גן ליד הים

אומץ

כשהילדים באו להתארח אצל סבם, ומייקל אַהֶרן הקטן הלך עם הילדים האחרים מתחנת הרכבת אל בית הכומר, הוא הבחין בחומה האפורה הגבוהה שהתנשאה מצד אחד של הסמטה הארוכה והמנומנמת ותהה מה יש מאחוריה. גבוה מעל ראשו, מעל האבנים המכוסות חזזית, מתחו העצים זרועות ירוקות שאותתו לו והטילו צללים שחורים על הדרך הלבנה, המאובקת. ארבעה אחיו ואחיותיו, שפסעו בענווה לצד דודה קרוליין הגבוהה והמרשרשת, הניחו לו לפגר מאחור, וכשציפור לבנה רפרפה לרגע אל אור השמש, הם אפילו לא ראו אותה. מייקל קרא להם, ושמונה עיניים פנו מיד אל העצים אבל איחרו את המועד. ואז דהר קדימה ותפס את מקומה של ברברה השמנה והעייפה לצדה של דודה קרוליין.

“מישהו גר שם?" שאל, ודודה קרוליין הניעה את ראשה לשלילה. הבית, שכעבור רגע הוא הבחין בארובותיו מבעד לעצים, עמד ריק זה שנים רבות. בעליו התגוררו במקום אחר.

למייקל נודע עוד מרֶבֶּקה, המבשלת, אשר סיפרה לו שהבית ריק, כי הוא רדוף רוחות. לפני שנים רבות חיה שם גברת אחת, אבל היא היתה מרשעת וגם אומללה מאוד, המסכנה, ואפילו כעת היא לא מוצאת מנוחה בקבר...

יום אחד, כשמייקל נשאר לבדו אחר הצהריים, הוא יצא לתור את הפלג שזרם למרגלות הגן של בית הכומר. הוא חשב לצעוד לאורכו לכל מקום שיוליך אותו, בדיוק כפי שאביו צעד לאורכם של נהרות כבירים עד לב היער במקומות רחוקים ופראיים. העשב הירוק, הארוך והמתקתָק התחכך ברגליו, ופרה לבנה, שנורית השתרבבה מזווית פיה, סקרה אותו בפליאה מתונה כשחלף על פניה במהירות. הוא פסע בשוליו של כר המרעה, וממול ארגו העצים הכפופים מערות של עלווה, קטנות וקסומות. זבובים שחורים וערניים דאו ביעף מסביב, ומדי פעם שמע שכשוך מוזר — שכשוך של ציפורים, של דגים, שכשוך של חולדה, ופעם אחת את השכשוך הכבד והמגושם של הפרה עצמה, שבוססה במים עד גובה ברכיה. הוא ראה אותה רומסת בדרכה את העלים דמויי החרב של ערוגת אירוסים ואת הבוץ השחור הסמיך ניגר בין כתמים של עשבי בר ירקרקים. עשרות ציפורים פצחו במקהלה שובת לב של סלסולים וציוצים, המיות ושריקות: גִדרון, כמו עכברון מכונף, התעופף סביב גזעו העטוי קיסוס של עץ בוקיצה חלול. ואז הגיע מייקל במפתיע אל סופו של הטיול, כי לרוחב הפלג היה שער ברזל מתנדנד, ומשני צדדיו, עד כמה שראה, נמתחה חומה אפורה גבוהה.

הוא עצר. השער היה נעול במנעול תלוי, והמוטות המחודדים מנעו כמעט כל אפשרות לטפס מעליו. פתאום התרוממה ציפור לבנה מן הירוק והזהב היוקדים של העצים, ובאור השמש היא היתה לרגע הדבר הצחור ביותר בעולם. ואז היא שבה והתעופפה אל הצל המסתורי, ומייקל עמד בנשימה עצורה.

