גנבת הספרים

ההגעה לרחוב הימל

הפעם האחרונה.

השמים האדומים ההם...

איך מצאה את עצמה גנבת ספרים כורעת ומייללת ומוקפת ערמות מעשה ידי אדם של שברים מגוחכים, שמנוניים, מבושלים?

שנים קודם הייתה ההתחלה שלג.

הזמן הגיע. בשביל אחד.

  רגע טרגי לתפארת   רכבת נעה במהירות. היא הייתה עמוסה אנשים. ילד בן שש מת בקרון השלישי.

גנבת הספרים ואחיה נסעו לעבר מינכן, שבה יימסרו בקרוב לידיהם של הורים אומְנים. כעת אנו יודעים, כמובן, שהילד לא הגיע.

  איך זה קרה   היה פרץ עז של שיעול. פרץ כמעט מלא השראה. ומיד אחר כך – כלום.

כשהשיעול נפסק, לא היה כלום פרט לכלומיות החיים המתקדמת בדרכה בדשדוש, או בפרכוס כמעט דומם. פתאומיות מצאה אז את דרכה אל שפתיו, שהיו בצבע חום חלוד ומתקלף, כצבע ישן. שזקוק נואשות לצביעה מחדש.

אמם ישנה.

נכנסתי לרכבת.

רגליי פסעו במעבר הצפוף וכף ידי הונחה על פיו בתוך רגע.

איש לא הבחין.

הרכבת המשיכה בדהרתה.

פרט לילדה.

 

בעין אחת פקוחה, האחרת עוד בחלום, גנבת הספרים – הידועה גם בשם לִיזְל מֶמִינְגֶר – יכלה לראות ללא ספק שאחיה הצעיר ורנר נטוי כעת הצדה ומת.

עיניו הכחולות בהו ברצפה.

לא רואות דבר.

 

לפני שהקיצה, חלמה גנבת הספרים על הפיהרר אדולף היטלר. בחלום היא נכחה בעצרת שבה נאם, והתבוננה בשביל בגון הגולגולת שבשערו ובריבוע המושלם של שפמו. היא הקשיבה בשביעות רצון לזרם המילים שנשפך מפיו. משפטיו בהקו בחשכה. ברגע שקט יותר הוא ממש רכן וחייך אליה. היא השיבה במחווה דומה ואמרה, "גוּטֶן טָאג, הֶר פִיהְרֶר. וִי גֵטְס דִיר הוֹיט?" היא לא למדה לדבר טוב במיוחד, או אפילו לקרוא, משום שרק לעתים רחוקות הלכה לבית הספר. את הסיבה לכך תגלו בבוא העת.

בדיוק כאשר הפיהרר עמד לענות, היא התעוררה.

היה זה ינואר של שנת 1939. היא הייתה בת תשע, קרובה לעשר.

אחיה היה מת.

 

עין אחת פקוחה.

האחרת עדיין בחלום.

היה עדיף אילו היה החלום שלם, אני חושב, אבל באמת אין לי שליטה בכך.

העין השנייה ניעורה בקפיצה והיא תפסה אותי בשעת המעשה, אין ספק בכך. זה קרה בדיוק כאשר כרעתי ושלפתי את נשמתו, ואחזתי בה ברפיון בזרועותיי הנפוחות. הוא התחמם כעבור זמן קצר, אבל כאשר הרמתי אותו בראשונה, הייתה רוחו של הילד רכה וקרה כמו גלידה. הוא החל להתמוסס בזרועותיי. ואז התחמם כליל. החלים.

לליזל ממינגר היו רק נוקשותו השבויה של הרגע ושטף המחשבות הכושל. אֶס שְטִימְט נִישְט. זה לא קורה. זה לא קורה.

והניעור.

למה הם תמיד מנערים אותם?

כן, אני יודע, אני יודע. אני מניח שזה קשור איכשהו לאינסטינקט. לקטוע את זרם האמת. לבה באותו רגע היה חלקלק וחם, ורם, כה רם, כה רם.

בטיפשותי נשארתי. צפיתי.

לאחר מכן, אמה.

היא העירה אותה באותו ניעור מוטרד.

אם אתם לא יכולים לדמיין את זה, חשבו על שתיקה מסורבלת. חשבו על קרעי קרעים של ייאוש צף. וטובע ברכבת.

