גותיקנה

1 קורבינה

קורבינה מעולם לא שמעה על אוניברסיטת ורנמור. מצד שני, היא לא שמעה על רוב הדברים הנורמליים, לאור הדרך שגדלה בה. אלא שגם אף אחד אחר לא שמע על ורנמור.

היא החזיקה בידיה את המכתב שקיבלה לפני כמה שבועות — אשר נכתב בדיו על נייר חום עבה שהדיף ריח של ספרים ישנים ואהובים — ועברה שוב על המילים.

מיס קלם היקרה,

אוניברסיטת ורנמור שמחה להזמין אותך להצטרף אל שורותיה. כבר מעל מאה שנה אנחנו מקבלים אל המוסד המכובד שלנו סטודנטים מרקע מיוחד. שמך הגיע אלינו מבית החולים הפסיכיאטרי מורנינג סטאר.

נשמח להציע לך מלגה מלאה ללימודי תואר ראשון בוורנמור. התואר יספק לך גישה עתידית לחוגים אקסקלוסיביים ויפתח בעבורך דלתות רבות בעולם. אנו מאמינים שלנוכח הישגייך האקדמיים וההיסטוריה האישית שלך, תתאימי היטב למוסד שלנו.

אנו מבינים שזו ודאי תקופה קשה בשבילך, אבל ההחלטה חייבת להתקבל. אנא פני לכתובת המופיעה על המכתב על מנת לקבל מידע נוסף. אם לא נקבל ממך תשובה במשך 60 יום, ניאלץ לחזור בנו מההצעה.

מקווים לשמוע ממך.

בכבוד רב,

קיילין קרוס,

אחראית גיוס,

אוניברסיטת ורנמור

קורבינה מעולם לא קיבלה מכתב, ובוודאי שלא מכתב מוזר כל כך.

והוא בהחלט היה מוזר.

היא הייתה בת עשרים ואחת שהתחנכה בחינוך ביתי ושאימה בודדה אותה מהסביבה כל חייה. למה שאוניברסיטה כלשהי תרצה בסטודנטית מבוגרת בהרבה מהמקובל, שלא רכשה השכלה מקובלת או משהו דומה לה? ומי שולח עדיין מכתבים כתובים בכתב יד?

הקטע המוזר היה שאף אחד לא שמע על האוניברסיטה. היא ניסתה למצוא מידע כלשהו עליה — היא שאלה את הרופא הראשי בבית החולים, השתמשה במחשב שבספריית העיירה — אבל אף אחד לא ידע שום דבר. ורנמור לא הייתה קיימת בשום מקום פרט למפה, נקודה קטנטונת, עיירה זעירה שנשאה את אותו שם בעמק שלרגלי הר ורנמור. זה הכול.

האוניברסיטה ניצבה אי־שם על ההר שתושבים לא הורשו לעלות אליו בדרך כלל. והיא ידעה את זה כי נהג המונית שלה — איש נחמד מאוד בשם לארי — בדיוק סיפר לה את זה בזמן שהסיע אותה במעלה ההר.

"אין באזור הרבה אנשים שעוד עולים אל הטירה הזאת." לארי המשיך להמטיר עליה מידע ונהג במכונית השחורה הקטנה בכביש שהתרומם בשיפוע מתון. קורבינה מצאה אותו ממש מחוץ לתחנת הרכבת כשיצאה. היא נזקקה לשתי רכבות — אחת מאשבורן ואחר כך עוד אחת מטנבריי — וליותר משתים־עשרה שעות כדי להגיע אל ורנמור. לארי היה מופתע כשסיפרה לו לאן היא רוצה להגיע, עד כדי כך שהתפלל לפני שהתניע את המכונית.

"ולמה זה?" שאלה קורבינה והסתכלה על העיירה הקטנטונת שהלכה וקטנה במרחק עד שצמחייה ירוקה ענפה השתלטה על שדה הראייה שלה. היא לא הייתה רגילה לשיחות, אבל הייתה חייבת לאסוף מידע רב ככל האפשר לגבי האוניברסיטה שהסכימה ללמוד בה. לא שהיה לה משהו טוב יותר לעשות.