עכשיו הוא הבין היכן הוא נמצא, הבין שהחומה הזאת היא מן הסתם המשך של החומה שבסמטה. העצים הכפופים רכנו מטה כמו ביקשו לתפוס אותו בזרועותיהם. הוא הביט במנעול התלוי על השער וראה שהוא אכול חלקית מחלודה. לפיכך חלץ את נעליו ופשט את גרביו, קשר אותם סביב צווארו ובוסס במים, ובאבן שמצא חבט במנעול פעם, פעמיים — פעמיים בלבד כי לאחר החבטה השנייה המנעול נפל לתוך הפלג בחבטה עמומה שהעלתה נתז. מייקל משך את הבריח החלוד וכעבור רגע היה השער פתוח. מעבר לשער הוא טיפס על הגדה כדי לנעול נעליים ואז העיף מבט לאחור וראה את השער שב למקומו לאט ובשקט.

זה היה הכול, ואף על פי כן נבהל משום־מה, ונוצר אצלו רושם מתעתע שהוא לא היה אמור לראות את זה. “ברור שהוא זז בגלל המשקל שלו," הוא אמר לעצמו, אבל היתה לו תחושה מטרידה, כאילו מישהו עוקב בחשאי אחר צעדיו, והוא נזכר בסיפור של רבּקה.

לפניו היה שביל כהה, מכוסה חזזית, כמו מעבר צר בקתדרלה ענקית, שעמודיה היו העצים שהתקמרו מעל. נראה שהשביל מוביל הלאה והלאה מבעד לדממה אינסופית מוריקה, והוא עמד וחלם בקצהו, התלבט, פקפק ולא היה להוט מאוד להמשיך לתייר.

הוא המשיך ללכת, ושאון הפלג גווע מאחוריו, כמו מלמול אזהרה אחרון מפי העולם הידידותי שבחוץ.

בבת אחת, לאחר פנייה פתאומית חדה, הוא הגיע אל הבית. הבית ניצב מעבר למה שהיתה פעם מדשאה, והעשב הגס והסבוך הגיע ממש עד מדרגות המפתן, שהיו ירוקות ורווחים נפערו בין אבניהן. כתמים אדומים מכוערים, פסים כהים של טחב ושל חזזית, הזדחלו על הלבנים האדומות, והתריסים נראו כאילו היו מוגפים מאז ומתמיד. ואז ניתר לבו של מייקל, כי באותו רגע הזיז משב רוח עז למדי את אחד מהתריסים הנמוכים, שהוטח בחזרה למקומו בנקישה קודרת.

הוא עמד שם ומנה כביכול עד מאה, על סף בריחה, נע בין סקרנות לפחד. בסופו של דבר ניצחה הסקרנות, רוח ההרפתקנות, והוא התקדם כדי לבדוק מקרוב. הוא הצמיד את אפו אל השמשה והשקיף לתוך החדר הגדול והחשוך, שאלומה דקיקה של אור השמש נחה עליו כסרט מתוח. הוא הדף בהיסוס את החלון, וזה נענה, להפתעתו. אולי יש פה עוד אורח? שאל את עצמו. כי הוא ראה שהסגר של החלון לא שבור, לכן כנראה הוסט מבפנים או נפתח בכוח, במומחיות רבה, בדרך כלשהי שלא הותירה סימן על מסגרת העץ. הוא ציין לעצמו את המסקנות הללו ולאחר מכן אזר אומץ וטיפס מעבר לאדן החלון.

