גיבורים אמיתיים 3: שווה את הסיכון

סידני

"זה לא מה שאתה חושב. אני נשבעת."

עיניים זהות בצורתן לעיניי נעוצות בי. שופטות אותי. נוזפות בי. שולחן מפריד בינינו, אבל אני מרגישה את זעמו של אבי כאילו הוא יושב לידי.

הוא צובט את גשר אפו ומניד בראשו בתנועה חדה ומהירה. "יש בעולם משהו שאהבת אי-פעם, סידני, חוץ מאת עצמך?"

"זה לא הוגן." דמעות צורבות את עיניי. אני מנסה לבלוע את הגלולה המרה שאכזבתו של אבי ממני תקעה בגרוני.

"אבל יש?"

המילים חודרות עמוק. אבל באמת שפישלתי. שוב. ככה לפחות הוא יראה את זה, כמו תמיד. אצל פרנק תורנטון אין מקום לטעויות.

"תגיד לי מה לעשות, אבא. תגיד לי מה יעזור." הידיים שלי רועדות אבל אני מחזיקה את שולי הכיסא כדי לשלוט בהן.

אצלנו במשפחת תורנטון לא מראים פחד.

"נתתי לאימא שלך לגונן עלייך יותר מדי זמן. נתתי לה לשכנע אותי לתת לך עוד ועוד הזדמנויות, ואת מוכיחה כל פעם מחדש שאת לא ראויה להן."

"אבא..."

"זה עסק. זה העסק שלי. הוא זה שאפשר לי לתת לך את ההזדמנויות לעשות את כל השטויות שאת עושה. אני אוהב אותך, סיד, מכל הלב, אבל בכל חברה אחרת כבר היו מפטרים אותך מאה פעמים."

"בסך הכול – " בסך הכול מיהרתי לעזרתה של זואי כשהיא התקשרה אליי. אני עוצרת את עצמי. אין אצלו שום מקום לתירוצים. וגם אילו היה, יכולתי להתקשר. יכולתי להודיע לו שקרה משהו כדי שמישהו אחר יחליף אותי.

אבל לא התקשרתי.

"מה העובדים שלי חושבים עלייך, לדעתך? את חושבת שהם היו אומרים שאת חרוצה ויוזמת או שלדעתם את בת עשירים מפונקת שנמצאת בתפקיד רק בזכות שם המשפחה שלה?"

"כמו שכבר אמרתי, זה לא מה שאתה חושב."

"אז מה אני צריך לחשוב?"

אני נזכרת בשיחת הטלפון הבהולה מזואי. בסימני החבלות על עורה, שכבר התחילו להתנפח כשהגעתי, בזעם שחשתי כלפי הגבר שמסוגל לעשות את זה לאישה, ובתחנוניה שלא אספר על כך לאיש. אם אסביר לאבא שלי מדוע לא הגעתי לריאיון עם ונדי ויטקר, מעצבת האופנה שהחליטה לחשוף שערורייה רצינית בתחום, זה יציל אותי מזעמו, כך לפחות אני חושבת, אבל אני לא יכולה. הבטחתי לה וזה ממילא לא ישנה לו.

קוצר הרוח שלו אופף אותנו, ואני יודעת מניסיון שעדיף לשתוק. המילה האחרונה חייבת להיות שלו תמיד, אבל אני בכל זאת מדברת.

"אני יודעת שאתה לא מאמין לי שהלכתי כי מישהו היה צריך אותי. שכחתי הכול בזמן שטיפלתי במצב שנוצר, וכששמתי לב מה השעה, כבר היה מאוחר מדי. ואני יכולה להגיד לך שהייתה לי סיבה טובה."

"ומה הסיבה?"

אני לא יודעת איך להסביר. "אסור לי להגיד." אני אומרת את המילים בשקט, בנחישות שהיא שילוב של תבוסה והתרסה.

הוא מהדק את שפתיו ונועץ בי את המבט הזה מעל לאצבעותיו השלובות.

"פישלתי. אין לי תירוץ."

"תודה. את יודעת מה אני חושב על תירוצים קטנוניים."

"אני יודעת, ואני גם יודעת שאתה אוהב את החברה. גם אני אוהבת אותה. עיתונאות ועריכה הם האהבה הגדולה שלי, והזכות לנהל מגזין היא הכול בשבילי."

הוא מסתכל עליי בפקפוק. "באמת? או שזאת רק גחמה חולפת ברכבת האקספרס ששמה סידני תורנטון, עד שתמצאי את המי-יודע-מה הבא שלך בתחנה הבאה?"

