גיבורי האולימפוס 2: בן נפטון

 I פרסי

הנשים עם שיער הנחשים התחילו לעלות לפרסי על העצבים.

הן היו אמורות למות לפני שלושה ימים ב"מחסן המציאות" בנאפָּה, כשהפיל עליהן ארגז כדורי באולינג. הן היו אמורות למות לפני יומיים במַרְטינֶז, כשדרס אותן בניידת משטרה. הן בהחלט היו אמורות למות הבוקר בפארק טילְדֶן, כשכרת להן את הראשים.

לא משנה כמה פעמים הרג אותן וראה אותן מתפוררות לאבק, כל פעם הן פשוט התגבשו מחדש כמו כדורי אבק גדולים ומרושעים. ובכל פעם הן השיגו אותו מחדש.

הוא הגיע לראש הגבעה ועצר להסדיר את הנשימה. כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהרג אותן? אולי שעתיים. הוא עוד לא הצליח להרוג אותן למשך יותר משעתיים.

במהלך הימים האחרונים הוא בקושי ישן. הוא אכל מה שהצליח לחטוף — סוכריות גומי ממכונת חטיפים, בייגלים ישנים, אפילו בוריטו מרשת "מֶקסי כאן", שפל אישי חדש. הבגדים שלו היו קרועים, שרופים ומטונפים מרפש מפלצות.

הוא הצליח לשרוד עד עכשיו רק כי שתי הנשים עם שיער הנחשים — הן קראו לעצמן גוֹרְגוֹנוֹת — כנראה לא היו מסוגלות אף הן להרוג אותו. הטפרים שלהן לא חדרו את העור שלו. השיניים שלהן נשברו כשניסו לנשוך אותו. אבל פרסי ידע שהוא לא יוכל להמשיך ככה לאורך זמן. בקרוב מאוד הוא יתמוטט מרוב תשישות, ואז — גם אם קשה להרוג אותו, היתה לו הרגשה שהגוֹרְגוֹנוֹת ימצאו דרך.

לאן לברוח?

הוא סרק את הסביבה. בנסיבות אחרות אולי היה נהנה מהנוף היפה. משמאלו נפרשו גבעות זהובות משובצות אגמים, יערות וכמה עדרי פרות. מימינו השתרעו מערבה אדמות השפלה של בֶּרְקְלי ושל אוֹקְלַנְד — לוח שחמט רחב ידיים של שכונות, עם כמה מיליון תושבים שמן הסתם יעדיפו לא להתחיל את הבוקר בהיתקלות עם שתי מפלצות וחצוי מטונף.

רחוק יותר מערבה, מפרץ סן פרנסיסקו בהק תחת אובך כסוף. מעבר לו, חומה של ערפל הסתירה את מרבית העיר סן פרנסיסקו, ורק ראשי גורדי השחקים והצריחים של גשר שער הזהב בצבצו ממנה.

עצב עמום העיק בחזה של פרסי. היתה לו הרגשה שכבר ביקר בסן פרנסיסקו בעבר. העיר היתה קשורה איכשהו באנבת' — האדם היחיד מעברו שהצליח לזכור. אבל הזיכרונות שלו ממנה היו מטושטשים עד תסכול. הזאבה הבטיחה שיזכה לראות אותה שוב ושהזיכרון שלו יחזור אליו — אם יצליח במסעו.

האם כדאי לו לנסות לחצות את השפלה?

זה היה מפתה. הוא הרגיש בעוצמת האוקיינוס ממש מעבר לאופק. מים תמיד אוששו אותו, ויותר מכול — מים מלוחים. הוא גילה את זה לפני יומיים, כשחנק מפלצת ים במֵצר קַרְקינֶס. אם יצליח להגיע למפרץ, ייתכן שיוכל להילחם בהן פעם אחת אחרונה. אולי אפילו יצליח להטביע את הגורגונות. אבל המרחק אל החוף הוא חמישה קילומטרים לפחות. כדי להגיע אליו הוא ייאלץ לחצות עיר שלמה.