בפנים הוא הרגיש הקלה מפליאה. משום־מה הוא חש שהבית ריק, שלא נותרה בו אפילו רוח הרפאים של רוח רפאים. ועם הוודאות הזאת שב הכול אל השגרתי המרגיע, גם אם מאכזב קמעה, והוא נעשה מודע לעובדה שבחוץ אור יום מלא, ושסיפורי רוחות רפאים אינם אלא מין אגדות. הוא פתח את התריסים האחרים והניח לאור המלא של צהרי היום לנהור פנימה. אף על פי שהבית היה ריק זמן רב, ריחו היה נעים ורענן, ואף גרגר אבק לא נראה בו. הוא העביר את אצבעותיו על גבי אחד השולחנות הקטנים, והוא היה נקי מאוד, כאילו מירקו אותו באותו בוקר. הוא נגע בריפוד המשי ובווילונות הדהויים ורחרח כדי חרסינה שהדיפו ריח קל. מעל לכרכוב הרחב והמגולף של האח היתה תלויה תמונה של אישה צעירה ויפה מאוד. היא ישבה על כיסא ולידה עמד ילד גבוה ועדין בגילו של מייקל. אחת מידיו של הילד נחה על כתפה של האישה, ובאחרת הוא החזיק ספר רכוס באבזם מוזהב. מייקל התבונן בהם והבחין בקלות שאלה אם ובנה. האישה נראתה לו חיננית לאין שיעור ותכף הזכירה לו את אִמו, ואז נתקף געגועים וכל מיני זיכרונות שבו אליו. הם היו עמומים ואפלוליים, וכשעמד שם וחלם, נראָה לו שקיים קשר כלשהו בין אִמו ובין האישה האחרת הזו — הוא לא הצליח לרדת לפשרו — ולבסוף סר הצדה והצטער שהביט בתמונה. הוא הוציא מכיסו את המכתב שקיבל הבוקר. אִמו מרגישה טוב יותר, בקרוב תחלים. אתמול היא יצאה לנסיעה למשך יותר משעה, כך סיפרה לו, והיום היא קצת עייפה, ולכן מכתבה יהיה בהכרח די קצר...

והוא נזכר, נזכר בתחושה של צרה שעומדת להתרגש ושהיתה נהירה לו רק חלקית, באותם ימים של ציפייה דרוכה בחדרים הדוממים בבית, שהיתה נהירה לו חלקית בלבד אפילו ברגע הפרידה עצמו — נזכר באותו מבט אחרון של פניה המחייכות, המחייכות יפה ובאומץ...

הוא יצא אל המסדרון, הסיט את הבריח ופתח לרווחה את הדלת הראשית ומשם עלה לקומות העליונות. הוא מצא דברים מסקרנים רבים, אבל חשוב מכול היה חדר גדול אחד ובו מטמון שלם של צעצועים — חיילים, פאזלים, ספרים, קשת וחִצים, תיבת נגינה עם מפתח כסוף קטן מונח לצדה. הוא מתח את התיבה במפתח, ומנגינה עליזה ונחמדה התרוננה בצליל דקיק ושברירי בדממה ואבדה כמו הבהוב של נר במערה בתוך הריק רחב הידיים של הבית, שקפא על שמריו.

הוא פתח דלת שהוליכה אל חדר נוסף, חדר שינה, התיישב על המושב שיצרה גומחת החלון והחל להפוך את דפיו של ספר מאויר ישן שמצא שם, שכולו היה מלא תמונות מוזרות של קדושים ושל קדושים מעונים, וכולם קרנו בזהב ובצבעים עזים ובכל זאת היה בהם משהו מרתיע ומטריד. בבהלה הרים את מבטו והבחין כמה החשיך בפנים. באפריון הכותנה הצבעוני שחיפה על המיטה היטשטשה הדוגמה, והוא כבר לא ראה בבירור את הפינות הרחוקות של החדר. נראה שמהפינות האלה התגנבה החשכה ופשטה לאִטה כמו עשן דק מעל לכול. אחר כך צץ במוחו רעיון מוזר והוא דימה שבעבר התגורר בבית הזה במשך שנים רבות, ושכל חייו האחרים אינם אלא חלום. בינתיים החשיך מאוד, והאפריון של המיטה היה רק צללים חיוורים, ובחוץ מעל לעצים הירח התבהר והלך. הוא מוכרח ללכת הביתה...

