גלילאו ומכחישי המדע

1 המורד ומטרתו

במהלך ארוחת בוקר בארמון מֶדִיצִ'י בפִּיזָה שבאיטליה, בדצמבר 1613, התבקש תלמידו לשעבר של גלילאו, בֶּנֶדֶטוֹ קַסטֶלִי, להסביר את משמעות התגליות שגילה גלילאו בטלסקופּ שלו.1 בשיחה שהתפתחה בעקבות זאת הטיחה הדוכסית הגדולה כריסטינה דֶה לוֹרֶן בפני קסטלי האשמות בגין סתירות שנמצאו, לדעתה, בין פסוקי תנ"ך מסוימים לבין ההשקפה הקופרניקית, שלפיה כדור הארץ מקיף את השמש הנייחת. במיוחד, היא ציטטה את הפסוקים הבאים מספר יהושע, פרק י': "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה'... וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן: וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד." קסטלי תיאר את הפרשה כולה במכתב ששלח לגלילאו ב־14 בדצמבר 1613, ובו טען כי הוא גילם את תפקיד התיאולוג "בביטחון ובהדרת כבוד" כאלה, שגלילאו היה שמח אילו שמע אותו. בסך הכול, סיכם קסטלי, הוא "התנהל כמו אביר".

נראה שגלילאו לא היה כה משוכנע שתלמידו הצליח להבהיר את הסוגיה כראוי, כי הוא שלח לקסטלי מכתב ארוך ב־21 בדצמבר,1 ובו הסביר בפירוט את השקפותיו על השימוש בכתבי הקודש כדי לערער על המדע, שנראה לו בלתי־ראוי מעיקרו: "אני מאמין שלסמכות המילים הקדושות יש תכלית אחת ויחידה, והיא לשכנע את האדם באותן מצוות והוראות שאי־אפשר לשוות להן אמינות באמצעות כל מדע אחר, בהיותן הכרחיות לישועתנו ובהתעלותן על כל בינה אנושית," כתב. ובסגנון האופייני לרוב כתביו, הוא הזדרז והוסיף הערה עוקצנית לאמור שהוא אינו סבור "כי אותו אל שהעניק לנו את חושינו, את שכלנו ואת בינתנו, רוצה שנוותר על השימוש בהם". בפשטות, גלילאו טען כאן שכאשר מופיעה סתירה למראית עין בין כתבי הקודש לבין מה שההתנסות וההדגמה מבססות לגבי הטבע, יש לפרש את כתבי הקודש בדרך חלופית. "במיוחד," הטעים, "בעניינים שבהם אפשר למצוא בכתבי הקודש רק חלק זעיר ומסקנה חלקית, כי כזוהי האסטרונומיה, שממנה יש [בכתבי הקודש] חלק כה פעוט, עד כי אפילו כוכבי הלכת אינם נזכרים בשמותיהם".

הטיעון עצמו אינו חדש לגמרי — התיאולוג אוגוסטינוס הקדוש כתב כבר במאה החמישית שמחברי כתבי הקודש לא התכוונו ללמד מדע, "הואיל והדעת הזאת אינה מועילה לישועה" — אבל התבטאויותיו התקיפות של גלילאו בעניין זה היו עתידות להעלות אותו על מסלול התנגשות עם הכנסייה הקתולית. המכתב לבנדטו קסטלי ציין רק את ראשיתה של דרך הרת סכנות, שהביאה בסופו של דבר להכרזה על גלילאו כ"חשוד בתוקף רב בכפירה" ב־22 ביוני 1633. כללית, אם נבחן את תיעוד חייו של גלילאו מנקודת הראות של מצבו האישי, נוכל להתוות עקומה מעין האות ח', עם פסגה בולטת זמן קצר אחרי תגליותיו האסטרונומיות המרובות, ואחריה נפילה תלולה. צחוק הגורל הוא שהמסלולים הפרבוליים של קליעים, שאותם תיאר גלילאו לראשונה, הם בעלי צורה דומה.

רצתה ההיסטוריה, וסופו הטרגי של גלילאו רק סייע להפיכתו לאחד מאותם גיבורים הנישאים משכמם ומעלה בהיסטוריה האינטלקטואלית שלנו. אחרי ככלות הכול, לא רבים היו המדענים שעל חייהם והישגיהם נכתבו מחזות שלמים (כמו חיי גלילאו הבלתי־נשכח של ברטולד ברכט, שהועלה לראשונה על הבמה ב־1943) ושירים רבים, ואפילו חוברה אופרה. די אם נציין, מלבד זאת, שחיפוש גוּגל על השם Galileo Galilei מספק לא פחות מ־36 מיליון תוצאות, מה שמלמד שוב על השפעה בממדים כאלה שרבים מהאקדמאים של ימינו היו שמחים אילו זכו בה.

