1: נחש דו־ראשי יושב בקצה הקרון. מג, נעליים!
בזמן נסיעה בוושינגטון הבירה אתה מצפה לראות פה ושם נחש בלבוש אדם. ועדיין, הייתי קצת מודאג כשנחש בריח עם שני ראשים עלה על הרכבת שלנו בתחנת יוניון.
היצור השתחל אל חליפת עסקים ממשי כחול, כשפיתולי גופו ממלאים את השרוולים והמכנסיים בחיקוי של גפיים אנושיות. שני ראשים ביצבצו מצווארון חולצת הכפתורים שלו כמו זוג פריסקופים תואמים. הוא נע בחן מפתיע יחסית לְמה שנראה כמו חיית בלונים, והתיישב בקצה הרחוק של הקרון עם הפנים אלינו.
הנוסעים האחרים התעלמו ממנו. אין ספק שהערפול עיוות את התפיסה שלהם וגרם להם לראות סתם עוד נוסע. הנחש לא עשה שום תנועות מאיימות. הוא אפילו לא הסתכל בכיווננו. לכאורה סתם מפלץ בדרכו הביתה מהעבודה.
אבל לא יכולתי להניח שום הנחות מוקדמות...
לחשתי למג, "אני לא רוצה להדאיג אותך —״
"ששש," היא אמרה.
מג התייחסה ברצינות רבה לכללי הקרון השקט. מאז שעלינו לרכבת, מקור רוב הרעש בקרון היה מג שהשתיקה אותי בכל פעם שדיברתי, התעטשתי או כיחכחתי בגרון.
"אבל יש כאן מפלצת," התעקשתי.
היא נשאה מבט ממגזין הרכבת שחולק חינם והרימה גבה מעל משקפי החתול עם האבנים המזויפות. איפה?
סימנתי עם הסנטר בכיוון היצור. בעוד הרכבת יוצאת מהתחנה, ראשו השמאלי בהה בהיסח הדעת מהחלון. הלשון בראשו הימני הבזיקה לעבר בקבוק מים שהחזיק בפיתול הגוף המדמה יד.
"זה אַמְפיסְבַּיינָה," לחשתי, ואז הבהרתי, "נחש עם ראש בכל קצה."
מג הזעיפה פנים לרגע ואז משכה בכתפיה, מחווה שפירשתי כ"הוא לא נראה מזיק". היא חזרה לקרוא.
כבשתי את הדחף להתווכח. בעיקר כי לא רציתי שהיא תשתיק אותי שוב.
היה קשה להאשים את מג על הרצון בנסיעה שקטה. בשבוע האחרון פילסנו דרך תוך לחימה בלהקה של קנטאורי־פרא בקנזס, התמודדנו עם רוח־רָעָב זועמת באתר "המזלג הגדול בעולם" בספרינגפילד שבמיזורי (לא הספקתי לצלם סלפי), וברחנו משני דרקוני קנטקי כחולים שרדפו אחרינו לאורך כמה הקפות של מסלול המרוצים "צ'רצ'יל דאונס". אחרי כל זה, יכול להיות שנחש דו־ראשי בחליפה באמת אינו סיבה לדאגה. לפחות נכון לעכשיו, הוא לא הטריד אותנו.
ניסיתי להירגע.
מג שקעה במאמר על גננות אורבנית במגזין שלה. בת לווייתי הצעירה גבהה בחודשים שלנו יחד, אבל עדיין היתה נמוכה מספיק להשעין בנוחות את הנעליים האדומות הגבוהות שלה על גב המושב שלפניה. בנוחות עבורה, אני מתכוון, לא עבורי או עבור הנוסעים האחרים. מג לא החליפה נעליים מאז מסלול המירוצים, והן נראו והריחו כמו הקצה האחורי של סוס.