הוא ישב בלי נוע וניסה להבין מה קרה, האזין, האזין כי דימה שלבו הטמיר והנסתר של הבית החל לפעום חלושות. חלושות בתחילה, רק זיע בחלל הריק, אך ככל שחלפו הדקות צבר הבית כוח, ועם המודעות הזו לחיים המתעוררים בא גם הפחד. הוא האזין בעלטה, ואף כי לא שמע דבר, היתה לו תחושה שהוא כבר לא לבד. מי שהתגורר כאן לפני כן חזר ואולי מתגנב במעלה המדרגות ממש ברגע זה. אימה מהממת ומחליאה שיתקה אותו. זה לא בא אליו, הוא אמר לעצמו — יהיה זה מה שיהיה. זה רצה להימנע מלהיתקל בו, ואולי הוא יוכל לרדת בלי להיתקל בזה. ואז הבזיק אור קורן, מושיע, במוחו, שאם הוא לא ראה את זה עד עכשיו, הסיבה היא שזה אכן מתחמק ממנו. הוא קפץ על רגליו ופתח את הדלת... לא את הדלת שהובילה לחדר האחר, אלא את זו שנפתחה אל המסדרון.

בחוץ נראה גרם המדרגות הגדול כמו בור פעור של שְׁחור. הוא עמד ונאחז בקיר בלב הולם. בעיניים עצומות, שמא יראה דבר שלא היה לו רצון לראות, צעד שני צעדים קדימה ולפת את המעקה. ואז, עדיין בעיניים עצומות, ירד במרוצה במדרגות — במהירות, בלי זהירות, כאילו אש דולקת בעקבותיו.

בקצה המסדרון נראתה הדלת הפתוחה כמרובע אפרפר־כסוף, והוא רץ אליו, אבל בו־ברגע שעבר את מפתן הבית נטשה אותו הבהלה. החרדה נותרה אבל חדלה להיות עיוורת ופראית. הוא דימה שקול דיבר אליו, וכשעמד שם הציפה אותו התחושה שהכול תלוי על בלימה, שהכול מותנה בצעד הבא שלו. הוא הביט בגרם המדרגות השחור, הנורא. דבר לא רדף אחריו, והוא ידע עכשיו שדבר גם לא ירדוף אחריו. מה שהיה שם לא היה שם למטרה זו, וכדי לראותו יהיה עליו ללכת לחפש אותו. ואם יניח לזה? אם יניח לזה עכשיו, הוא ידע שיזנח גם עוד משהו. אם הוא נוטש את האחד הוא נוטש את השניים. אם יאבד אחד יאבד את השניים. עוד רוח היתה קרובה אליו ברגעים אלה, וזו היתה רוחה של אִמו, אשר היתה סמויה מן העין אך דומה שאחזה בידו ועיכבה אותו שם על המפתן. אבל לַמה — לְמה? הוא הבין רק שהיא רוצה שהוא יישאר, בכך היה בטוח. אם יהיה מוג לב היא תדע. הוא לא יוכל להסתיר זאת מפניה. אפשר שתסלח לו — היא לבטח תסלח לו — אבל מה שהיה לא יחזור שוב להיות כפי שהיה. הוא נשען על קיר המרפסת. אור הירח הקר הציף את המסדרון האפלולי והפך את גרם המדרגות הנמוך ביותר לאפרוריות מתנוצצת. בנשיפות התייפחות ובעיניים פעורות הוא שב על עקבותיו, אבל למרגלות המדרגות שוב נעצר. האפרוריות הסתיימה בקומה הראשונה. מעבר לה הובילה עלטה אטומה אל הקומות העליונות האיומות ההן. הוא הניח את רגלו על המדרגה התחתונה ולאט, צעד אחר צעד, החזיק במעקה ועלה. הוא לא נעצר כשהגיע לקומה אלא נכנס אל תוך העלטה שכמו עטפה את דמותו הדקה בכנפיים כבדות של קבר אימתני.

