גיבורי האולימפוס 4: בית האדס

I הייזל

הייזל כמעט חטפה סלע בפרצוף במהלך ההתקפה השלישית. היא ניסתה לחדור במבטה את הערפל, ותהתה איך ייתכן שקשה כל כך לעבור מעל רכס הרים מטופש, כשלפתע צילצלה אזעקת הספינה.

"לשבור חזק שמאלה!" צעק ניקו מהתורן הקדמי של הספינה המעופפת.

ליאו סובב את ההגה בכוח. "ארגו 2" סטתה שמאלה, ומשוטי האוויר שיספו את העננים כמו שורות סכינים.

הייזל עשתה טעות והציצה מעבר למעקה. צורה עגולה וכהה הלכה והתקרבה לעברה. הייזל הספיקה לחשוב, למה הירח תוקף אותנו? ואז פלטה צעקה והשתטחה על הסיפון. הסלע הענקי חלף כה קרוב אליה, שהוא העיף לה את השיער מהפנים.

קראק!

התורן הקדמי קרס — המפרש, העמוד וניקו התרסקו כולם על הסיפון. הסלע, שגודלו היה כגודל משאית, המשיך לשייט הלאה אל הערפל כאילו הוא ממהר לפגישה חשובה במקום אחר.

"ניקו!" הייזל מיהרה אליו בעוד ליאו מיישר את הספינה.

"אני בסדר," מילמל ניקו ורגליו בעטו מעליו את קפלי המפרש.

הייזל עזרה לו לקום, והשניים כשלו יחד אל החרטום. הפעם הייזל נזהרה יותר כשהציצה מעבר לסיפון. העננים נחצו לרגע וחשפו את פסגת ההר שמתחתם: צריח סלע שחור שהזדקר מהמדרונות הירוקים כטחב. על הפסגה עמד אֵל הרים — ג'ייסון קרא להם נוּמינָה מוֹנְטָנוּם, או אוּרֵיאָה ביוונית. איך שלא תקראו להם, הם היו נבזיים.

כמו אלי ההרים הקודמים שנתקלו בהם, גם זה לבש טוניקה לבנה פשוטה שכיסתה עור מחוספס וכהה כמו בזלת. גובהו היה כשישה מטרים והוא היה שרירי מאוד, עם זקן לבן שופע, שיער מדובלל ומבט פראי בעיניים, כמו נזיר מטורף. הוא שאג משהו שהייזל לא הצליחה לפענח, אבל אין ספק שלא היתה זו קריאת ברכה. בידיו החשופות הוא עקר גוש סלע נוסף מההר שלו והתחיל לעצב אותו לצורת כדור.

אל ההר נבלע בערפל, אבל כאשר שאג שוב, נומינה אחרים ענו לו במרחק וקולותיהם הידהדו בעמקים.

"אלי סלעים מטומטמים!" צעק ליאו מההגה. "זאת הפעם השלישית שאני צריך להחליף את התורן! הם לא צומחים על עצים!"

המצח של ניקו התקמט. "תרנים עשויים מעצים."

"זאת לא הנקודה!" ליאו חטף את בקר ווי שהתאים לשימוש בספינה, וסובב אותו במעגל. במרחק כמה צעדים ממנו, דלת סתרים נפתחה בסיפון. תותח עשוי ארד שמימי הגיח ממנה. הייזל הספיקה לכסות את האוזניים לפני שהתותח ירה רסס של כעשרה כדורי מתכת אפופים אש ירוקה. דוקרנים הזדקרו מתוך הכדורים כמו להבי מסוק, והם עופפו אל לב הערפל.

רגע לאחר מכן נשמעה סדרה של פיצוצים על פני ההרים, ואחריה שאגות זעם של אלי הרים.

"הא!" צעק ליאו.

לרוע המזל, אם לשפוט על פי שתי ההיתקלויות האחרונות שלהם, נראה להייזל שהנשק החדש של ליאו רק יעצבן את הנומינה.

