גם עני הוא בן מלך – סיפור חייו של זאב ז’בוטינסקי

אַתֶּם רוֹאִים אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה?

שְׁמוֹ וְלָדִימִיר זְאֵב זַ'בּוֹטִינְסְקִי, אֲבָל כֻּלָּם קוֹרְאִים לוֹ ווֹלוֹדְיָה. זֶה שֵׁם הַחִבָּה שֶׁלּוֹ. כָּרֶגַע הוּא בֶּן שֵׁשׁ וָחֵצִי. הוּא חָזַר עִם אִמּוֹ אֶוָה וַאֲחוֹתוֹ טַנְיָה לְעִיר הֻלַּדְתּוֹ אוֹדֶסָה. הַיּוֹם אוֹדֶסָה נִמְצֵאת בִּמְדִינַת אוּקְרָאִינָה, אֲבָל בַּתְּקוּפָה הַזּוֹ (הַשָּׁנָה הִיא 1887) אוֹדֶסָה הָיְתָה תַּחַת שִׁלְטוֹן רוּסִי.

ווֹלוֹדְיָה וּמִשְׁפַּחְתּוֹ עָזְבוּ אֶת בֵּיתָם בְּאוֹדֶסָה כִּי אָבִיו יֶבְגֶנִי חָלָה בְּמַחֲלָה קָשָׁה. לְאִמּוֹ נוֹדַע שֶׁבְּגֶרְמַנְיָה יֵשׁ רוֹפְאִים טוֹבִים, וְהִיא הֶעֱבִירָה אֶת כֻּלָּם לְשָׁם בְּתִקְוָה שֶׁיְּרַפְּאוּ אוֹתוֹ. אֲבָל הָרוֹפְאִים הַטּוֹבִים לֹא הִצְלִיחוּ לַעֲזוֹר וְיֶבְגֶנִי נִפְטַר. כְּשֶׁאֶוָה רָצְתָה לְהִתְאַרְגֵּן לַחְזוֹר הַבַּיְתָה, הִתְבָּרֵר שֶׁכִּמְעַט לֹא נוֹתַר לָהֶם כֶּסֶף. כָּל הַכֶּסֶף הוּצָא עֲבוּר תְּרוּפוֹת. מִשְׁפָּחָה שֶׁהִתְפַּרְנְסָה בְּכָבוֹד עַד מַחֲלַת הָאָב, שֶׁהָיָה הַסּוֹכֵן הָרָאשִׁי שֶׁל הַחֶבְרָה הָרוּסִית לְסַפָּנוּת וּלְמִסְחָר, בְּבַת אַחַת הָפְכָה לִהְיוֹת עֲנִיָּה.

רוֹאִים אֶת הָאִישׁ שֶׁבָּא לְקַבֵּל אֶת פְּנֵי הָאֵם וּשְׁנֵי יְלָדֶיהָ? זֶהוּ בֶּן דּוֹדוֹ שֶׁל ווֹלוֹדְיָה מִצַּד אִמּוֹ. הוּא עָשִׁיר. כְּשֶׁנּוֹדַע לוֹ עַל מוֹת יֶבְגֶנִי, הוּא שָׁלַח אִגֶּרֶת לְדוֹדָתוֹ הָאַלְמָנָה וְכָתַב לָהּ שֶׁהוּא מוּכָן לַעֲזוֹר. לָכֵן הוּא מַמְתִּין לָהֶם בְּתַחֲנַת הָרַכֶּבֶת וּמַסִּיעַ אוֹתָם בְּכִרְכָּרָה לְבֵית אָבִיו, אָחִיהָ שֶׁל אֶוָה.

"לָמָּה שֶׁלֹּא תִּשְׁלְחִי אֶת הַיֶּלֶד לִלְמוֹד נַגָּרוּת וְאֶת הַבַּת לִלְמוֹד תְּפִירָה?" הוּא מַצִּיעַ כְּשֶׁהֵם מַגִּיעִים לְבֵיתוֹ.

אֶוָה מוּצֶפֶת בְּכַעַס.

