גיבורים אמיתיים 2: עולים בלהבות

דילן

אני מתעוררת מעורפלת ומבולבלת בדממה השוררת סביב. מוזר לי בלי הקולות הרגילים – צפירות המכוניות מהרחוב והמוזיקה מהסטודיו למחול ממול, מעבר לסמטה. אני מרגישה עירומה.

דממה מוחלטת.

ואז אני שומעת צחוק נשי. חבטה על אחד הקירות. קללה אחרי החבטה.

ואני יודעת שהוא חזר הביתה סוף-סוף.

שיט.

לא כך תכננתי לפגוש אותו בפעם הראשונה, אבל מה אני יכולה לעשות? להתחבא כאן בחדר כאילו אני לא פה, כשהאוטו שלי חונה בבירור בצד השמאלי של החניה שלנו?

אני קמה מהמיטה ולובשת בזריזות את החלוק, מותחת את הקשר ככל האפשר ומתכוננת לפגישת ההיכרות עם השותף החדש שלי. סוג של.

עוד פעם צחוק. מלמול של מישהו מרוצה ממשהו. שניהם מקשים עליי לפתוח את דלת חדר השינה.

אבל אני פותחת. הסקרנות גוברת על הכול.

אני מסתנוורת משמלת נצנצים סקסית וחצופה שהשמש החודרת מבעד לדלת הפתוחה משתקפת בבד הכסוף שלה. נעליים עם רצועות ועקבים בגובה גורדי שחקים מוחזקת באחת מידיה. ידה האחרת סבוכה בשערו של גבר שעומד בגבו אליי.

לא יפה לנעוץ מבטים, אבל זה מה שאני עושה כרגע.

ולא כי אני חסרת נימוס אלא בגלל רגשי הנחיתות המידיים שתוקפים אותי כשאני רואה אותה. החלוק הישן שלי הכי לא מתאים ליד שמלת המסיבות שלה.

"אני חייבת ללכת," היא אומרת לו בלי להפסיק להתנשק, וברור שקולה נשמע בדיוק כמו שהיא נראית, נוטף סקס.

"מממ... את בטוחה?" הוא צוחק צחוק מתגלגל ועמוק שממלא את החלל בכניסה לבית.

עוד נשיקה. הוא מעביר את ידיו על גופה ועוצר אותן על התחת שלה.

"לא... אבל כן."

שניהם צוחקים ושפתיהם נפגשות שוב לרגע לפני שהיא יוצאת מהדלת הפתוחה, זרועותיהם נמתחות ביניהם, ואני יכולה לראות את כולה סוף-סוף.

שיער חום ופרוע שנראה סקסי גם במצבו הנוכחי של כרגע-יצאתי-מהמיטה. גוף מושלם בסטנדרטים המוכרים לי מלוס אנג'לס ושברחתי מהם, שלמות שאני יודעת שלא תהיה לי לעולם. רגליים ארוכות, קימורים מרומזים, זרועות חטובות, ציצים יפים. במילה פשוטה אחת, היא מהממת.

אפילו לא מדאיג אותי שהיא תראה אותי, כי עיניה ממוקדות במאה אחוז בו ואני נטמעת ברקע.

הם נראים כמו פרסומת לאברקרומבי אנד פיץ'. התנוחה שלהם – כשגופה פונה אליו, שפתיה משורבבות מעט, המשיכה הברורה ביניהם.

שאלוהים יעזור לי. עברתי לגור בקריית מושלם.

היא מתעכבת עוד שנייה והולכת. הוא מסתכל עליה ואני מסתכלת על גבו.

דלת מכונית נטרקת. מנוע מתעורר לחיים. הוא עדיין מרוכז בה.

"את מתכוונת להמשיך לעמוד ולהסתכל? אם מעניין אותך להצטרף, אני בטוח שמל הייתה מתלהבת."

המילים שלו תופסות אותי בהפתעה, אבל זה כלום בהשוואה להלם כשאני רואה את פניו הפונות אליי.

וואו.

אני פותחת את הפה כדי לענות, סוגרת אותו. פותחת שוב. מגמגמת. "אני לא – זה לא – היא – " אני מצליחה להוציא כמה מילים, אבל לא משפט נורמלי. בחלוק המגבת הלבן והרך שאני מצמידה לצווארי אני נראית כמו דודה זקנה, לעומתו, שנראה... כמו שהוא נראה.

שלמות עם נגיעה של חספוס.