 

שלג ירד ללא הרף, והשירות למינכן נאלץ להיעצר בשל מסילות פגומות. הייתה שם אישה מקוננת. ילדה ניצבה בקהות חושים לידה.

אחוזת פניקה, פתחה האם את הדלת.

היא ירדה אל השלג, מחזיקה את הגופה הקטנה.

מה יכלה הילדה לעשות מלבד ללכת בעקבותיה?

 

כפי שכבר נודע לכם, מהרכבת יצאו גם שני שומרים. הם דנו והתווכחו ביניהם מה לעשות. המצב היה לא נעים בלשון המעטה. לבסוף הוחלט שכל השלושה יילקחו אל העיירה הבאה ויושארו שם עד שהעניינים יתבהרו.

הפעם צלעה הרכבת בנוף המושלג.

היא קרטעה ונעצרה.

הם ירדו לרציף, הגופה בזרועות האם. הם עמדו.

הילד הלך ונעשה כבד.

 

לליזל לא היה מושג היכן היא. הכול היה לבן, ומשום שנשארו בתחנה היא יכלה רק לבהות באותיות הדהויות בשלט שמולה. בשביל ליזל הייתה העיירה חסרת שֵם, ושָם נקבר אחיה ורנר יומיים אחר כך. העדים כללו כומר ושני חופרי קברים רועדים.

  תובנה   צמד שומרי רכבת. צמד חופרי קברים. כשזה הגיע לידי כך, קבע אחד מהם מה ייעשה. האחר עשה כפי שנאמר לו. השאלה היא, מה אם האחר היה הרבה יותר מאשר אחד בלבד?

טעויות, טעויות, נראה שזה כל מה שאני מסוגל לעשות לפעמים.

במשך יומיים עסקתי בענייניי. נדדתי על פני כדור הארץ כרגיל, מעביר נשמות אל המסוע של הנצח. צפיתי בהן מתגלגלות לדרכן, סבילות. כמה פעמים הזהרתי את עצמי שעליי לשמור על מרחק הגון מקבורתו של אחיה של ליזל ממינגר. לא שמעתי לעצתי.

ממרחק מיילים, בעודי מתקרב, כבר ראיתי את הקבוצה הקטנה של בני אדם הניצבים קפואים בשממת השלג. בית הקברות קידם את פניי כידיד, ועד מהרה הייתי עמם. הרכנתי את ראשי.

 

לשמאלה של ליזל עמדו חופרי הקברים ושפשפו את ידיהם זו בזו וקיטרו על השלג ועל תנאי החפירה באותה עת. "כל-כך קשה לעבור את כל הקרח", וכן הלאה. אחד מהם היה ודאי בן ארבע-עשרה לכל היותר. מתלמד. כאשר התרחק, ספר שחור נפל בתמימות מכיס מעילו ללא ידיעתו. הוא עבר אולי עשרים צעדים.

 

כעבור כמה דקות פנתה אמה של ליזל ללכת עם הכומר. היא הודתה לו על ביצוע הטקס.

הילדה, לעומת זאת, נשארה.

ברכיה חדרו לקרקע. הרגע שלה הגיע.

עדיין לא מאמינה, היא החלה לחפור. לא ייתכן שהוא מת. לא ייתכן שהוא מת. לא ייתכן –

בתוך שניות שלג נחקק בעורה.

דם קפוא נסדק על ידיה.

היכן שהוא בכל השלג הזה היא ראתה את לבה השבור לשניים. כל מחצית בהקה ופעמה תחת כל הלובן. היא הבינה שאמה חזרה לקחת אותה רק כאשר חשה במגעה הגרמי של יד על כתפה. היא נגררה משם. צרחה חמה מילאה את גרונה.

  תמונה קטנה, אולי עשרים מטרים משם   כשהסתיימה הגרירה, האם והילדה ניצבו והתנשמו. משהו שחור ומלבני היה תקוע בשלג. רק הילדה ראתה את זה. היא רכנה והרימה אותו ואחזה בו היטב באצבעותיה. על הספר נכתב משהו בכסף.

הן החזיקו ידיים.

פרֵדה אחרונה, ספוגת דמעות, שוחררה לדרכה, והן הסתובבו ועזבו, מביטות לאחור כמה פעמים.

באשר לי, נשארתי עוד כמה רגעים.

נופפתי בידי.

איש לא נופף בחזרה.