סלע נוסף חלף בשריקה ממש מימין לספינה.

ניקו צעק: "תוציא אותנו מכאן!"

ליאו מילמל הערה מעליבה כלשהי על הנומינה, אבל סובב את ההגה. המנועים זימזמו. חבלים קסומים הצליפו והתהדקו מכוח עצמם והספינה פנתה שמאלה. מהירותה של "ארגו 2" גברה והיא המשיכה בנסיגתה בכיוון צפון–מערב, כפי שעשתה זה יומיים.

הייזל לא נרגעה עד שהתרחקו מההרים. הערפל התפזר. מתחתיהם, אור השמש האיר את האזורים הכפריים של איטליה — גבעות ירוקות ורכות ושדות זהובים, שלא נראו שונים בהרבה מהנוף של צפון קליפורניה. הייזל כמעט היתה יכולה לדמיין שהיא מפליגה הביתה אל מחנה יופיטר.

המחשבה הכבידה על חזה. מחנה יופיטר היה ביתה תשעה חודשים בלבד, מאז שניקו החזיר אותה מהשאול. אבל היא התגעגעה אליו יותר מאשר לעיר הולדתה ניו אורלינס, ובהחלט יותר מאשר לאלסקה, שם מתה בשנת 1942.

היא התגעגעה לדרגש שלה במגורים של הקוהורטה החמישית. היא התגעגעה לארוחות ערב בחדר האוכל, עם רוחות סערה הנושאות צלחות לכל עבר ולגיונרים שמתבדחים על משחקי מלחמה. היא רצתה להתהלך ברחובות רומא החדשה יד ביד עם פרנק ז'אנג. לשם שינוי היא רצתה להרגיש כמו סתם נערה רגילה, עם חבר מתוק ואוהב.

ויותר מכול, היא רצתה להרגיש בטוחה. נמאס לה לפחד ולדאוג כל הזמן.

היא עמדה על הסיפון האחורי בעוד ניקו שולף רסיסי תורן מזרועותיו וליאו לוחץ על כפתורים בלוח הבקרה.

"טוב, זה הלך פשוט מ–עו–לה," אמר ליאו. "להעיר את האחרים?"

הייזל התפתתה לענות בחיוב, אבל חברי הצוות האחרים עמדו על המשמרת כל הלילה והיו זכאים למנוחה. כולם היו מותשים מההגנה על הספינה. נדמה שכל כמה שעות, מפלצת רומית אחרת מחליטה ש"ארגו 2" נראית כמו חטיף טעים.

כמה שבועות קודם לכן, הייזל לא היתה מאמינה שמישהו יהיה מסוגל לישון בזמן התקפת נומינה, אבל עכשיו היא דמיינה את חבריה נוחרים בשלווה מתחת לסיפון. בכל פעם שהיתה לה הזדמנות לקרוס, היא ישנה כאילו שקעה בתרדמת.

"הם צריכים מנוחה," היא אמרה עכשיו. "נצטרך למצוא דרך חלופית בעצמנו."

"הממ." ליאו הזעיף פנים אל הצג שלו. בחולצת העבודה הבלויה ובמכנסי הג'ינס המוכתמים בגריז, הוא נראה כאילו הפסיד בהיאבקות עם קטר.

מאז שחבריהם פרסי ואנבת' נפלו אל טרטרוס, ליאו עבד כמעט ללא הפסקה. הוא נראה כועס ומרוכז עוד יותר מהרגיל.

מצבו הדאיג את הייזל. אבל השינוי גם הקל עליה חלקית. בכל פעם שליאו חייך והתבדח, הוא הזכיר יותר מדי את סֶמי, סבא–רבא שלו... החבר הראשון של הייזל משנת 1942.

אוף, למה החיים שלה חייבים להיות כל כך מסובכים?

"דרך חלופית," רטן ליאו. "יש לך רעיון?"