אלברט איינשטיין כתב על גלילאו ש"הוא אבי הפיסיקה המודרנית — למעשה, אבי המדע המודרני בכלל". בכך ענה כהד על דברי הפילוסוף והמתמטיקאי ברטרנד רָאסל, שאמר גם הוא על גלילאו שהוא היה "הגדול במייסדי המדע המודרני".2 איינשטיין הוסיף ש"תגליותיו והשימוש שעשה בחשיבה מדעית" היו "אחד ההישגים החשובים ביותר בתולדות המחשבה האנושית". שני הוגי הדעות הללו לא היו מורגלים בהרעפת שבחים חסרי מצרים, אבל היה בסיס מוצק לתשבחותיהם. בעמידתו החלוצית והעקשנית על כך שספר הטבע "נכתב בלשון המתמטיקה", ובשילוב המוצלח שיצר בין ניסוי, אידיאליזציה וכימות, שינה גלילאו כליל, פשוטו כמשמעו, את חקר הטבע. הוא הפך אותו מאוסף סתמי של תיאורים מילוליים מעורפלים ומטושטשים, מעוטרים במליצות, למכלול מפואר המכיל (ככל שאִפשר זאת הידע של זמנו) תיאוריות מתמטיות מדוקדקות. במסגרתן של התיאוריות האלה, התצפית, הניסוי והחשיבה ההגיונית נעשו השיטות המותרות היחידות לגילוי עובדות על העולם ולחקירת קשרי גומלין חדשים בטבע. כפי שהביע זאת מקס בּוֹרן, חתן פרס נובל בפיסיקה ב־1954, "הגישה המדעית ושיטות הניסוי והמחקר התיאורטי נשארו בעינן במאות השנים שחלפו מאז גלילאו, וכך יישארו בעתיד".3

עם כל עוצמתו כמדען, אל לנו לחשוב שגלילאו היה אדם אדיב ונעים הליכות, או אפילו שהוא היה אידיאליסט של חופש המחשבה: חוקר שתר מחוזות לא־נודעים, אשר נקלע שלא בטובתו למחלוקת תיאולוגית. הגם שהוא הגה חיבה מרובה לבני משפחתו שלו ותמך בהם, הוא גילה לא אחת חוסר סבלנות צורבני ותוקפנות לוחמנית, והצליף בשבט עטו החד במדענים שחלקו על דעתו. כמה חוקרים תיארו את גלילאו כקנאי, אם כי לא כולם התכוונו לאותם הדברים. היו שאמרו כי הוא היה קופרניקאי קנאי, המחזיק בלהט במודל שבו כדור הארץ וכוכבי הלכת מקיפים את השמש, ואילו אחרים תיארו אותו כקנאי לצדקנות העצמית שלו. עוד אחרים אפילו האמינו שהוא נלחם למען הכנסייה הקתולית, בשאיפתו למנוע בעדה מלשגות שגיאה בעלת ממדים היסטוריים, דהיינו הוקעתה של תיאוריה מדעית שהוא היה משוכנע כי עוד יוּכח שהיא מייצגת תיאור נכון של הקוסמוס. אך להצדקת הלהט שלו, יש לומר כי מן הסתם איננו יכולים לצפות לפחות מזה, מצדו של אדם שקיבל על עצמו לא רק לשנות השקפת עולם שהחזיקה מעמד מאות בשנים, אלא גם להנהיג גישות חדשות לגמרי כלפי מכלול הידע המדעי.

אין ספק בכך שחלק הארי של תהילתו של גלילאו כמדען נזקף לזכות תגליותיו המרהיבות בטלסקופּ, ולזכות האפקטיביות המרובה של יכולתו להפיץ את ממצאיו ברבים. כשהפנה את המכשיר החדש הזה אל הרקיע, במקום לצפות באוניות מפרש או בשכניו, זכה גלילאו לראות ולהראות נפלאות: יש הרים על פני הירח; צדק מוקף בארבעה לוויינים; נוגה מפגין שינויי מופע רצופים, כמו הירח; ושביל החלב עשוי מכוכבים רבים מספור. אבל ההישגים הללו שלא מן העולם הזה, תרתי משמע, אין די בהם להסברת הפופולריות הגדולה כל־כך שגלילאו נהנה ממנה עד עצם היום הזה — או את העובדה שגלילאו, יותר מכל מדען אחר כמעט (היוצאים מן הכלל הם בוודאי סר אייזיק ניוטון ואלברט איינשטיין), נעשה סמל בר־קיימא לדמיון ולאומץ לב מדעיים. גם אם נוסיף על כך את העובדה שגלילאו היה הראשון שניסח כהלכה את חוקי נפילת הגופים, ושהוא הגה את מושג הדינמיקה החשוב כל־כך בפיסיקה, ודאי שאין כל אלה מספיקים כדי לעשותו גיבור המהפכה המדעית. בסופו של דבר, מה שמייחד את גלילאו מרוב בני דורו הוא לאו דווקא מה שגלילאו האמין בו, אלא מדוע האמין במה שהאמין, וכיצד הגיע לאמונתו זו.