החיים בבקתה הזעירה שגדלה בה, הכנת תכשיטים ונרות והקריאה בקלפי טארוט — הכול נהיה חד־גוני, במיוחד לאור העובדה שכל העיירה פרט לספרנית הזקנה התייחסה אליה בחשדנות. מכתב הקבלה היה כמו סימן מהיקום, ואימא שלה תמיד אמרה לה לשים לב לסימנים כאלה. קורבינה תמיד רצתה לחוות את חוויית בית הספר כדי להבין רמזים חברתיים, ללמוד עם בני אנוש אחרים סביבה ולגלות דברים על אנשים שלא יודעים שום פרט עליה. לוח חלק שתוכל לכתוב עליו מה שתרצה, איך שתרצה. זו הייתה סתירה כי היא נהגה להתבודד, אבל תמיד אהבה להתבונן. בכל פעם שהייתה לה הזדמנות היא נהנתה לצפות בבני אדם.

"לא יודע." הנהג משך בכתפיו הצרות מתחת לז'קט דק בצבע בז'. "כנראה בגלל הסיפורים על המקום הזה. אומרים שהוא רדוף רוחות."

קורבינה גיחכה. היא פקפקה בזה. מניסיונה, מקומות וחפצים ישנים תויגו עם הזמן כרדופי רוחות. אבל היא גם רצתה לשמור על ראש פתוח.

"וזה נכון? כלומר, הוא באמת רדוף רוחות?" היא שאלה, עדיין סקרנית לגלות פרטים נוספים על האוניברסיטה המסתורית.

הנהג הציץ בה דרך המראה האחורית ואז חזר להתמקד בכביש. "את נשארת בטירה או רק מבקרת, מיס?"

"נשארת," היא ענתה, הסתכלה במכתב שבידה ואז תחבה אותו לתיק העור החום שהיה שייך לסבתה. זה היה הדבר היחיד שקיבלה ממישהו פרט לאימה.

"אני מציע שתפקחי עין." הנהג התרכז כשהעלייה נעשתה חדה יותר. "לא יודע אם יש שם רוחות, אבל משהו לא בסדר במקום הזה."

אחר כך השתררה שתיקה במשך כמה דקות. קורבינה פתחה מעט את החלון והסתכלה על יופיו הטבעי עוצר הנשימה של ההר. זה לא היה דומה לשום דבר שראתה קודם לכן. במקום שבאה ממנו, העצים היו צהובים יותר והאוויר היה לח יותר.

האוויר הקר והיבש הצליף בקווצות השיער הכהות שחמקו מהצמה הסינית של קורבינה. היא הרשתה לעצמה לספוג את מראה הצמחייה העמוקה והכהה שנפרשה מתחתיה. העיירה הקטנה הייתה רק קרחת יער זעירה במרכזה. ריח של צמחים לא מוכרים הסתנן מבעד לחלון הפתוח, והשמיים היו חיקוי מעונן וחיוור של עצמם.

המוזיקה שהתנגנה בשקט מהרדיו נהייתה מקוטעת ככל שעלו. קורבינה הסתכלה על לוח המחוונים והנהג נאנח. "זה תמיד קורה," הוא אמר. "הקליטה גרועה כאן למעלה."

קורבינה קימטה את המצח. "אז איך האוניברסיטה מתַקשרת?"

הנהג משך בכתפיו. "יש להם בחור אחד שהם מורידים אל העיירה מדי פעם. לשלוח מכתבים, להשתמש באינטרנט, כאלה."

"וזה הכביש היחיד שעולה ויורד מההר?" בדרך כלל היא הייתה שקטה יותר, אם כי לא ידעה אם זאת נטייה טבעית או תוצאה מהעובדה שאין לה עם מי לדבר. אחרי שגרה לבדה בשולי העיירה הקטנה שלה, סקרסדייל, בתור מנודה, לפעמים עברו ימים שלמים בלי ששמעה אפילו את צליל קולה.

"כן." הנהג הנהן ופנה בעיקול. קורבינה אחזה בידית שלצידה כדי לא ליפול. בפעם הראשונה שנכנסה למכונית היא נתקפה תחושה קלאוסטרופובית. היא תמיד הלכה אל העיירה ברגל עם אימה. היא ראתה מכוניות אבל מעולם לא נסעה בהן, לפחות עד ליום שבו באו לקחת אותה במכונית. למרבה המזל היא גילתה שתחושת הקלאוסטרופוביה נסבלת כל עוד האוויר זורם בפנים.

"יש עוד משהו שאני צריכה לדעת על הטירה?" היא שאלה כשעברו את העיקול בהר, הערפל על השמשה הקדמית נעשה סמיך והאוויר נהיה צח וקליל יותר ככל שעלו.