לפחות היא החליפה את השמלה הירוקה הסמרטוטית שלה בג'ינס מרשת זולה ובחולצת טריקו ירוקה עם הכיתוב "סופר־קרן" שקנתה בחנות המתנות של מחנה יופיטר. עם התסרוקת הקצרה שלה שהתחילה להתארך והפצעון האדום הגדול שצמח בסנטר שלה, היא כבר לא נראתה ילדת גן. היא נראתה כמעט בת גילה: תלמידת כיתה ו' שנכנסת למדור הגיהינום המכונה גיל ההתבגרות.
לא חלקתי את ההבחנה הזאת עם מג. קודם כול, בל נשכח שהיו לי פצעונים משלי. וכאדונית שלי, אם מג היתה פוקדת עליי לקפוץ מהחלון, הייתי נאלץ לציית לה.
הרכבת חלפה בין פרוורי וושינגטון. שמש אחר הצהריים המאוחרים היבהבה בין הבניינים כמו אורו של מקרן קולנוע עתיק. זו היתה שעה נפלאה, כשאל השמש אמור לסיים את עבודתו לאותו יום, לנסוע לאורוות הישנות, להחנות את המרכבה שלו, להסתלבט בארמון שלו עם גביע נקטר וכמה עשרות נימפות מעריצות, ולצפות ברצף בעונה החדשה של "אלות אמיתיות: אולימפוס".
אבל לא אני. עליי נגזרו מושב חורק ברכבת ושעות של צפייה ברצף בנעליים המצחינות של מג.
בקצה הרחוק של הקרון האַמְפיסְבַּיינָה עדיין לא עשה שום צעד מאיים... אלא אם כן תקראו לשתיית מים מבקבוק חד־פעמי פעולה תוקפנית.
אז למה שׂער העורף שלי סמר?
לא הצלחתי לנשום בצורה סדירה. הרגשתי לכוד במושב שליד החלון.
אולי סתם הייתי לחוץ ממה שחיכה לנו בניו יורק. אחרי שישה חודשים בגוף האנושי העלוב הזה הלכתי והתקרבתי אל העימות הסופי.
מג ואני חצינו את ארצות הברית בכיוון אחד ואז בחזרה. שיחררנו אורקלים עתיקים, הבסנו לגיונות של מפלצות, וסבלנו את זוועות התחבורה הציבורית האמריקאית. לבסוף, לאחר טרגדיות רבות, ניצחנו שניים מהקיסרים המרושעים של הטְריאוּמְווירָט, קוֹמוֹדוּס וקָליגוּלָה, במחנה יופיטר.
אבל עדיין ציפה לנו הגרוע מכול.
נמצאנו בדרכנו חזרה אל המקום שבו החלו כל הצרות שלנו — מנהטן, בסיס המבצעים של נֵירון קלאודיוס קיסר, האבא המאמץ המתעלל של מג, ונגן הכינור הכי פחות אהוב עליי בעולם. גם אם נצליח איכשהו להביס אותו, איום רב־עוצמה עוד יותר ארב ברקע: אויבי המושבע, פיתון, שהתנחל באורקל המקודש שלי בדלפי כאילו זאת דירת נופש במבצע.
בימים הקרובים או שאביס את האויבים הללו ואחזור להיות האל אפולו (בהנחה שאבא שלי זאוס יאפשר זאת), או שאמות תוך כדי הניסיון. כך או כך, זמני כלֶסְטֵר פָּפָּדוֹפּוּלוֹס עמד להסתיים.
אולי לא מפתיע שהייתי לחוץ כל כך...
ניסיתי להתמקד בשקיעה היפהפייה. ניסיתי לא להתעסק באובססיביות ברשימה הבלתי אפשרית של המשימות העומדות בפניי או בנחש בעל שני הראשים בשורה שש־עשרה.
הצלחתי להחזיק מעמד עד פילדלפיה בלי לעבור התמוטטות עצבים. אבל בעוד הרכבת יצאה מתחנת רחוב שלושים, התבררו לי שני דברים: 1) האמפיסביינה לא ירד מהרכבת, כך שסביר להניח שלא באמת היה זוחל תמים שנוסע במסלול הזה הביתה כל יום; ו־2) רדאר הסכנה שלי ציפצף חזק מתמיד.