"לִלְמוֹד נַגָּרוּת וּתְפִירָה?" הִיא קוֹרֵאת, "תִּשְׁלַח אַתָּה אֶת הַיְּלָדִים שֶׁלְּךָ לִלְמוֹד נַגָּרוּת וּתְפִירָה!" הִיא נֶעֱלֶבֶת, כִּי בַּתְּקוּפָה הַזּוֹ רֹב יְהוּדֵי רוּסְיָה שֶׁהִתְפַּרְנְסוּ הֵיטֵב, רָצוּ שֶׁהַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם יִלְמְדוּ בְּבָתֵּי סֵפֶר וּבָאוּנִיבֶרְסִיטָה. לָמָּה? כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לְהִשְׁתַּלֵּב בְּמִקְצוֹעוֹת מְכֻבָּדִים. הָרַעֲיוֹן לִשְׁלוֹחַ יֶלֶד בֶּן שֶׁבַע לִלְמוֹד נַגָּרוּת אֵצֶל נַגָּר וְלַעֲזוֹר לוֹ בָּעֲבוֹדָה נִרְאָה לָהּ נוֹרָא. הַאִם בְּגִיל כָּל כָּךְ צָעִיר יֶלֶד אָמוּר לַעֲזוֹר לְאִמּוֹ לְהִתְפַּרְנֵס?

אֶוָה לֹא הִמְתִּינָה לִתְשׁוּבָתוֹ שֶׁל אַחְיָנָהּ לִדְבָרֶיהָ. בִּצְעָדִים נִמְרָצִים הִיא נִגְּשָׁה אֶל ווֹלוֹדְיָה שֶׁשִּׂחֵק עַל הַשָּׁטִיחַ וְהֵקִימָה אוֹתוֹ. אַחַר כָּךְ הִיא סִמְּנָה לְטַנְיָה לָבוֹא אֵלֶיהָ.

"בּוֹאוּ!" הִיא אָמְרָה לָהֶם, "אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים!"

"הוֹלְכִים לְאָן?" בְּנֵי הַבַּיִת הִתְפַּלְּאוּ.

"אֲנִי לֹא יוֹדַעַת לְאָן, אֲבָל אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא נִשְׁאָרִים כָּאן," הַקּוֹל שֶׁל אֶוָה נִהְיָה צָרוּד, "אִם זֹאת הָעֶזְרָה שֶׁאַתֶּם מַצִּיעִים לָנוּ, אֲנַחְנוּ לֹא זְקוּקִים לָהּ. נִסְתַּדֵּר בְּכוֹחוֹת עַצְמֵנוּ." הִיא גָּרְרָה אֶת הַמִּזְוָדָה שֶׁלָּהּ לְעֵבֶר דֶּלֶת הַיְּצִיאָה. הִיא הִמְתִּינָה עַד שֶׁיְּלָדֶיהָ יֵצְאוּ וְאָז סָגְרָה אֶת הַדֶּלֶת.

"מָה אֶעֱשֶׂה עַכְשָׁיו?" הִיא שָׁאֲלָה אֶת עַצְמָהּ אַחֲרֵי שֶׁהֵם הִתְרַחֲקוּ מִבֵּית הַדּוֹד, "אֵיךְ אֲקַיֵּם אֶת יְלָדַי?" פִּתְאוֹם הִיא נִבְהֲלָה מֵהַמַּעֲשֶׂה שֶׁעָשְׂתָה, אֲבָל הִמְשִׁיכָה לָלֶכֶת. לֹא הָיָה לָהּ מֻשָּׂג לְאָן מוּעָדוֹת פָּנֶיהָ. כְּשֶׁהִיא עָצְרָה מוּל בֵּית הַכְּנֶסֶת, זֶה הָיָה רַק כְּדֵי לָנוּחַ מְעַט וְלֶאֱסוֹף כּוֹחוֹת, אֲבָל אָז פִּתְאוֹם הִיא רָאֲתָה שֶׁלֶט: "דִּירָה לְהַשְׂכָּרָה".

"תַּסְכִּימִי לְהַשְׂכִּיר לִי אֶת הַדִּירָה וַאֲשַׁלֵּם לָךְ בְּעוֹד זְמַן מָה?" אֶוָה שָׁאֲלָה אֶת בַּעֲלַת הַבַּיִת. "אֲנִי מִתְכַּוֶנֶת לִפְתּוֹחַ חֲנוּת קְטַנָּה בַּחֶדֶר הַקִּדְמִי שֶׁל הַדִּירָה וּלְהִצְטוֹפֵף עִם יְלָדַי בַּחֶדֶר הָאֲחוֹרִי. אַחֲרֵי שֶׁאַתְחִיל לִמְכּוֹר, יִהְיֶה לִי כֶּסֶף לִשְׂכַר דִּירָה."

