גלגולי האהבה
קיבלתי שיחת טלפון בעבודה, והיא היתה מאבי. זה קרה זמן לא רב אחרי שהתגרשתי והתחלתי לעבוד במשרד התיווך. שני הבנים שלי היו בבית הספר. היה יום חם למדי בספטמבר.
אבי היה מנומס כל כך, אפילו בקרב המשפחה. הוא טרח לשאול אותי מה שלומי. גינוני כפר. גם אם מתקשרים להודיע שהבית שלך עולה באש, הם קודם ישאלו אותך מה שלומך.
"אני בסדר," אמרתי. "מה שלומך?"
"לא כל כך טוב, אני חושב," אמר אבי כדרכו תמיד — בנימה של התנצלות אך גם עם כבוד עצמי. "אני חושב שאמא שלך הלכה."
ידעתי ש"הלכה" פירושו "מתה". ידעתי את זה. אבל לרגע אחד ראיתי את אמי בכובע הקש השחור שלה מתרחקת בהמשך המשעול. ונדמה שהמילה "הלכה" חדורה כל כולה הקלה עצומה ואפילו התרגשות — כפי שחשים כשדלת נסגרת וביתך שב ושוקע לרגילוּתו ואתה מניח לעצמך להתרפות אל כל המרחב הפנוי סביבך. גם זה היה בקולו של אבי — מאחורי ההתנצלות, צליל משונה כמו של בליעת אוויר. אבל אמי לא היתה עול — היא לא היתה חולה אפילו יום אחד — ומותה לא הסב לאבי כל הקלה, אלא נפל עליו כמהלומה. הוא אף פעם לא התרגל לחיים לבד, לדבריו. הוא עבר לבית האבות המחוזי נֶטֶרפילד ברצון רב.
הוא סיפר לי שמצא את אמי על הספה במטבח כשחזר בצהריים. היא קטפה כמה עגבניות והניחה אותן להבשיל על אדן החלון; ואז ודאי חשה חולשה ונשכבה. כעת כשסיפר זאת קולו רעד — התפתל, כצפוי — בפליאתו. ראיתי בדמיוני את הספה, את שמיכת הטלאים הישנה שכיסתה עליה, ניצבת מתחת לטלפון.
"אז חשבתי שכדאי להתקשר אלייך," אמר אבי והמתין שאומר לו מה עליו לעשות כעת.
אמי כרעה על ברכיה בתפילה בצהריים, בערב והשכם בבוקר. היא פתחה כל יום בציות לרצונו של האל. כל ערב היא סיכמה את סך מעשיה, דבריה ומחשבותיה כדי לבחון כיצד הם מתיישבים איתו. אנשים חושבים שחיים כאלה הם קודרים, אבל הם מחמיצים את העיקר. ראשית, חיים כאלה לעולם אינם משמימים. ולכל דבר שקורה לך יש תכלית. אפילו כשצרות מייסרות אותך, ואתה חולה ועני ומכוער, עדיין עליך לשאת את נשמתך לאורך החיים האלה כמו אוצר על מגש. כשהיתה עולה במדרגות להתפלל אחרי ארוחת הצהריים, אמי שפעה מרץ וציפייה וחייכה מאוזן לאוזן.
היא נגאלה במפגש במחנה קיץ בגיל ארבע־עשרה. זה היה בקיץ שבו אמה — סבתי — מתה. במשך כמה שנים היא הלכה למפגשים עם רבים אחרים שנגאלו, כמה מהם נגאלו פעם אחר פעם, חוטאים ותיקים ונלהבים. היא ידעה לספר סיפורים על מה שהתרחש במפגשים האלה, השירים והקריאות והטירוף. היא סיפרה על זקן אחד שקם וצעק, "רד אלינו, אלוהים, רד אלינו עכשיו! רד דרך הגג, ואני אשלם על הרעפים!"