הרגשתי שעוקבים אחריי. אותה תחושה של נמלים מטיילות על כל הגוף שהיתה לי כששיחקתי מחבואים ביער עם ארטמיס והציידות שלה, רגע לפני שהן קפצו מבין השיחים וירו עליי חיצים. בתקופה ההיא אחותי ואני עוד היינו אלים צעירים יחסית ויכולנו ליהנות משעשועים פשוטים כאלה.
הסתכנתי במבט חטוף באמפיסביינה, וכמעט קפצתי מתוך הג'ינס שלי. היצור נעץ בי מבט עכשיו, ארבע עיניו הצהובות לטושות בלי למצמץ ו... רגע, רק נדמה לי או שהעיניים שלו התחילו לזהור? אוי לא. לא, לא, לא. עיניים זוהרות הן אף פעם לא סימן טוב.
"אני צריך לצאת למעבר," אמרתי למג.
"ששש."
"אבל היצור. אני רוצה לבדוק מה איתו. העיניים שלו זוהרות!"
מג הסתכלה על מר נחש בעיניים מצומצמות. "לא הן לא. הן נוצצות. וחוץ מזה, הוא סתם יושב שם."
"הוא יושב שם בצורה חשודה!"
הנוסעת מאחורינו לחשה, "ששש!"
מג הסתכלה עליי והרימה גבות. אמרתי לך.
הצבעתי על המעבר והסתכלתי על מג בהבעה זועפת.
היא גילגלה עיניים, התירה את עצמה מתנוחת הערסל שישבה בה והניחה לי לעבור. "אל תתחיל ריב," היא פקדה עליי.
אה, נהדר. עכשיו אצטרך לחכות עד שהמפלץ יתקוף לפני שאוכל להגן על עצמי.
עמדתי במעבר וחיכיתי שהדם יחזור לרגליים שלי שנרדמו. מי שהמציא את מערכת הדם האנושית עשה עבודה ממש גרועה.
האמפיסביינה לא זז. עיניו עדיין היו נעוצות בי. הוא נראה שקוע בטראנס. אולי הוא אגר כוחות לקראת התקפה אחת רצינית. אמפיסביינות עושים דברים כאלה?
שברתי את הראש בניסיון להיזכר בעובדות כלשהן לגבי היצור, אבל מצאתי מעט מאוד. הסופר הרומי פליניוס טען שחבישת אמפיסביינה צעיר סביב הצוואר מבטיחה היריון בריא (לא רלוונטי). לבישת העור שלו יכולה לעשות אותך מושך בעיני בני זוג פוטנציאליים (הממ. לא, לא, גם כן לא רלוונטי). כל אחד מהראשים מסוגל לירוק ארס. אהה! כנראה זה העניין. המפלץ מתכונן להציף את קרון הרכבת בשפריץ ארס כפול!
מה לעשות...?
למרות שפה ושם חוויתי פרצים זמניים של כוחות אלוהיים, לא יכולתי להסתמך על כך בוודאות. רוב הזמן הייתי נער אנושי עלוב בן שבע־עשרה.
יכולתי להוציא את הקשת והחיצים שלי מתא האחסון למעלה. יהיה נחמד להיות חמוש. מצד שני, זה עלול לחשוף את כוונותיי העוינות. סביר להניח שמג תנזוף בי שאני מגזים. (אני מצטער, מג, אבל העיניים האלה זהרו, לא נצצו.)
אילו רק הייתי מחזיק כלי נשק קטן יותר, פגיון נניח, מוסתר מתחת לחולצה. למה אני לא אל הפגיונות?
החלטתי לשוטט בנחת לאורך המעבר כאילו סתם בדרך לשירותים. אם האמפיסביינה יתקוף, אני אצרח. יש לקוות שמג תניח את המגזין שלה ותבוא לעזרתי. לפחות נגיע סוף־סוף לעימות הבלתי נמנע. אם הנחש לא יעשה כלום, טוב, אולי הוא באמת לא מזיק. במקרה כזה אני באמת אלך לשירותים, כי האמת שקצת הייתי צריך.