היתה סיבה נוספת להיסוס שלו. הזאבה לוּפָּה לימדה אותו לחדד את החושים — לבטוח בתחושות הבטן שהובילו אותו דרומה. המכ"מ הפנימי שלו זמזם עכשיו כמו משוגע. יעד המסע שלו נמצא קרוב — ממש מתחת לכפות רגליו. אבל איך זה ייתכן? לא היה על ראש הגבעה דבר.

כיוון הרוח השתנה. לאפו של פרסי הגיע ריח חמוץ של זוחלים. מאה מטרים ממנו, במורד המדרון, משהו רשרש בין העצים — שבר ענפים, רמס עלים, לִחשש.

הגורגונות.

בפעם המיליון, פרסי קילל את חוש הריח המעולה שלהן. הן טענו שהן מסוגלות להריח אותו כי הוא חצוי — בן של אל רומי עתיק כלשהו. פרסי ניסה להתפלש בבוץ, לחצות נחלים זורמים, אפילו להחזיק בכיסים מטהרי אוויר כדי שיהיה לו ריח של מכונית חדשה; אבל מתברר שקשה להסוות צחנת חצוי.

הוא מיהר אל הצד המערבי של הפסגה. היה שם תלול מכדי לרדת. המדרון צנח עשרים וחמישה מטרים מטה, הישר אל גג בניין דירות שנבנה על צלע הגבעה. חמישה–עשר מטרים מתחת לבניין הגיח כביש מתוך בסיס הגבעה והתפתל לעבר ברקלי.

מעולה. הוא לא יכול לרדת מהגבעה. אין לו שום דרך מילוט.

הוא בהה בזרם המכוניות הנוסעות מערבה אל סן פרנסיסקו והצטער שאינו יושב באחת מהן. ואז הוא קלט שהכביש מגיח הישר מתוך הגבעה. כלומר, חייבת להיות כאן מנהרה... ממש מתחת לכפות הרגליים שלו.

המכ"מ הפנימי שלו התחיל להשתולל. הוא באמת הגיע למקום הנכון, פשוט גבוה מדי. הוא חייב לבדוק את המנהרה הזאת. הוא צריך למצוא דרך לרדת לכביש — ומהר.

פרסי הוריד את התרמיל שלו. הוא הצליח לאסוף הרבה ציוד ב"מחסן המציאות" בנָאפָּה: מכשיר ג'י–פי–אס נייד, סרט הדבקה חזק, מצית, סופר–גלו, בקבוק מים, שק שינה, כרית בצורת פנדה (כמו בפרסומת בערוץ הקניות) ואולר שוויצרי — פחות או יותר כל כלי שחצוי מודרני עשוי להזדקק לו. אבל לא היה לו דבר שיכול לשמש כמצנח או כמזחלת.

כך שעמדו בפניו שתי אפשרויות: לקפוץ עשרים וחמישה מטרים אל מותו, או להישאר כאן ולהילחם. שתי האפשרויות נשמעו גרועות למדי.

הוא קילל ושלף את העט מכיסו.

העט לא נראה מרשים במיוחד, סתם עט כדורי זול, אבל כשפרסי הסיר את המכסה, העט צמח לחרב ארד בוהקת. הלהב היה מאוזן באופן מושלם. הקת העטופה עור התאימה ליד שלו כאילו עוצבה אישית עבורו. לאורך ניצב החרב היתה חרוטה מילה ביוונית עתיקה, שמשום מה היתה מובנת לפרסי: אָנַקלוּסמוֹס — נחשול.

החרב היתה ברשותו כשהתעורר בלילה הראשון ההוא בבית הזאבים — כמה זמן עבר מאז, חודשיים? יותר? פרסי הפסיק לעקוב. הוא מצא את עצמו אז בחצר אחוזה שרופה באמצע היער, לבוש מכנסיים קצרים, חולצת טריקו כתומה ומחרוזת משרוך עור שעליו הושחלו כל מיני חרוזי חמר משונים. אנקלוסמוס היתה בידו, אבל לא היה לפרסי מושג איך הוא הגיע לשם, ורק מושג מעורפל מאוד מי הוא בכלל. הוא היה יחף, קפוא ומבולבל. ואז הגיעו הזאבים...