עד שהתחתנה כבר חזרה להיות רק אנגליקנית, אנגליקנית רצינית. היא היתה אז בת עשרים וחמש, ואבי בן שלושים ושמונה. זוג גבוה ונאה, רקדנים טובים, שחקני קלפים טובים, חברותיים. אבל אנשים רציניים — כך הייתי מנסה לתאר אותם. רציניים מהסוג שכבר קשה למצוא בימינו. אבי לא היה דתי כמו אמי. הוא היה אנגליקני, חבר במסדר אורנג', שמרן, משום שכך חונך להיות. הוא היה הבן שנשאר בחווה עם הוריו וטיפל בהם עד מותם. הוא פגש את אמי, הוא חיכה לה, הם התחתנו; הוא ראה את עצמו בר־מזל על שיש לו משפחה לפרנס. (יש לי שני אחים, והיתה לי אחות קטנה שמתה.) יש לי הרגשה שאבא שלי לא שכב עם אף אישה אחרת לפני אמי, ואף לא איתה עד שהתחתנו. והוא היה מוכרח לחכות, כי אמא שלי לא היתה מוכנה להתחתן לפני שתחזיר לאבא שלה כל סנט שהוציא עליה מאז שאמה מתה. היא תיעדה הכול — אוכל, ספרים, בגדים — כדי שתוכל להחזיר לו. כשהתחתנה לא היה לה שום חיסכון כפי שהיה למורות בדרך כלל, שום נדוניה, מצעים או כלים. אבי היה אומר בארשת נוגה מעושה שהוא קיווה למצוא אישה עם כסף בבנק. "אבל אם אתה לוקח את הכסף בבנק, אתה צריך לקחת את הפרצוף שבא איתו," הוא אמר, "ולפעמים זאת לא מציאה גדולה."
בבית שגרנו בו היו חדרים גדולים גבוהי־תקרות עם תריסים ירוקים כהים בחלונות. כשהתריסים היו מוגפים מפני השמש, אהבתי להזיז את ראשי כדי לראות את האור מבליח מבעד לחרירים ולחרכים. עוד דבר שאהבתי להביט בו היה כתמי הפיח מהארובה, ישנים או טריים, שיכולתי להפוך לחַיות, לפנים של אנשים, אפילו לערים רחוקות. סיפרתי לשני הבנים שלי על זה, ואבא שלהם, דן קייסי, אמר, "אתם מבינים, ההורים של אמא שלכם היו כל כך עניים, שהם לא יכלו להרשות לעצמם טלוויזיה, אז היו להם את הכתמים האלה בתקרה — אמא שלכם היתה צריכה להסתכל על כתמים בתקרה!" הוא תמיד אהב להקניט אותי על המחשבה שעוני הוא איזה עניין מרשים.
כשאבא שלי היה זקן מאוד, הבנתי שמפריע לו פחות שאנשים עושים דברים חדשים — למשל, אני כשהתגרשתי — ויותר שיש להם סיבות חדשות לעשות אותם.
תודה לאל שהוא מעולם לא נאלץ לשמוע על הקומונה.
"אלוהים אף פעם לא התכוון," הוא נהג לומר. כשישב עם יתר הזקנים בבית האבות במרפסת האפלולית הארוכה מאחורי שיחי הספיראה, הוא היה אומר שאלוהים לא התכוון שאנשים יסתובבו ברחבי המדינה על אופנועים ורכבי שלג. ושאלוהים לא התכוון שמדֵי אחיות יכללו מכנסיים. לאחיות לא היה אכפת כלל. הן קראו לו "חתיך" ואמרו לי שהוא זקן מתוק ממש, ג'נטלמן דתי ממש. הן התפעלו מהרעמה השחורה העבותה שנותרה על ראשו עד יומו האחרון. הן חפפו וסירקו אותה יפה, סילסלו את שערו הרטוב באצבעותיהן.
לפעמים הוא היה מדוכדך קמעה חרף הטיפול המסור שלהן. הוא רצה לחזור הביתה. הוא חשש לפרות, לגדרות, תהה מי קם מוקדם להדליק את האח. הבזקים ספורים של רשעות — ספורים מאוד. פעם הוא נעץ בי מבט ערמומי עוין כשנכנסתי; הוא אמר, "אני מופתע שעוד לא שחקת את כל העור בברכיים שלך."
צחקתי. שאלתי, "איך? בקרצוף רצפות?"
"בתפילות!" הוא אמר בקול שנשמע כמו יריקה.
הוא לא ידע עם מי הוא מדבר.