על הצג שלו התנוססה מפה של איטליה. הרי האָפֶּנינים התמשכו צפונה ודרומה, לאורך מרכז המדינה שצורתה כמגף. נקודה ירוקה שייצגה את "ארגו 2" היבהבה בצד המערבי של הרכס, כמה מאות קילומטרים מצפון לרומא. דרכם היתה אמורה להיות פשוטה. הם רצו להגיע למקום בשם אֶפּירוּס ביוון, ולמצוא בו מקדש ישן בשם "בית האדס" (או פלוטו, כפי שכינו אותו הרומאים; או כפי שהייזל העדיפה להתייחס אליו, "האבא הנעדר הכי גרוע בעולם").

על מנת להגיע אל אפירוס היה עליהם לטוס היישר מזרחה — מעל לאפנינים ולים האַדְריאטי. אבל זה לא ממש הצליח. בכל פעם שניסו לחצות את עמוד השדרה של איטליה, אלי ההרים תקפו אותם.

ביומיים האחרונים הם ניסו לסטות צפונה בתקווה שימצאו מעבר בטוח, אך בינתיים ללא הצלחה. הנומינה מונטנום היו ילדי גאיה, האלה הכי פחות אהובה על הייזל, ולכן היו אויבים מאוד נחושים. "ארגו 2" לא היתה מסוגלת להתרומם לגובה שיאפשר לה לחמוק מהתקפותיהם; ולמרות כל הגנותיה, היא לא יכלה לחצות את הכס בלי שינפצו אותה לרסיסים.

"זה בגללנו," אמרה הייזל. "בגלל ניקו ובגללי. הנומינה מרגישים בנו."

היא העיפה מבט באחיה למחצה. מאז שהצילו אותו מהענקים הוא התחיל להתאושש, אבל עדיין היה רזה להחריד. מכנסי הג'ינס והחולצה השחורים שלו נתלו רפויים על גופו הכחוש. שערו הכהה מיסגר עיניים שקועות. עור הזית שלו הפך לבנבן–ירקרק חולני, כמו צבע של מוהל צמחים.

בשנות אדם הוא היה בקושי בן ארבע–עשרה, מבוגר בשנה בלבד מהייזל, אבל הסיפור שלו היה יותר מורכב מזה. בדומה להייזל, ניקו די אנג'לו היה חצוי מעידן אחר. הוא הקרין תחושה של עתיקוּת — עצב על כך שאינו שייך לעולם המודרני.

הייזל לא הכירה אותו זמן רב, אבל הבינה את העצב שלו, אפילו חלקה אותו. רק לעתים נדירות היו לילדי האדס (או פלוטו — לא משנה) חיים מאושרים. ואם לשפוט על פי מה שניקו סיפר לה בערב הקודם, האתגר הגדול ביותר של חייהם ממתין להם בבית האדס — והוא התחנן בפניה שלא תגלה אותו לאחרים.

ניקו לפת את קת החרב שלו העשויה ברזל סטיגאי. "רוחות האדמה אינן אוהבות את ילדי השאול. זה נכון. הם לא צריכים לחפור תירוצים כדי לשנוא אותנו — השאול הוא זה שמתחפר בתוך האדמה. אבל אני חושב שהנומינה היו מרגישים בספינה בכל מקרה. אנחנו נושאים איתנו את אתנה פַּרְתֶנוֹס. הדבר הזה הוא כמו זרקור של אנרגיית קסם."

צמרמורת עברה בהייזל כשחשבה על הפסל הענקי הממלא את רוב החלל בבטן הספינה. הם הקריבו הרבה כל כך כדי להציל את הפסל מהמערה שמתחת לרומא; אבל לא היה להם שמץ של מושג מה לעשות בו. עד כה נראה שהוא משמש אך ורק על מנת להודיע לכל מפלצת בסביבה שהם מתקרבים.

ליאו העביר אצבע במורד מפת איטליה. "אז אי אפשר לחצות את ההרים. הבעיה היא שהם מתמשכים למרחק גדול מאוד דרומה וצפונה."