"זה לא הוגן," אני אומרת, אבל יודעת שלא עשיתי שום דבר שיפריך את התאוריה שלו. כל הטיסות של הרגע האחרון והאובססיות המתחלפות שלי. מנהגי להתחיל תחביב או שיגעון חדש בהתלהבות ואז לזנוח אותו כשמשהו חדש נקרה בדרכי.

"אם היית יכולה לבחור את תפקיד החלומות שלך בחברה, מה הוא היה?"

השאלה מפתיעה אותי לגמרי. "מה זאת אומרת?"

"יש לנו עשרה כתבי עת. אם היית יכולה לבחור את המגזין ואת התפקיד בו, מה זה היה?"

זו שאלה מכשילה?

"למה?" אני קמה והולכת לקיר החלונות שממנו אפשר לראות את קו הרקיע של סן פרנסיסקו ואת העמק.

"תזרמי איתי." הכיסא שלו חורק, ואני יודעת שהוא הסתובב ומסתכל עליי. "אם אני אדע מהם היעדים שלך, אולי אוכל לעזור לך להגיע אליהם."

"עורכת ראשית של אוֹט. אין שאלה בכלל." אני חושבת על כל השנים שבהן דמיינתי מה אעשה עם המגזין הזה יום אחד. על הרעיונות המקוריים שעלו לי. זוויות חדשות לכתבות ממוחזרות שהתפרסמו פעמים רבות. דמיינתי את עצמי עושה מתיחת פנים מרעננת למגזין שהיה בגדר מוסד ידוע בזמנו, ודועך כעת לאיטו עם נתוני המכירות המידרדרים בעידן גוויעת הדפוס.

"למה?"

"כי זה תפקיד שישלב את שתי האהבות שלי – אופנה ולדבר על אופנה עם אנשים שאוהבים את זה כמוני." אני מסתובבת אליו, כדי שיראה על פניי שאני רצינית. "ולפקח על הניסוח המושלם של סיפורים כאלה... כאילו, יותר מזה אני לא יכולה לבקש."

הוא ממשיך לנעוץ בי את מבטו החודר, מנסה להחליט אם להאמין לי או לא. את העין הביקורתית הרווחתי ביושר – זה ברור לי. אבל זה לא אומר שקל לי לעמוד כאן בלי להתפתל.

"ומה יהיה התפקיד שהכי פחות תרצי?"

תיזהרי, סיד. הוא זומם משהו.

"כל עוד אני לומדת דברים חדשים וצוברת ניסיון שיום אחד יאפשר לי להיות העורכת הראשית כמו שאני חולמת, אני אשמח לעבוד בכל מקום בתעשייה."

"אימא הייתה קונה את זה. אבל לי את נשמעת מתוסרטת מדי. התשובה שלך מושלמת מדי. אל תנסי לעבוד עליי, סידני." שוב, הוא מצמיד את כריות אצבעותיו אלה לאלה ונשען לאחור, מתרווח בכיסאו כהרגלו כשהוא שקוע במחשבות. "ההתלבטות שלי פה מגיעה מכמה כיוונים."

התלבטויות הן אף פעם לא משהו טוב אצל אבא שלי.

"מה למשל?" איך זה שאני בת עשרים ושמונה ועדיין נלחצת ככה מאבא שלי?

"קודם כול, אני כועס על עצמי שנתתי לך לחשוב שכפית הכסף שנולדת איתה תישאר בפה שלך בלי שתצטרכי להרוויח אותה." אני בולעת את רוקי והוא נאנח. "את עושה עבודה מצוינת כשאת משקיעה מעצמך. עבודה נהדרת, אפילו. יש לך כישרון מלידה לזהות למה הקוראים יתחברו, הרעיונות שלך חדשניים, הזוויות שלך מרעננות."

"אבל..."

"אבל את מפספסת את התמונה הגדולה, ואני אשם בזה."

אני מנידה את ראשי בתמיהה, מנסה לעקוב אחרי קו המחשבה שלו, אבל הוא מרים את ידו לסמן לי שהוא לא סיים. "את יודעת שאת גאוותי ובבת עיני. אבל עשיתי לך שירות דוב. נתתי לך לחשוב שהעבודה שלך אצלנו היא נתון. שאת לא צריכה להתנהג באחריות כי השם שלך הוא תורנטון."

"אני יודעת את זה. אף פעם לא הנחתי – "

"אף פעם לא הנחת, אבל עדיין, אף פעם לא היית צריכה לחפש עבודה מחוץ לתורנטון הוצאה לאור. אז תעני על השאלה ששאלתי. אם היית צריכה לבחור את המגזין שהכי לא היית רוצה לעבוד בו, מה הוא היה?"

שיט.

"די אבא, אתה מכיר אותי."