כשלתי הלאה עם נמלים ברגליים, מה שלא בדיוק עזר למראה האגבי שלי. שקלתי לשרוק נעימה עליזה, ואז נזכרתי בכל עניין הקרון השקט.
ארבע שורות מהמפלץ. הלב שלי פעם בכוח. העיניים הללו ללא ספק זהרו, ללא ספק היו נעוצות בי. המפלץ ישב דומם במידה לא טבעית, אפילו יחסית לזוחל.
שתי שורות ממנו. הלסת הרועדת שלי ופניי המזיעות הקשו עליי להפגין אגביות. החליפה של האמפיסביינה נראתה מחויטת ויקרה. בהיותו נחש ענקי, סביר להניח שכל הבגדים שלו חייבים להיות מותאמים אישית. עורו המבריק עם דוגמת המעוינים בחום ובצהוב לא היה מסוג הדברים שעושים אותך מושך באפליקציית דייטים, אלא אם כן זאת אפליקציה ייעודית לנחשים.
חשבתי שאני מוכן לכל מתקפה.
כמה טעיתי. היצור הסתער במהירות מדהימה ולכד את מפרק ידי בלולאה של זרועו השמאלית המדומה. מרוב הפתעה אפילו לא צווחתי. אילו רצה להרוג אותי, סביר להניח שהייתי מת.
אבל הוא רק הידק את אחיזתו כדי למנוע ממני להמשיך ללכת, נאחז בי כאילו הוא טובע.
הוא סינן לחישה כפולה שהידהדה בי עד העצמות.
בן האדס עם אץ־מערה גלו,
הדרך הסודית לכס יראה.
בנכס נירון חייכם ייתלו.
הוא הרפה ממני באותה פתאומיות שבה תפס אותי. שרירים התנחשלו לאורך גופו, כאילו הוא מבעבע על סף רתיחה. הוא הזדקף והאריך את הצווארים שלו, עד שהאפים שלו כמעט נגעו בשלי. הזוהר התפוגג מעיניו.
"מה אני עו–?" הראש השמאלי שלו הסתכל על הימני. "איך...?"
הראש הימני נראה תמה באותה מידה. הוא הסתכל עליי. "מי—? רגע, פיספסתי את התחנה בבולטימור? אשתי תהרוג אותי!"
הייתי המום מכדי לדבר.
השורות האלה שהוא אמר... זיהיתי את המשקל הפואטי שלהן. האמפיסביינה הזה העביר לי מסר נבואי. קלטתי שייתכן שהמפלץ הוא נוסע קבוע ברכבת, שמשהו השתלט עליו בעל כורחו. גחמות הגורל חטפו אותו לצורכיהן כיוון ש... אה, בטח. הוא נחש. מאז ימי קדם נחשים תיעלו את חוכמת האדמה כיוון שחיו מתחת לפני הקרקע. נחש ענקי יהיה פגיע במיוחד להשתלטות קולות נבואיים.
לא ידעתי מה לעשות. האם להתנצל בפניו על האי־נוחות? האם לתת לו טיפ? ואם הוא אינו האיום שהפעיל לי את רדאר הסכנה, מה כן?
ניצלתי משיחה מביכה מאוד, והאמפיסביינה ניצל מכך שאשתו תהרוג אותו, כששני חיצים מרובה קשת פילחו את חלל האוויר והרגו אותו במקום, מצמידים את צווארי הנחש המסכן אל הקיר שמאחוריו.
פלטתי צווחה. כמה נוסעים השתיקו אותי.
האמפיסביינה התפורר לאבק צהוב, ולא נותר ממנו דבר מלבד חליפה מחויטת.
הרמתי ידיים באיטיות והסתובבתי במקום, כאילו דרכתי על מוקש. די ציפיתי שחץ נוסף יפלח לי את החזה. לא היה לי סיכוי לחמוק ממישהו שמסוגל לקלוע ככה. המיטב שיכולתי לעשות היה להבהיר שאני לא מהווה איום. הייתי טוב בזה.