גלילאו ביסס את אמונותיו על ראיות שקיבל בניסויים (חלקם ממשיים, חלקם בדמות "ניסויים מחשבתיים" — חשיבה מעמיקה על תוצאותיה של השערה) ועל הגות תיאורטית, ולא על בני־סמכא מן העבר. הוא היה מוכן להכיר בכך שדברים עלולים להיות מוטעים גם אם נחשבו מהימנים במשך מאות בשנים, ולהפנים את ההכרה הזאת. והוא גם חונן בראיית הנולד הדרושה כדי לקבוע בתוקף שהדרך לאמת מדעית רצופה בניסויים סבלניים, המוליכים לחוקים מתמטיים ששוזרים את כל העובדות הנצפות במארג הרמוני אחד. כיוון שכך, בהחלט יש לראותו כאחד הממציאים של מה שקרוי היום השיטה המדעית: סדרה של שלבים שבמקרה האידיאלי (אם כי רק לעתים רחוקות במציאות הממשית) יש לעבור דרכם בזה אחר זה כדי לפתח תיאוריה חדשה, או כדי לרכוש ידע מתקדם יותר.4 הפילוסוף האמפירי הסקוטי דייוויד הְיוּם העלה על הכתב ב־1759 את ההשוואה האישית הבאה בין גלילאו לבין אמפיריקאי מפורסם אחר, הפילוסוף והמדינאי האנגלי פרנסיס בֵּייקוֹן: "בייקון הצביע מרחוק על הדרך לפילוסופיה האמיתית: גלילאו הראה אותה לזולתו, ואף עבר בה מרחק ניכר בעצמו. האנגלי לא ידע מאומה על גיאומטריה; הפלורנטיני החיה את המדע הזה, הצטיין בו, והיה הראשון שיישם אותו, יחד עם הניסוי, לחוכמת הטבע."

כל תובנותיו המרשימות של גלילאו לא יכלו להופיע יש מאין. אולי אפשר אפילו לטעון שהעידן מעצב אנשים יותר מכפי שאנשים מעצבים את העידן. ההיסטוריון של האמנות היינריך ווֹלפלִין כתב: "אפילו הכישרון המקורי ביותר אינו יכול להתקדם אל מעבר לגבולות מסוימים שהציב לו תאריך הולדתו."5 ובכן, על איזה רקע פעל גלילאו וחולל את הקסמים המיוחדים במינם שלו?

גלילאו נולד ב־1564, רק כמה ימים לפני מותו של האמן הדגול מִיקֶלָאנגֶ'לוֹ (בשנה ההיא בא לעולם גם המחזאי ויליאם שייקספיר). הוא נפטר ב־1642, כמעט שנה לפני הולדתו של ניוטון. אין צורך להאמין בגלגול נשמות עם המוות אל גוף חדש — למען האמת, מוטב שלא להאמין בזה — כדי להבין כי לפיד התרבות, הדעת והיצירתיות עובר תמיד מדור לדור.

במובנים רבים, גלילאו היה מוצר מופתי של שלהי הרנסנס. כפי שכתב ג'ורג'ו דה סַנטִילָנָה, חוקר גלילאו: "הומניסט מהטיפוס הקלסי, השואף להקנות לתרבותו הכרה ברעיונות המדעיים החדשים".6 וינצ'נצו וִיוִִויאָנִי, תלמידו האחרון של גלילאו ומחבר הביוגרפיה הראשונה שלו (אולי מוטב לתארהּ כהַגיוֹגרפיה, קורות חייו של קדוש), כתב על מורו ורבו: "הוא שיבח את הדברים הטובים שנכתבו בפילוסופיה ובגיאומטריה להארת העיניים ולעירור הנפש אל מעלת המחשבה שלהם או אף למעלה מזה, אבל אמר שהשער הראשי המוליך אל האוצר העשיר מאוד של פילוסופיה חומרית הוא תצפיות וניסויים, שבאמצעות החושים המשמשים כמפתחות, עשויים הם להגיע אל האינטלקטים האציליים והסקרניים ביותר."7 השקפות זהות בדיוק הביע איש האשכולות הדגול לאונרדו דה וינצ'י כמאה שנה לפני־כן, כשהתריס בפני המלעיגים עליו על שהוא "לא קרא הרבה", והכריז: "החוקרים את הקדמונים ולא את מפעלות הטבע הם בנים חורגים, ולא בנים לטבע, אביהם של כל המחברים הטובים"8. ויוויאני מוסיף ומספר לנו כי המשפט שחרץ גלילאו על יצירות אמנות שונות היה חשוב מאוד לאמנים מהוללים, כמו הצייר והאדריכל לודוביקו צִ'יגוֹלִי, שהיה ידידו האישי של גלילאו, ואף שיתף פעולה עמו מפעם לפעם. ואמנם, גלילאו חיבר מסה, כנראה במענה לבקשתו של צ'יגולי, שבה דן בעליונות הציור על הפיסול. אפילו ציירת הבארוק המפורסמת אַרטֶמִיסיָה גֶ'נטִילֶסקִי פנתה אל גלילאו כאשר חשבה כי האציל הצרפתי שרל דה לוֹרֶן, דוכס גִיז הרביעי, לא העריך כראוי אחד מציוריה. יתרה מזו, בתמונתהּ יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס, מראה הדם הניתז מצווארו של הקורבן הולם את תגלית גלילאו על המסלולים הפרבוליים של קליעים.

שירת ההלל של ויוויאני אינה מסתיימת כאן; תשבחותיו נמשכות הלאה והלאה. בסגנון שמזכיר מאוד את ההיסטוריון הראשון של האמנות, ג'ורג'ו וָאזָארִי שפרסם ב־1550 ביוגרפיות של גדולי הציירים,9 כותב ויוויאני שגלילאו היה נגן לָאוּטָה מעולה, שנגינתו "התעלתה ביופי ובחן אפילו על נגינת אביו". נראה שהשבח המסוים הזה היה מוגזם, לפחות במקצת: אמת היא שאביו של גלילאו, וינצ'נצו גליליי, היה מלחין, נגן לאוטה ותיאורטיקאי של המוסיקה, ואמת היא שגלילאו עצמו היטיב לנגן בלאוטה,10 אבל אחיו הצעיר של גלילאו, מיקלאנג'לו, הוא שהיה הווירטואוז האמיתי במשפחה.