בַּעֲלַת הַבַּיִת הִבִּיטָה בָּאִשָּׁה וּבִשְׁנֵי הַיְּלָדִים וְרַחֲמֶיהָ נִכְמְרוּ. הִיא הִרְגִּישָׁה שֶׁהָאִשָּׁה הַזּוֹ נְחוּשָׁה וּמוּכָנָה לַעֲשׂוֹת הַכֹּל כְּדֵי לְפַרְנֵס אֶת יְלָדֶיהָ.

"טוֹב," הִיא אָמְרָה, "אַשְׂכִּיר לָךְ. אֲבָל אִם לֹא תְּשַׁלְּמִי, אֶצְטָרֵךְ לְהוֹצִיא אֶתְכֶם מִכָּאן."

אֶוָה הִנְהֲנָה. הִיא לֹא בִּזְבְּזָה זְמַן. כְּבָר לְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר הִיא תָּלְתָה שֶׁלֶט יָפֶה מֵעַל הַדִּירָה: "חֲנוּת לְמַכְשִׁירֵי כְּתִיבָה". סְכוּם הַכֶּסֶף הָרִאשׁוֹן שֶׁהִרְוִיחָה נִמְסַר לְבַעֲלַת הַבַּיִת. אַחַר כָּךְ הִיא רָשְׁמָה אֶת טַנְיָה לְלִמּוּדִים בְּבֵית סֵפֶר רוּסִי. אַחֲרֵי שֶׁווֹלוֹדְיָה חָגַג אֶת יוֹם הֻלַּדְתּוֹ הַשְּׁבִיעִי, הִיא שָׁלְחָה אוֹתוֹ לְבֵית סֵפֶר יְהוּדִי פְּרָטִי, כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר אֶת הַמָּסֹרֶת הַיְּהוּדִית. הִיא עַצְמָהּ לִמְּדָה אֶת יְלָדֶיהָ לִקְרוֹא וְלִכְתּוֹב בְּעִבְרִית.

"זוֹ הַשָּׂפָה שֶׁל הָעָם שֶׁלָּנוּ," הִיא אָמְרָה לָהֶם, "אֲבוֹת אֲבוֹתֵינוּ דִּבְּרוּ עִבְרִית, וְגַם אַתֶּם צְרִיכִים לָדַעַת עִבְרִית."

ווֹלוֹדְיָה נֶהֱנָה לִלְמוֹד גַּם עִם אִמּוֹ וְגַם בְּבֵית הַסֵּפֶר. מַהֵר מְאוֹד הוּא רָכַשׁ חֲבֵרִים וְהִשְׁתּוֹבֵב אִתָּם. כְּשֶׁהוּא הָיָה חוֹזֵר הַבַּיְתָה, כָּאַב לוֹ שֶׁאִמּוֹ עוֹבֶדֶת כָּל כָּךְ קָשֶׁה כְּדֵי שֶׁהוּא וַאֲחוֹתוֹ יִזְכּוּ לְקַבֵּל מָה שֶׁיְּלָדִים אֲחֵרִים מְקַבְּלִים.

"אַתְּ יוֹדַעַת, אִמָּא," הוּא אָמַר לָהּ עֶרֶב אֶחָד, "אֲנִי לֹא רוֹצֶה יוֹתֵר תַּפּוּחִים לְבֵית הַסֵּפֶר."

"לָמָּה?" אֶוָה נִדְהֲמָה, "הֲרֵי אַתָּה אוֹהֵב תַּפּוּחִים."

"נָכוֹן," ווֹלוֹדְיָה חִבֵּק אֶת אִמּוֹ בִּשְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו, "אֲבָל אֲנִי שָׂבֵעַ גַּם בְּלִי תַּפּוּחִים. הַתַּפּוּחִים יְקָרִים, וְאֶפְשָׁר לַחְסוֹךְ אֶת הַכֶּסֶף הַזֶּה לִדְבָרִים אֲחֵרִים."

אֶוָה אִמְּצָה אֶת ווֹלוֹדְיָה אֵלֶיהָ. הַהִתְחַשְּׁבוּת הַזּוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד רִגְּשָׁה אוֹתָהּ כָּל כָּךְ עַד שֶׁדְּמָעוֹת הוֹפִיעוּ בְּעֵינֶיהָ.

