצו אל רכב המילוט. ריבונס קפץ מעל מחסום הבטון ומורנו פתח לפניו את דלת הנוסע. מורנו ינהג. המכה כולה לא דרשה יותר מחצי דקה. עשרים ושש שניות, לפי הרולקס של מורנו. זה היה פשוט כל כך: לגשת, לקחת את הכסף, לברוח. חיוך אידיוטי נמרח על פרצופו של מורנו. הוא חשב שהכול יעבור חלק. אבל שום שוד לא עובר חלק. תמיד יש בעיות.

כמו הגבר שישב במכונית בצדו האחר של החניון וצפה בהם מבעד לכוונת הרובה שלו.

מבחינת ריבונס, הדבר הבא קרה כהרף עין. רגע אחד נכנס למכונית, רגע לאחר מכן שמע את הירייה וראה את מורנו נפגע. היה רסס ערפל ורוד. חתיכות של מוח ושל גולגולת מרוסקת ניתזו עליו כמו רסיסי רימון. לא היה לריבונס זמן לחשוב. הוא הרים את הקלשניקוב וירה בלי לכוון אל עבר מקור הקול. כמה הבזקים של אור עלו מאחת המכוניות שמאחוריו, אבל התחמושת שלו נגמרה לפני שהספיק לטווח אותם. הוא יצא מהדודג', שמט את המחסנית, הוציא אחרת וטען. קליע ניקב את השמשה הקדמית עוד לפני שהספיק אפילו להרים את הרובה לכתפו. ריבונס כיוון אל הבזקי האור והשיב אש. הירייה הבאה כוונה אליו. הוא כשל סביב המכונית בדרכו אל מושב הנהג תוך פרצי ירי מהירים. קליע פגע בכתפו. הוא פגע בלוח קרמי. זו היתה מכה עזה, והיא טילטלה אותו וסובבה אותו על עומדו, אבל הוא בקושי הרגיש. הוא התאושש והמשיך לירות. ירייה נוספת פגעה לו בחזה, ממש מעל הבטן. הפגיעה היתה כמו עקיצה חדה ומהירה. ריבונס צעק. התחמושת אזלה לו.

הוא קילל ושמט את הרובה הריק. הוא שלף קולט 1911 משיפולי גבו וירה ביד אחת מתוחה, בלי מטרה גלויה לעין. המסכה המטומטמת נשמטה וכיסתה עין אחת. הוא פלט צמדי יריות מהירים לשם חיפוי. קליע רובה פגע בעמוד מאחוריו והעלה עננת בטון וגבס. הוא שלף את גופתו של מורנו ממושב הנהג בידו הפנויה. חלקי מוח כיסו את לוח המחוונים. קליע נוסף פגע בתא המטען של הדודג'. ריבונס שמע אותו ניתז מן המרכב. המנוע עדיין פעל. ריבונס שילב להילוך אחורי. הוא אפילו לא טרח לסגור את הדלת, שנותרה פתוחה עד שנטרקה מכוח התנועה. הוא רכן על המושב וירה מבעד לחלון האחורי. המראה, שנמצאה במרחק שלושים סנטימטר מראשו, התנפצה. סע כבר, מטומטם.

הצמיגים צרחו. הדודג' זינקה בפתאומיות, התנגשה בשורת המכוניות שמאחוריה והעלתה מטר של ניצוצות. ריבונס, עיוור למחצה מן המסכה ומן הדם, שילב לדרייב ושעט במורד, אל עבר הכניסה לחניון. בשעה כזו עדיין לא היה איש בביתן התשלום, וטוב שכך, משום שריבונס לא יכול לראות לאן הוא נוסע. הדודג' החבוטה ריסקה את מכונת הכרטיסים, פגעה בדוכן והיטלטלה לתוך שדרות פסיפיק. המכונית נטתה על צדה כשחלפה באור אדום ויצאה מכלל שליטה בדרכה נגד כיוון התנועה אל עבר פארק פלייס, כאשר ריבונס התכופף מתחת להגה והצמיד את דוושת הדלק לרצפה. שפת המתכת של הגלגלים העלתה ניצוצות לאורך המדרכה. מרחוק שמע את ניידות המשטרה חוברות זו לזו בתרועת סירנות. כעת היו במרחק כמה גושי בניינים בלבד. קרוב די הצורך להוות בעיה. טיפות של זיעה ניתזו על לוח המחוונים כשהסיר את המסכה. הוא הציץ לאחור. בחלון האחורי עדיין לא נראה דבר. הוא האיץ מבעד לשדרות הרחבות של אטלנטיק סיטי, עודו סוחט את הדוושה. מורנו, הנהג, התווה את נתיב המילוט בדיוק של שניות. בתוך עשר שניות, התוכנית הזו הלכה כולה לעזאזל.