ולבסוף, גולת הכותרת: ויוויאני מספר שגלילאו היה מסוגל לצטט באריכות, ובעל פה, מיצירות המשוררים האיטלקים המהוללים דָאנטֶה אָלִיגיֵירִי, לוּדוֹבִיקוֹ אָרִיוֹסטוֹ וטוֹרקוּאָטוֹ טָאסוֹ.11 השבח הזה לא היה מופרז. אכן, השיר האהוב על גלילאו היה אוֹרלַנדוֹ פוּריוֹסוֹ מאת אריוסטו, פנטסיה אבירית עשירה, והוא ייחד יצירה ספרותית רצינית להשוואה בין אריוסטו לבין טאסו, שבה רומם את אריוסטו ומתח ביקורת אכזרית על טאסו. הוא אמר פעם לשכנו ניקולו גֶרָרדִינִי (שנעשה לימים אחד הביוגרפים שלו) שקריאת טאסו אחרי אריוסטו משולה לאכילת לימונים חמוצים אחרי אבטיחים טעימים. בנאמנות לרוח הרנסנס שפיעמה בו, גלילאו התמיד וגילה עניין עמוק באמנות ובשירה של זמנו במשך כל ימי חייו, וכתביו, אפילו בנושאים מדעיים, טבועים בחותם בקיאותו בספרות ומשקפים אותה.

בנוסף על הרקע האמנותי וההומניסטי הזה חזתה התקופה היא, כמובן, בצעדים חשובים קדימה במדע — קצתם מהפכניים במלוא מובן המילה — שסייעו בסלילת הדרך לקראת פריצות דרך מושגיות מהסוג שגלילאו היה עתיד לספק. שנת 1543, במיוחד, חזתה בצאתם לאור של שני ספרים — לא אחד בלבד — שעמדו לשנות מעיקרן את השקפות האנושות על המיקרוקוסמוס ועל המאקרוקוסמוס גם יחד. ניקולאוס קופרניקוס פרסם את ספרו De revolutionibus orbium coelestium (על הסיבובים של הספֵירות השמיימיות), שבו טען כי יש להדיח את כדור הארץ ממקומו במרכז מערכת השמש; ומתחת עטו של האנטומאי הפלמי אנדריאס וֶסָליוּס יצא הספר De humani corporis fabrica (על מארג גוף האדם), שבו הציג תפיסה חדשה בדבר האנטומיה של האדם. שני הספרים כאחד עמדו בניגוד לאמונות הרוֹוחות שחלשו על המחשבה מאז העת העתיקה. ספרו של קופרניקוס הפיח השראה באחרים, כמו הפילוסוף ג'ורדנו בּרוּנוֹ, ואחריו האסטרונומים יוהנס קֶפּלֶר ואף גלילאו עצמו, שהוסיפו והרחיבו את רעיונותיו של קופרניקוס. בדומה לכך, ספרו של וסליוס דחק לשולי הדרך בני־סמכא קדומים כמו הרופא היווני גָלֶנוֹס, והמריץ את ויליאם הָארוִוי, הראשון שתיאר את המחזור המלא של הדם בגוף האדם, להעלות על נס את עליונות הראיות מן התצפית. התקדמויות גדולות הושגו גם בתחומי מדע אחרים. הפיסיקאי האנגלי ויליאם גִילבֶּרט פרסם את ספרו רב ההשפעה על המגנט ב־1600, והרופא השוויצרי פָּרָצֶלזוּס הציג במאה השש־עשרה השקפה חדשה על מחלות וטוקסיקולוגיה.

כל התגליות הללו יצרו פתיחות מסוימת כלפי המדע שלא התקיימה קודם לכן, בימי הביניים.12 ועדיין, ההשקפה האינטלקטואלית של שלהי המאה השש־עשרה, אפילו בקרב המשכילים ביותר, הייתה ביניימית רובה ככולה, אם כי הדברים היו עתידים להשתנות מן הקצה אל הקצה במאה השבע־עשרה. מכאן שהיו בוודאי גורמים נוספים שאפשר להחזיקם אחראים למה שנוכל לכנות "תופעת גלילאו". בלי ספק, דברים אחרים היו חייבים להשתנות מעיקרם על־מנת ליצור את הקרקע הפורייה שהוכשרה בבוא העת לקבל את גלילאו ולהעלותו למדרגה של מעין קדוש מעונה ולסמל החופש המדעי.

גורם סוציו־פסיכולוגי חדש וחשוב בשלהי המאה השש־עשרה ובתחילת השבע־עשרה היה עליית האינדיווידואליזם — הרעיון שאדם יכול להשיג הגשמה עצמית בלי תלות בנסיבותיו החברתיות.13 התפיסה החדשנית הזאת התבטאה בתחומים רבים, מרכישת דעת ועד צבירת הון, ומקביעת אמיתוֹת מוסריות עד הערכת ההצלחה היזמית. העמדה האינדיווידואליסטית הייתה שונה מאוד מהערכים שהתקבלו בירושה מהפילוסופיה של יוון העתיקה, שבה נתפסו בני־האדם בראש ובראשונה כחבריה של קהילה רחבה יותר, ולא כיחידים. לדוגמה, אפלטון, בספרו המדינה, ביקש להגדיר ולכונן חברה טובה יותר, לא אדם טוב יותר.

