0
0 הצבעות
4

גלגולי האהבה

אליס מונרו

 42.00

תקציר

“כל כך קשה לי להאמין שהמצאתי את זה. זה נראה אמיתי כל כך, עד שזה אכן אמיתי.”
קובץ סיפורים נוסף פרי עטה של אמנית הפרוזה מהמוערכות בעולם, המשרטט כרוניקה רגישה ורחומה של זמננו. מונרו מובילה אותנו אל הפינות האינטימיות ביותר של חיי השגרה הפשוטים, ושם חושפת מי אנחנו באמת, אילו בחירות אנו עושים בחיינו, ומה ניסיון החוויה שלנו באהבה.

קוראים כותבים (4)

  1. שולי

    גלגולי אהבה

    וואו. ספר נפלא. קובץ סיפורים נוסף פרי עטה של אמנית הפרוזה מהמוערכות בעולם, המשרטט כרוניקה רגישה ורחומה של זמננו. מונרו מובילה אותנו אל הפינות האינטימיות ביותר של חיי השגרה הפשוטים, ושם חושפת מי אנחנו באמת, אילו בחירות אנו עושים בחיינו, ומה ניסיון החוויה שלנו באהבה.

  2. רלה

    גלגולי האהבה

    “אליס מונרו היא אמנית הסיפור הקצר המודרני… והיא טיפחה אותו לכלל שלמות… מונרו משרטטת דיוקנים מופלאים של ההוויה האנושית ומעלה שאלות קיומיות דרך תיאורי היומיום שלנו… אנשים קטנים, רגשות גדולים.”

  3. לימור

    גלגולי אהבה

    איזה ספר נפלא ונהדר, מדובר במקבץ של סיפורים קצרים
    כתוב בצורה יפה מאוד ומעוררת הרשאה. נהנתי מאוד לקרוא.

  4. איריס

    גלגולי האהבה

    חזרה לספר מספריה של אליס מנרו, גם כזה שנכתב לפני שנים רבות (וזכייתה בפרס הביאה ל”מפעל” תרגום של כתביה בכלל, כולל כריכות קשות ומהודרות), היא תמיד חגיגה. מנרו, אמנית הסיפור הקצר, מצליחה להביא פעם אחר פעם סיפורים קצרים, מתומצתים, ועם זאת רחבי יריעה המציירים בפני הקורא/ת עולם ומלואו של כל אחד ובעיקר אחת מגיבוריה.

    מנרו כותבת על אנשים ובעיקר על נשים מן הפריפריה, מן המקומות הרחוקים והנידחים ביותר, לעתים משולי החברה. תושבי ותושבות עיירות קטנות ומרוחקות, סְפַר כמעט או לא כמעט, וכל אחד ואחת מהם, זוכה לזרקור על חייו / חייה, המאיר אותם לפתע ומגלה מכמנים נסתרים.

    מרייטה, אמה של המספרת בסיפור “גלגולי אהבה”, הראשון בספר, וזה שנתן לו את שמו, מתה. ממש בתחילת הסיפור. ואחר כך מתגלגלים הזכרונות לימי ילדותה ונערותה, אמה הדכאונית, השכנים שידעו לטפל בה כשכל או רוב עולמה חרב. אביה שנטש, אחותה למחצה שהקשר עמה התקיים לאורך זמן, באופן רופף.

    “… יש נשים כאלה שמוכרחות לפרוץ מתוך המעטפת הנשית שלהן בגיל הזה, לנפנף בשומנים או בכחישות לא מהוגנת, להתהדר ביבלות ובשער פנים, לסרב לכסות רגליים חיוורות ועטורות ורידים, כמעט לשמוח עליהן, כאילו זה מה שרצו לעשות כל הזמן. שונאות-גברים מבטן ומלידה. בימינו, אסור לומר דברים כאלה בקול רם.” (עמ’ 40, בתוך: “גלגולי האהבה”)

    סטיב גולי היה רק ילד כשטבע ומת. ילד שאמו נטשה, והוא נשאר רק עם אביו. אביו לא בדיוק גידל אותו, משום שהתפקיד הזה הוא בדרך כלל של האמהות. הם חיו במין מגורים משותפים, האב והבן. אבל לא היה מי שבאמת ידאג. מי שידע להגיד מה מותר ומה אסור. להזהיר מפני סכנות.