ריבונס סובב את ההגה והצמיגים צווחו כשחצה מגרש חניה וחלף מבעד לסמטה.

בתוך עשר דקות לכל היותר, כל ניידת ושוטר ברדיוס של שמונים קילומטר יקבל את פרטי הדגם והשנתון של המכונית שלו. הוא חייב להחביא את המכונית, את הכסף ואת עצמו לפני שהמשטרה תדביק אותו. אבל הדבר הראשון שנחוץ לו הוא מרחק. רק כשפנה לשדרות מרטין לותר קינג הרגיש את הדם שנספג בבגדים שמתחת לאפוד שלו. הוא נגע בפצע שבחזהו. הקליע חדר. האפוד אמנם האט אותו ועיוות את צורתו, ואף על פי כן חדר עשרים ושבע שכבות של קוולאר ואל תוך הבשר. זה לא כאב. לא ממש. בזכות המת' של מורנו ומזרק של הרואין. אבל הוא דימם מהר. אם הוא רוצה לחיות, הוא חייב לשטוף ולחבוש את הפצע. טיפול רפואי של ממש יסבול דיחוי. אין בררה.

הטלפון צילצל שוב. הרינגטון המיוחד. למתקשר לא היתה סבלנות יתרה לאיחורים. היתה לו סבלנות מעטה אף מזו לחוסר כישרון ושום סבלנות בכלל לכישלון. המוניטין שלו נסמכו על פחד מן הסוג שאין אחריו דבר, פחד שבכוחו לערער סוכנים פדרליים ולהניע רוצחים ואנסים לצייתנות של ילד. התוכניות שלו היו מדוקדקות, והוא ציפה שיבוצעו בדקדקנות לא פחותה. האפשרות של כישלון לא נדונה, אפילו. ריבונס מעולם לא פגש איש שהכזיב אותו. אם היו אנשים כאלה, הם לא היו זמינים לדיון בעניין.

ריבונס העיף מבט בטלפון שלו, שנשמט מתחת למושב הקדמי, ואז הושיט יד וניתק את השיחה באגודל.

ריבונס ניסה להתמקד בנתיב הבריחה, אבל הצליח לחשוב רק על ביתו הקטן והכחול אשר על שפת המים. מבעד לערפל הסם בא באפו ריח המבנה הוויקטוריאני הישן, ותחושת פתיתי הצבע עמדה בקצות אצבעותיו. הבית הראשון שלו. הוא שמר את התמונה במוחו כמו שמיכת ילדוּת המכסה על כאב הקליע שננעץ בחזהו. הוא יכול. הוא חייב. הוא חייב.

שש ושתי דקות מחורבנות בבוקר.

שש ושתי דקות מחורבנות בבוקר, והמשטרה כבר פרושה במלואה ומחפשת אותו ברחובות. שש ושתי דקות מחורבנות בבוקר, ומשטרת המדינה והאף־בי־איי כבר יודעים על השוד. ארבעה אנשים מתו. יותר ממיליון דולר נגנבו. יותר ממאה תרמילי כדורים על המדרכה. זה כבר יגיע לכותרות.

שש ושתי דקות בבוקר המחורבן והמשטרה כבר העירה את הבלשים שלה.

עוד שעתיים עברו עד שמישהו החליט להעיר אותי.