"אנחנו יכולים לעבור בדרך הים," הציעה הייזל. "להפליג סביב הקצה הדרומי של איטליה."

"זה עיקוף גדול," אמר ניקו. "וחוץ מזה, חסר לנו..." הקול שלו נשבר. "אתם יודעים... המומחה שלנו לענייני הים, פרסי."

השם נותר תלוי באוויר כמו סערה מתקרבת.

פרסי ג'קסון בן פוסידון... ככל הנראה החצוי הנערץ ביותר על הייזל. הוא הציל את חייה פעמים רבות מספור במסע שלהם לאלסקה; אבל כשנזקק לעזרתה של הייזל ברומא, היא הכזיבה. היא צפתה חסרת אונים בו ובאנבת' צוללים אל התהום.

הייזל נשמה נשימה עמוקה. פרסי ואנבת' עדיין בחיים. היא ידעה זאת בלבה. היא עדיין יכולה לעזור להם אם רק תגיע אל בית האדס, אם רק תצא בחיים מהאתגר שניקו הזהיר אותה לגביו...

"אז אולי נמשיך צפונה?" שאלה. "חייב להיות מעבר בהרים, או משהו."

ליאו התעסק בכדור ארכימדס העשוי ארד שהתקין על לוח הבקרה — הצעצוע החדש והמסוכן שלו. בכל פעם שהייזל הסתכלה על הכדור הזה, הפה שלה התייבש פתאום. היא חששה שליאו יסובב את מעגלי הכדור בצירוף לא נכון ובטעות יעיף את כולם מהסיפון, או יפוצץ את הספינה, או יהפוך את "ארגו 2" לטוסטר ענק.

אבל המזל שיחק להם. עדשת מצלמה ביצבצה מהכדור והוא הקרין על לוח הבקרה תמונה תלת ממדית של הרי האפנינים.

"לא יודע." ליאו בחן את ההולוגרמה. "אני לא רואה שום מעבר מוצלח מצפון. אבל אני מעדיף את זה מאשר לחזור דרומה. נמאס לי מרומא."

איש לא התווכח איתו. הביקור ברומא לא היה חוויה נעימה.

"מה שלא נעשה," אמר ניקו, "אנחנו חייבים למהר. כל יום שאנבת' ופרסי נמצאים בטרטרוס..."

לא היה צורך שישלים את המשפט. הם חייבים לקוות שפרסי ואנבת' ישרדו די זמן על מנת למצוא את שערי המוות מהצד של טרטרוס. ואז, בהנחה ש"ארגו 2" תוכל להגיע אל בית האדס, אולי תצליח הקבוצה לפתוח את הדלתות מהצד של בני התמותה, להציל את פרסי ואנבת', ולסתום את הכניסה כך שכוחותיה של גאיה לא יוכלו להתגשם שוב ושוב בעולם בני האדם.

כן... מה כבר יכול להשתבש בתוכנית פשוטה כזאת.

ניקו הזעיף פנים אל נוף איטליה שמתחתם. "אולי כדאי שנעיר את האחרים. ההחלטה הזאת תשפיע על כולם."

"לא," אמרה הייזל. "אנחנו נמצא פתרון."

היא לא ידעה למה זה חשוב לה כל כך, אבל מאז שיצאו מרומא הגיבוש של הצוות החל להיפרם. דווקא כשהתחילו ללמוד לעבוד בשיתוף פעולה, פתאום, בום... שני חברי הצוות החשובים ביותר נפלו אל טרטרוס. פרסי היה הגורם המלכד ביניהם. הוא החדיר בהם ביטחון כשהפליגו על פני האוקיינוס האטלנטי לעבר הים התיכון. אשר לאנבת' — אף שלא נבחרה רשמית, היא היתה מנהיגת המסע. היא הצילה את אתנה פרתנוס פחות או יותר בכוחות עצמה. היא היתה החכמה ביותר מבין השבעה, זאת שבידיה כל התשובות.