אני לא זוכרת את שערה של אמי אלא לבן. שערה הלבין בשנות העשרים לחייה, והיא לא שמרה אף קווצה משׂער נעוריה החום. הייתי מנסה לשדל אותה לספר איזה מין חום.
"כהה."
"כמו של בּרֶנט או כמו של דוֹלי?" אלה היו שני סוסי העבודה שלנו, צוות.
"אני לא יודעת. לא כמו שיער של סוס."
"כמו שוקולד?"
"משהו כזה."
"לא הצטערת כשהוא הלבין?"
"לא. שמחתי."
"למה?"
"שמחתי שכבר לא יהיה לי שיער בצבע של אבא שלי."
שנאה היא תמיד חטא, אמרה לי אמי. זכרי את זה. טיפה אחת של שנאה בנשמתך תתפשט ותכתים הכול כמו טיפת דיו שחורה בחלב צח. הדימוי הפעים אותי והתכוונתי לנסות אותו, אבל ידעתי שאסור לי לבזבז חלב.
שולי –
גלגולי אהבה
וואו. ספר נפלא. קובץ סיפורים נוסף פרי עטה של אמנית הפרוזה מהמוערכות בעולם, המשרטט כרוניקה רגישה ורחומה של זמננו. מונרו מובילה אותנו אל הפינות האינטימיות ביותר של חיי השגרה הפשוטים, ושם חושפת מי אנחנו באמת, אילו בחירות אנו עושים בחיינו, ומה ניסיון החוויה שלנו באהבה.
רלה –
גלגולי האהבה
“אליס מונרו היא אמנית הסיפור הקצר המודרני… והיא טיפחה אותו לכלל שלמות… מונרו משרטטת דיוקנים מופלאים של ההוויה האנושית ומעלה שאלות קיומיות דרך תיאורי היומיום שלנו… אנשים קטנים, רגשות גדולים.”
לימור –
גלגולי אהבה
איזה ספר נפלא ונהדר, מדובר במקבץ של סיפורים קצרים
כתוב בצורה יפה מאוד ומעוררת הרשאה. נהנתי מאוד לקרוא.
איריס –
גלגולי האהבה
חזרה לספר מספריה של אליס מנרו, גם כזה שנכתב לפני שנים רבות (וזכייתה בפרס הביאה ל”מפעל” תרגום של כתביה בכלל, כולל כריכות קשות ומהודרות), היא תמיד חגיגה. מנרו, אמנית הסיפור הקצר, מצליחה להביא פעם אחר פעם סיפורים קצרים, מתומצתים, ועם זאת רחבי יריעה המציירים בפני הקורא/ת עולם ומלואו של כל אחד ובעיקר אחת מגיבוריה.
מנרו כותבת על אנשים ובעיקר על נשים מן הפריפריה, מן המקומות הרחוקים והנידחים ביותר, לעתים משולי החברה. תושבי ותושבות עיירות קטנות ומרוחקות, סְפַר כמעט או לא כמעט, וכל אחד ואחת מהם, זוכה לזרקור על חייו / חייה, המאיר אותם לפתע ומגלה מכמנים נסתרים.
מרייטה, אמה של המספרת בסיפור “גלגולי אהבה”, הראשון בספר, וזה שנתן לו את שמו, מתה. ממש בתחילת הסיפור. ואחר כך מתגלגלים הזכרונות לימי ילדותה ונערותה, אמה הדכאונית, השכנים שידעו לטפל בה כשכל או רוב עולמה חרב. אביה שנטש, אחותה למחצה שהקשר עמה התקיים לאורך זמן, באופן רופף.
“… יש נשים כאלה שמוכרחות לפרוץ מתוך המעטפת הנשית שלהן בגיל הזה, לנפנף בשומנים או בכחישות לא מהוגנת, להתהדר ביבלות ובשער פנים, לסרב לכסות רגליים חיוורות ועטורות ורידים, כמעט לשמוח עליהן, כאילו זה מה שרצו לעשות כל הזמן. שונאות-גברים מבטן ומלידה. בימינו, אסור לומר דברים כאלה בקול רם.” (עמ’ 40, בתוך: “גלגולי האהבה”)
סטיב גולי היה רק ילד כשטבע ומת. ילד שאמו נטשה, והוא נשאר רק עם אביו. אביו לא בדיוק גידל אותו, משום שהתפקיד הזה הוא בדרך כלל של האמהות. הם חיו במין מגורים משותפים, האב והבן. אבל לא היה מי שבאמת ידאג. מי שידע להגיד מה מותר ומה אסור. להזהיר מפני סכנות.
