גיבורים אמיתיים 1: כבולים באזיקים

גרנט

"חיובי, השוטר מאלון."

קולה, חלקלק כמשי ונוטף רמיזה מינית, בוקע ממכשיר הקשר. אני מפנה את ראשי לכיוונו של נייט ומתכונן למנה הצפויה של הקנטה. החיוך שלו ענקי והוא מניד בראשו וצוחק לעצמו בשקט.

"חיובי, השוטר מאלון," הוא מחקה את קולה. "אתה רוצה גם מציצה על הדרך?"

"לך תזדיין," אני נאנח.

"אחי, אם היא הייתה מדברת עם כולנו ככה, כל היחידה הייתה מסתובבת עם בליטה קבועה במכנסיים."

"לליב באמת יש קול יפה מאוד," אני ממלמל, וגל של תשואות בקהל לשמאלנו מושך את תשומת ליבי. קבוצת שיכורים במכנסי גולשים, כולם עם קעקועים של מועדוני אחווה מהקולג', קולטת קבוצה של בנות מעט שיכורות, לבושות ביחס של בד-עור חשוף שצריך להוציא אותו מחוץ לחוק.

"יש לה קול יפה, כן. בסדר. אני בטוח שחשבת על הקול שלה... כשיש לה גוף 15 בסולם מאחד עד עשר."

"הייתי נותן לו עשרים." אני מושך בכתפיי ונזכר איך היא נראתה כשרכבה עליי. מושלמת. "אתה סתם מקנא כי אני לא מוכן לשתף אותך בפרטים."

"אתה לא מוכן לשתף אותי בכלום, מאלון. עד כמה שידוע לי, אתה סתם מזיין את השכל," הוא אומר בזמן שהוא מיישר את האפוד חסין הכדורים מתחת למדים שלו. שנינו סורקים את הקהל בעיניים כל הזמן.

"שנינו יודעים שאני לא סתם מזיין את השכל."

"מניאק," הוא ממלמל מתחת לשפם ואני צוחק. זאת השיחה הקבועה בינינו בכל פעם שליב ואני מדברים בקשר.

"נראה לי שהמידע שקיבלנו היה שגוי. אני לא רואה פה אף אחד מהכנופיה של דונלי."

"גם אני לא. רק המון כוסיות בביקיני ממש קטן, ולא שאני מתלונן."

"חזיר."

"זה חלק מהתפקיד." הוא מושך בכתפיו ומצביע על המדים.

"התחכמת."

"בדיוק. אני החכם בינינו. אתה לא, כי עזבת את ליב. רק שאלה אחת, אם אפשר. למה בדיוק?"

"יותר מדי נשים, מעט מדי זמן." אני מרים גבה ומחייך. "צד ימין שלך," אני מסמן לו בתנועה כמעט בלתי מורגשת בסנטר. שני גברים ליד בר בשם החוליגן מתחילים לדחוף זה את זה. אלכוהול. טסטוסטרון. כל היום בשמש. עם הרבה נשים בסביבה שאפשר למשוך את תשומת ליבן. זה אף פעם לא שילוב מוצלח.

אנחנו מפנים את תשומת ליבנו לאזור לבצע הערכת מצב. החברים מפרידים בין הנצים לפני שהדחיפות מתפתחות לקטטה אלימה. "אין על מסע בין פאבים בארבעה ביולי."

"לפחות יש לנו מה לעשות, לא? וחוץ מזה," אני אומר ומציץ לרגע בשעון, "המשמרת שלנו נגמרת עוד שלוש שעות אם אתה רוצה להצטרף אליהם."

"לא תודה. תן לי רק לשבת עם בירה ביד בדשא מאחורי הבית שלי, עם הזיקוקים בשמיים, ואני מסודר. ברור שנעים להסתכל על כל הנשים פה, אבל אני לא צריך את הכאב ראש. יש לנו מספיק מזה במשמרת." שנינו מסתכלים שמאלה לשמע צרחה נשית, אבל רואים מייד שזו הייתה סתם צווחת צחוק. "אתה הולך לאבא שלך אחר כך?"

"כן. גריי וגריידי יהיו שם. אתה מוזמן אם בא לך."

"תעזרו לי, בבקשה," הקול נשמע משמאלי ומושך את תשומת ליבי מייד. בעקבותיו אני שומע גם משהו שנשמע כמו צחוק אבל הוא מושתק בהמולת הרחוב ההומה. נייט ואני מתקדמים לעבר קבוצת נשים שמתגודדת כחמישה-עשר מטרים משם, מחשש שמישהי אולי באמת צריכה עזרה.