"מַסְפִּיק צָרוֹת יֵשׁ לָנוּ," הִיא הֵשִׁיבָה לוֹ, "אֲנִי לֹא רוֹצָה שֶׁגַּם בְּבֵית הַסֵּפֶר תַּרְגִּישׁ מְקֻפָּח."

"אֲבָל אֲנִי לֹא מַרְגִּישׁ מְקֻפָּח!" ווֹלוֹדְיָה הִתְעַקֵּשׁ, "הַיְּלָדִים הָאֲחֵרִים הֵם הַמְּקֻפָּחִים, אִם הֵם חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי שָׁוֶה פָּחוֹת כִּי אֲנִי לֹא מֵבִיא תַּפּוּחִים."

אֶוָה שָׁתְקָה, אֲבָל הַדְּמָעוֹת שֶׁזָּלְגוּ מֵעֵינֶיהָ הִסְגִּירוּ אֶת הִתְרַגְּשׁוּתָהּ. הִיא הִצְטַעֲרָה שֶׁיֶּבְגֶנִי בַּעֲלָהּ לֹא זָכָה לִרְאוֹת אֶת בְּנוֹ הַמְּיֻחָד הַזֶּה. ווֹלוֹדְיָה הִפְתִּיעַ אוֹתָהּ בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ. מִצַּד אֶחָד, יֶלֶד רָגִישׁ כָּל כָּךְ. מִצַּד שֵׁנִי, יֶלֶד שָׂמֵחַ וְשׁוֹבָב שֶׁכְּבָר בְּכִתָּה א' הִסְפִּיק לְהִתְאַהֵב בְּיַלְדָּה מִכִּתָּה ב'. כֵּן, מַמָּשׁ לְהִתְאַהֵב. זֶה לְפָחוֹת מָה שֶׁהוּא הִרְגִּישׁ, וְהָיָה נִדְמֶה לוֹ שֶׁהָאַהֲבָה הַזּוֹ תִּשָּׁאֵר לָנֶצַח. סְנָאִית, זֶה שְׁמָהּ שֶׁל הַיַּלְדָּה. כַּאֲשֶׁר נוֹדַע לָהּ שֶׁווֹלוֹדְיָה מְאֹהָב בָּהּ, הִיא רָדְפָה אַחֲרָיו כְּדֵי לְהַרְבִּיץ לוֹ.

"תִּתְבַּיֵּשׁ לְךָ!" סְנָאִית נָתְנָה לוֹ אֶגְרוֹף יָשָׁר בַּפָּנִים וְהָאֶגְרוֹף פָּגַע בְּאַפּוֹ.

"לֶאֱהוֹב זוֹ לֹא בּוּשָׁה," ווֹלוֹדְיָה הִכְרִיז, "וַאֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ, וְדַוְקָא גֵּאֶה בְּזֶה!"

"אֲבָל אֲנִי לֹא רוֹצָה שֶׁתֹּאהַב אוֹתִי!" סְנָאִית הִכְּתָה בּוֹ שׁוּב וָשׁוּב וַאֲפִלּוּ מָשְׁכָה בְּשַׂעֲרוֹתָיו וְטִלְטְלָה אוֹתוֹ.

"גַּם אִם אַתְּ לֹא רוֹצָה, אַמְשִׁיךְ לֶאֱהוֹב אוֹתָךְ, וְשׁוּם דָּבָר לֹא יְשַׁנֶּה אֶת מָה שֶׁיֵּשׁ לִי בַּלֵּב," ווֹלוֹדְיָה הֵשִׁיב, לַמְרוֹת שֶׁבְּאוֹתוֹ רֶגַע סְנָאִית נָשְׁכָה אוֹתוֹ.

הַנְּשִׁיכָה אָמְנָם הִכְאִיבָה לוֹ מְאוֹד, אֲבָל הָיְתָה בָּהּ גַּם מְתִיקוּת. הֲרֵי זוֹ הָיְתָה נְשִׁיכָתָהּ שֶׁל הַיַּלְדָּה שֶׁבָּהּ הוּא מְאֹהָב. וְחָשׁוּב מִזֶּה: הוּא הָיָה גֵּאֶה שֶׁהוּא הִצְלִיחַ לְהִתְאַפֵּק וְלֹא לִצְעוֹק, וַאֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת לֹא עָלְתָה בְּדַעְתּוֹ הָאֶפְשָׁרוּת לְהַחְזִיר לָהּ.