במרוצת ימי הביניים לא היה ביכולתו של האינדיווידואליזם להכות שורש בגלל עמדתה של הכנסייה הקתולית, שהסתמכה על העיקרון הקובע כי בשאלות של אמת ואתיקה רשאיות לפסוק רק ועידות דתיות שיושבים בהן "חכמי הדור", ולא ההתנסויות של חושבים חופשיים, הגותם או דעותיהם. הנוקשות הדוגמטית הזאת החלה להיסדק עם עליית התנועות הפרוטסטנטיות, שהתקוממו כנגד הקביעה הנחרצת שוועידות אלה אינן מסוגלות לטעות. הרעיונות שהועלו על נס במלחמות הרפורמציה שפרצו בעקבות זאת, פעפעו גם לתחומים אחרים של התרבות. המלחמה התנהלה לא רק בשדות הקרב ובעלוני תעמולה, במודעות רחוב ובמסות, אלא גם בתמונותיהם של ציירים כמו לוקס קרָנָך האב, שעימתו את הנצרות הקתולית והפרוטסטנטית זו כנגד זו. פעפוע האמונות האינדיווידואליסטיות הללו אל הפילוסופיה היה אחד הגורמים שהכשירו את הקרקע לתופעת גלילאו. לאחר זמן בא הפילוסוף הצרפתי רֶנֶה דֶקָארט והעמיד את הרעיונות הללו היישר במרכז הבמה, בטענתו כי מחשבותיו של הפרט הן ההוכחה הטובה ביותר, אם לא היחידה, לעצם קיומו. ("אני חושב, מכאן שאני קיים.")

הייתה גם טכנולוגיה חדשה — הדפוס — שאפשרה הן את הגישה לידע לאנשים יחידים הן את האחדת המידע. להמצאת הדפוס הפָּרִיק ומכבש הדפוס באירופה של אמצע המאה החמש־עשרה נודעה השפעה כבירה.14 ידיעת קרוא וכתוב לא הייתה עוד שמורה לאליטה עשירה, אלא נעשתה פתאום נחלת הרבים, ותפוצת הנתונים והלמדנות באמצעות ספרים מודפסים הגדילה בהתמדה את מספר המשכילים. אבל זה לא היה הכול. יותר אנשים, משכבות חברתיות שונות, נחשפו מעתה לאותם הספרים, וכך התהוו בסיס מידע חדש וחינוך דמוקרטי יותר. במאה השבע־עשרה, סטודנטים לבוטניקה, לאסטרונומיה, לאנטומיה ואפילו לכתבי הקודש ברומא, למשל, השתמשו באותם ספרי הלימוד ששימשו את דומיהם בוונציה או בפראג.

מאליה מתבקשת ההקבלה בין ההתרחבות העצומה הזאת של מקורות מידע לבין ההשפעות וההשלכות של האינטרנט, התקשורת החברתית ותקשורת־הבזק בימינו. הדפוס, כמבשרם המוקדם מאוד של הדוא"ל, הטוויטר, האינסטגרם והפייסבוק, אִפשר לבריות להפיץ את רעיונותיהם להמונים, מהר יותר וביעילות רבה יותר. כשיצא התיאולוג הגרמני מרטין לוּתֶר למערכה למען רפורמה בכנסייה, הוא הסתייע רבות במכבש הדפוס. במיוחד כאשר תרגם את כתבי הקודש מלטינית לשפת ארצו, הגרמנית — כמימוש עולמו האידיאלי, שבו יכולים אנשים מן השורה לקרוא בעצמם דברי אלוהים חיים — הייתה לכך השפעה עמוקה לא רק על השפה הגרמנית המודרנית, אלא גם על הכנסייה. כמאתיים אלף עותקים, במאות מהדורות שונות, ראו אור עוד לפני מותו של לותר. בדומה לכך, שום מדען מבני דורו של גלילאו לא חונן בכישרון דומה לשלו להפיץ את תגליותיו ברבים. באמונתו שהמסר שלו חוֹנך מדע חדש, הוא ראה את עצמו ממלא את תפקיד המשכנע הגדול, ופרסום ספריו באיטלקית, לא בלטינית כרוח המסורת (שפה זו הועילה רק למשכילים מועטים), התגלה ככלי רב־עוצמה לצורך זה.

אולי פחות גלויה לעין היא העובדה שהדפוס השפיע גם על המתמטיקה. היכולת להציג תרשימים בקלות יחסית, בשילוב עם הדפסתם של הכתבים היווניים הקלסיים, עוררו מחדש את העניין בגיאומטריה האֶוְוקלידית, שבה עשה גלילאו שימוש יצירתי. ארכימדס, גדול המתמטיקאים של העת העתיקה, היה דמות המופת שלו. בין הישגים מרובים אחרים, ארכימדס ניסח את חוק המנוף, ואף עשה בו שימוש מיומן כנגד הרומאים, במכונות המלחמה שלו שהיו לאגדה. לו מיוחסת האִמרה, "תנו לי מקום לעמוד בו, ואני אניע את הארץ!" גלילאו היה מוכן ומזומן להראות כי את רוב המכונות אפשר לצמצם, בעקרונות היסוד שלהן, למשהו דומה למנוף. ובבוא העת הוא השתכנע גם בנכונות המודל הקופרניקי, שלפיו הארץ נעה גם בלי התערבותו של אדם המחזיק במנוף.