הנהג היסס, ומבטו נדד לרגע אל עיניה הסגולות המוזרות — היא ירשה אותן מאימא שלה — מבעד למראה. "יש כל מיני שמועות, מיס. לא יודע כמה אמת יש בהן."

עיקול נוסף.

קורבינה הסתכלה מבעד לחלון, שאפה את האוויר הנקי והקר וקלטה שהנוף שנהנתה ממנו לפני כמה רגעים נעלם תחת מעטה ערפל לבן. אנשים אחרים אולי היו נבהלים, אבל קורבינה תמיד מצאה נחמה במוזרויות.

בחיוך קטן על שפתיה היא חיכתה עד שהנהג יצא מהעיקול בשלום ואז שאלה, "איזה שמועות?"

"דברים מוזרים," הנהג ענה במבטא כבד. "אנשים הורגים את עצמם, נעלמים, דברים כאלה. עכשיו, אי אפשר לדעת אם זה אמיתי או לא. אנשים מהעיירה מגיעים לטירה רק לעבודות זמניות. לניקיון או לשליחויות. אבל זה מה שאימא שלי אמרה לי, ומה שאימא שלה אמרה לה קודם. אנשים בטירה משתגעים."

בתור שמועה, זה היה מפורט במידה מפתיעה. אם כי היא לא ידעה אם יש בזה מידה כלשהי של אמת. אולי אנשים בעיירה המציאו את זה כדי לשעשע את עצמם או כדי לתת לעצמם סיבה להתרחק מהמקום המשונה. אולי זאת סתם מעשייה ישנה. ואולי לא. היא התכוונה ללכת בראש פתוח. היא ידעה טוב יותר מרוב האנשים איך שמועות שקריות משפיעות על החיים. לפני שהספיקה להיסחף בזיכרונות הם הגיעו לעיקול נוסף, ושער ברזל ענקי היתמר פתאום מתוך הערפל.

בלב הולם, קורבינה רכנה קדימה וצמצמה את עיניה בניסיון לראות טוב יותר.

גבוה.

השער היה גבוה, מצידו האחד הזדקר ההר ומצידו האחר נפרש העמק. מי שהיה מנסה לטפס מעליו היה נופל אל מותו. הרעיון העביר בה צמרמורת. ואולי זה היה בגלל הקור ששרר בחוץ.

שומר במדים חומים יצא מעמדת השמירה עם לוח כתיבה בידו, והנהג עצר את המכונית ופתח את החלון.

"שם?" הוא שאל את קורבינה בנימה ישירה ותקיפה.

"קורבינה קלם," היא ענתה בשקט והתבוננה באיש. היו לו שיער בהיר ושפם אכזרי למראה שהתעקל בקצות. עיניו החומות היו נעימות במידה מפתיעה ביחס לנימת הדיבור שלו. הוא נראה קשוח, אבל הייתה לה תחושה שהוא אדם טוב. לא היה לה מושג איך היא יודעת את זה על האנשים שהיא פוגשת — אימא שלה תמיד קראה לזה אינסטינקטים טובים — אבל העובדה שהאדם הראשון שהיא פוגשת באוניברסיטה הוא איש טוב שיפרה את הרגשתה.

היא הסתכלה עליו כשעבר על הרשימה ונעצר. "ואת מי את רוצה לפגוש, מיס קלם?"

"את קיילין קרוס בבניין המנהלה," ענתה קורבינה. אחרי ששלחה את המכתב שבו הביעה עניין, קיילין קרוס שלחה לה הנחיות ופירטה איך להגיע אל האוניברסיטה ומה היא צריכה להביא איתה. קורבינה ידעה שהיא תחלוק חדר עם סטודנטית נוספת, היא ידעה שתקבל את כל הספרים שלה עד סוף השבוע, ושזאת התחלה חדשה במקום שבו אף אחד לא מכיר אותה ואת העבר שלה. זאת הייתה ההזדמנות שלה לעשות משהו טוב יותר עם חייה, אולי להכיר חברה, ואם היקום יהיה נדיב, אולי אפילו להכיר בחור כמו בספרים.

השומר המשופם הנהן ושלף אותה ממחשבותיה. הוא הרים את ידו אל מישהו מהצד השני של עמדת השמירה. שערי הענק נפתחו לאט, ברעש של מפלצת שמתעוררת בנהמה.