"אפשר לעזור, גבירותיי?" אני אומר ומסיר את משקפי השמש כשאנחנו מתקרבים לגוש המצחקק.

"החברה שלי צריכה עזרה, אדוני השוטר סקסי," אומרת הגבוהה מביניהן, ברונטית עם חיוך ביישני לכאורה ורגליים מפה ועד להודעה חדשה. "יש לה קטע עם גברים במדים."

אני שומע את נייט צוחק בחשאי מאחוריי, וחושיי המקצועיים מורידים כוננות כשאני מבין שאין פה שום צורך בעזרה. סתם כמה בחורות שיצאו לבלות. אני עוצר מולן, אגודלים תלויים על הלולאות של חגורת הנשק, ומעמיד פנים שלא שמעתי את מה שדווקא כן שמעתי. "אז הכול בסדר פה?"

"תלוי," אומר קולה של האישה היחידה שעדיין בגבה אליי, "אם תעשה לי הנשמה מפה לפה ותחזיר אותי לחיים... " קולה דועך כשמבטינו נפגשים.

פאקינג כל העולם. אין מצב שזאת היא.

או שכן?

"אמי?"

עיניה נפערות ושפתיה נפתחות. ולשבריר שנייה אני רואה את הילדה מזיכרונותיי. הילדה עם רעמת הקשרים בגוני הבלונד והאדום והעיניים הירוקות כאבני חן. הילדה שאהבה הבטחות-זרת ועוגות בוץ, והייתה שותפה לדעתי שבאטמן הרבה יותר שווה מאיירון-מן.

החברה הכי טובה שלי שאמרה לי שהיא לא רוצה לראות אותי יותר לעולם.

כל רגשותיי צפים אל פני השטח פתאום כשאני רואה את הבזק ההכרה המהיר נעלם מפניה. אני רואה עליה שהמפגש טלטל אותה לגמרי. היא פוסעת לאחור בתנועה פתאומית ונתקלת בחברתה שעומדת מאחוריה.

"לא. אני לא היא. היא לא אני," היא מכחישה.

"אמרסון?" הברונטית אומרת את זה, וכשאני שומע את השם הזה – את השם שלה – אחרי כל הזמן שעבר מאז, אני מרגיש שמישהו נעץ לי איל נגיחה בבטן.

"אני בסדר." היא מסלקת את ידה של חברה אחרת שנוגעת בכתפה. אין זכר להשתובבות הפלרטטנית שהיא הפגינה עד לרגע שבו הסתובבה וראתה אותי, את גרנט מאלון – הילד שהיא אמרה שהיא שונאת. את מקומה תפסה עכשיו פאניקה שאני לא מבין, אבל רוצה מאוד לעמוד על טיבה.

"אמי – "

"אמרסון," היא קוטעת אותי ברוגז. היא מחווה אליי תנועה החלטית בראשה ומנתקת את קשר העין בינינו, אומרת לחברותיה, "אני צריכה ללכת..."

"מה את עושה פה?" אני שואל שאלה שיש בה הרבה יותר מכפי שנשמע. מה שלומך? איפה היית? למה חזרת? תגידי לי שאת נשארת. אבל היא סתם עומדת שם ונועצת בי מבטים כאילו לא מאמינה שזה באמת אני, ובאותו זמן גם מתה מפחד שזה באמת אני.

"אם?" אני מושיט אליה יד, כי אני חייב לגעת בה ולראות שהיא אמיתית, אבל ברגע שידי נוגעת בזרועה היא נרתעת מהמגע.

"אני לא יכולה... לא רציתי..." היא מנידה בראשה ומסתכלת על הברונטית הגבוהה ושוב עליי בעיניים ענקיות, והצבע אוזל לאט מפניה. "טראוויס סימס לי. הוא צריך שאני אבוא לעזור לו. אני... צריכה ללכת."

טראוויס? מי זה טראוויס?

וזהו. אמי ריבס – הילדה שלא חשבתי עליה שנים – מסתובבת והולכת ממני.

"לא. רגע!" אני קורא לה כשהיא מתחילה לפלס את דרכה בין האנשים, והדבר האחרון שאני רואה ממנה הוא את שערה הבלונג'ינג'י.