“..(ו)החיים שלהם התנהלו באורח דומה; כלומר נאותים רק במידה שהרחיקה מהם את גורמי הרווחה. הם לא אכלו ארוחות יחד או בישלו זה לזה, אבל היה אוכל. …” (עמ’ 98, בתוך: “מַיילס סיטי, מונטנה”)
המוות של סטיב גולי התקבל על ידי עיירה שלמה במין השלמה; השלמה, כי ככה זה – ילדים, משהם נולדים, יכולים גם למות.
“… הם נתנו את הסכמתם למוות של ילדים ולמוות שלי, לא באמצעות משהו שאמרו או חשבו אלא מעצם העובדה שעשו ילדים – הם עשו אותי. הם עשו אותי, ומשום כך המוות שלי – לא משנה כמה יתאבלו עלי, לא משנה כיצד ימשיכו בחייהם – יהיה בעיניהם אפשרי וטבעי בהחלט. …סטיב גולי טבע, אמרו אנשים, משום שהיה כמעט יתום, ומשום שנתנו לו להתרוצץ ללא השגחה. אילו הזהירו אותו די פעמים והטילו עליו מטלות וריסנו אותו… הוא לא היה טובע. הוא הוזנח, הוא היה חופשי ולכן טבע. …” (עמ’ 118, בתוך: “מַיילס סיטי, מונטנה”)
ג’ס ומריבֶּת הן שתי חברות לכתה בבית הספר התיכון. חברות הכי טובות. כאלה שחולקות סודות משותפים, סיפורים סודיים רק שלהן. ג’ס מסייעת לפרנסת המשפחה בעבודה אצל משפחת קרַידֶרמן; גברת קרידרמן, בתו של אחד מעשירי העיירה, עכשיו בתחילת שנות הארבעים לחייה, הרה ללדת לראשונה, ומר קריידרמן, בן שלושים ושלוש, שאשתו קנתה לו עיתון כדי שיהיה לו מה לנהל.
כמו נבואה המגשימה את עצמה, סוד שקרי של ג’ס הופך לאמת מאיימת. מאיימת ועצובה.
“הוא מלטף את הרגל שלי דרך הכותנה הדקה. ‘את ילדה פזיזה, ג’סי. אסור לך להיכנס למקומות כאלה עם גברים רק כי הם ביקשו ממך. את לא צריכה להיות נכונה כל כך לתת להם לנשק אותך. אני חושב שיש לך דם חם, נכון? יש לך דם חם. את צריכה ללמוד כמה לקחים.'” (עמ’ 201, בתוך: “ג’ס ומריבֶּת”)
“אמה של ויולט – דודה אַייבִי – ילדה שלושה בנים, שלושה עוללים קטנים ואיבדה אותם. אחר כך ילדה את שלוש הבנות. אולי כדי לנחם את עצמה על ביש המזל שכבר עבר עליה בפינה נידחת של העיירה סאות שרבּרוּק…” (עמ’ 227, בתוך: “משהו מוזר” חלק 1: “מכתבים אנונימיים”)
כך נפתח הסיפור “משהו מוזר”. ויולט, האחות הגדולה, היוותה דוגמה וסמל, ומודל חיקוי לשתי אחיותיה הקטנות; אשה קטנה שכל משק הבית על כתפיה, משום שאמה לא ממש ידעה לתחזק את הבית, ואביה עסוק היה בתחזוקת המשק. ומשום שהיתה נערה חכמה יצאה ללמוד בעיר, כדי להיות מורה, ואף התארסה. אלא שאז התחילו להגיע מכתבי איום אל אביה.
והכל התמוטט.
אלה ועוד סיפורים. כל אחד ואחד מהם מגלה עולם ומלואו, כי כל אדם וכל אשה הם עולם ומלואו, וצריך רק לדעת לכתוב עליהם.
מרתק.