האם ובתה פינו את בית הקברות ועשו את דרכן לעבר הרכבת הבאה למינכן.

שתיהן היו צנומות וחיוורות.

לשתיהן היו פצעי קור על שפתיהן.

ליזל הבחינה בכך בחלון המלוכלך והעכור של הרכבת כאשר עלו ממש לפני שעת הצהריים. במילותיה הכתובות של גנבת הספרים עצמה, המסע נמשך כאילו הכול קרה.

 

כאשר הרכבת נכנסה אל הבאנהוף במינכן, החליקו הנוסעים החוצה כמתוך חבילה קרועה. היו אנשים מכל מעמד, אבל ביניהם היה קל ביותר לזהות את העניים. המרוששים תמידית ניסו להתמיד לנוע, כאילו שינוי המקום עשוי לעזור. הם התעלמו מן העובדה שגרסה חדשה של אותה בעיה ישנה תמיד תמתין בקצה המסע – קרוב המשפחה שאתה נרתע מלנשק.

אני חושב שאמה ידעה זאת היטב. היא לא עמדה למסור את ילדיה לבני העשירונים העליונים של מינכן, אבל ככל הנראה נמצא בית אומן, ולכל הפחות המשפחה החדשה הייתה יכולה להאכיל את הילדה ואת הילד מעט טוב יותר, ולדאוג להם להשכלה נאותה.

הילד.

ליזל הייתה בטוחה שאמה נושאת את זכרו, תלוי על כתפה. היא הפילה אותו. היא ראתה את כפות רגליו ואת רגליו ואת גופו טופחים על הרציף.

איך היא יכלה ללכת?

איך היא יכלה לזוז?

זה אחד מן הדברים שלעולם לא אדע, או אבין – הדברים שבני אדם מסוגלים להם.

היא הרימה אותו והמשיכה ללכת, הילדה נצמדת לצדה.

מפגש עם הרשויות נערך, ושאלות על האיחור ועל הילד זקפו את ראשיהן הבעייתיים. ליזל נשארה בפינת המשרד הקטן, המאובק, בעוד אמה יושבת במחשבות קפוצות על כיסא קשה מאוד.

הייתה המולת הפרֵדה.

ראשה של הילדה היה קבור בשוליו הצמריים השחוקים של מעיל אמה. הייתה עוד מעט גרירה.

 

רחוק למדי מעבר לקצה מינכן הייתה עיירה בשם מוֹלְכִינְג, שאנשים כמוכם וכמוני מבטאים מולקינג. לשם לקחו אותה, לרחוב בשם הִימֶל.

  תרגום   הימל=גן עדן

לאדם שנתן לרחוב הימל את שמו ודאי היה חוש הומור בריא. לא שזה היה גיהינום עלי אדמות. זה לא היה. אבל הגיהינום עדי שגם לא היה זה גן עדן.

בלי קשר לכך הוריה האומנים של ליזל המתינו.

ההוּבֶּרְמָנים.

הם ציפו לילדה ולילד, והיו אמורים לקבל קצבה קטנה כדי לגדל אותם. איש לא רצה להיות זה שיספר לרוזה הוברמן שהילד לא שרד את המסע. למעשה, איש מעולם לא רצה לספר לה דבר. בכל הנוגע למזג, שלה לא היה ממש מושא לקנאה, אם כי היה לה ניסיון טוב עם ילדי אומנה בעבר. ככל הנראה, היא החזירה כמה מהם לתֶלם.

בשביל ליזל, זו הייתה נסיעה במכונית.

היא מעולם לא הייתה במכונית קודם לכן.

היו עלייה וירידה מתמידות בבטנה, והתקווה חסרת התוחלת שהם יאבדו את דרכם או ישנו את דעתם. ובתוך כל זה מחשבותיה לא יכלו שלא לחזור אל אמה, שחזרה לבאנהוף, ממתינה לעזוב שוב. רועדת, צרורה בתוך אותו מעיל חסר תועלת. היא ודאי כוססת את ציפורניה, מחכה לרכבת. הרציף ודאי ארוך ולא נוח – פלח בטון קר. האם תפקח עין ותחפש את סביבות מקום הקבורה של בנה בנסיעה חזרה? או שהשינה תהיה כבדה מדי?

המכונית המשיכה בדרכה, וליזל בתוכה מתייראת מפני הפנייה האחרונה, הקטלנית.