בדיוק כמו אז.

"ומי אתה?" אני שומע קוצר רוח בקול שמפזר את קורי הזיכרונות שאפפו אותי פתאום, אבל חוזר להווה רק כשמרפקו של נייט ננעץ בי מהצד.

"חבר מפעם," אני ממלמל אל הברונטית הגבוהה, ועיניי מחפשות בים האנשים שבלע את אמי כאילו הייתה רוח רפאים שאני מנסה למצוא שוב.

"חבר מפעם?" היא משלבת את זרועותיה, מבליטה מותן הצידה ומצמצמת את עיניה לעומתי. מנסה להחליט אם להאמין לי או לא.

"מהילדות."

"ואיך קוראים לך?" שאר הנשים מאבדות עניין בשיחה שלנו ומתחילות לפלרטט עם נייט, אבל היא כמו כוונת לייזר שמכוונת אליי.

"גרנט מאלון." אני מושיט את ידי ללחיצה. "נעים מאוד."

היא מסתכלת רגע על היד המושטת ואומרת, "דזי ויטמן, ועדיין לא החלטתי אם נעים או לא."

אני מסיט את עיניי ליד שלי המושטת בינינו ושב להביט למעלה בגבות מורמות, מאיץ בה ללחוץ אותה, עד שהיא נעתרת באי-רצון.

"אז תגידי לי, דזי ויטמן, למה את אוטומטית חושבת שפגעתי באמרסון?"

"דבר ראשון כי קראת לה אמי. לאף אחד אסור לקרוא לה אמי. היא שונאת את זה."

"דבר ראשון?" אני צוחק. "עוד לא עברו חמש דקות ואת כבר חשדנית עד כדי כך שיש לך רשימה?"

"לא חשדנית. סקרנית. זה לא אותו דבר," היא אומרת ומעבירה משקל מרגל לרגל. "וכן, אני אוהבת רשימות."

"אוקיי." אני מהנהן וכובש את החיוך. "אז בואי נמשיך עם הרשימה שלך. מה הסיבות הנוספות שאת מניחה מייד שעשיתי לאמרסון משהו רע?" אני מלכסן מבטים אל המון החוגגים, לוודא שאין זכר לאנשיו של דונלי ולמידע שקיבלנו שהוא מתכוון לעשות בעיות היום, ומשיב את מבטי אל דזי.

"כי אף פעם לא ראיתי אותה מגיבה ככה לשום גבר."

"מה זאת אומרת?" עכשיו אני הסקרן.

"מממ..." היא בוחנת אותי במבט זהיר.

"תקשיבי, כמה כבר ילדים בני שמונה יכולים לפגוע זה בזה, חוץ מאשר לגנוב אחד לשני את הלגו?" אני משקר, ויודע היטב שמה שעשיתי לאמי היה הרבה יותר גרוע מזה.

"זה מה שעשית?"

"מה?"

"גנבת לה את הלגו."

"אוף. את רצינית?" אני צוחק, אבל הצחוק שלי דועך כשאני רואה שהיא אכן רצינית. "אולי. אני לא זוכר. בסדר?" היא מהדקת את שפתיה. "את מתכוונת להסביר לי למה אמרת שאף פעם לא ראית את אמרסון מגיבה ככה לגבר, או שאת רוצה לשטוף אותי על הלגו בלי שום סיבה?"

חיוך קטן מטפס בזווית פיה, והיא מסתכלת לרגע על חברותיה, לוודא שהן עסוקות עם השותף שלי, ומשיבה את מבטה אליי. "אֶם היא אישה עם ביטחון עצמי ונוכחות. היא אוהבת לפלרטט. אישה שלא דופקת חשבון ויודעת גם להחזיר. חזקה. אבל כשהיא ראתה אותך? היא בבת אחת נהייתה מישהי אחרת. כאילו היא ראתה רוח רפאים."

מוזר, זה בדיוק מה שאני הרגשתי כשראיתי אותה.

"הכרנו ביסודי, זה הכול. בגלגול אחר." אני מושך בכתפיים, מקווה שההסבר יספק את דזי אפילו שלמעשה היינו הרבה יותר מחברים לספסל הלימודים.

"אוקיי..." היא אומרת את המילה לאט, אבל שפת הגוף שלה עדיין משדרת גוננות.