"ברוכה הבאה לוורנמור, מיס קלם," הוא אמר לה ואז הפנה את מבטו אל הנהג. "חמש דקות, לארי."

"אין בעיה, אוק." הנהג הנהן ואז התניע את המכונית שוב.

קורבינה הרימה את מבטה אל השערים הגבוהים מברזל מחושל כשהם עברו תחתם ונכנסו באופן רשמי אל שטחי האוניברסיטה. הרפרוף בבטנה הפך לרעידות של ממש כשהוציאה את ראשה מהחלון והביטה למעלה, וסוף־סוף ראתה את הטירה שניצבה בראש ההר. ככל שהתקרבו הטירה נעשתה גדולה יותר. זאת הייתה לשון המעטה לקרוא לה טירה. המבנה היה מפלצתי ויפהפה ועוצר נשימה.

הרכב נעצר לפני דלתות עץ גבוהות, ולארי קפץ מהמכונית כדי לעזור לה להוציא את התיקים. קורבינה לקחה את התיק שלה איתה ויצאה מהמכונית אחריו. היא הוציאה כמה שטרות בשביל האיש הנחמד אשר הניח את המזוודה והתיק הנוסף שלה על שביל הגישה המרוצף.

"אסור לי להמשיך מפה, מיס," אמר לארי והכניס לכיס את הכסף שהושיטה לו.

"תודה." היא הנהנה והוא חייך אליה חיוך קטן, קפץ במהירות אל המכונית ונסע לאחור. קורבינה הסתכלה על המכונית שנעלמה במהירות מעבר לעיקול שיחזיר אותה אל השערים הראשיים.

"נדמה להם שנאכל אותם או משהו." קול נשי לגלגני שנשמע מאחוריה גרם לקורבינה להסתובב. בחורה יפהפייה עם עיניים ירוקות ושיער לבן קצר עמדה שם וחייכה אליה, ולידה ניצבה מזוודה בצבע ורוד בוהק.

"וואו אחותי, העיניים שלך מלחיצות." היא שרקה, ומבטה של קורבינה נמשך אל הפירסינג המתכתי בגבה שלה. "ולא התכוונתי בקטע מעליב. סליחה. היי, אני ג'ייד."

היא מצאה חן בעיני קורבינה מייד.

"קורבינה," היא הציגה את עצמה, וקולה נשמע גס ביחס לקול הנשי המוזיקלי של ג'ייד.

"שם מגניב. שנה ראשונה?" שאלה ג'ייד והתיישבה על המזוודה. רגליה החיוורות היו חשופות מתחת למכנסי ג'ינס קצרים. קורבינה תהתה אם קר לה.

"כן. ואת?" היא שאלה ושיחקה בצמיד שלה, זה שמעולם לא הורידה. היא ידעה מה הבחורה השנייה רואה. מישהי נמוכה ודקיקה ממוצא לא ברור, עם עיניים סגולות צרות, עור שזוף אפילו שכבר כמעט לא בילתה בשמש, נזם באף, שיער שחור ארוך קלוע בצמה סינית שהגיעה לה עד למותניים, לבושה במכנסיים שחורים רפויים ובסריג סגול דק.

ג'ייד צחקקה. "אולי. כאילו, הייתי בשנה א' לפני שנה ואז ברחתי, ואחר כך קיבלתי שכל וחזרתי. אבל נראה לי שאני אצטרך לחזור על השנה. לחבר'ה האלה אין הרבה חוקים אבל אלה שיש להם? בואי נגיד שהם רציניים לגביהם."

קורבינה הרגישה שהיא מחייכת חיוך קטן. הבחורה דיברה בדקה יותר משהיא עצמה דיברה בשנה שלמה.

"הטירה הזאת מטורפת. לא נראה לי שאני אתרגל אליה אי פעם. את צריכה לראות אותה מבפנים, היא עוד יותר גדולה ממה שנראה מכאן. את לא מדברת הרבה, הא?" שאלה ג'ייד וצמצמה את עיניה אל קורבינה.

קורבינה נדה בראשה ונהנתה מהפטפוט של הבחורה האחרת, שללא ספק הייתה צעירה ממנה. ממילא לא נראה לה שתצליח להשחיל מילה.

"מגניב," אמרה ג'ייד והנהנה. "רוצה לגור איתי? אני קצת חטטנית אבל בסך הכול נחמדה. ואני יכולה לספר לך את כל הפרטים המעניינים על מה שהולך כאן."