עיני התכלת שלו, שמצומצמות לעומתי, מהפנטות אותי. הוא מרים גבות כמחכה לתשובה, משלב את זרועותיו על החזה ונשען בכתפו על הקיר. הבעת פניו הקשוחה משתנה בבת אחת כשהוא מחייך חיוך נטול דאגות. "תרגיעי, מקוי. אני סתם צוחק עלייך, אבל אני חייב להודות שהפרצוף שלך עכשיו שווה את זה." בזמן שלוקח לי לנשום לרווחה, הוא סוגר את המרחק בינינו ומושיט את ידו ללחיצה. "גריידי מאלון."

"דילן מקוי." אני מורידה את מבטי ללחיצת הידיים שלנו והעיניים שלי נתקעות על קוביות הבטן שלו, שאני יכולה לראות מבעד לחולצת הכפתורים הפתוחה. כל שמונה הקוביות. "אבל אתה כבר יודע את זה. תודה שהסכמת... אה – "

"אין בעיה," הוא משאיר אותי שם והולך לסלון. "מצטער שלא ידעתי שאת כאן, אחרת לא הייתי – " הוא נותן לי משיכת כתף מתוקה ונבוכה שעומדת בסתירה מוחלטת לגבריות הצרופה והמשכרת שלו – "עושה כל-כך הרבה רעש."

"המכונית שלי חונה בחוץ. יותר ברור מזה לא יכול להיות," אני אומרת, מודעת היטב לנימה העוקצנית שלא מגיעה לו. אבל הוא התחיל, עם הדבר הראשון שהוא אמר לי.

ולמען האמת נמאס לי לספוג חרא מגברים. אחרי ג'ט... אוף. אחרי ג'ט זה כל מה שאני צריכה כדי להזכיר לעצמי למה מותר לי להיות עוקצנית.

"אני אף פעם לא נכנס מהדלת הקדמית." הוא מסתכל עליי ומרים גבות באי-התנצלות.

"ואיך אני בדיוק אמורה לדעת את זה?"

"את תמיד במצב רוח קרבי?" הוא נשמע מרוגז, אבל החיוך שלו אומר ההיפך.

זה מספיק כדי לעצור אותי ולהזכיר לי שהוא לא ג'ט. גריידי מאלון הוא לא הגבר ששבר את ליבי. הוא לא הסיבה שבחודשים הבאים אלקק את פצעיי ואשמור על מרחק מג'ט כדי לפתח חסינות לקסמיו לפני שאיאלץ לעבוד איתו שוב.

"לא. סליחה. אני... היו לי כמה ימים קשים." אני שומטת לרגע את ראשי, בולעת את גאוותי. אני רגילה תמיד להיות חזקה. זוקפת שוב את ראשי. "תודה שנתת לי לבוא לגור פה בהתראה כל-כך קצרה. אני מעריכה את זה."

"חיפשת מקום לגור. יש לי חדר פנוי ואני אפילו לא כל יום בבית. וזה דיימון." הוא מושך בכתפיו כאומר שלתת לאחותו של חבר לגור אצלך כמה חודשים זה משהו שהוא עושה כל יום. "אני אעשה הכול בשביל אחיך."

"תודה. כמו שאמרתי, אתה לא יודע כמה אני מעריכה את זה."

"כל אחד צריך עזרה מדי פעם. אני מבין את זה." הוא פותח את המקרר ומוציא בקבוק מים. אני מנידה בראשי לשלילה כשהוא מציע בקבוק גם לי.

מכשיר הרדיו האלחוטי על כוננית הספרים מתעורר לחיים – הוראות מוקד מקודדות לתחנת כיבוי שלוש-עשרה – ואני קופצת בבהלה, חוזרת בבת אחת לזיכרונות שמחים ועצובים מילדותי. כנראה קפצתי ממש פיזית, כי גריידי צוחק. "מצטער. אני רגיל להדליק את הסורק ברגע שאני נכנס הביתה."

"זה בסדר. אני אתרגל." כבר הייתי רגילה לזה פעם.

"את תמיד יכולה לכבות את המכשיר אם אני שוכח לכבות בעצמי כשאני יוצא למשמרת." אני עונה לו בהנהון. "תרגישי בבית. מצאת את הסיסמה לוויי-פיי?"

"לא." אבל אני זוכרת את מאמצי הסרק שלי למצוא אותה. "לא רציתי לחטט." אני נשענת על גב הספה. הוא יוצא מהמטבח ומחקה את התנוחה שלי, נשען על השיש מטר או שניים ממני.

"תחטטי חופשי. אין לי מה להסתיר. וליתר ביטחון החבאתי לפני שבאת את כל צעצועי הסקס המביכים במיוחד אבל המהנים לא פחות." הוא זורק לי חיוך ונענה בפה פעור ומבט נדהם שמשקפים תמימות שבעצם אין לי טיפה ממנה.