    “..(ו)החיים שלהם התנהלו באורח דומה; כלומר נאותים רק במידה שהרחיקה מהם את גורמי הרווחה. הם לא אכלו ארוחות יחד או בישלו זה לזה, אבל היה אוכל. …” (עמ’ 98, בתוך: “מַיילס סיטי, מונטנה”)

    המוות של סטיב גולי התקבל על ידי עיירה שלמה במין השלמה; השלמה, כי ככה זה – ילדים, משהם נולדים, יכולים גם למות.

    “… הם נתנו את הסכמתם למוות של ילדים ולמוות שלי, לא באמצעות משהו שאמרו או חשבו אלא מעצם העובדה שעשו ילדים – הם עשו אותי. הם עשו אותי, ומשום כך המוות שלי – לא משנה כמה יתאבלו עלי, לא משנה כיצד ימשיכו בחייהם – יהיה בעיניהם אפשרי וטבעי בהחלט. …סטיב גולי טבע, אמרו אנשים, משום שהיה כמעט יתום, ומשום שנתנו לו להתרוצץ ללא השגחה. אילו הזהירו אותו די פעמים והטילו עליו מטלות וריסנו אותו… הוא לא היה טובע. הוא הוזנח, הוא היה חופשי ולכן טבע. …” (עמ’ 118, בתוך: “מַיילס סיטי, מונטנה”)

    ג’ס ומריבֶּת הן שתי חברות לכתה בבית הספר התיכון. חברות הכי טובות. כאלה שחולקות סודות משותפים, סיפורים סודיים רק שלהן. ג’ס מסייעת לפרנסת המשפחה בעבודה אצל משפחת קרַידֶרמן; גברת קרידרמן, בתו של אחד מעשירי העיירה, עכשיו בתחילת שנות הארבעים לחייה, הרה ללדת לראשונה, ומר קריידרמן, בן שלושים ושלוש, שאשתו קנתה לו עיתון כדי שיהיה לו מה לנהל.

    כמו נבואה המגשימה את עצמה, סוד שקרי של ג’ס הופך לאמת מאיימת. מאיימת ועצובה.

    “הוא מלטף את הרגל שלי דרך הכותנה הדקה. ‘את ילדה פזיזה, ג’סי. אסור לך להיכנס למקומות כאלה עם גברים רק כי הם ביקשו ממך. את לא צריכה להיות נכונה כל כך לתת להם לנשק אותך. אני חושב שיש לך דם חם, נכון? יש לך דם חם. את צריכה ללמוד כמה לקחים.'” (עמ’ 201, בתוך: “ג’ס ומריבֶּת”)

    “אמה של ויולט – דודה אַייבִי – ילדה שלושה בנים, שלושה עוללים קטנים ואיבדה אותם. אחר כך ילדה את שלוש הבנות. אולי כדי לנחם את עצמה על ביש המזל שכבר עבר עליה בפינה נידחת של העיירה סאות שרבּרוּק…” (עמ’ 227, בתוך: “משהו מוזר” חלק 1: “מכתבים אנונימיים”)

    כך נפתח הסיפור “משהו מוזר”. ויולט, האחות הגדולה, היוותה דוגמה וסמל, ומודל חיקוי לשתי אחיותיה הקטנות; אשה קטנה שכל משק הבית על כתפיה, משום שאמה לא ממש ידעה לתחזק את הבית, ואביה עסוק היה בתחזוקת המשק. ומשום שהיתה נערה חכמה יצאה ללמוד בעיר, כדי להיות מורה, ואף התארסה. אלא שאז התחילו להגיע מכתבי איום אל אביה.

    והכל התמוטט.

    אלה ועוד סיפורים. כל אחד ואחד מהם מגלה עולם ומלואו, כי כל אדם וכל אשה הם עולם ומלואו, וצריך רק לדעת לכתוב עליהם.

    מרתק.