קול מוכר בקע ממש לצדו והחזיר אותו בבת אחת להווה: "הנה אתה!"

פרסי כשל לאחור להתרחק מהגורגונה וכמעט נפל משפת הגבעה.

זאת היתה המחייכת מבין השתיים — סתמו.

טוב, לא באמת קראו לה סתמו. נראה לפרסי שהוא דיסלקטי, כי בכל פעם שניסה לקרוא משהו המילים התבלבלו לו. בפעם הראשונה שראה את הגורגונה היא היתה מחופשת לעובדת של "מחסן המציאות", עם סיכה ירוקה גדולה שהיה כתוב עליה: שלום! קוראים לי סְתֶנוֹ, והוא חשב שכתוב שם סתמו.

היא עדיין לבשה את האפודה הירוקה של עובדת "מחסן המציאות" מעל שמלה פרחונית. ממבט בגוף שלה יכולת לחשוב שהיא סתם סבתא שמנמנה — עד שהסתכלת קצת יותר נמוך וקלטת שיש לה כפות רגליים של תרנגולת. או שהסתכלת קצת יותר גבוה וראית חטי ארד כמו של חזיר בר מבצבצים מזוויות הפה שלה. העיניים שלה בהקו באור אדום והשיער שלה היה קן רוחש של נחשים בצבע ירוק זוהר.

ומה היה הכי מחריד בה? שהיא עדיין החזיקה בידה מגש מתכת גדול עם דוגמיות טעימה חינם: מיני–נקניקיות במעטפת בצק מחברת "ביס בצ'יק". המגש היה מעוקם מכל הפעמים שפרסי הרג אותה, אבל הדוגמיות הקטנות שמרו על שלמותן. סְתֶנוֹ המשיכה לסחוב את המגש בכל רחבי קליפורניה כדי שתוכל להציע לפרסי חטיף טעים לפני שתהרוג אותו. פרסי לא ידע למה בדיוק היא עושה את זה, אבל הוא החליט שאם אי פעם יזדקק לשריון הוא יכין אותו מנקניקיות "ביס בצ'יק". הדברים האלה פשוט בלתי ניתנים להשמדה.

"תרצה לטעום?" שאלה סְתֶנוֹ.

פרסי הדף אותה עם החרב שלו. "איפה אחותך?"

"נו באמת, מספיק עם החרב," נזפה בו סְתֶנוֹ. "בטח כבר הבחנת שאפילו ארד שמימי אינו מסוגל להרוג אותנו לאורך זמן. קח ביס בצ'יק! זה במבצע השבוע, ולא הייתי רוצה להרוג אותך על קיבה ריקה."

"סְתֶנוֹ!" הגורגונה השנייה הופיע מימינו של פרסי במהירות כזאת שלא היה לו זמן להגיב. למרבה המזל היא היתה עסוקה מדי בשליחת מבטים זועמים אל אחותה ודי התעלמה ממנו. "אמרתי לך להתגנב אליו ולהרוג אותו!"

החיוך על פניה של סְתֶנוֹ התערער קצת. "אבל אֶאוּריאָלֶה... אני לא יכולה לתת לו דוגמית לפני זה?"

"לא, מטומטמת!" אֶאוּריאָלֶה הסתובבה אל פרסי וחשפה ניבים.

פרט לשיער שלה — קן של נחשים כתומים במקום ירוקים — היא נראתה כשכפול מדויק של אחותה. כולה היתה מעוטרת במדבקות של "50% הנחה": על האפודה הירוקה של "מחסן המציאות", על השמלה הפרחונית, אפילו על החטים שלה. על תווית השם שלה היה כתוב: שלום! קוראים לי מוּת, חצוי מתועב!

"הובלת אותנו במרדף ארוך, פרסי ג'קסון," אמרה אֶאוּריאָלֶה. "אבל כעת נלכדת, ואנו ננקום את נקמתנו!"

"נקניקיות ביס בצ'יק עולות רק שני דולר תשעים–ותשע," הוסיפה סְתֶנוֹ בניסיון לעזור. "מחלקת הקפואים, מעבר שלוש."