"אז... מה? לא שום דבר לילדים. לא למשפחה?"

"רק לא שום דבר ביתי," אני מסיימת במקומו, והוא צוחק.

"אה, נכון. שכחתי. האישה שמתכוונת לטוס להנאתה בין יעדים בעולם הרחב בלי לעשות ילד שיקרקע אותה."

"זה נשמע אכזרי איך שאתה מנסח את זה. אבל זה לא דבר רע לדעת מה את רוצה ולא להיכנע למוסכמות חברתיות על מה אישה אמורה לרצות או לא לרצות."

"רק מה שבסטייל מקובל עלייך. וזה לא כולל עניינים ביתיים, נכון?"

"זה לא מה שהתכוונתי. פשוט... אני לא מבינה בדברים האלה – אימהות וילדים – הם הכי לא על הכוונת שלי, וזה יקשה עליי לתרום למגזין שזה המוקד שלו."

הוא לועס את לחיו בשתיקה. "יש לנו בהנהלה דיבורים על סגירת שניים או שלושה מגזינים."

"למה?"

"ירידה בתפוצה."

"אבל יש ירידה כוללת בתפוצת דפוס בעידן הדיגיטלי, לא?"

"יש." הוא מהנהן במרץ. "אבל במקרים שציינתי קיימת ירידה גם במנויים לאתר ובמספר הכניסות. מתוך שלושת הכותרים, יש אחד מסוים שאני רוצה במיוחד להציל. הוא אחד מהפרויקטים הראשונים שלי, ויש לו ערך סנטימנטלי בשבילי."

"אוקיי..." הכותרים השונים של ההוצאה לאור שלנו רצים לי בראש, ואני מנסה לנחש למי מהם הוא מתכוון, אבל אין לי מושג.

"כדי להציל אותו אני צריך להעצים את הנוכחות האינטרנטית שלו. אני רוצה יותר כניסות, יותר דיבור עליו... יותר עיסוק ברשתות חברתיות. להוסיף זווית רעננה שתמשוך קוראים חדשים ותביא יותר מפרסמים."

"אוקיי," אני אומרת שוב, קצת יותר בשקט הפעם.

"אני חושב שהתפקיד הזה יושב עלייך בול."

"מה זאת אומרת?"

בחיי שבדרך כלל אני יותר אינטליגנטית ממה שאני נשמעת כרגע, אבל אני עומדת פה מול אבא שלי ומרגישה כמו ביום הדין. אם זה מגזין שהתפוצה שלו בירידה, זה בטח לא משהו שמושך אותי.

איך דפקתי את עצמי עכשיו.

הוא רואה את הבעת פניי ומזכיר לי, "אם את באמת רוצה את התפקיד באוט, את תעשי בשבילו הכול, לא?"

"ברור."

"ואפילו תמצאי דרך להציל את משפחה מודרנית כדי להוכיח שאת ראויה לתפקיד?"

"משפחה מודרנית? המגזין עם הכתבות על מה נכין לארוחת ערב ואיך נלמד את ילדינו להתנהג יפה, או מלאכת יד לחופשת הקיץ?" אני נשמעת רגועה אבל בתוכי מתכווצת ברתיעה אוטומטית מהירידה האדירה במעמדי.

"כן, דברים ביתיים." החיוך שלו רחב ולא עושה הנחות.

זה מבחן.

הוא בוחן את תגובתי, מחכה לדחייה על הסף שאני מסרבת לתת לו. עניינים ביתיים – אימהות, הורות, ילדים בכללי – הם נושא שאני לא יודעת עליו שום דבר. יותר נכון, אני יודעת הרבה על הדברים האלה, אבל הם כל-כך לא קשורים לחיים שלי כרגע שממש קשה לי לבלוע את הרעיון. אני יודעת לזייף לא רע, אבל לנחות פתאום במקום כזה ולהתחיל לעבוד לצד האנשים במערכת ועוד להצליח בזה? משימה קשה.

אבל עורכת ראשית של אוט?

וואו.

"אני לא יכולה פשוט להיכנס יום אחד ולהתחיל לנהל מגזין."

"את כבר דוחה את הרעיון הזה כי תצטרכי לעבוד קשה?"

"זה לא מה שהתכוונתי." אני נאנחת בתסכול. "אני מתכוונת, להיכנס בלי שום רקע – "

"תירגעי, סיד." הוא צוחק אבל אני לא חושבת שזה מצחיק בכלל. "אני לא מצפה שתיכנסי ותתחילי לנהל הכול. למשפחה מודרנית כבר יש עורכת ראשית מוכשרת וקשוחה, ריסה פייטל."