בקצה הקרון עמדו שתי דמויות גדולות. האחד היה גרמאני, אם לשפוט על פי הזקן שלו והשיער המדובלל שחרוזים קלועים בו, שריון העור ומגיני השוקיים והחזה העשויים זהב קיסרי. לא זיהיתי אותו, אבל יצא לי לפגוש הרבה יותר מדי גרמאנים בזמן האחרון. לא היה לי ספק מי הבוס שלו. האנשים של נירון מצאו אותנו.
מג עדיין ישבה. בידיה היו שתי חרבות סיקה הקסומות העשויות זהב, אבל הגרמאני הצמיד את להב החרב הרחבה שלו אל צווארה, להבהיר לה שלא תזוז.
הדמות האחרת היא זו שירתה ברובה הקשת. היא היתה עוד יותר גבוהה וכבדה מהגרמאני, לבושה מדי כרטיסנית רכבת שלא עבדו על אף אחד — מלבד כמובן על בני התמותה, שלא העיפו בצמד מבט שני. תחת כובע הכרטיסנית שלה היתה קרקפת מגולחת בשני הצדדים, ובאמצע רעמה חומה שופעת שגלשה על כתף אחת בצמה קלועה עבה. החולצה הקצרה שלה היתה כה מתוחה על כתפיה השריריות, שחשבתי שבכל רגע הכותפות ותגית השם שלה עומדות להינתז ממנה. זרועותיה היו מכוסות קעקועי מעגלים משולבים, וסביב צווארה היתה טבעת זהב עבה — קולר.
לא נתקלתי בעיטורים כאלה זה עידנים. האישה הזאת היתה גאלית! הבטן שלי קפאה עם ההבנה. בימי קדם של הרפובליקה הרומית אנשים פחדו מהגאלים עוד יותר מאשר מהגרמאנים.
היא כבר הספיקה לטעון מחדש את רובה הקשת הכפול שלה וכיוונה אותו אל ראשי. על חגורתה היה מגוון כלי נשק אחרים: חרב גְלאדְיוּס, אלה ופגיון. בטח, למה לא, לה היה פגיון.
בלי להזיז ממני את המבט, היא סימנה עם הסנטר בכיוון הכתף שלה, האיתות הבינלאומי של בוא הנה או שאני יורה.
חישבתי מה הסיכויים שלי להסתער לאורך המעבר ולתקל את אויביי לפני שיהרגו את מג ואותי. אפס מאופס. הסיכויים להשתופף בפחד מאחורי כיסא בזמן שמג מטפלת בשניהם? קצת יותר טובים, אבל לא בהרבה.
עשיתי את דרכי לאורך המעבר בברכיים רועדות. הנוסעים בני התמותה הסתכלו עליי בזעף כשעברתי. נראה שהם חושבים שהצווחה שלי הפרה את כללי הקרון השקט, ולכן הכרטיסנית באה לנזוף בי. לא נראה שהם קולטים שהכרטיסנית חמושה ברובה קשת ובדיוק הרגה נחש בעל שני ראשים שנסע ברכבת.
הגעתי לשורה שלי והעפתי מבט במג, גם כדי לוודא שהיא בסדר וגם כי הייתי סקרן לדעת למה היא לא תקפה. בדרך כלל להצמיד חרב לצוואר של מג לא הספיק כדי לעצור בה.
היא בהתה בגאלית בהלם. "לוּגוּסֶלְוָוה?"
האישה הינהנה קצרות, ומזה למדתי שתי עובדות מבעיתות: אחת, מג מכירה אותה. שתיים, קוראים לה לוּגוּסֶלְוָוה. בעוד הגאלית בוחנת את מג, הפראיות בעיניה התמעטה בכמה דרגות, מרמת "אני הולכת להרוג את כולם בעוד שנייה" אל "אני הולכת להרוג את כולם בקרוב".
"כן, עלעל," אמרה הגאלית. "עכשיו תחזירי את כלי הנשק למקום, או שגוּנְתֶר ייאלץ לכרות לך את הראש."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.