אֶאוּריאָלֶה נהמה בכעס. "סְתֶנוֹ, ‘מחסן המציאות' היה רק סיפור כיסוי! לגמרי שכחת מי את! עכשיו, הניחי את המגש המגוחך הזה ועזרי לי להרוג את החצוי. או אולי שכחת שהוא זה שאייד את מדוזה?"

פרסי נסוג צעד לאחור. חמישה–עשר סנטימטרים נוספים — והוא יצנח אל התהום. "תקשיבו, גבירותי, כבר דיברנו על זה. אני אפילו לא זוכר שהרגתי את מדוזה. אני לא זוכר שום דבר! אולי אפשר להכריז על שביתת נשק ולעבור לדון במבצעי השבוע?"

סְתֶנוֹ שלחה באחותה מבט מתחנחן, הישג מרשים כשיש לך חטי ארד ענקיים. "אפשר?"

"לא!" העיניים האדומות של אֶאוּריאָלֶה רשפו לעבר פרסי. "לא אכפת לי מה אתה זוכר, בנו של אל הים. אני מריחה את דמה של מדוזה עליך. הריח קלוש, כן — עברו כבר כמה שנים. אבל אתה היית האחרון שהביס אותה. היא עדיין לא חזרה מטרטרוס. זאת אשמתך!"

פרסי לא ממש הבין מה היא רוצה ממנו. כל העניין הזה של "למות ואז לחזור מטרטרוס" עשה לו כאב ראש. כמובן, הראש שלו כאב גם מהרעיון שעט כדורי יכול להפוך לחרב, או שמפלצות מסוגלות להסוות את עצמן באמצעות משהו שנקרא "ערפול", או שפרסי הוא הבן של אל תת–ימי מהעת העתיקה. אבל למרות הכול הוא האמין בזה. הזיכרון שלו נמחק, אבל הוא ידע שהוא חצוי, באותה ודאות שבה ידע ששמו הוא פרסי ג'קסון. מאז השיחה הראשונה ההיא עם לוּפָּה הזאבה, הוא קיבל כעובדה שהעולם הדפוק והמטורף הזה של אלים ומפלצות הוא מציאות החיים שלו. בגדול, די מכה.

"אולי נכריז על תיקו?" הוא אמר. "אני לא מסוגל להרוג אתכן. אתן לא מסוגלות להרוג אותי. אם אתן האחיות של מדוזה — כאילו, מדוזה המפורסמת שהפכה אנשים לאבן — לא הייתי אמור להתאבן כבר?"

"גיבורים!" אמרה אֶאוּריאָלֶה בגועל. "לא שוכחים לנו את זה אף פעם! ממש כמו אמא שלנו. ‘למה אתן לא מסוגלות להפוך אנשים לאבן? אחותכן מסוגלת להפוך אנשים לאבן.' טוב, צר לי מאוד לאכזב אותך, ילד! רק מדוזה קוללה כך. היא היתה המחרידה ביותר במשפחה. היא זכתה בכל הכיף!"

סְתֶנוֹ נראתה נעלבת. "אמא אמרה שאני הכי מחרידה."

"שקט!" אמרה אֶאוּריאָלֶה ברוגז. "באשר אליך, פרסי ג'קסון, נכון שאתה נושא את אות אכילס, ולכן מעט קשה יותר להרוג אותך. אך אל דאגה. אנחנו נמצא דרך."

"אות מה?"

"אכילס," אמרה סְתֶנוֹ בעליזות. "אח, הוא היה משגע! נטבל בנהר סטיקס כילד, אתה יודע, כך שכל גופו היה בלתי פגיע, מלבד נקודה קטנטנה בקרסול. זה מה שקרה גם לך, יקירי. מישהו טבל אותך כנראה בסטיקס והפך את העור שלך חסין כברזל. אך אל דאגה. לגיבורים כמוך יש תמיד נקודת תורפה. עלינו פשוט למצוא אותה, ואז נוכל להרוג אותך. נכון שזה יהיה נהדר? הנה, קח נקניקייה!"