אלוהים, הבחורה הזאת הייתה מדהימה. קורבינה מעולם לא פגשה מישהו שהתנהג אליה בצורה כל כך... נורמלית. היא חייכה. "נראה לי שאני אשמח."

"וואו, יש לך חיוך מטורף, קורבינה," אמרה ג'ייד בחיוך. "אפשר לקרוא לך קור? לא אכפת לך, נכון?"

קורבינה משכה בכתפיה. לא היה לה ברור מה דעתה בעניין. היא תמיד הייתה קורבינה בשביל אנשים אחרים. אבל כאן מתחיל פרק אחר. אולי היא גם יכולה להיות מישהי אחרת, מישהי חופשייה יותר, מישהי שמסוגלת להתפרע. "לא אכפת לי."

באותו רגע נפתחו הדלתות ואישה כמעט בגילה של אימא שלה עם שיער אדום קצר יצאה אליהן בשמלה רשמית בצבע בז'.

"אה, ג'ייד," היא אמרה לחברה החדשה שלה. "יופי, הגעת. קורבינה," היא אמרה ופנתה אליה, "אני קיילין קרוס." היא התקרבה והושיטה את ידה. קורבינה לחצה לה את היד, ועקצוץ לא נעים עבר בכף ידה כשנוצר ביניהן מגע.

קיילין משכה את היד והמשיכה בלי לעצור. "בבקשה תקראי לי קיילין. אני האחראית לגיוס כאן בוורנמור. אני גם אשת הקשר שלך להמשך. אם יש לך איזו בעיה, המשרד שלי נמצא בבניין המנהלה —" היא הצביעה על בניין ענקי שבדיוק יצאה ממנו. "תוכלי למצוא אותי שם כל יום בין תשע לשלוש. ג'ייד," היא הסתכלה על הבחורה האחרת במבט חמור. "אל תברחי הפעם. שתיכן תגורו יחד. קחו את הדברים שלכן. בואו נלך ונדבר בדרך."

קיילין הייתה זריזה. המילים המהירות והצעדים המהירים שלה לא השאירו לקורבינה הרבה זמן לעשות משהו, אלא רק לאחוז בידית המזוודה שלה. היא ראתה את ג'ייד עושה את אותו הדבר, והן נכנסו בעקבות האישה אל הקמפוס. ג'ייד צדקה. הוא היה עצום.

בין אגפי הטירה הפרידו גנים מטופחים ואנשים טיילו בכמה מהם. קצותיהם של חלק מהמגדלים שקורבינה ראתה היו מחודדים וגבוהים. בקירות האבן נפערו חלונות מקושתים וענפי קיסוס עיטרו אותם. ליד כמה מהם צמחו שיחי ורדים. גרגוילים היו קבועים מעל הקירות והסתירו את פתחי המרזבים במראם הגרוטסקי. ראשי המגדלים היו מכוסים באבן כחולה שצבעה עמד בניגוד לחום הבהיר של שאר הבניינים.

זה היה עוצר נשימה.

קורבינה לא ראתה דבר כזה כל חייה. הספרים שקראה על טירות היו בדרך כלל רומנים היסטוריים שלא היו בהם תמונות. היא יכלה רק לדמיין, והמציאות הזאת התעלתה על הדמיון שלה פי כמה.

"זאת אוניברסיטה די קטנה," פתחה קיילין ואמרה בזמן שהובילה אותן מימין. ג'ייד וקורבינה גררו את המזוודות שלהן מאחוריהן על השביל המרוצף, והגלגלים השמיעו רעש חזק כשהתנגשו באבן.

קבוצת בנים ישבה על המדרגות מחוץ לאחד המגדלים, והשיחה שלהם נקטעה כשראו אותן עוברות.

קורבינה הרגישה שפניה מתחממות לנוכח כל המבטים הגבריים שננעצו בה.

ביישנות עטפה אותה.

היא מעולם לא ממש באה במגע עם גברים — אלא אם כן מחשיבים רופאים — אבל אהבה לקרוא עליהם. היא התחילה להגניב רומנים רומנטיים מהספרייה ולקרוא אותם בלילות אחרי שאימה הלכה לישון. גם כשהייתה ערה, אימה בקושי דיברה איתה כשלא לימדה אותה. ספרים הפכו למפלט שלה, במיוחד ספרים עם גברים — בין שהיו אנושיים, משני צורה או חייזרים — שהתאהבו בעוצמה וכבשו את ליבן וגופן של הנשים שרצו. אלה היו הספרים האהובים עליה.