ביתר הרחבה, הגילוי, העריכה מחדש והתרגום של כתבים מן העבר הקלסי יצרו את הבסיס לעמדות ספקניות, חקרניות ותצפיתיות יותר. עליונות המתמטיקה כמפתח להתקדמויות מעשיות ותיאורטיות כאחת הלכה והתבררה, ונעשתה נר לרגליו של גלילאו. המתמטיקה התגלתה כחיונית לתחומים רבים ושונים, מציור (שם שימשה לחישוב נקודות מָגוֹז וצמצום בפרספקטיבה) ועד עסקאות פיננסיות (תחום שבו הנהיג המתמטיקאי לוקה פָּאצ'וֹלִי את שיטת החשבונאות הכפולה, בספרו רב ההשפעה סיכום הידע על אריתמטיקה, גיאומטריה, פרופורציה ופרופורציונליות). ההמחשה הטובה ביותר, מן הסתם, של עליית החשיבה המספרית באותם ימים, היא סיפור משעשע על לורד בֶּרלִי (ויליאם ססיל), ראש היועצים של מלכת אנגליה אליזבת הראשונה. ב־1555, מסופר, הוא נקט צעד מפתיע ושקל את עצמו, את אשתו, את בנו ואת כל המשרתים במשק ביתו, ותיעד את התוצאות.

לבסוף, גורם נוסף שסייע לחזק את השלכותיהם של ממצאי גלילאו, היה הסקרנות העזה כלפי עולמות שנתגלו זה מקרוב במסעותיהם של החוקרים־הנוסעים הגדולים. בד בבד עם התרחבות האופקים הגיאוגרפיים התרחב גם היקף הדעת, מאז העשור האחרון של המאה החמש־עשרה. נוסעים כמו כריסטופר קולומבוס, ג'ון קֶבּוֹט או וַשקוּ דָה גָמָה הגיעו לאיים הקריביים, נחתו באמריקה הצפונית ומצאו את דרך הים להודו, בהתאמה, בין 1492 ל־1498. בשנות העשרים של המאה שלאחר מכן הקיפו בני־אדם את כדור הארץ. אין פלא שההיסטוריון הצרפתי בן המאה התשע־עשרה ז'יל מִישלֶה, כשביקש לסכם על רגל אחת את הצמא לידע חדש ואת ההומניזם שאפיינו את הרנסנס, קבע כי הוא חבק את "גילוי העולם והאדם".15

איש זמנו שהקדים את זמנו

מסעו של גלילאו כמדען החל ב־1583, כשנשר מבית ספר לרפואה והתחיל ללמוד מתמטיקה. ב־1590, בגיל עשרים ושש, כבר הייתה לו החוצפה למתוח ביקורת על משנתו של הפילוסוף היווני הדגול אריסטו על התנועה: אריסטו קבע כי גופים נעים מפני שיש בהם כוח מניע עצמוני. כשלוש־עשרה שנה אחר־כך, אחרי סדרה של ניסויים רבי תושייה במישורים משופעים ובמטוטלות, ניסח גלילאו את "חוקי התנועה" הראשונים הנוגעים לנפילה חופשית, אם כי הוא היה עתיד לפרסמם רק ב־1638.

הוא הציג את תגליותיו עוצרות הנשימה הראשונות בטלסקופּ ב־1610, וחמש שנים לאחר מכן, במכתב לדוכסית הגדולה כריסטינה המפורסם שלו, הביע את דעתו המסוכנת: יש לפרש את לשון כתבי הקודש לאור מה שהמדע מגלה, ולא להפך.

למרות המחלוקות האישיות שלו עם אחדים מציוויי הכנסייה, הוא התקבל אפילו במועד מאוחר יחסית, 18 במאי 1630, כאורחו המכובד של האפיפיור אוּרבָּנוּס השמיני ברומא, ויצא מהעיר בהתרשמות שהאפיפיור סמך את ידיו על ההוצאה לאור של ספרו דו־שיח על שתי מערכות העולם העיקריות, אחרי שיכניס בו רק כמה תיקונים פעוטים וישנה את הכותרת. גלילאו הפריז בהערכתו את כוחה של ידידותו עם האב הקדוש, כשם שהמעיט בהערכתו את מצבו הפסיכולוגי והפוליטי של האפיפיור בתקופה זו שלאחר הרפורמציה, והמשיך להחזיק באמונתו שיד הבינה תהיה על העליונה. "עובדות שנראות בלתי־מתקבלות על הדעת במבט ראשון, משיינתן להן הסבר, ואפילו הוא מצומצם, ישילו מעליהן את המעטה שהסתירן ויעמדו במערומיהן הפשוטים והיפים," כתב פעם. הוא התעלם בפזיזות מהדאגה לשלומו ומסר את הספר לדפוס, ואחרי השתלשלות אירועים סבוכה למדי, נדפס הספר לבסוף ב־21 בפברואר 1632. הגם שבהקדמתו לספר העמיד גלילאו פנים כאילו הוא מבקש לדון בתנועת כדור הארץ רק כ"משובה מתמטית", גוף הספר מדיף ריח שונה לגמרי. למעשה, גלילאו הרעיף דברי קנטרנות ולעג על המסרבים עדיין לקבל את ההשקפה הקופרניקית שלפיה הארץ מקיפה את השמש.