לא נותר לי אלא להשתנק.

הוא מניד בראשו. "וואו, ממש קל להלחיץ אותך. כמו את אח שלך. אם את רוצה לגור פה, דיל, כדאי שתלמדי להרגיע קצת. אני אוהב לזרוק בדיחות. החיים קצרים מדי ואין טעם להעביר אותם בלי בדיחות. אז תתרגלי."

"דיל?" אני רגילה כל-כך לג'ט המהורהר והקודר שבאמת ייקח לי קצת זמן להתרגל לחוש ההומור של גריידי.

"אנחנו שותפים עכשיו. זה בסדר לקצר שמות, לא? את יכולה לקרוא לי גרייד. ואני אקרא לך דיל. רואה? מושלם."

"אתה תמיד במצב רוח טוב כל-כך?"

"תלוי באיזה יום. או באיזה בוקר." הוא משפשף את זיפי זקנו ומחייך, זורק מבט לדלת. אהה, הבנתי. מל, מקור אושרו.

המוח שלי דוהר במיליון קמ"ש. לפני עשרים וארבע שעות, כשהוא היה במשמרת ואני הייתי לבד בבית, חשבתי שזה רעיון טוב לגור פה. אבל עכשיו הוא בבית, ואני צריכה להתרגל לעובדה שהוא יהיה בכל מקום. הוא ומצב הרוח הטוב שלו. או יותר נכון, הוא והחברה שלו.

"החברה שלך בסדר עם זה?" אני חושבת על ג'ט. ועל הרגע שבו תפסתי אותו עם טארה. במיטה שלי. לא שהייתי עושה את זה למל. לא שגריידי היה רוצה את זה איתי...

"מי?"

הוא צריך לשאול? "זאת עם הנצנצים."

"עם הנצנצים? אה, לא. היא לא חברה שלי."

"אה."

"והיא לא תבוא לפה שוב."

לזה לא ציפיתי.

"אתה כזה רגשן..." קולי נוטף סרקזם.

"לפחות אני מדבר בכנות."

"היא יודעת את זה?"

הוא מגלגל עיניים כמו ילד קטן. "כן, היא יודעת את זה. מלורי ואני היינו זוג פעם. היא כבר לא גרה באזור, ונמצאת פה עכשיו בביקור משפחתי... אז אנחנו, אה – "

"עשיתם פגישת איחוד?"

"אם את רוצה לקרוא לזה ככה." הוא מנסה להתאפק לא לחייך.

נורא בא לי לסלוד מהזלזול שלו, אבל אני לא מצליחה. יש בפניו משהו שובב, ובשילוב עם הכנות שבה הוא מדבר איתי, אישה שהוא רק הרגע הכיר, הוא נראה כמעט מתוק... אבל בקטע גברי, לא ילדותי.

"אני רעב. את רעבה? בואי נאכל ארוחת בוקר. נבצע פת לחם... או במקרה שלנו, נבצע פנקייק."

אני מקמטת את אפי ומסתכלת עליו במבט בוחן. שיער חום פרוע, עיניים צוחקות שבטח ראו יותר מדי בחיים, והגוף הזה. אם הייתי צריכה לקבוע את דעתי רק על בסיס הקוביות בבטן, אז... טוב, לפחות יהיה לי נוף יפה בכל פעם שאיתקע במחסום כתיבה.

"ארוחת בוקר?"

"כן, דברים שאוכלים בבוקר. דלק לתחילת היום. ארוחת חובה. ארוחת בוקר."

הבטן שלי הומה בתגובה. "בטח. כן. יש לך קצת, אה... " אני מצביעה ביד שאוחזת את החלוק על כתם אדום על פניו – "ליפסטיק על הלחי."

"לא רק שם." הוא אומר בחיוך שטני ולא מתנצל ויוצא מהסלון. "תהיי מוכנה ליציאה בעשר."

ואני נותרת לעמוד נטועה במקומי, כמובן, וכשעיניי עוקבות אחרי נסיגתו אני מדמיינת דברים שלא כדאי לי לחשוב עליהם. איך הוא נראה בעירום עם נשיקת ליפסטיק במקום אסטרטגי.

ואני נאנחת.

אסור לי לחשוב ככה.

והוא אמר שהוא אוהב בדיחות.

הוא בטח לא התכוון ברצינות.

אז למה אני לא מצליחה להוציא לעצמי את התמונה המדומיינת הזאת מהראש?