קורבינה רצתה את זה. היא רצתה להיות שייכת, להיות נאהבת, להיות נערצת אפילו, לא משנה מה יקרה ולמרות העבר שלה. היא כמהה לזה בעצמותיה עד שלפעמים חשבה שתמות מרוב רעב לכך. היה בנשמתה כאב מכרסם שמילא אותה בהשתוקקות עמוקה. אבל היא ידעה שהספרים שקראה היו בדיוניים, ושהסיכויים שדווקא היא מכל האנשים תמצא משהו דומה היו קלושים.

ובכל זאת, היא הידקה את שפתיה, התנערה מהמחשבות וניסתה לחייך אל הבחורים שהתבוננו בהן.

התחלות חדשות. אני חדשה.

"יש בוורנמור בערך אלפיים סטודנטים, בסטייה קלה לכאן או לכאן," קיילין יידעה אותן והחזירה אליה את תשומת ליבה של קורבינה בקול שרמז שהיא חוזרת על אותו נאום בפעם האלף.

"אנחנו קיימים כבר יותר ממאה חמישים שנה. האוניברסיטה נוסדה במטרה להעניק השכלה לסטודנטים מבריקים שלא יכולים להרשות לעצמם לימודים בקולג' מסיבות שונות. לכל אחד מהסטודנטים כאן יש נסיבות חיים קשות. אנחנו מממנים את הלימודים ככל יכולתנו. למרבה המזל, במועצת המנהלים יושבים אנשים רבי השפעה, כך שתמיד יכולנו לכסות את העלויות. חלקם בוגרי האוניברסיטה בעצמם. חלק בוחרים לתרום בחזרה למקום ולהפוך למרצים. זאת לא אוניברסיטת עלית, אבל היא יוקרתית מאוד. עכשיו אתן חלק מהיוקרה הזאת."

בזמן שקיילין דיברה, קורבינה ספרה ארבעה מגדלים גבוהים שעל פניהם עברו. הן נעצרו מול המגדל החמישי שניצב בחלק האחורי של הקמפוס, וקיילין הסתובבה אליהן. "מאחר שג'ייד כבר מכירה את החדר, אני אתן לה להדריך אותך. מחכה לך ערכה עם מפה, לוח הזמנים שלך ושמות המרצים שילמדו אותך בסמסטר הקרוב. בכל עניין אחר, את מוזמנת לבוא לדבר איתי. ברוכה הבאה לוורנמור."

ואז היא הסתובבה והלכה בדרך שבה הגיעו.

"נראית טוב, ג'ייד," קרא בחור יפה עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות שישב עם הקבוצה על מדרגות המגדל האחר. "לא חשבתי שנראה אותך פה שוב אחרי שברחת."

קורבינה ראתה שג'ייד חורקת שיניים ומרימה אל הבחור אצבע משולשת עם ציפורן צבועה בוורוד בוהק.

"מניאק," מלמלה ג'ייד. "בואי נלך, טוב?"

קורבינה הנהנה. היא לא ידעה למה ג'ייד ברחה, אבל היא הייתה נחמדה אליה עד כה ולכן תהיה החברה הראשונה שלה. בעיני קורבינה לא מצא חן שהיא מרגישה לא בנוח.

"היי, סגולה," קרא אותו בחור בדיוק כשקורבינה התחילה ללכת, ומן הסתם התייחס אל עיניה או אל הסריג שלבשה. היא היססה בפתח הבניין ותהתה אם להסתובב, במיוחד לאור העובדה שלא היה שום דבר סגול אחר בסביבה.

זה כנראה לא רעיון טוב להתעלם מאנשים ביום הראשון שלך, קורבינה.

היא נאנחה, הפנתה את הראש וראתה שהבחור מחייך אליה. "תיזהרי ממנה." הוא הצביע על ג'ייד.

קורבינה הרימה את הגבות. היה לה ברור שהיא מחמיצה משהו שקורה ביניהם. בדיוק כשהיא התכוננה להיכנס, קולו נשמע שוב. המילים חתכו באוויר היבש ועצרו אותה במקומה.

"השותפה הקודמת שלה זרקה את עצמה מהגג של המגדל. אז כדאי שתפקחי עין."