איינשטיין אמר על הספר הזה:

[זהו] מכרה של מידע לכל המתעניינים בהיסטוריה התרבותית של העולם המערבי ובהשפעתה על התפתחויות כלכליות ופוליטיות. מתגלה כאן אדם שחונן בכוח הרצון הלוהט, בתבונה ובאומץ הלב הדרושים כדי להתייצב נגד עוצמתם של המסתמכים על בערות ההמונים ועל עצלנות המורים, לובשי האצטלות של כמרים ושל מלומדים, בשמירתם ובהגנתם על מעמד הסמכות שלהם.16

אך מבחינתו של גלילאו, פרסום הדו־שיח, כפי שנהוג לכנותו בקיצור, ציין את ראשית הקץ של חייו, גם אם לא של תהילתו. הוא הועמד למשפט האינקוויזיציה ב־1633, הוכרז כחשוד בכפירה, אולץ לחזור בו מרעיונותיו הקופרניקיים, ובסופו של דבר הושם במאסר בית. הדו־שיח הוכנס לאינדקס הספרים האסורים של הווטיקן, ונשאר בו עד 1835.

ב־1634 ספג גלילאו עוד מהלומה מוחצת, במות בתו האהובה, הנזירה מריה צ'לסטה. ועדיין עלה בידו לחבר עוד ספר אחד, דיונים והוכחות מתמטיות על שני מדעים חדשים (הידוע לרוב כשני מדעים חדשים), שהוברח מאיטליה להולנד ונדפס שם, בעיר לַיידֶן. הספר סיכם חלק ניכר ממפעל חייו, החל בימיו הראשונים בפיזה, כחמישים שנה לפני־כן. הגם שנאסר על גלילאו לצאת מביתו, הוא הורשה לקבל בו אורחים מפעם לפעם. אחד מאלה שסרו לבקרו בערוב ימיו היה ג'ון מילטון הצעיר, שנחל לימים פרסום רב על ספרו גן העדן האבוד.

גלילאו נפטר ב־1642 בווילה שלו באַרצֶ'טרִי הסמוכה לפירנצה, אחרי שהתעוור ורותק למיטתו במשך זמן־מה. אך כפי שניווכח בהמשך הספר הזה, המדע שלו וסיפור גלילאו וזמנו מכים הדים חזקים גם בימינו אלה. רב הדמיון בין אחדות מהבעיות הדתיות, החברתיות, הכלכליות והתרבותיות שאדם נאלץ להתמודד עמן במאה השבע־עשרה, לבין אלה שאנו פוגשים במאה העשרים ואחת. ואמנם, איזה סיפור ישרת את תכליתנו טוב יותר מסיפורו של גלילאו, אם אנו מבקשים לשפוך אור על חרדות עכשוויות, כמו הוויכוח המתמשך על תחומי העיסוק הראויים למדע ולדת, או התמיכה בהוראת רעיונותיהם של הבריאתנים, או ההתקפות הנבערות על אינטלקטואליזם ומומחיות? הזלזול הבוטה שמגלים חוגים מסוימים כלפי המחקר על שינוי האקלים, היחס הלגלגני כלפי מימון המחקר הבסיסי, וקיצוץ תקציבי האמנויות והרדיו הציבורי בארצות הברית, הם רק אחדים מגילויי ההשתלחויות הללו.

יש עוד סיבות לכך שגלילאו ועולם המאה השבע־עשרה שלו רלוונטיים מאין כמוהם לנו ולצרכים התרבותיים שלנו. אחת החשובות מביניהן היא הקרע לכאורה בין מדעי הטבע למדעי הרוח, שזוהה ותואר לראשונה ב־1959, בהרצאה (ולאחר מכן בספר) מאת הכימאי הפיסיקלי והסופר הבריטי צ'רלס פ' סנוֹ, שבה טבע את הביטוי "שתי התרבויות". סנו הציג את חששותיו בבהירות רבה: "לא פעם ולא פעמיים נכחתי בהתכנסויות של אנשים שנחשבו, לפי מושגי התרבות המסורתית, משכילים ביותר, ושמעתי אותם מביעים בהנאה מרובה את השתוממותם על בערותם של המדענים."17 בה בעת, ציין סנו, אילו ביקש מאותם המחברים המלומדים עצמם להגדיר מסה או תאוצה — בעיניו, אלה היו המקבילות המדעיות של השאלה "האם אתה יודע לקרוא?" — היו רואים אותו תשעה מאותם עשרה אנשים משכילים מאוד כאילו דיבר בשפה זרה. בכללותם של דברים, אמר סנו, משנות השלושים של המאה העשרים ואילך, אנשי הספר התחילו לתאר את עצמם בתור "האינטלקטואלים", ובכך החריגו מקהלם את המדענים. אחדים מאותם אינטלקטואלים אפילו התרעמו על פלישת שיטות מדעיות לתחומים שלא היו קשורים מסורתית למדעים המדויקים, כגון סוציולוגיה, בלשנות ומדעי רוח אחרים. ודאי שעמדתם לא הייתה קיצונית כמו הזעם הנעלב שהביעו אנשי הכנסייה כלפי מה שנראה להם כפלישתו הלא־רצויה של גלילאו לתיאולוגיה שלהם, אבל אפשר למצוא קווי דמיון.