בקומה העליונה אפשרו הדלתות הפתוחות לאור קלוש לחדור פנימה. הוא נכנס אל החדר עם הצעצועים ונעצר ליד השולחן. פעימות הדם באוזניו כמעט החרישו אותו. “הלוואי שזה יבוא עכשיו!" הוא התפלל כי הרגיש שאינו מסוגל לשאת במתח ההמתנה. אבל דבר לא בא, לא נראה ולא נשמע. לבסוף עשה מאמץ אחרון, ניגש אל הדלת שהיתה סגורה עכשיו וסובב את הידית. ברגע הראשון החדר נראה ריק, והוא היה מודע לתחושה של הקלה עצומה. ואז, ליד המושב בגומחת החלון, באור הערביים האפלולי, הבחין במשהו. הוא עמד בלי נוע וצינת מוות ירדה עליו. בתחילה הדבר שהוא הביט בו לא זע, היה לא יותר מצל, התעבות של החושך, וכל עוד מייקל נשאר כך, בראש מורכן בהכרת טובה, הוא הרגיש שיוכל לשאת בזה. אבל המתח עינה אותו, ולבסוף בקעה אנקת מצוקה מבין שפתיו היבשות. ובד בבד איתה הורמו אט־אט הפנים האפורות, המטושטשות, הפנים שהתיירא לראות. הוא ניסה לעצום עיניים אבל לשווא. הוא הרגיש שהוא צונח לרצפה ונאחז במסגרת הדלת לתמיכה.

ואז כמו ידע לפתע שגם זה, הדבר — הדבר הזה — פוחד, ושזה פוחד מן הפחד שלו, של מייקל. הוא ראה את הייסורים, את הספק ואת הייאוש שקרנו בעמימות הערפילית של אותן עיניים איומות, חלולות. כמה שונה היתה הגברת הזאת מאותה גבירה זוהרת ויפהפייה שבתמונה! הוא הרגיש רחמים כלפיה, וכשחמלתו גברה, פחדו התמעט. הוא ראה אותה נעה לאִטה לקראתו — קרֵבה וקרֵבה — אלא שכעת התערבב משהו נוסף בחרדתו, נאבק בה וגבר עליה. ולבסוף, כשהיא הושיטה אליו את זרועותיה, פשטה אותן לרווחה בתחינה עצומה ואילמת, הוא ידע שזה ניצח. הוא התקרב והרים את פניו אליה. בו־ברגע היא גהרה מעליו וכמו משכה אותו אליה. קור מקפיא כמו של ערפל סמיך עטף אותו, והוא לא הרגיש ולא ראה עוד דבר...

כשפקח את עיניו זהר הירח עליו והוא ידע מיד שהוא לבדו. יותר מזה, הוא ידע שעכשיו הוא חופשי ללכת. אבל הבית כבר לא הילך עליו אימים, וכשהוא קם על רגליו הרגיש אושר מוזר שהיה שקט מאוד ודמה במקצת לזה שהרגיש כששכב במיטה ושקע בהדרגה בתנומה לקולה של אִמו השרה. עליו ללכת הביתה אבל הוא יישאר עוד דקה או שתיים. הוא הניע את ידו, והיא נתקלה בקופסת גפרורים שהיתה מונחת על שולחן. הוא לא ידע שהם שם, אבל עכשיו הדליק את הנרות הגבוהים שהיו מונחים על כרכוב האח, ובד בבד נעשה מודע בבירור רב יותר למה שהרגיש במטושטש מאז שפקח את עיניו. באווירה התרחש שינוי קל, אבל הוא התקשה להגדיר מיד במה הוא התבטא. באוויר עמדה מעין חרישיות, חרישיות מוזרה שמלווה שלג יורד, אבל איך ייתכן שלג באוגוסט? ויתר על כן הוא נמצא בתוך הבית ולא בחוץ. הוא הרים את אחד הפמוטים וראה שהצטבר עליו דוק של אבקה עדינה. הוא הביט בבגדיו — גם הם היו מכוסים באותו דוק של אבקה. ואז הבין מה קורה. אבק השנים שב לנשור חרש, לאט, כמו ליטוף משיי מתמשך, שמשכיב לישון את כל אשר בבית.

שחר החל להפציע כשירד עם נר בכל יד בגרם המדרגות הרחב והמלבין. כשיצא אל הגן, ראה פנסים מתקרבים והבין שבאו לחפש אותו. הם היו חביבים מאוד, עדינים איתו מאוד, ורק למחרת נודע לו על המברק שהגיע בהיעדרו.