פרסי ניסה לחשוב. הוא לא זכר שום טבילה בנהר סטיקס. מצד שני, הוא לא זכר כמעט שום דבר. הוא לא הרגיש שיש לו עור מברזל, אבל זה מסביר איך שרד את הגורגונות זמן רב כל כך.

אם יקפוץ מהגבעה... אולי הוא יישאר בחיים? הוא לא רצה להסתכן יותר מדי — עדיף למצוא משהו שיאט את הנפילה, או לרדת במזחלת, או...

הוא העיף מבט במגש הדוגמיות הגדול והכסוף של סְתֶנוֹ.

הממ...

"חזרת בך?" שאלה סְתֶנוֹ. "ילד חכם. הוספתי להן מעט דם גורגונות, כך שמותך יהיה מהיר וחסר כאבים."

הגרון של פרסי התכווץ. "הוספת מהדם שלך לנקניקיות?"

"רק קצת." סְתֶנוֹ חייכה. "שריטה קטנה בזרוע שלי, אבל מתוק מצדך לדאוג לי. דם מהצד הימני שלנו ירפא כל חולי, אבל דם מהצד השמאלי שלנו קטלני — "

"מטומטמת!" צווחה אֶאוּריאָלֶה. "את לא אמורה לגלות לו! הוא לא יאכל את הנקניקיות אחרי שאמרת לו שהן מורעלות!"

סְתֶנוֹ נראתה המומה. "באמת? אבל אמרתי שזה יהיה מהיר וחסר כאבים."

"לא חשוב!" הציפורניים של אֶאוּריאָלֶה התארכו לטפרים. "נהרוג אותו בדרך הקשה — פשוט נמשיך לשסף אותו עד שנמצא את נקודת התורפה. לאחר שנביס את פרסי ג'קסון, נהיה מפורסמות אפילו יותר ממדוזה! הפטרונית שלנו תגמול לנו בנדיבות!"

פרסי הידק את אחיזתו בחרב. הוא יצטרך לתזמן את זה בצורה מושלמת — כמה שניות של בלבול, לחטוף את המגש ביד שמאל...

העיקר שימשיכו לדבר, הוא חשב לעצמו.

"לפני שתקצצו אותי לחתיכות," אמר, "מי זאת הפטרונית הזאת שהזכרת?"

אֶאוּריאָלֶה נשפה בבוז. "האלה גאיה, כמובן! זאת אשר השיבה אותנו מאבדון! אתה תמות לפני שתזכה לפגוש אותה, אבל חבריך יסבלו בקרוב מחמת זעמה. ברגעים אלה ממש, צבאותיה צועדים דרומה. ביום ‘משתה פוֹרְטוּנָה' היא תתעורר, והחצויים יקוצצו כמו... כמו..."

"כמו המחירים שלנו ב'מחסן המציאות'!" הציעה סְתֶנוֹ.

"די!" אֶאוּריאָלֶה הסתערה על אחותה. פרסי קפץ על ההזדמנות. הוא חטף את המגש מסְתֶנוֹ, מפזר נקניקיות מורעלות לכל עבר, והצליף לעבר מותניה של אֶאוּריאָלֶה באנקלוסמוס, משסף אותה לשתיים.

הוא הניף את המגש, וסְתֶנוֹ מצאה את עצמה מביטה בבבואתה שלה במשטח השמנוני.

"מדוזה!" היא צרחה.

אחותה אֶאוּריאָלֶה התפוררה לאבק, אבל כבר עכשיו התחילה להתגבש שוב, כמו אשת שלג שקופאת מחדש.

"סְתֶנוֹ, מפגרת!" היא גרגרה מבעד לפרצופה העשוי–למחצה שהתרומם מתל האבק. "זאת ההשתקפות שלך! תפסי אותו!"

פרסי הלם במגש בראשה של סְתֶנוֹ והיא איבדה את ההכרה וצנחה על הקרקע.

הוא הצמיד את המגש לישבנו, נשא תפילה חרישית למי שזה לא יהיה מבין האלים הרומים שמופקד על תעלולי גלישה מטופשים, וזינק משפת הגבעה.