כמה מלומדים טוענים שבעיית שתי התרבויות אינה חריפה היום כפי שהייתה בעת שנתן סנו את הרצאתו. אבל לדעת אחרים, דו־שיח ראוי לשמו בין שתי התרבויות הוא עדיין בבחינת בל־ייראה ובל־יימצא. ההיסטוריון של המדע דייוויד ווּטוֹן, לדוגמה, חש שהבעיה אפילו החמירה. בספרו המצאת המדע: היסטוריה חדשה של המהפכה המדעית, כותב ווטון: "ההיסטוריה של המדע, לא זו בלבד שאינה מהווה גשר בין מדעי הרוח למדעים המדויקים, אלא היא אף מציגה כיום בפני המדענים תמונה של עצמם שמרביתם אינם יכולים לזהותה."18

ב־1991 הציג המחבר והסוכן הספרותי ג'ון בּרוֹקמֶן את מושג "התרבות השלישית", תחילה בשיחה מקוונת ואחר־כך בספר שזו כותרתו.19 לדברי ברוקמן, התרבות השלישית "כוללת את אותם מדענים והוגי דעות אחרים בעולם האמפירי, שמכוח עבודתם ובזכות כתיבתם המציגה אותה בפני הציבור, תופסים את מקום האינטלקטואלים המסורתיים, בכך שהם חושפים לעין את המשמעות העמוקה של חיינו, ומגדירים מחדש מי ומה אנחנו". כפי שנראה בספר הנוכחי, לפני ארבע־מאות שנה היה גלילאו מבסס לעצמו מקום של כבוד בתרבות השלישית.

הגבול בין אמנות למדע היה מטושטש למדי בימות הרנסנס; אמנים כמו לאונרדו דה וינצ'י, פיירו דֶלָה פרַנצֶ'סקָה, אלברכט דירֶר ופִילִיפּוֹ בּרוּנֶלֶסקי עסקו במחקרים מדעיים רציניים או במתמטיקה. לפיכך, בגלילאו עצמו התגלם מיזוג של מדעי הרוח והמדעים המדויקים, שבימינו אלה ניתן לראותו כמופת שאפשר להתעמק בו, אם כי לא קל לחקותו. לדוגמה, כשהיה גלילאו בן עשרים וארבע, הוא נתן שתי הרצאות שכותרתן "על הצורה, המקום והגודל של התופת של דאנטה"; ואפילו העיסוק המדעי שלו כלל הסתמכות מרובה על האמנות החזותית. למשל, בספרו שליח הכוכבים, חוברת בת שישים עמודים שהוא הריץ לדפוס ב־1610, הוא מספר את סיפורו המדעי על הירח באמצעות סדרה של ציורי דיו נפלאים, שהסתמכו כנראה על השיעורים בציור שקיבל מאת הצייר צ'יגוֹלי באקדמיה לאמנויות הרישום בפירנצה.

אולי חשוב מכול, גלילאו היה החלוץ והכוכב של קידום אמנות חדשה — המדע הניסויי. הוא הבין שיש ביכולתו להציע תיאוריות או לבחון אותן באמצעות מניפולציות מלאכותיות של תופעות ארציות שונות. הוא גם היה המדען הראשון שבחזונו ובהשקפתו המדעית השתלבו הן שיטות הן תוצאות שניתן ליישמן בכל תחומי המדע.

גלילאו גילה תגליות מרובות, אבל בארבעה תחומים הוא חולל מהפכות, פשוטן כמשמען: אסטרונומיה ואסטרופיסיקה; חוקי התנועה והמכניקה; היחסים המופלאים בין המתמטיקה לבין המציאות הפיסיקלית (מה שתיאר הפיסיקאי יוג'ין וִיגנֶר ב־1960 בתור "האפקטיביות הבלתי־סבירה של המתמטיקה"20); והמדע הניסויי. בעיקר הודות לאינטואיציה שלו, החריפה מאין כמוה, וגם הודות להכשרתו בקִיאָרוֹסקוּרוֹ — הטכניקה האמנותית של ייצוג עצמים תלת־ממדיים בשני ממדים, באמצעות שימוש מחוכם באור וצל — עלה בידו להפוך התנסויות, שאלמלא כן היו חזותיות בלבד, למסקנות אינטלקטואליות על הרקיע.

אחרי תצפיותיו המרובות של גלילאו, ואימות ממצאיו על־ידי אסטרונומים אחרים, לא היה שום איש מסוגל עוד לטעון באורח סביר כי מה שהוא ראה בטלסקופּ היה בהכרח אשליה אופטית, ולא שחזור נאמן של המציאות. קו ההגנה היחיד שנותר לאלה שסירבו בעקשנות לקבל את מסקנותיו, אשר התקבלו מן המשקל המצטבר של עובדות אמפיריות וחשיבה מדעית, היה דחיית פרשנותן של התוצאות על־סמך אידיאולוגיה דתית או פוליטית, ולא הרבה יותר מזה. אם תגובה מעין זו נשמעת דומה במידה מדאיגה לניסיונותיהם של אחדים בימינו להכחיש את ממשותו של שינוי האקלים, או את תיאוריית האבולוציה באמצעות בּרִירה טבעית, הרי זה מפני שאין הבדל בין אלה לאלה!

1 האירוע מתואר ביתר פירוט בפרק 5.