"מעולה," אני מסננת בחיוך מלאכותי. אני כבר קולטת שהיא עומדת למרר לי את החיים בכל מיני דרכים.

"זה באמת יהיה מעולה. היא יכולה ללמד אותך הרבה, אבל הפוקוס העיקרי שלך יהיה לשדרג את מרכיב האינטרנט של המגזין. יש מיליון דרכים שונות וחדשניות למשוך קוראים חדשים ולשפר את הפרסום. תפקידך הוא למצוא את הדרך ולהטמיע אותה. ומה שלא תעשי, אני צריך לראות עלייה בתפוצה."

אני חושבת על משרדי משפחה מודרנית בסאניוויל, העיר הקטנה שגדלתי בה. על כך שאצטרך לעזוב את הדירה המטופחת שלי בגורד שחקים עם הנוף לדאון טאון של סן פרנסיסקו. אני חושבת על חברתי הטובה זואי, ועל כך שאיאלץ לעזוב אותה אחרי כל מה שקרה. היא אומרת שהיא בסדר עכשיו, וברור שהיא תגיד את זה שוב כשאספר לה שאני צריכה לעזוב. אבל אין מצב שלא אדאג לה או למה שיקרה לה עם הזבל הזה שהיא נשבעה לא לחזור אליו כשלא אהיה שם.

ואני חושבת על כך שאני צריכה לעזוב הכול לתקופה מסוימת כדי לרַצות את אבי וללמוד את הלקח שהוא מנסה ללמד אותי.

הנחישות בקולי מתחילה לדעוך. "אני לא יודעת שום דבר על – "

"ולפני שאת נותנת לי תשובה, אקדים ואומר שזה לא אוטומטי. זה לא שאת עושה את זה ואחר כך פשוט נכנסת לנעלי העורכת באוט. ורוניקה יוצאת לפנסיה בסוף השנה הבאה. זה נותן לך חצי שנה לעשות מהפכה במשפחה מודרנית ועוד חצי שנה עד שנה ללמוד את מה שאת צריכה לקראת התפקיד."

"אז אם אני אוכיח את עצמי, לך ולוורוניקה, התפקיד שלי, כן?"

"כן."

"אני מניחה שאתה מצפה שאתחיל מייד?"

חיוכו הדק כבר מבטל את התוכניות שלי לנסוע לסנטה ברברה בסוף החודש. ואני מחכה לזה כבר שבועות. "ודאי. זמן שווה כסף." אחרי מבט מהיר ביומן הוא אומר, "את יכולה לנסוע עם החברים שלך, כל עוד ברור לך שאת תעבדי על זה כל יום עד אז, ויום אחרי שאת חוזרת מהחופשה את כבר בסאניוויל, להתנסות מעשית. את אמורה להספיק הרבה בחודש, כך שכשתגיעי לשם כבר תהיי לגמרי בעניינים."

"טוב." אני הודפת את גל הדמעות שמתחיל לצרוב. האם בא לי לבכות כי אני יודעת שהוא נוהג בי במעט חסד עכשיו רק כדי לתקוף בלי שום רחמים בהמשך? או כי זה אבא שלי ואני לא אוהבת להרגיש שאכזבתי אותו?

"אני רציני לגמרי בעניין הזה, סיד."

"אני יודעת." אני בקושי מצליחה להוציא את המילים.

"ואל תצפי לקבלת פנים חמה." אני בטוחה שראיתי ניצוץ של הנאה נדלק לרגע בעיניו. "הם יחשבו שאת שם כדי לרגל ולדווח לי. הם כבר לחוצים בגלל השמועות על סגירת המגזין וגל פיטורים."

"מקסים." ופתאום אני חושבת על משהו. "מה עם הצוות הנוכחי? אין שם אף אחד שיכול לעשות את התפקיד הזה? הם לא יכעסו עליי שאני לוקחת להם את העבודה?"

"זה יהיה המבחן הראשון שלך בניהול. איך להתנהל מול אנשים, איך לעשות את זה עם טקט ועם לב ולהרוויח את הכבוד שלהם."

"אה." התרגשות מפרפרת בבטני. מהסוג שמצמררת את העור ומכניסה לראש מחשבות שאת רוצה לקוות שהן אמיתיות אבל חוששת שלא.

"סיד?"

אני נשלפת מהמחשבה ורואה שאבא שלי מסתכל עליי ומחכה לתשובה.

"סגור."

"בלי היסוסים? בלי, 'לא בא לי לעבור מהעיר?' בלי, 'אבל אין קניונים בסאניוויל'?"

עכשיו הוא כבר סתם מגעיל אליי.

"בלי היסוסים."

"אל תאכזבי אותי."

"מבטיחה."