אם הייזל תעיר את שאר חברי הצוות בכל פעם שייתקלו בבעיה, הם רק יחזרו להתווכח והייאוש שלהם יגבר.

היא חייבת לפעול, להיות ראויה למאמציהם של פרסי ואנבת'. היא חייבת לתפוס יוזמה. אסור לה להאמין שתפקידה במסע הזה יסתכם בדבר שמפניו הזהיר אותה ניקו — הסרת המכשול הממתין להם בבית האדס. היא דחקה מעליה את המחשבה.

"אנחנו צריכים לחשוב בצורה יצירתית," אמרה. "למצוא דרך אחרת לחצות את ההרים, או להסתיר את עצמנו מהנומינה."

ניקו נאנח. "לו הייתי לבדי, הייתי יכול לערוך את המסע בצללים. אבל זה לא יעבוד עם ספינה שלמה. ובכנות, אני לא בטוח שבמצבי הנוכחי אני מסוגל להעביר אפילו את עצמי."

"אולי אני אצליח ליצור לנו הסוואה," אמר ליאו. "למשל מסך עשן שיסתיר אותנו בעננים." הוא לא נשמע נלהב במיוחד.

הייזל בהתה בנוף הכפרי שחלף למטה וחשבה על מה שמסתתר מתחתיו — ממלכת אביה, אדון השאול. היא פגשה את פלוטו פעם אחת בלבד, ובשעתו אפילו לא ידעה מי הוא. היא בהחלט לא ציפתה לעזרה ממנו — לא כשהיתה בחיים בפעם הראשונה, לא בזמן שהותה כרוח בשאול, ולא מאז שניקו החזיר אותה אל עולם החיים.

המשרת של אבא שלה, תַנַטוֹס אל המוות, רמז שייתכן שפלוטו רק מועיל להייזל בכך שהוא מתעלם ממנה. אחרי הכול, היא לא אמורה להיות בחיים. אם פלוטו יבחין בה, ייתכן שייאלץ להחזיר אותה אל ארץ המתים.

כך שלפנות לעזרתו של פלוטו יהיה רעיון גרוע מאוד. מצד שני...

בבקשה, אבא, היא מצאה את עצמה מתפללת. אני חייבת למצוא דרך אל המקדש שלך ביוון — בית האדס. אם אתה שם למטה, תראה לי מה לעשות.

הרחק באופק, הבהוב תנועה לכד את תשומת לבה — משהו קטן ריחף על פני השדות במהירות מדהימה, והותיר מאחוריו שובל אדים כמו מטוס.

הייזל לא האמינה למראה עיניה. היא לא העזה לפתח ציפיות, אבל זה מוכרח להיות... "אָרֵיוֹן."

"מה?" שאל ניקו.

ליאו קרא קריאת שמחה כשענן האבק התקרב. "זה הסוס שלה, אחי! פיספסת את כל החלק הזה. לא ראינו אותו מאז שהיינו בקנזס!"

הייזל צחקה — הצחוק הראשון שלה זה ימים. היא כל כך שמחה לראות את ידידה הוותיק.

בערך קילומטר וחצי צפונה מהם, הנקודה הצהבהבה הקטנה הקיפה גבעה ועצרה בפסגתה. היה קשה לראות בבירור, אבל הסוס התרומם על רגליו האחוריות וצהל, והצליל נישא עד "ארגו 2". להייזל לא היה ספק — זה אריון.

"אנחנו חייבים לפגוש אותו," אמרה. "הוא בא לעזור."

"כן, בסדר." ליאו גירד בראשו. "אבל, אה, אמרנו שלא ננחת יותר על הקרקע, זוכרת? את יודעת, גאיה שרוצה להשמיד אותנו וכל זה."

"רק תקרב אותי אליו, ואני ארד בסולם החבלים." לבה של הייזל פעם בכוח. "אני חושבת שאריון רוצה לומר לי משהו."