"זה הכול. נשבע לך." היא מורידה את ידיה אל מותניה אבל לא אומרת דבר, אז אני ממשיך. "לא נפגשנו יותר מעשרים שנה, אז אני בטוח שזה פשוט הפתיע אותה."

"טוב, ראית אותה. היא ברחה. לי נראה שהיא ענתה תשובה ברורה מאוד לשאלה אם היא רוצה להמשיך בפגישת האיחוד שלכם או לא."

אני מהנהן, אבל הייתי רוצה לומר הרבה יותר. שאלות. הערות. זיכרונות. השלושה מתנגשים זה בזה בתוכי, ואני חושב שהיא חוותה אותה תגובה ולכן ברחה.

אבל העבר שלי שונה מאוד משלה.

תניח לזה. תניח לה.

"גמרת לקשקש, מאלון? יש לנו עבודה."

"כן, כן." אני מחווה בראשי לנייט אבל גם מסמן לו באצבע שיחכה רגע וחוזר לדזי. "את יכולה להגיד לי משהו? היו לה חיים טובים?" השאלה יוצאת מפי לפני שאני מספיק לעצור אותה, והיא שונה מאוד מזו שהתכוונתי לשאול. אני מרגיש אידיוט על כך ששאלתי, אבל אני חייב לדעת. "סליחה. לא חשוב. היה נעים להכיר, דזי." אני מחייך והולך.

אחרי כחמישה צעדים היא אומרת לי, "ככל הידוע לי, כן." אני עוצר ומסתובב אליה. "הבחורה הזאת היא ערימה של צחוק ותנועה בלי הפסקה. אולי זאת רק חזות שמסווה משהו אחר. אולי לא. אבל ככה היא הייתה מאז שהכרתי אותה לפני עשר שנים."

"טוב לדעת. תודה."

"למה שאלת?" היא מטה את ראשה ועושה צעד לכיווני.

"כשהיינו קטנים, היא הייתה החברה שלי, הקרובה, את יודעת, זאת שאתה – "

"גם בשבילי היא החברה הזאת. אני מבינה מה אתה אומר. אתה לא צריך להסביר." פניה מתרככות ואז גם גופה מתרפה. "אני יכולה לתת לך את הטלפון שלי אם אתה רוצה."

החיוך שלי מתרחב ומשנה את אופיו. "אה... "

"אני לא מתחילה איתך, אדוני השוטר סקסי. אני בטוחה שאתה רגיל שבגדים נוטים לנשור מנשים ברגע שהן רואות את החיוך והמדים שלך, אבל אתה לא עושה לי את זה."

אני כובש צחוק וכבר עכשיו מת על האישה הזאת שרק הכרתי ועל החוצפה שלה. "האגו שלי לא משתגע עלייך כרגע."

"אגו שמגו." היא מניפה את ידה בביטול ושולפת מהתיק שלה כרטיס ביקור. "קח. נו." היא מושיטה לי אותו. "אתה יודע, רק למקרה שתתחרט... או אם תרצה לשאול מה שלומה."

אני לוקח את הכרטיס מידה, ובמבט אחרון שאומר לי שהיא מבינה, בדרך זו או אחרת, היא חוזרת לחברותיה והן הולכות משם.

"מוכן?"

נייט נרגז מחוסר התגובה שלי. "כן, בטח. סליחה."

"מי זאת הייתה?"

"מישהי שלא ראיתי כבר הרבה זמן."

"אקסית?"

"לא.... זה היה בכיתה ג'."

"אבל זה אתה, מאלון. בטח כל הבנות עמדו בתור לשחק איתך קלאס כבר אז." הוא צוחק, ואני מגלגל עיניים. "למה היא ברחה?"

"אני לא בטוח." אני מסתכל על שמה של דזי על הכרטיס שבידי אבל חושב על אמי.

מה שבטוח, דזי לא כאן בחופשה. הכתובת ואזור החיוג מקומיים, וזה אומר שהיא גרה כאן. אם ככה, גם אמרסון גרה פה?

תשכח מזה. אם אמי גרה כאן ולא טרחה לחפש אותי, סימן שהיא לא רוצה לראות אותי.

אבל אני יודע שלא אוכל לשכוח.

אף פעם לא שכחתי.

היא לא רוצה את הרוח מהעבר שוב בחייה. זה ברור.

אבל זה בדיוק הקטע עם רוחות.

אתה לא יכול להחליט מתי הן יופיעו ואיך הן ישפיעו עליך, אבל הן תמיד רודפות אותך.