 

היום היה אפור, צבעה של אירופה.

וילונות של גשם נסגרו סביב המכונית.

"כמעט הגענו". האישה של שירות האומנה, פְרָאוּ היינריך, פנתה וחייכה. "דַיְין נוֹיֶס הַיְים. ביתך החדש".

ליזל יצרה עיגול שקוף בזכוכית המטופטפת והשקיפה דרכו החוצה.

  תמונה של רחוב הימל   הבניינים נראים מודבקים זה לזה,בעיקר בתים קטנים ובניינים יחידים שנראים עצבניים. שלג עכור פרוש כשטיח. בטון, עצי קולבים ריקים ואוויר אפור.

במכונית היה גם גבר. הוא נשאר עם הילדה בזמן שפראו היינריך נעלמה בפנים. הוא לא דיבר. ליזל הניחה שהוא שם כדי לוודא שלא תברח, או כדי לאלץ אותה להיכנס אם תעשה להם צרות. ואולם לאחר מכן, כשהצרות אכן החלו, הוא פשוט ישב וצפה. אולי הוא היה רק האמצעי האחרון, הפתרון הסופי.

לאחר כמה רגעים יצא איש גבוה מאוד. האנס הוברמן, אביה האומן של ליזל. מצדו האחד הייתה פראו היינריך ממוצעת הקומה. מצדו האחר הייתה דמותה הגוצה של רוזה הוברמן, שנראתה כארון בגדים קטן שמעיל הוטל עליו. בהליכתה הייתה התנודדות מובהקת. היא הייתה כמעט חמודה אילולא פניה, שנראו כמו קרטון מקומט, ונרגזות, כאילו היא בקושי סובלת את כל המתרחש. בעלה הלך ישר, סיגריה עוממת בין אצבעותיו. הוא גלגל אותה בעצמו.

 

המציאות הייתה זאת:

ליזל לא הייתה מוכנה לצאת מהמכונית.

 

"וָאס אִיסְט לוֹס מִיט דִיזְם קִינְד?" חקרה רוזה הוברמן. היא שאלה זאת שוב. "מה לא בסדר עם הילדה הזאת?" היא תחבה את פניה למכונית ואמרה, "נָה, קוֹם. קוֹם".

המושב הקדמי הונף לפנים. מסדרון של אור קר הזמין אותה לצאת. היא לא הייתה מוכנה לזוז.

בחוץ, מבעד למעגל שיצרה, ראתה ליזל את אצבעותיו של האיש הגבוה, עדיין מחזיקות בסיגריה. אפר כשל מהקצה, צלל והתרומם כמה פעמים לפני שפגע בקרקע. חמש-עשרה דקות חלפו לפני שהצליחו להוציא אותה מהמכונית. האיש הגבוה הוא זה שעשה זאת.

בשקט.

 

לאחר מכן היה שער, והיא נאחזה בו.

כנופיית דמעות הידסה בכבדות מתוך עיניה כאשר נאחזה וסירבה להיכנס. אנשים החלו להתקבץ ברחוב, עד שרוזה הוברמן קיללה אותם, ולאחר מכן הם חזרו כלעומת שבאו.

  תרגום הכרזתה של רוזה הוברמן   "על מה אתם מסתכלים, פרצופי תחת?"

לבסוף צעדה ליזל ממינגר בחשש פנימה. האנס הוברמן החזיק בידה האחת. מזוודתה הקטנה החזיקה בידה השנייה. קבור מתחת לשכבת הבגדים המקופלים במזוודה זו, היה ספר קטן ושחור, שככל שאנו יודעים, חופר קברים בן ארבע-עשרה בעיירה חסרת שם הקדיש את השעות האחרונות לחיפוש אחריו. "אני נשבע לך", אני מדמיין אותו אומר לבוס שלו, "אין לי מושג מה קרה לו. חיפשתי בכל מקום. בכל מקום!" אני בטוח שלעולם לא היה חושד בילדה, ובכל זאת הנה הוא כאן – ספר שחור שמילים כסופות כתובות עליו כנגד תקרת בגדיה.

  המדריך לחופר הקברים   מדריך בשנים-עשר צעדים להצלחה בחפירת קברים בהוצאת התאחדות בתי הקברות של באיירן

 

גנבת הספרים הכתה בפעם הראשונה – תחילתה של קריירה מפוארת.